יקיר טקסאס
יום ד', 26/04/2006 שעה 23:21
טום מור העביר בבית הנבחרים של טקסאס הצעת החלטה המשבחת את פועלו של אלברט דה סאלבו למען מדינת מסצ'וסטס. הנציגים, כולל אלה שהצביעו בעד ההחלטה, לא ידעו מיהו האיש שלו הוענק הכיבוד הזה. בתום הדיון חשף מור מי הוא האיש הזה. אלברט דה סאלבו הוא האיש שנעצר, נחקר, נחשד ונחשב כיום כמעט בוודאות למי שעמד מאחורי סדרת הרציחות שזיכו אותו בכינוי ''החונק מבוסטון''. ואין לי אלא לדמיין מה היה קורה לו העבירה הכנסת החלטה דומה, המשבחת, דרך משל, את יצירתו האמנותית ואת תרומתו למסורת הציור הישראלית של הצייר צבי גור. דוגמה אקראית לגמרי




הסיפור הזה אולי נשמע בלתי-ייאמן, אבל הוא נכון ממש כשם שהשמש זורחת בצהרי יום וכשם שביולי יורד גשם באוסטרליה. אם מייקל מור היה יודע את זה לפני שערך את הפרנהייט שלו סופית, הוא היה עושה מזה מטעמים. מי שאינו מאמין, זב''שו. כמו שאמרתי, כל מילה אמת.

אלברט דה סאלבו הולך לקלבוש. לימים קיבל בית הנבחרים הטקסאני החלטה המדברת בשבחו

ומה עניינו של מייקל מור לכאן? שאלה טובה. למור יש עיסוק אובססיבי באישיותו של אחד, ג'ורג' וו. בוש, לשעבר מושל טקסאס וכיום נשיא ארצות הברית של אמריקה. בוש דנן שבר שיא אמריקני כאשר אישר בתקופת מושלותו את הוצאתם להורג של 121 נידונים למוות. מדובר, לכל הדעות, בשיעור גבוה מאוד - בוודאי כשמדובר במדינה מערבית. למי שאינו זוכר, מרבית מדינות העולם המערבי שבהן היה נהוג עונש מוות ביטלו אותו זה מכבר. בארצות הברית בוטל עונש המוות ב-‏1972, אך הוחזר שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שלמעלה משלושה רבעים מהמדינות תמכו בחידושו, כפי שמתחייב מהחוקה. טקסאס, מדינה שבה החוק הפלילי נחשב לקשוח במיוחד, מובילה מאז - כנראה - במספר ההוצאות להורג שמתקיימות בתחומה. ובוש, כאמור, שבר אפילו שיאים טקסאניים בהקשר הזה.

אחד מאלה שהעלו את הנושא לכותרות עוד לפני שליש מאה, ובהקשר גרוטסקי למדי, היה חבר בית נבחרים באוסטין בשם טום מור (שום קשר למייקל). ב-‏1 באפריל 1971 - שעה שבוש היה סטודנט הולל בחוף המזרחי - החליט מור להדגים, באמצעות פרובוקציה מתוכננת היטב (שתוכננה בדיוק לתאריך המסוים הזה), איך מעבירים עמיתיו לבית הנבחרים החלטות, הצעות וחוקים מבלי שקראו אותם עד תומם, קל וחומר שהבינו אותם במלואם. מור יזם, איפוא, העברת החלטה בבית הנבחרים, ששיבחה אדם בשם אלברט דה סאלבו על שירותו הבלתי-אנוכי למחוזו, למדינתו ולקהילתו. הנה אחד הדיווחים שפורסמו על כך בשעתו:

''Above all, this compassionate gentleman's dedication and devotion to his work has enabled the weak and the lonely throughout our nation to achieve and maintain a new degree of concern for their future,'' the resolution says.

''His sincerity, diligence and cooperation has earned him (the) warm admiration and affection of his fellow practitioners,'' the resolution continued.

''Widely esteemed for his knowledge and unique skill, his outstanding service to the public has won him recognition as a model of active citizenship, a champion of worthwhile causes and an acknowledged leader in his singular field.''

יותר מזה קשה לבקש: מסירות לעבודה, דאגה לעתיד האומה, כנות, הגינות, אזרח למופת. תכונות מעוררות הערצה, מה יש לומר. רוב האנשים שאני מכיר לא מצפים שערימה כזו של תשבוחות תישפך על ראשם. אולי - אולי - לאחר מותם.

מי הוא אותו אלברט דה סאלבו שאת שמו בחר מור, מכל האנשים שבעולם, לציין לשבח בהצעת ההחלטה שלו? ובכן, דה סאלבו הנ''ל ידוע יותר בשמו ''החונק מבוסטון'', ובשנים 1962-1964 היה אחראי לרצח שלוש עשרה נשים בבוסטון ובסביבתה (טכנית, לא נשפט דה סאלבו מעולם - וכמובן גם לא הורשע - אפילו במעשה רצח אחד מכל אלה. הוא נדון למאסר עולם בגין תקיפות מיניות שביצע בנשים אחרות, אך לאחר מכן הודה כי ביצע גם את מעשי הרצח. הוא נדקר למוות בידי אסיר אחר בכלא ב-‏1973, ומאז קיימת מחלוקת האם אכן רצח את אותן נשים, כפי שאכן הודה שעשה). ללא ספק, זהו אחד הרוצחים הסדרתיים הידועים והמבחילים ביותר בהיסטוריה של הפשע. שמו מרטיט עד היום אזרחים אמריקניים בכל מקום בו הוא נשמע.

מסמך של ה-FBI המזכיר כי דה סאלבו, אנס סדרתי שגם בילה תקופה באשפוז פסיכיאטרי, כשיר לעמוד לדין - ושהמשטרה טרם חקרה אותו על הרציחות בבוסטון

כפי שציפה מור, הצעת ההחלטה שלו עברה פה אחד. אז, רק אז, הודיע כי הוא מושך אותה והסביר את מעשהו החריג בכך שבסך הכל רצה להעלות נקודה מסוימת לדיון ציבורי. ליצנים אחדים גם העלו את האופציה שאולי מור טעה והקולגות שלו - בכל זאת, טקסאניים או לא? - היו רציניים מאוד בשבחים שהעתירו על החונק החביב, אבל נניח לזה.

מור אולי ציפה שנבחרי ציבור המכבדים את עצמם ישימו לב להצעת החלטה שמהללת רוצחים סדרתיים מסוגו של דה סאלבו, אבל האמת היא שהוא פגע בנקודה נכונה. מחוקקים אמריקניים, הן ברמת המדינה הבודדת והן ברמה הפדרלית, מעלים מדי יום לדיון הצעות החלטה שאין להן כל משמעות משפטית ושכל תכליתן היא השגת יחסי ציבור למחוקק היוזם אותן או לקבוצת לחץ כלשהי שלמענה הוא פועל. בטקסאס, בה בית הנבחרים יוצא לכמה פגרות בשנה, הדבר גורם ל''פקק'' של הצעות החלטה שמצטברות במהלכן; כדי לשחרר את ה''פקק'', מצביעים הצירים על הצעות החלטה ותיקוני חקיקה רבים, בזמן קצר מאוד. מחוקק א' יצביע עבור הצעתו הפופוליסטית וחסרת הערך של מחוקק ב' ובבוא היום ישב השני טובה לראשון וירים את ידו בתמיכה בהצעת ההחלטה של הלז.

טום מור זכה לקבל את רגעי התהילה שלו. בזה, פחות או יותר, הסתכמה גם הקריירה הפוליטית שלו. דה סאלבו, כאמור, נרצח בכלא ב-‏1973. התיק בעניינו מעולם לא נסגר.

(שלא במקרה, זה מזכיר קצת את התעלול המחוייך שביצע המתמטיקאי אלן סוקאל כששלח מאמר רווי שטויות שנשמעות ''מדעיות'' ומלים מההפטרה שאין להן כל משמעות הגיונית, לכתב העת Social Text, ורק לאחר שמאמר זה פורסם כלשונו הודיע שמדובר היה ב''מתיחה'' שנועדה להוכיח משהו. אלא שבמקרה של דה סאלבו, שעיקר פרסומו בא לו כמי שנחשד בביצוע סדרת מעשי רצח מזעזעים, מדובר במשהו חמור בהרבה.)

בשולי התקרית המשעשעת-מקאברית הזאת, אפשר רק להרהר מה היה קורה לו היה חבר כנסת חרוץ מחליט לעשות תרגיל דומה לעמיתיו. הכנסת שלנו - אדישה, מנוונת, חסרת מעוף - עוד עלולה הייתה לנהוג כמו אותו פרלמנט טקסאני באוסטין. תארו לעצמכם, דרך משל, שמאן דהוא היה מעביר בכנסת החלטה המביעה הוקרה לתרומתו של צבי גור למסורת הציור הישראלית ולהעשרת ההנצחה של טבע דומם באמצעות טכניקה העושה שימוש יצירתי במיוחד בצבעי שמן - או למחזאות המודרנית, בזכות יצירתו המגוונת, הממשיכה את העיסוק ביחסי הגומלין בין העולם התחתון לבין בני אדם מהיישוב.

צבי גור הוא סתם דוגמה מקרית. למי שעוד זוכר את זה בכלל, מדובר בצייר שחטף ורצח ב-‏1980 את הילד אורון ירדן ולאחר מכן נכלא בקלבוש למאסר עולם פלוס 36 שנים על החטיפה. לימים (ולאחר ניסיון בריחה דרמטי בשנות השמונים)גם החל לכתוב מחזות בכלא. מעניין כמה ח''כים דהיום זוכרים בכלל את שמו. סתם דוגמה מקרית.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
משעשע/מחריד [חדש]
קרפד   יום ה', 27/04/2006 שעה 1:13
משום מה נדמה לי שאצלנו המצב גרוע הרבה יותר בבחינת התמצאותם של הפוליטיקאים בנושאים בהם הם מכריעים.
אופטופיק-אם כבר העלית את עניין סוקאל, המקרה הזה דווקא נתפס אצלי כחמור יותר, אפילו בהשלכותיו. קל יותר להבין ולהפנים (לא רק אמפירית) פוליטיקאי שמקיים אורח עבודה רשלני ומכוסתח. מעורכי כתב עת יעודי שכזה מתבקש וטבעי להניח מומחיות, חריצות ובררנות, בייחוד בעידן ההפקרות הפוסטמודרנית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מש''ל [חדש]
הרב השובב   יום ה', 27/04/2006 שעה 9:32
בתגובה לקרפד
טוב, זה בדיוק מה שרצה להוכיח (והצליח במידה מסויימת) - את חוסר הטעם שבקיצוניות פוסטמודרניסטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא בטוח שהוא הצליח [חדש]
קרפד   יום ה', 27/04/2006 שעה 9:56
בתגובה להרב השובב
יותר מאשר קבלה עיוורת של כל דעה וכל גיבוב, באשר הוא, מטעמים פוסטמודרניים, בסיפור הזה יש, כך אני מאמין, חוסר זהירות משווע- לא ייתכן שהעורכים ממש הבינו את הכתוב וקיבלו את הכתוב בו, על רעיונותיו,כליגיטימי בשם התקופה- שהרי במאמר לא היו רעיונות מופרכים, לא נקודת מבט קיצונית או שביבי מהפכנות בלתי מבוססת, רק קשקושים חסרי פשר. אני מניח שחוסר ההבנה שלהם ביחס למאמר ריגש אותם מספיק על מנת לפרסם את החינטרוש הזה אף מבלי לבדוק בזהירות מה ניצב לפניהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא בטוח שהוא הצליח [חדש]
אורי קציר   יום ה', 27/04/2006 שעה 12:02
בתגובה לקרפד
אתר אישי
טומי לפיד סיפר פעם, במאמר שפורסם בקובץ האנקדוטות שלו ''עוד אני מדבר'', על הכלכלה הטאכומטרית. הוא סיפר כי בשנות הששים, כששימש כתב מעריב בלונדון, נטל פעם שרפרף, לוח וגיר, הציב אותם בהייד פארק ובמשך שעה הרצה על הכלכל הטאכומטרית - מושג שאין לו שום משמעות ושכל כולו פרי המצאתו של לפיד. זמן רב לאחר מכן עוד התווכחו איתו אנשים כאלה ואחרים בהתלהבות על השאלה אם הנחות היסוד של המודל הכלכלי שהציג הן נכונות אם לאו. במלים אחרות, ניסה לפיד להסביר, יש אנשים המתרשמים בקלות מכל מילה הנשמעת לועזית, ארוכה ומדעית דיה, מבלי לבדוק מה משמעותה. הם נפוחים מדי מחשיבות עצמית מכדי שיודו בבורותם ומעדיפים להעמיד פני מבינים מחשש שיושמו לצחוק וללעג אם לאיראו את ''הבנתם''.

המאפיין הזה בא לידי ביטוי הן בפרשת סוקאל והן במקרה שתיארתי, שבו מילא טום מור את תפקידו של סוקאל באמצעות העברת הצעת החלטה המוקירה את פועלו של החונק מבוסטון. האשמה כאן אינה מונחת לפתחם של סוקאל או של מור, אלא לפתחם של אנשי Social Text ושל בית הנבחרים של טקסאס.

קרפד, אני חולק על עמדתך באשר לחשיבות הפרסום של סוקאל. ממילא קוראי כתב העת הזה הם מעטים למדי. ומי שיש מספיק שכל ויידע בקוקודו היה מזהה לאלתר אחת משתיים במאמר ההוא: או שהיה מבין מיד שהמאמר הוא בלתי מובן - או שהיה מבין שבמקרה הטוב המאמר כולל גיבוב שטויות אחד גדול. לעומת זאת, החלטת דה סאלבו מראה נבחרים של מילינוי אנשים בקלונם. בניגוד גמור לחומר שעליו כתב סוקאל הרי שזהותו של החונק מבוסטון לא הייתה בגדר סוד. שמו פורסם על גבי מגזינים, עיתונים, ערוצי טלוויזיה וכן הלאה. במלים אחרות, נבחרי טקסאס לא ידעו (או לא קישרו) מידע שהיה בידי כל הציבור, בעוד שבמתיחה של סוקאל ממילא הציבור אינו קורא את כתב העת החשוב ההוא בהמוניו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ישראל מדינה קטנה [חדש]
מ.א.   יום ה', 27/04/2006 שעה 17:12
אני רוצה להאמין שבגלל שישראל היא מדינה קטנה, וקטסטרופות כמו רוצח סידרתי הן נדירות בה, יש מקום לתקווה שהזיכרון האישי של חברי הכנסת כמו הזיכרון הלאומי הקולקטיבי למקרים כאלו יהווה מקור חסינות לתקריות מסוג זה. (אפילו אני, ממרומי גילי זוכרת שאסור היה לנו לצאת לחצר המשחקים של הגן כשצבי גור ברח מהכלא...טראומה לכל הדעות בגיל גן חובה) ואולי אני נאיבית?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ישראל מדינה קטנה [חדש]
אורי קציר   יום ה', 27/04/2006 שעה 19:39
בתגובה למ.א.
אתר אישי
וצבי גור רצח פעם אחת. אבל באותה מידה אפשר להניח שאם, למשל, היה מוצג שלמה לב-עמי כאדם בעל תכונות תרומיות במיוחד שראוי להוקרה, סביר להניח שרבים היו מתבלבלים בינו לבין פרופ' שלמה בן-עמי או מישהו בעל שם עברי דומה. לב-עמי, אגב, התפרסם בשנות השמונים בתור ''האנס האדיב'' או ''האנס המנומס''. הוא אמנם לא היה רוצח סדרתי, אבל אנס סדרתי בהחלט כן. ואני מניח שלפחות מאה ומישה עשר חברי כנסת המכהנים כיום אינם מכירים את שמו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ישראל מדינה קטנה [חדש]
גלית   יום ד', 16/11/2011 שעה 21:20
בתגובה לאורי קציר
אחרי שצפיתי בסרט ''לא רואים עלייך'' חשבתי שכדאי לעשות לאנס המפלצתי הידוע בשם המגוחך ''מנומס'' (?!) אאוטינג.
לצערי או לשמחתי, האזכור היחיד שהגעתי אליו היה אצלך... אז מה דעתך? איזה נקמה יפה יותר מחשיפתו של הפושע הנאלח הזה?
בתקווה שתסכים איתי....
תודה,
גלית
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ישראל מדינה קטנה [חדש]
בר   יום ה', 24/11/2011 שעה 19:38
בתגובה לגלית
אתר אישי
אולי זה יעזור במשהו...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

במה הועיל מור? [חדש]
יונתן   יום ו', 28/04/2006 שעה 1:35
אם תום מור לא התכוון למעשה הלצה מקורי ולתעלול פרסומת (מה שאני חושד שאכן היה) אלא למעשה מחאה. אז לדעתי הוא החטיא את המטרה. הבעיה של מחוקקים היא לא שהם אינם בקיאים בפיסות ידע אזוטרי (טוב, אפשר להתווכח אם זה אזוטרי...) אלא שהם מצביעים לחוקים בסיטונות ובחוסר מחשבה מבלי לחקור את משמעותם והשלכותיהם. מה יעזור לי מחוקק שידע מיהו צבי גור, אבל יצביע לחוק ההסדרים שכולל קיצוץ אכזרי של קצבאות זקנה. אם מור היה נכנס לקרביים של הצעות חוק ומזהיר על השלכותיהן, הוא היה מועיל בהרבה יותר, אבל כמובן זה פחות ''סקסי'' ומשעמם את אנשי המדיה.

לגבי מקרים כמו של מור, אני אופטימי יותר, כי זה היה ב-‏71. ואילו היום כשאנחנו בראשיתו של עידן המידע, אנחנו מועדים פחות לפורענויות כאלו וזה רק ישתפר בעתיד (לדוגמא תעלולי ויקיפדיה למיניהם).

דרך אגב לא רק פוליטיקאים חוטאים בבורות מדהימה אלא כולנו חוטאים בכך. זכור לי על מקרה שבו היתה קבועה בכניסה לרחבת הכותל מזוזה שהיה כתוב עליה ''לזכר הצדיק ברוך קאפל'' ולמרות שעוברים שם אלפים מדי יום רק לאחר הרבה זמן הבחין עיתונאי עירני מהמקומון ''כל העיר'' שבעצם מדובר בברוך גולדשטיין (קאפל זהו שמו השני) ואין לי מושג אם אכן הוסרה המזוזה עד היום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©