המונומנט הגדול ביותר בעולם
יום ה', 03/08/2006 שעה 0:21
בצפון המישורים הגדולים של ארצות הברית, המקום בו חיו פעם מיליוני אדומי עור ועשרות מיליוני ביזונים, נבנה אט אט הפסל הגדול ביותר בעולם. כבר ששנים שנה עובדים בני משפחת זיולקובסקי - בתחילה אב המשפחה קורצ'אק ולאחר מכן אלמנתו וילדיו - על פרויקט המיועד להנציח את זכרו של המנהיג האינדיאני קרייזי הורס. המנהיג, שהיה לאגדה בעקבות התבוסה הניצחת שהנחיל לחיל הפרשים השביעי של הגנרל קאסטר בגבעות של ליטל ביג הורן, מונצח באמצעות פסל אדירים המגמד את פסלי ארבעת הנשיאים המצויים מרחק קצר מהאתר. וזוהי רק ההתחלה: הפסל יעמוד במרכזה של קריה ענקית שתורכב מאוניברסיטה, מתשלובת רפואית וממוזיאונים שינציחו את מורשתם של עממיה הקדומים של צפון אמריקה. כך משלבים, תוך הנחלה לדורות, אמנות והיסטוריה







המיקום: ה''פאהא סאפא'' המקודש לסו בדרום דקוטה., שלושים קילומטרים בלבד מפסל נשיאי ארה''ב שבהר ראשמור. הבלאק הילס כמרכז העימות בין האדם הלבן לבין אדומי העור.

בספטמבר 1996 נחתנו בדנוור. שכרנו מרקיורי מיסטיק נעימת מראה בצבע בורדו ויצאנו את המטרופולין כשמגמת פנינו צפונה. חצינו את גבול מדינת קולורדו, נכנסנו אל וואיומינג ושעטנו על פני ערבות הענק המדושאות כשמעלינו כובע ענק עשוי שמיים, כמאמר שירה של נורית גלרון. גמאנו מאות קילומטרים, משתאים מהמישורים האינסופיים ששימשו בעבר בית לעשרות מיליוני ביזונים שבעים. לעת ערב פנינו מזרחה והגענו אל הבלאק הילס של דרום דקוטה. למחרת, אחרי לילה של שינה מתוקה במלון דרכים בראפיד סיטי, נסענו לקרייזי הורס ממוריאל.

מדובר באחד האתרים המרתקים ביותר מעשה ידי אדם. בבלאק הילס, מרחק עשרים דקות נסיעה בלבד מהר ראשמור, בו מפוסלים ארבעה נשיאים אמריקניים, הולך וצומח לו אט אט הפסל הגדול ביותר בעולם. העוצמה הטמונה בו נובעת אמנם מממדיו הכבירים, אבל לא פחות מכך גם מאופיו המיוחד ומהמרכז החינוכי ההולך ומתפתח סביבו.



אולי כדאי שנתחיל מקרייזי הורס עצמו. האיש שנודע בשל אומץ ליבו ואכזריותו בעת קרב, מוכר כיום בין אדומי העור כמנהיג בעל חזון שיותר מכל אחד אחר הוביל את המאבק לשימור מסורותיהם וערכיהם של בני עם הלאקוטה. הוא נולד בבר ביוט שבדרום דקוטה, ככל הנראה ב-‏1849. כבר בצעירותו יצא לו שם של לוחם אגדי. הוא השתתף בשוד סוסים משבט הקרואו עוד לפני שמלאו לו שלוש עשרה שנים והוביל יחידה לקרב טרם היה בן עשרים. בשנים 1865-1868 נטל חלק במלחמה שניטשה בין שבט האוגלאלה, בראשותו של הצ'יך רד קלאוד, לבין המתיישבים הלבנים בוואיומינג, ומילא תפקיד מרכזי בניצחון על החטביה של ויליאם ג'יי. פטרמן במבצר פורט פיל קירני ב-‏1867.

את המוניטין שלו כלוחם עשוי ללא חת הרוויח קרייזי הורס בשורה ארוכה של קרבות ובהפגנת מסירות אין קץ לשימור המסורות העתיקות של בני עמו. כך, למשל, סירב להתיר לאיש לצלם את דמותו. הוא לחם בעקשנות נגד חדירתם של מתיישבים וחיילים אמריקניים לאדמות הלאקוטה, במיוחד לאחר שהטריטוריה הזו הוכרה כשייכת לאינדיאנים בהסכם פורא לאראמי שנחתם ב-‏1868. קרייזי הורס, שרתח נוכח ההפרה הגלויה של התחייבות אמריקנית רשמית, הוביל, בין השאר, מתקפה גדולה שערכו האינדיאנים על היחידה שהוביל הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר לבלאק הילס ב-‏1873.

ב-‏1876, כשהורה משרד המלחמה האמריקני לכל שבטי הלאקוטה להתרכז בשמורות, הפך קרייזי הורס למנהיג ההתנגדות האינדיאנית. הוא היה נשוי לאישה שמוצאה מעם השאיין והקשרים הקרובים שרקם עם שבטים אלה סייעו לו כשבא לכרות עימם ברית. בכפרו הצליח לכנס יחדיו כאלף ומאתיים מבני האוגלאלה והשאיין ועימם יצא לקראת צבאו של הגנרל ג'ורג' קרוק. הלה ניסה לעלות במעלה רוזבאד קריק בואכה מחהו של הצ'יף סיטינג בול בליטל ביג הורן, אך נאלץ לסגת בפני כוחותיו העדיפים של קרייזי הורס. בעקבות ניצחון זה איחד קרייזי הורס את כוחותיו עם אלה של סיטינג בול וב-‏25 ביוני הוביל את מתקפת הנגד ששיאה היה בקרב המפורסם בליטל ביג הורן, בו הנחילו האינדיאנים לצבא אמריקני בראשות הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר את הקשה ביותר בתבוסותיו בכל המלחמות נגדם. הייתה זו שעתם הגדולה ביותר של שני המנהיגים הכריזמאטיים. חיל הפרשים השביעי בראשות קאסטר נכנס למלכודת שטמן לו קרייזי הורס: הלה תקף את האמריקנים מצפון וממערב שעה שמנהיג שבט ההאנקפאפה, הצ'יף גאל, כיתר את האמריקנים מדרום וממזרח.

קרית מורשת אינדיאנית בלב הבלאק הילס. סביב סמלה הנאדר של הקריה, פסלו של קרייזי הורס, יקומו מרכזי חינוך, תרבות ורפואה. החזון, שתחילתו בשנות העשרים, קורם עור וגידים גם בראשית המאה ה-‏21.

בעקבות הניצחון הגדול שנחלו בני הלאקוטה בליטל ביג הורן נסוגו סיטינג בול והצ'יף גאל לקנדה. קרייזי הורס החליט להישאר בתחומי ארצות הברית ולהתעמת עם הגנרל נלסון מיילס שנשלח על ידי ממשלתו כדי להשלים את משימת מיגורם של שבטי האינדיאנים של צפון המישורים הגדולים. מיילס רדף אחרי כוחות הלאקוטה הנסוגים במשך כל החורף של 1876/7. ההחרבה השיטתית של מעוזי האינדיאנים על ידי האמריקנים והידלדלותם המדהימה של עדרי הביזונים (בפאלו), ששימשו כמקור מזונם, לבושם וצידם של בני השבטים הללו, אילצו את קרייזי הורס להיכנע בפני אויביו. ב-‏6 במאי 1877 הודיע הצ'יף האגדי על כניעתו. למעט גאל וסיטינג בול הוא היה המנהיג הגדול האחרון של האינדיאנים שמסר את נשקו.

גם לאחר שנכנע שמר קרייזי הורס על רוחו החופשית, ובספטמבר 1877 עזב את השמורה בלא שטרח לקבל אישור לכך מהשלטונות. מטרת עזיבתו הייתה מעשית לחלוטין: הוא רצה להעביר את אשתו החולה להוריה. הגנרל קרוק, שחשש כי בכוונת המנהיג האינדיאני לשוב ולגייס תומכים כדי לשוב ולהילחם על עצמאות עמו, הורה לעצרו מייד. קרייזי הורס לא התנגד בתחילה למעצר, אך לאחר שראה כי הוא מובל למאסר החל להיאבק בניסיון להימלט. מישהו נבח פקודה והחייל ששמר עליו, טוראי ויליאם ג'נטלס, תקע את כידון רובהו בגופו של האינדיאני והרגו. ג'נטלס לא ידע זאת, כמובן, אבל במעשהו האכזרי והנמהר הנציח את האגדה והפך אותה למיתוס נצחי.








''חברי ראשי השבטים ואני היינו רוצים שהאדם הלבן יידע שגם לאדומי עור היו גיבורים גדולים''. כך כתב מנהיג הסו, הצ'יף הנרי סטנדינג בר, במכתב בו הזמין את הפסל הנודע קורצ'אק זיולקובסקי, לבלאק הילס. זיולקובסקי היה אחד הפסלים הידועים ביותר באמריקה באותה תקופה, והצ'יף רצה שהלה יבוא לדרום דקוטה כדי לפסל באחד מהררי הגבעות מצבת זיכרון לאינדיאנים של צפון אמריקה. המודל המיידי היה פסל ארבעת הנשיאים בהר ראשמור. סטנדינג בר סבר שמנהיגי האינדיאנים לא נפלו בשיעור קומתם מאלה של האדם הלבן. כמושא הפרויקט נבחר לא אחר מאשר קרייזי הורס, שבתקופה זו כבר היה מזמן למיתוס בפני עצמו.

קורצ'אק בא לגבעות בשנת 1947. על אף שלא הייתה לו כל הכשרה אמנותית מסודרת, יצירה מעשה ידיו – דמות שיש של הפסנתרן והמדינאי הפולני יאן פאדרבסקי – זכתה בפרס הראשון לפיסול ביריד העולמי של ניו יורק ב-‏1939. הוא אף הספיק לעבוד תקופה קצרה כעוזרו של הפסל גאטסון בורגלום, האיש שהיה אחראי יותר מכל אחד אחר ליצירה האדירה של הר ראשמור.

כאשר הגיע קורצ'אק לגבעות היו בכיסו 174 דולר בלבד לשם התחלת הפרויקט. הוא הקים את ''הקרן להנצחת קרייזי הורס'' כמוסד ללא מטרת רווח לאחר מכן ביצע עסקה של חילופי אדמות עם המימשל הפדראלי והשיג במסגרתה את הר ת'אנדרהד ו-‏328 אקרים (יותר מ-‏1300 דונם) סביבו. המימשל דווקא גילה עניין רב בפרויקט ההולך ומתרקם תחת אפו ואף הציע פעמיים להעביר מענק בגובה עשרה מיליון דולר להשלמתו. בשתי הפעמים דחה קורצ'אק את ההצעות על הסף. הוא ידע שבמדינה בה בעל המאה הוא גם בעל הדעה יגרום המימון הזה לאובדן השליטה שלו ושל בני הסו על אופי הפרויקט. עד היום, ששים שנה לאחר מכן, ממומן הפרויקט הגרנדיוזי הזה באמצעות תרומות פרטיות ודמי כניסה שמשלמים תיירים הבאים לצפות בעבודות הבנייה במקום.

רות זיולקובסקי ליד ההר שממנו נחצבו פניו של קרייזי הורס. גובה הפנים הוא כגובה בניין בן תשע קומות.

קורצ'אק לא רצה שהפרויקט הזה – שאותו ראה בראש ובראשונה כמפעל הומניטארי – יתחיל ויסתיים ביצירת אבן מונומנטאלית דוגמת הר ראשמור. הוא שאף שהפרויקט יספר את סיפורם של האינדיאנים בהווה ובעתיד באמצעות איסוף ושימור של מותגי תרבות ומורשת. לפיכך, פסלו הבלתי-גמור (עדיין) של קרייזי הורס יהיה, לכשיושלם, מרכזה של קריה אינדיאנית ענקית שתכלול גם אוניברסיטה ותשלובת רפואית. על אף שמטרות אלה עדיין רחוקות מהגשמה מלאה, הרי שהמוזיאון האינדיאני שבמרכז המיתחם מתגאה כיום באוסף מרשים שבו אלפי פריטים, המייצגים למעלה מחמישים עממים אדומי עור בארצות הברית. למעלה מתשעים אחוזים מהמוצגים הם, למעשה, תרומות – הן של אינדיאנים והן של אחרים. הקרן שהקים קורצ'אק בראשית הדרך מחלקת כיום מילגות לסטודנטים הבאים משמורות אינדיאניות.

כמה נתונים מספריים ימחישו, אולי, את היקף המפעל הזה. קורצ'אק עבד על הפסל במשך 27 שנים ברציפות, כשהוא משקיע בכך כל פרוטה וכל טיפת זיעה. ממדי הפסל שעיצב הם מעבר לכל דמיון: גובהו הסופי יהיה 563 רגל (171.6 מטר) ואורכו 641 רגל (195.4 מטר). ראשו של הסוס שעליו רוכב קרייזי הורס הוא בגובה 219 רגל (66.8 מטר) והזרוע המחזיקה במושכות אורכה 263 רגל (80.2 מטר) – ארוכה יותר ממגרש פוטבול. קורצ'אק עקר סלעי גרניט במשקל כולל של שבעה מיליון טון באמצעות פיצוצים מבוקרים וקידוחים נקודתיים, סלל כביש גישה באורך של שבעה קילומטרים וחצי וחצב גרם בן 741 מדרגות.

רובם המכריע של אלה הצופים בדמות ההולכת ומתעצבת של גבר עז-הבעה הרוכב על סוס מתקשים לדמיין עד כמה מרשים יהיה המונומנט הזה לכשיושלם. משום כך, הוצב בחצר מרכז המבקרים מודל מוקטן, צבוע לבן, של הפסל כולו. ראשו של הפסל, שהושלם לפני שנים אחדות, מבטא אופי חזק ונחוש. ידו השמאלית נמתחת למזרח, הכיוון ממנו בא האדם הלבן לבלאק הילס. ''היכן היא ארצך עכשיו?'' שאל אותו פעם חייל לבן בזלזול. תשובתו של איש הלאקוטה הדהדה באוזני צאצי נאמניו עוד שנים רבות. ''ארצי שוכנת במקום בו קבורים חללי'', הצהיר.

הפסל קורצ'אק זיולקובסקי הלך לעולמו באוקטובר 1982, חודשים ספורים לאחר שעבר ניתוח מעקפים בליבו. בני הסו התאבלו על איש ההרים המחוספס והמזוקן שהתגייס להקים את מפעלם. בימי חייו הצליח לרתק ולהרשים את ההמונים ואת העיתונות בנחישותו, בביטחונו העצמי ובשפתו הססגונית. על אף שעבר שני התקפי לב, ארבעה ניתוחי גב ושאר תחלואים וטיפולים, האיש העקשן הזה המשיך לעסוק בעבודה פיסית יומיומית. בשלושת השבועות האחרונים לחייו שירטט את קווי המיתאר של ראש הסוס על גבי צלע הר תלולה ומסוכנת כמעין מדריך שיבהיר לפועלים כיצד אמור המקום להיראות בעתיד. מילותיו האחרונות, אותן אמר לבני משפחתו, היו: ''עליכם להמשיך לבנות. הטוב היחיד הוא בבנייה. חייבים להשלים את קרייזי הורס. עליכם להוסיף ולעבוד על ההר, אבל לאט לאט, כדי שתעשו זאת נכון''.

אלמנתו של קורצ'אק, רות, עשתה הרבה להגשמת החלום הזה. עוד בחייו הייתה שותפה מלאה לעבודתו על ההר ולקידום חזונו חייו. עשרת צאצאיהם המשיכו כולם לעבוד על הפרויקט, בהתאם לשרטוטים ולתוכניות שהותיר אחריו אביהם. ''ההיסטוריה של האינדיאנים של אמריקה היא אפוס ולכן יש להנציחו בקנה מידה אפי'', אמרה פעם והוסיפה: ''והעברת עבודה בעלת סדר גודל אפי מאדם אחד לאחר כדי שיסיימו היא מסורת עתיקה בפני עצמה''. עד כמה עלה הדבר בידה ניתן לראות בתצוגת התמונה המלאה של התפתחות חציבת פניו של קרייזי הורס.






יוני 1998: הפנים הושלמו והאירוע צויין בטקס חגיגי. בשנים האחרונות עובדים הפועלים על חלקי גופו האחרים של קרייזי הורס ועל תצורת סוסו.




למעלה מעשר שנים אני עוקב אחר הפרויקט המופלא הזה. אתר האינטרנט שלו מכיל מידע רב אודות המעורבים בפרויקט והמוסדות ההולכים ומוקמים סביבו הוא אינו מרשים כפי שעשוי היה להיות, אבל עדיין מספק אינפורמציה מרתקת על התקדמותו.

כשהגענו לשם לראשונה נוכחנו לדעת שלא כל כך פשוט להגיע לפסל עצמו. כמה פעמים ביום יוצאת לשם הסעה, אבל בשום מקרה אין מיתרים לעלות על הראש עצמו, למשל. מדריכי המקום, לעומת זאת, ישמחו להוביל אתכם למרגלות המונומנט ולהסביר לכם על מפעל החיים המרשים הזה. האמריקנים, כמו תמיד, יודעים להפיק אירועים מרשימים גם מרגעים שנראים כמעט בנאליים. כך, למשל, ערכו אנשי המקום פיצוץ לילי מרשים ב-‏26 ביוני 2006, תאריך בו חגגה רות זיולקובסקי את הגיעה לגבורות. באותו יום גם ציינה אמריקה מלאת מאה ושלושים שנה לקרב המפורסם בליטל ביג הורן, מה שדירבן את מושל הרפובליקני של דרום דקוטה, מייק ראונדס, להכריז עליו כעל ''יום רות זיולקובסקי''.

וודי גאת'רי בוודאי היה מכניס את המונומנט המיוחד הזה אל שירו הידוע ''הדבר הגדול ביותר שעשה האדם'', אם לא כיצירת אמנות המקימה לתחייה את עברו של עם נכחד לפחות כמוקד תעסוקה המפרנס את הפריפריה במשך זמן רב למדי. נגיעה אמנותית אחרת תחילתה באלפרד היצ'קוק. בשנת 1959 יצר אמן סרטי המתח הבריטי את ''מזימות בינלאומיות'' (במקור “North by Northwest”), סרט נהדר שבשיאו נמלטים קארי גראנט ואווה מארי סיינט מפני רודפיהם ונקלעים למרדף על גבי פסלי הנשיאים האימתניים שבהר ראשמור. הסצינה הזו, שכבר הפכה לקלאסיקה, לא צולמה בהר עצמו. האמריקנים לא היו מוכנים להתיר חילול קודש שכזה. כל זה קרה 18 שנים בלבד לאחר שקלסתריהם של ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, אברהם לינקולן ותיאודור רוזוולט נשזפו לראשונה על ידי קהל מבקרים. תמהני כמה שנים יחלפו עד לרגע בו תצולם סצינה קולנועית דומה על גב פסלו של קרייזי הורס. שהרי רגע סיום הקמתו עדיין רחוק מאוד מאיתנו, ודומה כי לא יבוא אל סיומו עוד בחיי רבים מאיתנו. זו, אולי, גם הסיבה שקרייזי הורס הוא מפעל מרתק בהרבה מהר ראשמור. לעתים רחוקות בלבד ניתנת לתיירים רגילים לחזות בהיווצרותו של אתר היסטורי.

יש בכך משהו שובה לב, צריך להודות. המחויבות העצומה של אוכלוסייה שלמה להשלמתו של הפרויקט הזה תוך שמירה על עקרון האי-תלות במימשל הפדראלי היא נדירה אפילו במושגים של זמנים בהם לאידיאלים הייתה משמעות רבה יותר מבימינו אנו. בוני הפרויקט – בהם גם לא מעט לבנים, כמו בני משפחת זיולקובסקי עצמם - יודעים היטב כי תרומות גבוהות מאנשי עסקים ושאר מיליונרים יכולות לסדר להם השלמה מהירה יותר של הפרויקט, אבל איש מהם אפילו אינו מעלה על דעתו להתפשר על חזונם המקורי של קורצ'אק זיולקובסקי ושל הנרי סטנדינג בר.









מקורן של כל התמונות הוא אתר הבית של פרויקט קרייזי הורס.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
[חדש]
עמי   יום ה', 03/08/2006 שעה 16:28 אתר אישי
אורי,
אחלה סיפור הבאת!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אורי קציר   יום ה', 03/08/2006 שעה 17:14
בתגובה לעמי
אתר אישי
תודה, עמי. חבל שאין אצלנו רבים שמודעים לקיומו של המפעל היפה הזה. אולי זה בשל העובדה שהוא מצוי מחוץ לאיזורי התיירות המקובלים על ישראלים בצפון אמריקה.

לפני מספר שנים שוחחתי על כך עם חבר קרוב. היה לו, לאותו חבר, רעיון בלתי-מקורי אך דומה במהותו: לפסל באחד מהררי הנגב את דמויותיהם של כמה מגדולי הציונות. בשל הצורך בקונסנזוס חשבנו אז על הרצל, ויצמן, בן גוריון וז'בוטינסקי. לא שזה אינו בר-שינוי, אבל עכשיו צריך רק למצוא את ההר, את המימון, את איש המקצוע שיהיה משוגע לדבר ואת כל יתר הדברים ה''קטנים'' שמרכיבים פרויקט בסדר הגודל הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
נפתלי   יום א', 06/08/2006 שעה 15:47
בתגובה לאורי קציר
בשביל מה זה טוב הפסל סר הטעם הזה ?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אורי קציר   יום א', 06/08/2006 שעה 17:12
בתגובה לנפתלי
אתר אישי
סר טעם? כנראה שאינך מבין את המשמעות של כל זה. בארה''ב חיים עמים שכמעט הוכחדו על ידי האדם הלבן ושזקוקים לסמל להתכנס סביבו ולנסות לשקם את מורשתם בסיועו. זה הסמל. ממש כפי שארה''ב הקימה סמל למורשתה שלה באמצעות חציבת דיוקנאות הנשיאים בהר ראשמור הסמוך. וממש כשם שצרפת הקימה את שער הניצחון כאות הוקרה לצבאה בראשית המאה התשע-עשרה.

מעניין את תשאל משהו דומה על פסל האריה השואג בתל חי, למשל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה על שמות [חדש]
מלינצ'ה   יום ה', 03/08/2006 שעה 23:11 אתר אישי
סיפור מעניין. רציתי לדעת אם יש לך מושג מי תבע את שמו (קרייזי הורס) האינדיאנים משבטו או שזה שם שנתבע דווקא על ידי האדם הלבן? נתינת שמות במסגרת פרוייקט קולוניאלי היא מעניינת אותי ואשמח לתשובה (אם יש לך)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה על שמות [חדש]
רותם   שבת, 05/08/2006 שעה 23:19
בתגובה למלינצ'ה
שם אינדיאני
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה על שמות [חדש]
מלינצ'ה   יום ג', 08/08/2006 שעה 0:04
בתגובה לרותם
אתר אישי
טוב אז בדקתי קצת את העניין, וככה על קצה המזלג הסתבר לי שיש ויכוח היסטוריוגרפי סביב מקור השם. יחד עם זאת, (ואני מסתייגת כאן כי בדקתי מאוד מאוד בשטחיות), הגישה הדומיננטית היא שאכן מדובר בשם שנתבע על ידי האינדיאנים עצמם ולא ''נדבק'' לו ממקור חיצוני. אני מוכרחה לומר שאני סקפטית, הקולוניאליסטים נהגו להציג את האינדיאנים (ואת השחורים) כ''ברברים'', ''שטניים'' ולא רציונאלים על מנת להצדיק את מעשיהם (בעיקר נישול שטחים ורצח). כינוי מנהיג אינדיאני בשם ''סוס משוגע'' יכל בהחלט לעזור לבנות את דימויו כלא רציונאלי, כמי שלא ניתן להגיע עמו להסכמה הגיונית וכמפחיד.
בנוסף, כשהתעניינתי במקור השם הסתבר לי שהאדון הנכבד לא נלחם רק במתיישבים האנגלו סקסים אלא גם בשבטים אינדינאים יריבים לשבט שלו. כלומר, בניית המונומט, והצגתו של זה כמגן על האינדיאנים בכלל, הוא בעצם בניית מיתוס. הדבר נועד לענות יותר על הצרכים של הקהילה כאן ועכשיו מאשר לשקף מציאות היסטורית של לפני יותר ממאה שנה. לדעתי זה רק הופך את הסיפור להרבה יותר מעניין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה על שמות [חדש]
אורי קציר   יום ג', 08/08/2006 שעה 8:59
בתגובה למלינצ'ה
אתר אישי
במסגרת לימודי המאסטר קראתי בזמנו ספרי היסטוריה על המלחמות במישורים הגדולים, כולל על מנהיגיהם הגדולים של הסו באותה תקופה. בשום מקור אין טענה שקרייזי הורס קיבל את שמו ככינוי גנמאי מהאדם הלבן. יש קונסנזוס מוחלט על כך שהשם ניתן לו על ידי בני משפחתו או בני שבטו. למרות שהמשמעות של קרייזי הורס בעברית היא של גידוף עסיסי, אצל בני שבטו היה מדובר דווקא בכינוי שביטא הערכה.

אגב, כינויי גנאי על בסיס אישי לא ניתנו לעתים קרובות כל כך. אחד משבטי האינדיאנים זכה לכינוי נה פרסה, שמשמעותו בצרפתית ''מחוררי האף'' - משום שאנשיו נהגו לענוד נזמים באפם. כינויים כגון ''ברברים'' ודומיהם רווחו בשיח החופשי שבין חיילים לבין עצמם וכדומה, אבל הם מעולם לא נדבקו ככינוי עממי רשמי ומקובל לאותם עממים (ובלי קשר, הכינוי ''ברברים'' במשמעותו המקורית פירושו ''מזוקנים'', והוא ניתן על ידי הרומאים לתושבי צפון אפריקה; ושוב, לא ככינוי גנאי אלא כתיאור של מאפיין פיסי חיצוני פופולארי).

ולגבי העובדה שקרייזי הורס נלחם באינדיאנים: זה נכון, אבל שימי לב שאין כמעט מנהיג לאומי גדול שלא נאלץ בשלב כזה או אחר להפנות נשק נגד מי שלכאורה היו אמורים להיחשב כבני בריתו. זה נכון אצל כל דמות היסטורית בעלת משקל כמעט, החל ממשה רבנו ומהנביא מוחמד, עבור דרך אלכסנדר מוקדון וג'ורג' וושינגטון וכלה בנפוליאון בונפארט ובדוד בן גוריון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה על שמות [חדש]
ובל לוי   יום א', 27/08/2006 שעה 22:55
בתגובה לאורי קציר
רבותיי אתם שוכחים שהחברה האינדיאנית היתה חברה שבטית ולאורך אלפי שנים ממש עד לאמצע המאה ה-‏19 שבטים נלחמו ביניהם.מה לא ראיתם ''לרקוד עם זאבים''?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה על שמות [חדש]
מלינצ'ה   שבת, 28/10/2006 שעה 21:18
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אומנם עבר הרבה זמן, אך לא יצא לי להתפנות עד עתה ואני מוכרחה לתקן פה טעות לגבי הכינוי ברברים:היו אלה היוונים אשר חיו במאה השביעית והשישית לפני הספירה אשר הטביעו לראשונה את המונח ''ברברי''. במשמעותו המקורית המושג היה מילה נרדפת למילה ''זר'', והשתמשו בו כדי לכנות כל מי שלא היה יווני. עם חלוף השנים קבל ''הברברי'' את צביונו השלילי ובמאה הרביעית לפנה''ס התגבש סופית כקטגוריה המורה על נחיתות תרבותית ומנטלית.
בעבור היוונים ההלניסטים שני מרכיבים עיקריים הכתיבו את קטלוגו של אדם או קבוצת בני אדם כ''ברברים'': השפה היוונית וחיים פוליטיים במסגרת הפוליס. חשיבותו של המרכיב הראשון נבעה מהקשר שעשו ביוון הקלאסית בין היכולת לדבר ליכולת לחשוב. בהתאם לכך, חסרונו של הראשון הוביל גם לשלילתו של השני. דהיינו, אדם שאינו יכול לדבר נחשב למי שאינו יכול גם לחשבו. אולם, הכוונה ''ביכולת לדבר'' לא הייתה ליכולת הביולוגית-פיסית לבטא הברות אם כי ליכולת תרבותית, לדבר בשפה ספציפית והיא היוונית. שפתם של ''הברברים'' נשמעה באוזניהם של היוונים כ''בירבורים'', רצף של הברות חסרות פשר. לכן, אלה נחשבו כחסרי היכולת לתקשר או כבעלי יכולת פגומה שכזו. מכאן, גם יכולתם לחשוב הייתה פגומה, הם נטלו חלק קטן, בלוגוס, בתבונה.
חשיבותו של הגורם השני נבעה הרואה באדם יצור פוליטי שעל פי טבעו נולד ליצור קהילות אזרחיות, כלומר הפוליס היווני, ולחיות במסגרתן. כפי שאמר אריסטו: ''מכל גלוי אפוא שהמדינה נמנית על הדברים הטבעיים ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה- הריהו או פחות או יותר מאדם'' (אריסטו, פוליטיקה א', פרק א). מכיוון שהאדם הוא ''בעל חיים מדיני על פי טבע'' מי שלא מגלה סמנים של ''התנהגות מדינית'', שבמקרה הזה, כאמור, באה לידי ביטוי בחיים בפוליס, הרי שהוא גם אינו אדם במלוא מובן המילה. החיים מחוץ לפוליס, אפוא, היו שווים לחיים מחוץ לקהילה האנושית (במובן של מידת ההשתתפות בתבונה) וכאלה היו אלים, נשים, ברברים וחיות. בין שני המרכיבים, השפה והחיים בפוליס, התקיים קשר חזק שכן רק באמצעות הראשון יתאפשר השני: ''כוח הדיבור מכוון לגלות את המועיל והמזיק...היא היוצרת בית ומדינה'' (אריסטו, פוליטיקה א', פרק א. אריסטו דרך אגב משתמש במונח ברברים במפורש בספר זה, כך שהוא נתבע הרבה לפני שרומולוס ינק לו משדי הזאבה).
מהיוונים, ירשו את המונח הרומאים וזה שימש אותם כדי לתאר את השבטים הקלטים והגרמאנים. עם זאת קיקרו, שם דגש רב יותר על הליכות וערכי מוסר מאשר על השפה כגורם המבדיל בין ''הברברים'' ל''מתורבתים''. עם התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס והפיכתה של הנצרות לדת רשמית, הפכה גם היא לעוד גורם מוסרי בו מחזיקים ''המתורבתים'' ואותו החסרים ''הברברים''.
למושג עוד גלגולים עד לימנו, אבל זה כבר נושא בפני עצמו.
לא כל כך ברור לי למה הכוונה ''בכינוי עממי רשמי''. חלק מהיותו של כינוי ''עממי'' הוא דווקא חוסר רשמיותו (כוונתי ברשמי הוא שימוש של השלטונות במושג). כינויים עמיים או ליתר דיוק, דעות רווחת פופולאריות, הם לא תמיד מדיניות רשמית, אז מה? הם עדין אחראים ללא מעט מעיצוב התודעה והדימוי של אובייקט מסויים (לעיתים הרבה יותר ממדיניותרשמית). חוץ מזה, לגבי מהותם של האינדיאנים, התקיימו אינספור דיונים שנועדו לקבוע אם אלה ברברים או לא. כך למשל בשנות החמישים של המאה ה-‏16 נערך הפולמוס הגדול בין ספולבדה ללאס קאסאס. כך שבהחלט ניתם לומר שהייתה התלבטות רשמית
עד לסוף המאה ה-‏19 השימוש בברברי או ב''פרא'' היה לא אחת ההצדקה לגזל אדמות מהאינדיאנים.

יש לי עוד כמה הערות, אבל נשאיר אותם כבר לפעם אחרת.

שיהיה לילה טוב לכולם
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מרתק! [חדש]
אוהד מ.   יום ו', 04/08/2006 שעה 20:34 אתר אישי
סיפור מרתק ומרגש. בהחלט גיוון את שגרת יומי מלימודי הבוטניקה. תודה!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין ביותר [חדש]
מארק   יום ו', 31/08/2007 שעה 11:07
סיפור מרתק ומעניין מאוד רציתי לשאול אותך איך ומאיפה אתה מוצא את כל המידע הזה אולי גם אני אצליח למצוא מידע לעבודות שלי
מראק כיתה ז' בן 11.5 ב-‏1 לנובמבר 12
תודה מקווה שתיכתוב לי תשובה להיתראות

אם אתה רוצה אתה יכול להיכנס לאתר של אבא שלי הוא נפח ברזל
www.rudiknives.com

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מרתק אורי כל הנושא הזה של האינדיאנים וההיסטוריה של ארה''ב , קסטרו [חדש]
סער   שבת, 15/10/2011 שעה 17:23
נהניתי לקרוא. אטייל שם ביום מן הימים
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קרייזי הורס וחבריו [חדש]
מיכל   יום ג', 09/04/2013 שעה 14:03
ממש עכשיו סיימתי לקרוא בפעם השלישית ברציפות את סיפרו של שוקי בן עמי ''נוצה שסועה איש הרפואה האינדיאני''. ספר מעלף/מאלף המביא בפני הקורא את אורח חייהם ומנהגיהם של האינדיאנים בדרום דקוטה. מומלץ בחום לכל אוהבי המורשת
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©