הנצחה מוקדמת
יום ו', 23/06/2006 שעה 21:40
טרגדיה אישית של חבר, מותה של בלוגרית וכתבה על חייל שתכנן את לווייתו בקפידה טרם יצא למשימה מסוכנת בשטח עוין - כל אלה העלו בי כמה תהיות לגבי השאלה האם ראוי לו לאדם לתכנן את הטקסים שילוו את מותו שלו: הלווייה, ההספדים, מבנה הטקס והכיתוב על גבי המצבה. מתברר כי הגם שרובנו מנסים להימנע מחשיבה על היום הנורא הזה בו יבוא קץ לחיינו - טבעי או לא - יש רבים שעושים זאת, ואף בצורה מפוכחת ומעוררת כבוד. כשחושבים על זה, הנצחה מוקדמת שכזו אינה שונה בהרבה מרכישה מוקדמת של חלקת קבר לצד הן הזוג האהוב שכבר הלך בדרך כל בשר. כמה מלים על אנשים שעיצבו את הנצחתם בעצמם, רק כדי לא לא להשאיר מקום לטעויות. וברשותכם, גם כמה העדפות פרטיות בהקשר זה





אתר הקבורה הוא אמירה בפני עצמה. אפרים קישון

מה חש אדם המתכנן את הלווייתו?

זו שאלה מוזרה במקצת, משום שהיא מניחה שחלק מאיתנו מכינים את מותם בצורה מפורטת ומדוקדקת. השאלה הזו עלתה במוחי לאחר התאבדותה של הבלוגרית רפונזל. כשחשבתי על כך, נזכרתי שכבר לפני מספר שנים קראתי את הידיעה על קובי נעים, שנהרג בינואר 2003 במהלך קרב עם חוליה פלסטינית בחברון.

והנה ציטוט ישיר מאחת הידיעות שפורסמו עליו, מאותן ידיעות עצובות הנחתמות על ידי כתבים חסרי מזל הנשלחים על ידי מערכותיהם לאסוף פרטים אישיים על אותם חיילים שנהרגו בקרב ושעד כה היו אנונימיים לחלוטין לציבור הרחב.

''סמל-ראשון קובי נעים ז''ל תיכנן את הלוויתו מראש, עד לפרט האחרון. הוא ביקש מבני משפחתו שזו תהיה הלוויה שמחה, כמו חגיגת יום הולדת, עם בלונים לבנים ועם שירים. כשנהרג מאש המחבלים בחברון, בני המשפחה ערכו את ההלוויה כמעט כמושביקש. הם הפריחו 21 בלונים לבנים והשמיעו את השירים שאהב, אבל בקשה אחת הםלא מילאו. ''כי אחרי מותך'', הסביר דודו, עמוס, ''איך אפשר להיות שמח?''. לפני כחודשיים נפצע קובי, בן 20, באורח קל מאד במהלך פעילות מבצעית. חודש לאחר מכן, בהיותו בחופשה, הצטרף ל''טיסת כיף'' עם דודו, אלוף-משנה (מיל.) עמוס. ''במהלך הטיסה קובי פנה אלי ואמר: 'יש נושא שאנחנו צריכים לסגור''', מספר הדוד. ''הוא המשיך בטון רציני ושקול: 'אני מרגיש שלא אסיים בחיים את השירות. יש לי בקשה שתערכו לי הלוויה שמחה. אל תבכו. תגיעו בחליפות שחורות ותדאגו להרבה בלונים לבנים. אני גם רוצה שתשירו שם את השירים: 'Such a Perfect Day' ו-'My Way''.

ברמה הטקסית, קיימו בני המשפחה את בקשותיו המיוחדות של קובי. קצת קשה היה לבקש מהם לשמוח ולעלוז. שמחה בעת הלווייה היא מנהג עתיק במקומות כמו אירלנד, למשל (והדבר מונצח בשיר העם העתיק והיפהפה Finnegan’s Wake, המגולל ברוח עממית את סיפורו של עוזר הבנאי השתיין שבהיותו בגילופין נפל מסולם ושבר את גולגולתו), אבל אלינו הוא טרם הגיע. אופיין של לוויות במדינת ישראל נע בין ההתפרצות הרגשית הקיצונית, המתבטאת לעתים בתלישת שיער הראש ובניסיונות לפציעה עצמית; לבין איפוק שקט ועצירת כל ביטוי רגשי דרמטי. העליזות אינה נמצאת על הסקאלה הזו ואינה צפויה להגיע לשם בקרוב.

אני זוכר את האייטם הרדיופוני בגלי צה''ל בו התפלאה המראיינת – הייתה זו יעל דן, אם אינני טועה – באוזני חברתו של קובי על שהלה השאיר בידיה תכנון כה מדוקדק של לווייתו. החברה לא בדיוק הבינה מה כל כך מפליא. אחרי הכול, הסבירה, קובי ידע ממילא שהוא יוצא למשימה מסוכנת ושיש סיכוי שלא ישוב ממנה חי; ולפיכך, זו אפשרות שהתכונן אליה. אם אפשר, מדוע לא לקבוע את סדרי לווייתך כבר בחייך ולמנוע בכך סדרים שלא היו לטעמך לו הייתה מתבקש לשקול אותם עוד בהיותך בחיים?

יש בכך היגיון, חייבים להודות. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר אדם שהזמין – או הרהר בהזמנת – חלקת קבר הצמודה לקברה של זוגתו. והרי גם זו הכנה למוות. זו הצהרה ברורה באשר לשאלה היכן היה מעדיף להיקבר ומי יהיו שכניו. כשרכש הסופר וההומוריסט אפרים קישון חלקת קבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, הוא הצהיר בכך כי הוא רואה עצמו כחלק מהאליטה התרבותית הישראלית. הוא ידע היטב כי באותו אתר, שראשיתו עם העלאת עצמותיו של מכס נורדאו ארצה, קבורים גם אנשי תרבות ויצירה כשאול טשרניחובסקי ואחד העם, חיים נחמן ביאליק ויהושע רבניצקי, נחום גוטמן וש. בן ציון, יצחק אלטרמן וראובן רובין, אשר ברש ודבורה בארון, ברוך אגדתי וחנינא קרצ'בסקי, ועוד רבים רבים אחרים. קישון הכריז כי הוא רואה את עצמו חלק בלתי נפרד מ''פר לאשז'' הישראלי בשל תרומתו החשובה לתרבות המקומית. אקט הזמנת הקבר העיד על כך יותר מכל הצהרה מילולית. והרי מאז צירפנו לרשימת השמות המפוארת הזו גם את שמו של קישון עצמו (והוא בוודאי אינו הזוטר שבהם).

מסיבת סיום וקטע קאמרי ליד הקבר. דן בן אמוץ

אתמול נכחתי בלוויית אביו של חבר קרוב. כאשר סבבתי בין המצבות בהר המנוחות לא יכולתי שלא להתעכב על האותיות שנחקקו בהן. זוהי הנצחתו הסופית, האימתנית, של המת. זה מה שיקראו מבקרי בית העלמין כשיבואו לפקוד את קברו. רוב הכיתובים עוצבו, סביר להניח, על ידי שארי בשרם של הנקברים. הם מביעים את ההוקרה, האהבה, הצער והכאב שחשו כלפי קרובם שהלך לעולמו. ''הותיר בנו חלל'', ''אוהבים אותך כל כך'' וגם ה''ת.נ.צ.ב.ה'' הסטנדרטי הם כיתובים בגוף שלישי המעידים על הנפטר מפי קובריו אבל אינם באים מפיו.

יש המתכננים מראש את הכיתוב על מצבת קברם. זהו ז'אנר יצירתי מורבידי משהו, אבל לעתים הוא מניב פנינים של ממש. למשל, הקריקטוריסט האנגלי סיר דייוויד לאו שציווה שעל קברו יחרטו את המלים ''כאן טמון טרדן שהקדיש את חייו לשפיות הדעת''. לדוגמה, הקומיקאי האמריקני וו.סי. פילדס שהורה לחקוק על מצבתו את המלים ''בסך הכול הייתי מעדיף להיות בפילדלפיה''. או הסיפור על מה שקרה כאשר מת המלצר הראשי במסעדה בה נהג לאכול הקומיקאי הבריטי הארי סיקומב. סיקומב הציע אז לכתוב על מצבתו ''אלוהים סוף סוף תפס את המבט שלו''. על קברו של שודד הדרכים הנודע קלוד דובאל בכנסיית קובנט גארדן שבלונדון רשומה אזהרה: ''אם אתה גבר שמור על ארנקך; אם את אישה שמרי על ליבך''. או אותה כתובת שהביא פעם יוסף לפיד מבית קברות קטן בכפר בטרנסילבניה: ''כאן אני שוכב ואתה קורא; הלוואי שכבת אתה וקראתי אני''.

ההומוריסט והעיתונאי דן בן אמוץ סבל זמן רב ממחלת הסרטן. כשהיה ברור כי הקרב אבוד, ארגן לעצמו מסיבת פרידה מחבריו ב''חמאם'' ביפו. מסיבת הפרידה הזו נצרבה בזיכרונו של כל מי שהיה שם. אחד הקטעים הבלתי נשכחים של דן בן אמוץ היה ההספד שכתב לעצמו. זה היה אמנם מערכון שהיווה פרודיה על הספדים (וגם על הסופדים עצמם), אבל הכותב השכיל לשזור בו כמה פנינים ספרותיות (''...הוך יה-דן יה-דן, וולא יה-ערס, באמצע האוכל הולכים?! ואל תחשבו, דווקא אכל יפה. אבל אכל – נפל. נפל – הלך. הלך – לא שילם. אין דבר, שילמתי אני, שיהיה לו לבריאות...''), שאחת הזכורות שבהן (''..מה נעשה עכשיו? מי יאכל איתנו ולא ישלם? מי יקלל אותנו ככה? מי יספר לנו עליך טובות? מי יזכור אותך, מי?...'') נראית כיום עיטור מילולי הולם לערפל השכחה שפקד את עולם הבידור הישראלי בנוגע ליצירתו של האיש הזה. דומני שההספד הזה לא נישא על קברו של בן אמוץ באותו יום ב-‏1989 בו נטמן בעפר הארץ. אבל הנפטר עצמו, וזאת אנו יודעים כיום היטב, תכנן את לווייתו בקפידה ואף הורה על נגינת קטע קלאסי מסוים על ידי רביעיית מיתרים בסיום הטקס.

נעמי שמר, שהלכה לעולמה ביוני 2004, ידעה אף היא לאן היא הולכת. לפני שהלכה לעולמה פירטה במפורש אלו שירים היא מבקשת שישירו בלווייתה (''חורשת האקליפטוס'', ''שם הרי גולן'', ''לשיר זה כמו להיות ירדן'' ו''נועה''). שירים אלה, אפשר להניח, שיקפו יותר מכל את היחס בין הביוגרפיה האישית של שמר (שחלקים ממנה מצויים בכל אחד מהארבעה) לבין הארץ שעימה גדלה ושעימה פיתחה יחסים סימביוטיים. שמר לא הסתפקה בהכנת רשימת השירים הללו, אלא אף האיש שיבצעם – הזמר והשחקן דודו אלהרר.





מה יהיה איתנו? האם כדאי להותיר אחרינו - מלבד צוואה וחברים, משפחה ורכוש, מורשת וזיכרונות - גם את הפירוט המדויק של הדרך בה אנו מבקשים להיטמן, להיחקק ולהיזכר? מדוע לא, בעצם?

ובכן, אין לי כל כוונה להחזיר ציוד בזמן הקרוב, אבל כשלעצמי, לפחות, הייתי מעדיף להיטמן בטקס שבו לא ידקלמו טקסטים אוטומטיים בארמית אלא שיאמרו דברים של טעם בעברית. שבבוא יומי לא יטילוני עטוף תכריכי בד בלבד אל האדמה אלא יטרחו להניחני בארון עץ תחילה. שישירו את ''זה קורה'' החכם של אריק לביא (אקפלה אם אפשר; או, לכל היותר, בליווי גיטרה אחת) ; את “Today” האופטימי של ג'ון דנוור, שהיה אחד השירים הראשונים ששמעתי יחד עם זוגתי בפגישתנו הראשונה בנחל התנינים; ושישמיעו את הנעימה “Summer Place”, בביצוע המוכר של תזמורתו של פרסי פיית'. לרגע חלפה במוחי גם האפשרות לבקש שישמיעו את “Gone Fishin’”, הדואט הבטלני והמחויך של לואי ארמסטרונג ובינג קרוסבי, כמעין אלגוריה למה שהממזר שביקש את זה עושה עכשיו, ככל הנראה, בשמיים. אבל זה כבר חורג אל מעבר לתחום הקריצה, כך שנשאיר את זה בינתיים בצד. על מצבתי הייתי מעדיף שיכתבו משהו כמו ''עשיתי כמיטב יכולתי'', או אולי את הציטוט של ליאונרדו דה וינצ'י: ''כמו שיום שעבר כראוי מביא שינה טובה, כך גם חיים משומשים כראוי מביאים מוות טוב''. אפשרות אחרת היא המימרה שטבע הרקליטוס: ''האלים הם אנשים בני-אלמוות - האנשים אלים בני תמותה''. אבל גם זה עדיין פתוח לדיון.

ארבעה שירי אקפלה בביצוע זמר נבחר. נעמי שמר (צילום: יעל רוזן).

נותר המקום עצמו. כמי שאוהב על היסטוריה וכותב קצת היסטוריה הסתובבתי בלא מעט בתי עלמין ברחבי תבל. אחד הקטנים והיפים שבהם מצוי בטאלקיטנה שבאלסקה, עיירה ובה אלף תושבים בערך, שלימים אף סיפקה את ההשראה לסדרת הטלוויזיה המקסימה ''חשיפה לצפון'' (המתרחשת בעיירה דמיונית בשם סיסלי, שממוקמת אף היא באלסקה). בית העלמין הצנוע והיפה של טאלקיטנה מצוי בליבה של סביבה ירוקה, שנהרות ופיורדים משובצים בה לרוב והיא צופה אל מדרונותיו המושלגים של הר מקינלי, הפסגה הגבוהה ביותר (ובלי ספק אחת המרשימות ביותר) בצפון אמריקה. המצבות בו קטנות וצנועות, למעט כמה גדולות יותר המשמשות כיד לזכרם של מטפסים שנספו על המקינלי. אין שם את התחושה המוכרת כל כך של פס ייצור ללוויות, של אנשי חברה קדישא העוברים מקבר לקבר כדי להספיק לסיים לפני החשיכה, של המכוניות הנוסעות בשבילי האספלט ומקנות למקום תחושה של יומיומיות מתסכלת באמצע העיר. אבל את כל זה אין אצלנו כיום, כך שאצטרך להסתפק בפחות.

ובכל זאת, אם אפשר הייתי רוצה שיהיה זה אתר מוריק ומדושא, שונה כל כך מהבטונאדות המדכאות והמורבידיות שבתי העלמין שלנו – ירקון, חולון, הר המנוחות, רק תבחרו – הפכו להיות. אתר שדומה, ולו במעט, לבתי העלמין הצבאיים הבריטיים שהוקמו כאן לאחר מלחמת העולם הראשונה. אתר שמבקריו (כלומר, אלה החיים עדיין) יוכלו למצוא בו מעט טבע לנחמה. אתר שהפרחים בו אינם רק קטומי גבעול ומאוגדים בזרים מעשה ידי אדם, אלא שיש בו גם כאלה המחוברים לאדמה במלוא שורשיהם והם מנמרים את הסביבה במאות ובאלפים. אתר שיש בו עצים ושקול ציוץ הציפורים בוקע משם בבקרים וצילם הרחב של האילנות מתארך ומפכה לכל עבר. סביר להניח שיש כאן כמה כאלה, אולי בקיבוצים, אבל אני מודה שבגילי ובמצבי הבדיקה בנושא זה טרם החלה.

המוות הוא עניין סופי למדי (לפחות לפי גישתי). ''הואיל ואין אנו יודעים היכן המוות מחכה לנו, בכל מקום הבה נחכה לו אנו'', אמר על כך הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטיין. אין לי ביטחון שלכך התכוון המשורר, אבל דומני כי אפשר לפרשה כהמלצה להכין גם את הלוויה, הטקס, הקבורה וכדומה – בדקדקנות הראויה. המוות, אחרי הכל, מגיע רק פעם אחת.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
''הוא ניסה'' [חדש]
בנו   שבת, 24/06/2006 שעה 0:23 אתר אישי
אני לא זוכר מי אמר שזה מה שהוא רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו, אבל ''הוא ניסה'' נראה לי ככתובת ראויה.

אצל היפאנים, אגב, יש מסורת של 'שירי מוות'- שאלו הם שירים שאדם כותב על ערש הדווי.

יש משהו פרדוקסלי בתיכנון הלוויה של עצמך- בהשקעת אנרגיה במה שיקרה אחרי שאתה כבר לא תהיה כאן. נדמה שסביר יותר שאדם יאמר לעצמו- שיעשו מה שהם רוצים, מה איכפת לי, זה לא שאני אצטרך לסבול את זה או משהו כזה.
ובכל זאת, איכפת לנו.
בכל זאת, אנחנו רוצים לשלוט גם בזה- גם בדבר האחד שמסמל את אובדן השליטה הטוטאלי. במידה מסויימת, זה קצת ניסיון לנצח את המוות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''הוא ניסה'' [חדש]
יואב איתמר(האביר שלא היה)   שבת, 24/06/2006 שעה 15:26
בתגובה לבנו
אתר אישי
שירי מוות (כמו שירי הייקו של מוות) יכולים להיכתב גם באמצע החיים וגם מספר פעמים. פעם שמעתי הרצאה של יעקב רז בנושא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכיתוב [חדש]
דודו   שבת, 24/06/2006 שעה 1:14
בקיבוץ נען היה אופה חביב שלמאפים שלו היה טעם נפלא. אז לאחר מותו בשיבה טובה חקקו על מצבת קברו את המתכון לעוגות שכולם כל כך אהבו. וזה, כך אני חושב, דבר נפלא להנציח את עצמך או את יקיריך באופן זה. הכיתוב על המצבה זו הצהרה על אופיו ואישיותו של האדם. והכיתוב צריך להיות אנושי בנוסף לפרטים האישיים המינימאליים. ועל מצבתי שלי יחקק ''ההולך בהרים'' כי זה מה שאני אוהב לעשות ואין די מקום לחקוק את שירו הנפלא של w.h auden
Funeral Blues

Stop all the clocks, cut off the telephone,
Prevent the dog from barking with a juicy bone,
Silence the pianos and with muffled drum
Bring out the coffin, let the mourners come.

Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling on the sky the message He Is Dead,
Put crepe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves.

He was my North, my South, my East and West,
My working week and my Sunday rest,
My noon, my midnight, my talk, my song;
I thought that love would last for ever; I was wrong.

The stars are not wanted now: put out every one;
Pack up the moon and dismantle the sun;
Pour away the ocean and sweep up the wood,
For nothing now can ever come to any good.

W. H. Auden

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכיתוב [חדש]
דודו בן עמי   שבת, 24/06/2006 שעה 10:52
בתגובה לדודו
שיר קולע מאוד. רעיון טוב. כל הכבוד על הבחירה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הכיתוב [חדש]
יואב איתמר(האביר שלא היה)   שבת, 24/06/2006 שעה 15:28
בתגובה לדודו בן עמי
אתר אישי
שימו לב שהHe בשיר הזה נכתב באות גדולה. He באות גדולה באנגלית זו גם דרך כתיבה על אלוהים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Comments [חדש]
David   שבת, 24/06/2006 שעה 6:53
A related topic which I think is far more important is planning the way you die. Too many people (especially in poor and troubled societies like ours in comparison to first world countries) pass away in an unnecessarily prolonged and unpleasant manner. Sadly, in Israeli society there is no open and honest discussion of extreme pain relief methods (for instance, using addictive drugs), physical and social support for suicide under certain conditions, euthanasia and the like. It seems to me that it is exactly people like you (secular, educated, opinionated, involved in politics to some extent, related to the media, publishing under various platforms, etc.) who should try to get such a discussion going.

As for the article itself:

* ''הנצחה'' ו -''המוות הוא עניין סופי למדי''
No disrespect intended, but the concept of leaving an immortal legacy by means of designing the right kind of tomb seems a bit far fetched. For one, graves do not last forever. How many 500 years old graves are there? 1000 years old? (It would be a curious exercise to plot the percentage of surviving graves as a function of time, perhaps in more stable regions than our own, and get an empirical idea of the grave “life time”, so to speak). Second, what in fact is the importance of having your gravestone around for, say, 300 years or so? Third, even if a tomb stands undisturbed it is hardly an indication that the man who owned the remains under it is remembered. Ask yourself how many intact graves of members of your extended family are there in Israel, how many do you visit (say - yearly), how much you know about the deceased, etc. Also, how much do you know about members of your family that died a natural death in the 19th century? 18th century? The vast majority of people are mostly forgotten (or forgotten by most) shortly after their demise, and definitely more so as time goes by. Moreover, the individuals who are remembered for extended periods of time have often lead an extraordinary life prior to their demise rather than just made arrangements for a well planned funeral. I guess my question is how does a man who is generally not superstitious
(''המוות הוא עניין סופי למדי'')
gets to believe in a concept such as
“הנצחה”?

* ''מדוע לא לקבוע את סדרי לווייתך כבר בחייך ולמנוע בכך סדרים שלא היו לטעמך לו הייתה מתבקש לשקול אותם עוד בהיותך בחיים? יש בכך היגיון...''
It seems to me that for most individuals a funeral is one of the last opportunities to send a message to your living friends and relatives (who will most likely disregard it as they did when the you were alive, but it didn’t stop you then either). I would argue that the logic of planning a funeral starts with the little preacher inside you.
As for
“הנצחה”
or “a symbolic attempt to control death (?!)” –
I attribute them to different degrees of vanity and superstition rather than to good reasoning. Again, no disrespect intended.

* ''ובכל זאת, אם אפשר הייתי רוצה שיהיה זה אתר מוריק ומדושא''
As to the proper way to dispose of ones remains – here there is plenty of logic to be applied. There are environmental considerations regarding land and energy conservation, there are the feelings of surviving relatives to consider etc. A statement of sorts could be made (even if not remembered thereafter) by arranging the return of dust to dust in a fashion compatible with your style of living. It could be argued that a burial in a lush garden is perhaps not the most polite and considerate act as far as the needs of future generations are concerned.
At least outside of Alaska.
I don't want this last point to appear as a definite statement. It is just mentioned as another side in the discussion.

Oh, and welcome back.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Comments [חדש]
אורי קציר   שבת, 24/06/2006 שעה 11:02
בתגובה לDavid
אתר אישי
אני מסכים עימך לגמרי בסוגיית הזמן הרלוונטי לקיומו של קבר. אנו מודעים כיום לכל היותר למה שהתרחש שלושה דורות לפנינו ובוודאי שאיננו הולכים לבקר את קבריהם של אבות קדומים יותר. אין לי אשליות: בהנחה, הלא-בלתי-סבירה, שיצירתי לא תגיע לרמתם של הומרוס, שייקספיר והוגו, הרי שיתכן בהחלט שבעוד שלושה דורות איש לא יזכור היכן נטמנה גופתי. במובן זה, די ברור לי שיש צדק בדבריך: הנצחה אינה בבחינת צריבה אפקטיבית של הזיכרון לעולמי עד כי אם לדורות שידעו את הנפטר בשלב כזה או אחר של חייו.

כל אדם רוצה להותיר אחריו משהו, דוד. מעין טביעת אצבע קטנטנה בזיכרון חבריו וקרוביו. ככל שניתן לשלוט בכך, אינני רואה מניעה לעשות כן. כפי שכבר הזכרתי, בודדים בלבד יכולים להיצרב באמצעות יצירה או מעשה שמשפיע על מיליונים. הרוב המוחלט היה רוצה להיזכר בזכות רמה מסוימת של ביטוי אישי שלא הייתה ניתנת לו אלמלא הותיר אחריו הנחיות מפורשות. זהו סוג של צוואה רוחנית: הוא אינו קשור בהכרח לחלוקת הרכוש אבל מנסה להתוות את הדימוי הסופי של הנפטר בעיני העתיד לאחר שהזיכרון מחייו יתעמעם משהו. מאחר ותמונות, אלבומים ושאר פריטי זיכרון דרכם להנציח דברים שלא תמיד יש עליהם שליטה, הרי שתכנון טקס הקבורה הוא אולי האלמנט היחיד בו הנפטר יכול להשפיע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

Comments [חדש]
David   שבת, 24/06/2006 שעה 20:40
בתגובה לאורי קציר
Drawing on my past experience I think that people are remembered (for as long as they are) –only- by how they lived and not at all by how they were buried, although the two are correlated. The correlation makes this a bit tricky because we do not have the example of someone whose burial rights sharply contradicted his philosophy or way of life. Nevertheless, here are three arguments that would seem to diminish the role of a funeral in the establishing or influencing memory.

First, there are plenty of examples of people who did not give their funeral any consideration whatsoever but are still very well remembered for a few generations.

Second, on the occasions when people who had an unusual funeral do come up in conversation (or in memory), especially a while after their demise, it is always in the context of something they did or said while they were still animated. Of those who remember Neomi Shemer – how many know the details of her funeral? How do these details affect the manner in which she is remembered by those who do know? I would say “a few” and “none at all”.

Third (and perhaps most compelling) - there is no visible difference in the manner, time or quality of remembrance between those who made elaborate plans for an original funeral, those who earned the dubious honor of a military funeral, those who were cremated, those who were buried in a Kibutz in a ceremony conducted by an elderly accordionist and those who left the details to Hevra Kadisha to worry about.

The memory of the particulars of the funeral seems to have a much shorter life span than even the memory of the person. Remaining friends and relatives get accustomed to the environment of the grave and the inscription on the tombstone. They do not tend ponder over them year after year after year. That is why I feel that a funeral is one of those last opportunities to preach a message (that nobody will heed to) which is all good fun.

Tying burial rights to legacy seems a bit excessive. At that point it is usually too late for the deceased to influence his legacy because what you call “the final image” fades very fast from memory. The real final image of a person is set by the photos and words and deeds – by his life’s work so to speak - and that is precisely what one should concentrate on if one’s legacy is of consequence.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבל מה עם הנחמה? [חדש]
כרמית   יום ד', 28/06/2006 שעה 12:18 אתר אישי
בגיל עשרים בערך, כשהבנתי שהמוות לא בהכרח מגיע במאה ועשרים, כתבתי צוואה רוחנית. בגיל עשרים ושמונה, כשצברתי קצת רכוש, כתבתי גם צוואה ''רגילה'' שמחלקת כל מיני דברים לאנשים. ובכל זאת, אין לי שום השגות לגבי הלוויה שלי, דרך הקבורה שלי או מנהגי האבל. אני לא רוצה שיבכו ויצטערו עליי. אני כן רוצה שאנשים שאני אוהבת ימשיכו בחייהם, ויהיו מאושרים, ולא יניחו למוות שלי לעמוד בדרכם. אבל אני גם יודעת שזו *לא הבחירה שלי*. עם כל הכבוד להוד מנוחתי עדן, הרי שמנהגי האבלות/קבורה/לוויה לא נועדו בשבילי בכלל. הם נועדו לנחם את החיים, ומי אני שאקבע לאנשים חיים איך להתנחם?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מוצדק לתת את הדעת על ההנצחה הבאה לכדי ביטוי במודעות האבל [חדש]
מירב   יום ג', 04/07/2006 שעה 19:03
נזדמנה לי ההזדמנות לעקוב אחרי הטקסטים המתפרסמים במודעות האבל.
עשיתי את זה בעיתון ''הוצאה אחרונה'' על האינטרנט המפרסם מודעות אבל.
חיפשתי הוצאה אחרונה של ספר מסויים, כתבתי הוצאה אחרונה בגוגול וקיבלתי את העיתון הוצאה אחרונה.
יש יתרון מסויים בפרסום מודעות אבל על האינטרנט, התפלאתי למה לא הופיעו פרסומים כאלו עד עתה.

מה דעתך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©