צד''ליזם במשבר
יום ב', 20/03/2006 שעה 22:13
הציונות הדתית לאומית (צד''ליזם) שרויה כבר מספר שנים במשבר עמוק. התפיסה הגאולית, שנשעשנה על תיזה שלפיה כל הישג מדיני הוא השתקפות של התקדמות לינארית אל עבר הגאולה הנכספת, נאלצת עתה להתמודד עם משבר הפוסט-התנתקות. צעירים דתיים רבים חווים שבר באמונתם וחלקם אף מצוי במגמה של התנכרות למדינה ולמוסדותיה, משום שהללו אינם משרתים עוד את תפיסת העולם שעליה חונכו. לאחרונה ספג הצד''ליזם מהלומה נוספת, הפעם במישור החברתי. מאמר נועז שפרסם מרצה באוניברסיטת בר-אילן מערער לחלוטין את התפיסה ההלכתית שלפיה אין לקיים יחסי אישות בלא חופה וקידושין. אמונה ושברה










סוף השבוע האחרון, שישבת אביבי ומעונן חלקית של אמצע מרץ, חשף פעם נוספת את עומק השבר בו מצויה כיום הציונות הדתית. כמה וכמה מאמרים שפורסמו בעיתונות היומית, ללא כל תיאום מוקדם ביניהם, קילפו עוד שכבה בין הגלד רב השנים שמצוי מעל לפצע ההגדרה העצמית שלה. וההגדרה הזו, אותה נוסחה שבשורשה של כל תנועה אידיאולוגית, הולכת ומעצבת את עצמה מחדש, כמעט מדי יום.

נוסח הפילגש איפשרה בעבר ומאפשרת גם כיום לקיים מגע אינטימי במהלך זוגיות יציבה וחמה ללא חופה וקידושין. הרבנים הסתירו זאת מהציבור. פרופסור צבי זוהר

במאמר ''צופן הפילגש'' (שלצערי עדיין לא הובא אליו קישור ברשת) חושפת שרי מקובר-בליקוב בפני הציבור הלא-דתי את עומק הוויכוח המתחולל בימים אלה בנושא היחס הראוי למיניות הזוגית הבלתי-ממוסדת. את הוויכוח עורר עתה פרופסור צבי זוהר, חוקר יהדות מאוניברסיטת בר-אילן, שפרסם בכתב העת ''אקדמות'' מאמר המביא אסמכתאות מחז''ל ללגיטימיות של קיום מגע מיני בין גבר ואישה שזוגיותם יציבה וממושכת גם אם הללו אינם נשואים.


ההיתר שהוסתר

זוהר, למי שלא קרא את המאמר ב''אקדמות'', עושה מלאכה רצינית במחקרו. הוא מצטט שורה של גדולים בתורה שקבעו שמותר לקיים יחסי מין גם שלא במסגרת חופה וקידושין. הכוונה היא למערכת יחסים המכונה בספרות ההלכתית ''פילגש''. שלא כבימינו, בעבר לא הייתה למונח זה קונוטציה שלילית דווקא. נהפוך הוא: מוסד הפילגש היה ראוי ומקובל והגדיר מערכת יחסים זוגית יציבה, קבועה ומחייבת. מאגר ההתייחסויות ההלכתיות שמביא זוהר מרשים. הרמב''ן כותב לחותנו בתשובה לשאלה על דין הפילגש: ''להודיעך דעתי, על דרך אמת, ודאי מותרת היא''. רבנו נסים גרונדי קובע שמערכת יחסים גופנית בין בני זוג ללא נישואין נחשבת תקינה ושהאישה ''עומדת עימו בהיתר'', וכאשר היא נפרדת מבן זוגה עליה להמתין שלושה חודשים לפני שתפתח במערכת יחסים חדשה (בדומה לאישה נשואה). הרב שמואל דימודינא מתאר בני זוג ממשפחות טובות בסלוניקי החיים יחדיו ללא חופה וקידושין, נולד להם בן ובעיניו מערכת היחסים ראויה ומכובדת והילד כשר ומקובל מבחינת ההלכה.

במשך השנים יצר המימסד הדתי אמת מידה נוקשה במיוחד לקיום מגע אינטימי בין בני זוג. אמת המידה הזו הייתה אחת: נישואין. למעשה, היא נותרה בעינה אצל הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית עד עצם היום הזה. מאחר ומרבית הצעירים הדתיים פועלים בהתאם לאמיתות שלאורן חונכו, הדבר מביא אותם למצבים קשים. חלק מהם נישאים בגיל צעיר מאוד, בין השאר כדי להגשים את מיניותם ולתרגם אותה למעשה המקובל של הקמת משפחה בישראל. אפס, רבי מישואין אלה מתפרקים עד מהרה, כדינם של מרבית הנישואין שמתקיימים לאחר היכרות לא ממושכת ובטרם הגיעו הצדדים לבשלות מנטאלית של אדם בוגר. אחרים ממתינים לעתים שנים ארוכות עד למציאת בן זוג ראוי, ובכל אותה תקופה – שיא הפעילות המינית אצל בני אנוש – נאלצים להיוותר בבתוליהם. רבים מאוד מהם אינם עומדים בפיתוי, אינם''שומרים נגיעה'' ומגיעים לכלל מגע מיני מלא. אבל תמיד תמיד נותרת מודחקת תחושת האשמה בכך שעוברים על צו מפורש מאת מחנכי הדור – לא לקיים מגע מיני בטרם נישואין.

כל אלה יצרו מצבים בלתי אפשריים עבור דורות שלמים של כיפות סרוגות. הם לא היו מודעים לכך שפסיקות מדורות קודמים מאפשרות להם יתר גמישות בנושא המגע האינטימי, אם כי בהתניות של זוגיות יציבה וממושכת. הם חונכו להאמין לכך שעצת הרב נסמכת תמיד על הפרשנות הראויה ביותר של המקורות ההלכתיים ומסתמכת על דברי רבנים גדולים בדורות קודמים. איש לא יידע אותם על הפסיקות הללו. למעשה, הם רומו בבלי דעת במשך דורות על גבי דורות. לו היו יודעים היו יכולים לבצע בחירה מושכלת יותר בנושא – להחליט עם ברצונם להוסיף ולהתנזר מכל מגע פיסי או להתנסות במגע שכזה לאחר שייצבו מערכת יחסים אוהבת, קבועה ומחייבת.

אבל לא סיפרו להם. הרב שמואל אליהו, בנו של הראשון לציון לשעבר הרב מרדכי אליהו (שמקובל על רבים מהמפד''ל כאורים ותומים הלכתיים ופוליטיים גם יחד) אינו טורח להכחיש ומעדיף להתלונן על כך שפרופסור עוסק בנושאים הלכתיים. כפתרון, הוא קורא לזוגות דתיים להינשא בגיל צעיר וקובע שבכלל ''הכיף מתחיל בחתונה''. הטוענת הרבנית מרים גולדפישר בכלל סבורה שזוהר מטעה את הציבור, אבל הנימוק שלה פועל נגדה: ''פרופ' זוהר הביא את ההיתר מהמקורות'', היא מאשרת, ''עם כל הכבוד, צריך לדעת לקרוא מקורות, להשתמש בהם בתבונה, ולפעמים, כשהולך ופוחת הדור, גם להצניע אותם''.

פנטסטי, לא? בואו לא נספר למאמינינו מה שאיננו סבורים שהם צריכים לדעת. כן, גם אם זה נוגע ישירות לחייהם הפרטיים ביותר. שיהפכו להיות אומללים, שידכאו את מיניותם. אנחנו כבר ניתן לזה את השם הראוי. נסביר להם שמדובר ביצר הרע, במשהו שמתאים אולי לחילונים המסכנים, לאותם תינוקות שנשבו ואינם בעלי תודעה רוחנית כלשהי – אבל לא לצאן קודשים מאמין שכמותם. שירגישו אשמים. אשמה טובה לאמונה. היא מאפשרת לנו להסביר להם שהם לא מאמינים מספיק, לא מתחזקים מספיק, לא מקיימים מספיק. אם רק יתחזקו ויאמינו, היצר יעבור, ידוכא, יתמוסס. הכנסייה הקתולית בימי הביניים לא הייתה מנסחת זאת טוב יותר.

הכיף מתחיל בחתונה. הבשלות המנטאלית היא כנראה עניין זניח. הרב שמואל אליהו

אני אוהב את גישתו של פרופ' זוהר, שלפיה ''...כל אחד ואחת צריך ללמוד ולהבין את התורה'' ו''ההיתרים אינם נחלת כת מצומצמת של ידענים, שעושים בהם שימוש על פי הבנתם הבלעדית''. הצד העצוב בכל העניין הוא שהיום צריך לגלות לא מעט אומץ לב כדי להשמיע דיעה שמתירה לבני אדם את חופש העיסוק בטקסט המקראי. העצוב שבכל זה הוא שדווקא אלה שאמורים לעשות כן, אלה שרואים בעצמם את הדובדבן שבקצפת החינוכית, העדיפו לפרש את ''והגית בו יומם ולילה'' כשינון של הפרשנויות האורתודוכסיות שכבלו את מחשבתם שלהם. אולי יש משהו באמירה שלפיה בני אדם אינם יודעים מה עליהם לעשות עם החופש. יש לכך סיבה: החופש לחשוב משמעו התנתקות ממוסכמות ובדיקה מתמדת של סוגי חשיבה אחרים. כן, גם כאלה שמוגדרים ככפריה. בעצם, בעיקר כאלה.


עוצמת האמונה

האינטרס של המחנה הדתי הוא להישאר מלוכד כדי לשמר (ואף להגביר) את עוצמתו הפוליטית. לפיכך, עליו להעצים את אמונת אנשיו בערכי היסוד שלו. חשיפתם לחיכוך מתמשך עם אוכלוסיה שערכיה אחרים עלולה ליצור תחרות בלתי רצויה, פיתויים ו''עריקה'' מן הצד האחד לאחר. זו אחת הסיבות המרכזיות לקיומן של ההתנחלויות הדתיות הרבות כל כך. אפשר לספר עד מחר שמדובר בישובים שקמו על בסיס האמונה בארץ ישראל השלמה. יש בכך לא מעט מהאמת, אבל אמונה זו לא הייתה מעולם רק נחלת הציבור הדתי-לאומי ולפיכך צפוי היה שיקומו בהקשר זה יישובים מעורבים למכביר.

הסתגרנות החינוכית של הציונות הדתית-לאומית (צד''ליזם, למי שמתעקש – ובלי כל קשר לצד''ל שאנו מכירים כצבא דרום לבנון) היא אחד הגורמים המרכזיים בהתחרדלותה הנמשכת. החרד''ל (חרדים דתים לאומיים) הוא מין תרכובת ייחודית שהלכה והתעצמה בחלוף השנים מאז 1967. עיקרה הוא סגידה לרעיון קירוב הגאולה באמצעות יישובה הבלתי מתפשר של ארץ ישראל בגבולות ההבטחה האפשריים (כלומר, אלה שבהם יש למדינת ישראל שליטה אפקטיבית כבר היום). כדי להדק את המרכיב התיאולוגי הזה סביב מאמיניו הפוטנציאליים וליצור מונולית אמוני רב עוצמה מן ההכרח לבודד את אותם מאמינים מהשפעות חיצוניות ברמה יומיומית. המעבדה בה נבדקה – ולאחר מכן גם יושמה – הדרך הזו, היא ההתנחלות. בשונה מכל מסגרת התיישבותית אחרת, בהתנחלויות חונכו התושבים הצעירים להאמין כי לא זו בלבד שהם מגשימים את מצוות יישוב הארץ והופכים את חזונו של הרב צבי יהודה קוק למציאות, אלא שהמסגרת הקהילתית הזו אף שומרת על דתיותם מהשפעות זרות. בה במידה, שמרה תנועת ההתנחלויות על קשר עם המימסד הישראלי באמצעות שיגור בניה ובנותיה לנסות ולהשפיע עליו מבפנים. וכך נוצר מצב בו הערכיות הבלתי-מתפשרת היא תוצר מעבדה ולאחר מכן, טהורה וחסרת כל מגע עם העולם החיצון, היא מנסה לחדור אל אותו עולם ולהפוך עליו את ערכיו.

כשמסתכלים על עולם אחר מבחוץ, ממקום שמשתדל להיות מנותק ומאדיר בעיני עצמו את עליונותו הערכית, התמונה בהירה מאוד. במקום כזה קיימת, כמעט תמיד, הגבלה מובנית של החומר הניתן להשגה לגבי אותו עולם חיצון. הפרשנות הסגורה של הקהילה לחומר שכן מגיע אליה תואמת תמיד לאוריינטציה הפוליטית השלטת ביישוב. כל פרשנות שהיא תתאים תמיד לדימוי המקורי של הצדדים המעורבים באירוע המפורשן. בסיטואציה כזו קל מאוד לצייר את החברה האחרת – חילונית, שמאלית, ליברלית וכן הלאה – כחברה המנוגדת טוטאלית, ברמה הערכית, לזו שצד''לים בראו בעמל וביגיעה כה רבים. כמעט בכל ויכוח של חובש כיפה עם חילוני שתחילתו בחילוקי דעות מדיניים ופוליטיים מעלה הצד הדתי האשמה כנגד החילונים שתרבותם מסואבת, רקובה ונגועה בחוליים חברתיים כאלימות בלתי נשלטת וכצריכת סמים בקרב בני הנוער.

הדים לרצון לבודד את הקהילה הדתית-לאומית מפני השפעות זרות ניתן למצוא בכתבתו של יאיר שלג ''אל תבנו עלינו'' (''הארץ'', 17.3.2006). שלג תיעד מפגשים עם תלמידים משתי ישיבות שעיקר פעילותן בהתנחלויות דתיות – ישיבת ''מקור חיים'', שפונתה מנווה דקלים; והישיבה התיכונית בסוסיא. מפגשים אלה הניבו כמה התבטאויות מרתקות שלא היו יכולות להיווצר אלא במקום בו אין כלל מגע עם זרמים מחשבתיים אלטרנטיביים. ''כולם מסכימים גם שהעימות האמיתי הוא לא על ההתיישבות ולא בין השקפות פוליטיות'', כותב שלג, ''זה עימות תרבותי-רוחני בין דתיים לחילונים''.


''הצבא כאילו הולך נגד המטרה שלו''

שלג מצטט את חזקי ברונשטיין, מבוגרי פינוי מאחז עמונה. ברונשטיין אינו מהסס: ''אני התחנכתי לאור התפישה שהמדינה היא שלב בתהליך הגאולה שאמור לקרב אותנו לבניין המקדש, והצבא הוא כלי שאמור להגן עלינו ולתרום לקירוב הגאולה. פתאום, הצבא כאילו הולך נגד המטרה שלו''. במלים אחרות, הצבא אינו אמור לשרת ממשלה נבחרת שעצבה מדיניות מסוימת אלא אמונה דתית נטו. לצבא אין כל מנדט לפעול בניגוד להנחות האמוניות הבסיסיות שעליהן אמורה להיות מיוסדת ממשלה בישראל. דביר דמרי, אף הוא ממפוני רצועת עזה, מחדד עוד יותר את הנקודה. ''אני מרגיש שיש פה עימות בין החילוניות - המדינה, הממשלה, בית המשפט, הצבא - לבין היהדות'', הוא אומר כשנשאל על עמדתו ביחס ליום העצמאות, ''זה באמת מפגש כוחות חזק, ולכן שאלת היחס ליום העצמאות מבלבלת, כי שם נפגשים שני הכוחות. המטרה שלי היא לנסות להשפיע על האידיאולוגיה החילונית, לנסות להוציא ממנה את השליטה, כמו שהיה בשעתו עם היוונים''.

הם רואים עצמם כשרידיה האחרונים של אידיאה נאצלת ששוב אינה מובנת לזולתם. תושב גוש קטיף מתפלל להעברת רוע הגזירה זמן קצר לפני ביצוע ההתנתקות

העובדה שצד''ליסטים רואים במרכיבים אחרים של החברה הישראלית מעין מתייוונים מודרניים אינה חדשה. תפיסת החילונים אינה רק כשל ''תינוקות שנשבו'', אלא גם כשל אנשים שהניפו את הדגל הציוני מהסיבות הלא-נכונות (כלומר, מסיבות שאינן קשורות בציווים הלכתיים ובקירוב הגאולה) ולאחר מכן שמטו אותו. מתייוונים, כזכור, הם הם האויב הפנימי הקשה שניצב מול לוחמי מרד החשמונאים. כמו נותני חסותם, היוונים, הם העדיפו להמיר את המסורת היהודית בתרבות זרה, פולשנית ומסאבת. את הגורל שייעדו המורדים למתייוונים אלה אנו מכירים היטב. כך, עימות שהוא רוחני-תרבותי אינו יכול להסתיים אך ורק בשאלה מי ימלא את התפקיד הבכיר בהררכיה השלטונית של אותם זמנים. אין ניצחון של תרבות אחת על יריבתה ללא קצירת פירות פוליטיים ושלטוניים. והדבר נכון בין אם מדובר בכהונה הגדולה של בית המקדש באמצע המאה השנייה לפני הספירה ובין אם במשרת ראש הממשלה בימינו אנו.

האידיאה המשיחית רואה את כל ההיסטוריה של היהדות ושל מדינת ישראל כחתירה ליניארית לקראת השגת הגאולה. אם מאורע כלשהו אינו נתפס על ידי הצד''ליסטים כחלק מהאידיאה הזו כמשרת אותה, הרי שיש להתנגד לו בכל הכוח. זו אידיאה מוחלטת, דטרמיניסטית, שאינה מותירה מקום לשעשועי דמוקרטיה. או שהמכשירים שהגדירה הדמוקרטית הישראלית משרתים אותה או שלא – ובמקרה שלא, אין להם יותר מדי חשיבות. אלא אם כן, וזהי הבחנה חשובה – יש בהם פוטנציאל שדרכו ניתן לממש את אותו אידיאל. צה''ל, למשל.

ברמה האידיאית, העמידה ההתנתקות את הגישה הזו במבחן לא פשוט. היא הוכיחה כי הליניאריות של ההיסטוריה המודרנית שבירה למדי. כדאי קצת להרחיב בעניין זה. אם הציונות החלה מטפטוף של יהודים שנמלטו מפרעות במזרח אירופה, התגברה בשנות העשרים והשלושים ובאה לידי ביטוי בינלאומי רשמי בתחנות דרך כמו הצהרת בלפור, הקמת מדינת ישראל ולאחר מכן בהגדלת שטחה באמצעות מלחמת העצמאות, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים – הרי שבשנים האחרונות קיימת כאן סטייה מהכיוון. את חצי האי סיני החזירה ישראל למצרים לא פעם אחת, אלא פעמיים – אבל את זאת ניתן היה עוד לתרץ בתואנה שסיני אינה חלק מגבולות ההבטחה (לפחות רובה, אם מקבלים את הפרשנות שלפיה ''נחל מצרים'' הוא נחל אל-עריש ולא הנילוס). אבל הוויתור על התנחלויות חבל עזה, ועוד בגיבוי ההצהרה שעזה לא תהייה חלק מהסדר הקבע, משמעותו סטייה מאותה ליניאריות – ולפיכך גם בגידה. בגידה בתיאולוגיה המשיחית, כמובן.

מדובר, אפוא, בשבר כפול. במישור האישי, מוכיח מחקרו של פרופ' זוהר כי ההנהגה הרבנית של הציבור הזה מובילה אותו לעברי פי פחת ככל שהדבר נוגע לאושרם של אנשים שלא נישאו. במישור המדיני, קיימת כיום תובנה פופולארית שלפיה החילוניות פנתה עורף לצד''ליסטים ולפיכך עליהם לבחון מחדש את הקשר ההיסטורי שלהם עימה. בעניין זה, עודני זוכר את דבריו של הרב יעקב מדן, שלאחר ההתנתקות קבע כי על הציבור שלו לפנות לברית ארוכת שנים עם החרדים.

אצל החרדים כיסופי הגאולה מנומקים ומבוטאים אחרת. הליניאריות ההיסטורית אינה קיימת אצלם וממילא התפיסה של מדינת ישראל כחלק מאותה מגמה גאולית אינה קיימת אף היא. הריבונות הישראלית נתפסת כדחיקת הקץ. מאחר ואין להם דבר במשותף עם הציונות הלא-דתית – לא במישור המדיני ולא בזה התיאולוגי – הם מבקשים להקפיד על נתק מוחלט ממנו. הצד''ליזם הלך בעשרות השנים האחרונות כברת דרך לכיוון החרדיות המוחלטת, בין אם בגידול דור המקפיד יותר מזה של הוריו בנושאים חברתיים (הפרדה בין המינים, למשל) ובין אם בקידוש ההסתגרות בגטו ההתנחלותי ובהעלאת מעמד הרב מזה של יועץ רוחני בשאלות הפרט למורה דרך מדיני ופוליטי.


מיצוב ה''עצמנו'' כטוב המוחלט

''הליכי הדמוניזציה של הזולת הם הרי אסון'', קובעים אבי שגיא וידידיה שטרן מאוניברסיטת בר אילן במאמר נוסף שפורסם בסוף השבוע האחרון, ''עמלק, עמיר, ערבים ושאר דמונים''. '' תהליכי דמוניזציה מבקשים לעשות קיצור דרך'', הם מנתחים, ''הם מאפשרים לנו לבצע שיפוט והערכה אפריוריים של אנשים, בהתאם לקבוצות שיוך שלהם או על-פי תכונות תיוג כלשהן. אגב כך, כמה נוח, אנחנו גם פטורים מלבצע שיפוט והערכה בנו ובקבוצת השיוך שלנו. זהו הכוח המפתה בתהליכי הדמוניזציה וזה גם מחירם. הם מאפשרים לנו להתעלם ממורכבות התופעות האנושיות ולכן הם מקילים עלינו את שפיטתן. טשטוש שמוליך לחדות. ואולם, השיח הדמוני רע מבחינה מעשית משום שהוא פוגע ביכולתנו להעריך את המציאות כפי שהיא. עיוורון הצבעים והשטחת המציאות מוליכים להחמצת הזדמנויות לפעולה, שלעתים מחירה טרגי. הדמוניזציה של הזולת גובה גם מחיר מוסרי ותרבותי כבד. אנו מטילים אשמה ואחריות ללא הבחנה ואוטמים עצמנו כלפי עושר תרבותי, שאפשר היה להיבנות ממנו. והגרוע מכל: בתהליך הדמוניזציה אנו ממצבים את עצמנו כטוב מוחלט. כך מושתקת הביקורת העצמית ונחסמת הדרך לתיקון אישי וקבוצתי''.

לסרב להתגייס לצבא אם הוא משמש כמכשיר לפינוי יהודים. רבה של אלון מורה, אליקים לבנון

הצד''ליזם מתפרק כיום מנכס היסוד שלו: היכולת למצוא את המשותף בין ציבורים נבדלים כל כך ולגבש מיקשה רעיונית מוצקה שתעבור גם את מצוקות הזמנים. ההתפרקות מתבטאת בהטלת דופי במוסדותיה הממלכתיים של המדינה ובלגיטימיות שלהם. הפתרון הצד''ליסטי הוא בהקשחת הקו נגד מוסדות המדינה וב''התחזקות'' דתית. הם אינם מבינים שתהליכים היסטוריים חזקים אפילו מאידיאות, ראויות ככל שתהיינה. הם גם אינם מבינים שהבחירה בכיוון החרדי תגרום להם לחוש אולי מעט יותר צודקים אבל תבטל לגמרי כל קשר שיש להם עם הזהות הישראלית.

אפשר להבין מדוע המשבר הזה גורם לתסיסה רבה כל כך בקרב הצד''ליסטים. קשה לאנשים שגדלו על ברכי האידיאות הללו לראות בהתפוררותו של מפעל חיים. מצד שני, אולי יש בכך גם לקח להבא: כשמסבירים לכם את טעותכם אל תמהרו להאשים את ברי-הפלוגתא שלכם בבגידה. אולי בכל זאת יש משהו במה שהם אומרים.

כפי שרמזו שטרן ושגיא, הדמוניזציה של חשיבת האחר הופכת את הניסיון להבינה לבלתי רלוונטי. אף אחד ממנהיגי המתנחלים אינו מבין, כביכול, מה עבר על אנשים דוגמת שרון ואולמרט וצחי הנגבי וציפי לבני, כולם נצים שבנצים עד לפני זמן קצר בלבד, וכיום תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית על מרבית השטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-‏1967, בנוחה כזו או אחרת. הם אינם מבינים שאם אדם החזיק בעמדותיו במשך עשרות שנים ולבסוף נאלץ לבצע תפנית ולחזור בו אין זה בהכרח בשל שיקול פוליטי. הם גם אינם מבינים מדוע כל ראש ממשלה שישב בכיסאו הגיע לפתע למסקנה שהעניינים אינם כה פשוטים, שלא ניתן לספח את השטחים ולהחיל עליהם ריבונות ישראלית באופן חד-צדדי, שבלתי אפשרי להתעלם מרצונותיהם של כמה מיליונים שיושבים צמוד אלינו גם אם רצונות אלה אינם לטעמנו. הם לא מבינים. הם גם לעולם לא יבינו. לפחות כל עוד יאטמו את אוזניהם מקשב.

הדרך בה הולכים, כנראה, מרבית חובשי הכיפות הסרוגות בימינו, מובילה להתנגשות בלתי נמנעת. פרנסיהם מעדיפים להיות צודקים בכל מחיר – גם במחיר התנגשות עם המדינה ומוסדותיה. הם רואים עצמם כשרידיה האחרונים של אידיאה נאצלת ששוב אינה מובנת לזולתם. בראשם עומדים מנהיגים המדמים שהעם כולו אינו רלוונטי עוד מלבדם. כמו קנאי מצדה הם מסתגרים בישיבותיהם ובהתנחלויותיהם ומדמים את עצמם לדמויות המופת מהעבר (אחד הקנאים הללו, יהושפט תור, אף הישווה את עצמו לשמעון בר-כוכבא). חלק מרבניהם אף קורא בגלוי להתעמת עם המדינה, למשל באמצעות סירוב פקודה המוני. ואין מי שיפזר מול עיניהם את הערפל הרומנטי של העבר ויעמיד מולם את המציאות כפי שהייתה אז וכפי שהיא כיום: מחירה של קנאות הוא מחיר דמים – ותמיד, תמיד המחיר הזה הוא גם (שלא לומר בעיקר) נחלת עמם של הקנאים.

כאשר תסתיים סוף סוף הסאגה של נוכחות ישראל בשטחים צפופי אוכלוסיה פלסטינית שלא נועדו לה מלכתחילה, יחזרו רובם של אלה אל גבולות הקרוב הירוק (מה שבקרב רבים מהמתנחלים מכונה כיום ''ישראל הקטנה''). אז יהיה עליהם להשלים עם העובדה שדרך החיים הנכונה היא של קבלת האחר, של השתלבות בחברה שהיא פסיפס של תרבויות יהודיות, חלקן דתיות וחלקן לא, שהתנאי היחיד לקיומה ארוך הטווח הוא קבלת השונה וקבלת כללי משחק אזרחיים שווים לכולם. עד אז ייאלצו להתבוסס במשבר המתמיד שבין שמרנות חברתית חסרת כל ביקורת עצמית לבין קנאות מדינית שהאלטרנטיבה היחידה לאי-קבלתה על ידי האחרים היא התנתקות חד-צדדית מהמדינה ומהחברה שבה גדלו. כי זה מה שקורה כשהאמונה היא כלי הנשק היחיד; כשהיא מתמוססת אל מול המציאות – דווקא המציאות נראית מנותקת. והכחשת המציאות - אני לא צריך לספר לכם למה היא מהווה סימפטום.

וזה בדיוק מה שקורה בימים אלה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חוטאים וטועים [חדש]
arikb3000   יום ב', 20/03/2006 שעה 23:43 אתר אישי
חוטאים וטועים
תהליך הפנטיזציה והפונדמטליזם שעובר על החברה הדתית לאומית כרוך גם באובדן היכולת של ציבור הכתומים, נוער הג'בלאות וחובשי הכיפות הסרוגות, שאגב הופכות לשחורות יותרת ויותר, להתווכח. הגישה המשיחית הפנאטית שלהם היא אולטימטיבית. או שאתה מסכים אתי או שאתה בוגד שתוקע לי סכין בגב. אין פשרות, אין דרך ביניים. הכל שחור או לבן.
מרגע שהם חושבים שאנחנו, הציבור החילוני הדמוקרטי והליברלי לא רק טועה, בעיניהם, אלא גם חוטא, כפי שרבים מהם סבורים, הסתיימה המחלוקת. אם החולק עלי אינו רק שוגה פוליטית אלא גם פושע מוסרית, הוא נהפך למעשה מהיריב שלי, לאוייב שלי. זו עמדה מאוד מסוכנת, שהרי עם יריב אפשר להתווכח אבל מול האויב צריך להילחם. המהפך הזה בתפיסה קיבל ביטוי קיצוני עוד יותר בעקבות תכנית ההתנתקות ועל רקע פרשת פינוי מאחז עמונה, שעה שאלפי ילדים וצעירים מרחבי יו''ש באו עם רצח בעיניים ועם מחויבות עצמית עמוקה: שנית גוש קטיף לא יפול. לא ניתן לחוטאים האלה להחריב את מפעל ההתיישבות. ארץ ישראל, עםישרואל, תורת ישראל. המשולש הנצחי והקדוש שאין בלתו. כל השאר שילכו לעזאזל.

במקום שבו לא מקבלים עליהם הצדדים לקיים שיח ציבורי מקובל, במקום שבו צד אחד מזהה את השני כחוטא נגמר השיח הציבורי.
מתחילות היריות.

3. הצבא שאחרי הסרבנות
במהלך האינתיפאדה האחרונה נתקלנו בסדרת תופעות סרבנות באשר לשירות בשטחים. סרבני השירות, ביקשו להביע באמצעות סירובם את מחאתם כנגד הנוכחות הישראלית ביש''ע. תופעה זו נתקלה בגינויים עזים, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אולם סרבנות השמאל היא תמיד תופעה של בודדים. ביטוי למימדים הזעומים של התופעה ניתן לראות בכך שניתן למנות בשמותם את כל הסרבנים. סרבנות השמאל מעולם לא הצליחה להתפשט לכדי תופעה רבת מימדים.
לעומת זאת הסרבנות הפוטנציאלית מימין, על רקע תכנית ההתנתקות, מסתמנת, חס ושלום, כתופעה המונית. המשמעות של אפשרות זו היא הרת אסון. במשך שלושים וחמש שנה השמאל הישראלי אשר לא הזדהה עם מפעל ההתנחלויות, ידע לשרת שם ולהגן עליו כשנדרש. הוא הבין שהמדים שלו אינם חלק מכלי המחאה שלו. הוא הבין שכאזרח בכוחו להשפיע על כך שלא נהיה בשטחים אולם כחייל הוא מחוייב למלא את פקודת השירות בשטחים. והנה מגיעים רבנים ומנהיגי ציבור מן הימין וקוראים לסרבנות. אם חלילה קריאה זו תיענה בהיענות המונית, מדינת ישראל תתקרב לסף תהום! שהרי באותו הרגע ממש גם השמאל יפסיק להיענות לפקודות הנוגדות את תפיסת העולם שלו. תנו את הדעת לכך שביום שחיילינו יקיימו רק פקודות שהם מזדהים עמם נצטרך להקים מיליציה של שמאלנים אשר יפנו יישובים ומיליציה של ימנים אשר יישמרו על אלו שנותרו. במילים אחרות
סרבנות המונית עלולה לפורר את הצבא!

סיכומם של דברים: המאבק למען ארץ ישראל הוא מאבק שאין ציוני ממנו, הניסיון לנצח במאבק נגד מדינת ישראל, הוא נסיגה מהציונות עצמה. הסרבנות מבטאת הכרעה ערכית אנטי ציונית – העדפת הארץ על המדינה, גלות בארץ ישראל. הפניית הגב למדינה מאיימת, עלולה לחולל שרשרת של אירועים שיובילו להתפוררות של הכוחות החשובים והמרכזיים של החברה: הצבא, השיח הציבורי, ושיתוף הפעולה בין ציונות הדתית והחילונית. חשוב לצאת למאבק, אסור לנצח בו. אסור לתת לארץ ישראל לנצח את מדינת ישראל.
יכול להיות שגוש קטיף תפסיד, ישראל חייבת לנצח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חוטאים וטועים [חדש]
אורי קציר   יום ג', 21/03/2006 שעה 8:38
בתגובה לarikb3000
אתר אישי
אני מסכים, אריק. רבני הכיפות הסרוגות מציגים לתלמידיהם אלטרנטיבה מרכזית אחת לאי-יישום מטרותיהם הפוליטיות: התנתקות מהמדינה. במלים אחרות, הרבנים מאמצים את הגישה האנרכיסטית של נוער הגבעות.

זה קצת מזכיר את ''מרד הנפילים'' של איין ראנד. ברומן הפילוסופי הזה מחליטים כמה אנשים מוכשרים במיוחד - איל רכבות, מוסיקאי, יצרן פלדה, מהנדס וכדומה - לפרוש מהחברה המדכאת את יצירתיותם וחומסת את יצירותיהם ולהקים מעין מושבה משל עצמם. הם עושים את זה בעמק נסתר בקולורדו ומקימים אתר לתפארת עם חוקים הגיוניים יותר ואפילו בונים מערכת שמסתירה את העמק מעיני זרים ולא מאפשרת לאיש לגלותם. התוצאה: בהיעדרם, המדינה קורסת, כלכלית ומנטאלית, ולאחר מכן גם פוליטית. אז, רק אז, באים הרבים והלא-נורא-מוכשרי אל קבוצת הגגאונים ומבקשת ממנה לשוב ולהנהיג את המדינה. מזכיר משהו?

הגישה של ''או שכולם יודו שאני צודק או שאעשה כל מה שאני יכול כדי להרוס את אלה שטועים בי'' היא גישה הרסנית כשלעצמה. כשאנשי שמאל מבצעים אותה בימין קוראים לזה ''בגידה''. אני נמנע משימוש במונחים אידיוטיים כאלה, אבל כרגע מדובר בשיקוף של אותה הסיטואציה עצמה: המדינה אכזבה זרם כלשהו משום שהכריעה פוליטית נגד מימוש יעדיו. עכשיו הזרם הזה רוצה להיות שמעון בר-גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר של ימינו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בעיה עיקרית [חדש]
דוד   יום ג', 21/03/2006 שעה 2:23
הבעיה העיקרית לעניות דעתי היא בכישה החינוכית של הנוער הציוני- דתי, הן בבני עקיבא, והן כישתם של ההורים והמורים המחנכים בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר.
הגישה המשיחית של הראי''ה קוק, ובעיקר של בנו ותלמידיו הרבים מקדשת את הארץ מחד, ואת הצבא מאידך. לדוג' דברי הרב קוק הבן על מדי הצבא שהם בגדי קודש(ועיין ליבוביץ שקורא לו במילים הללו במדוייק(המילים מדויקות, הציטוט לא)- ''עובד אלילים פאשיסט''.
כששני הערכים- צבא ומדינה מתנגשים, הרבנים מוצאים פתרונות הלכתיים בשפע, והסברים אינספור. אך בלב הנוער מחלחלת תחושה של אכזבה, של אובדן, של שקר.
ואז ישנם 3 אפשרויות.
1- בני נוער שחושבים שהגישה הזו בעייתית ומפסיקים לחבוש כיפה במקרה הקיצוני, או מתחילים לחפף, או במקרה הטוב- עוברים לגישה שונה.
2- נעשים קיצונים יותר, אנטי מדינה יותר, ומקדשים את הארץ מעל הכל.
3- מקשיבים לתשובות הרבנים ופתרונותיהם- כגון פנים מול פנים וכו'.
לשמחתנו, האפשרות ה3 היא הרווחת, אך כמה זמן כבר תחזיק מעמד? אט אט יחלו בני נוער לפנות ל2 האפשרויות האחרות.
אני חושב שהמערכת החינוכית- תרבותית טעתה בגדול.
זה הזמן לעשות רוויזיה של ערכים, וישא''ק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בעיה עיקרית [חדש]
אורי קציר   יום ד', 22/03/2006 שעה 11:43
בתגובה לדוד
אתר אישי
תפיסתו של הרב קוק, השלטת כיום בחינוך הצד''לי, היא שהמדינה אינה עומדת בפני עצמה אלא מהווה חלק מתהליך גאולי. מבחינה זו, המדינה אינה אלא ביטוי של התהליך - והתהליך עצמו חשוב, גדול ומשפיע ממנה. הפרשנות המתפשטת בימינו היא שלפיכך, אם היא חורגת מהמקום שהוקצה לה על רצף האירועים שבאותו תהליך, היא הופכת לנטל ולא למשאת לב.

אם מתרגמים את התפיסה הזו למונחים מתמטיים, ישראל היא מעין נקודה על גרף בלתי-נראה. כשהגאולה נראית כמשהו שהולך ומתרחק, פירושו של דבר שהגרף בירידה. יש כאלה הרואים בירידה זו דבר זמני שיש להפסיקו בהקדם כדי לשוב אל תבנית העלייה. אחרים רואים בנקודת ממנה החל לרדת את הבעייה ומבקשים להתנתק ממנה ולעבור אל נקודה אחרת. הבעייה היא שכמו ברצף היסטורי, אי אפשר להחליט שמנקודה מסוימת ההיסטוריה שלנו לא קיימת ולהעבירה לנקודת התחלה אחרת..
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הקדושים והבוגדים [חדש]
דודו בן עמי   יום ג', 21/03/2006 שעה 10:01
והנה דוגמה לחשיבה של אנשים שיודעים, פשוט יודעים, שהם קדושים ומי שמתנגדים להם בוגדים:

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הקדושים והבוגדים [חדש]
אילן   יום ג', 21/03/2006 שעה 11:44
בתגובה לדודו בן עמי
את מרזל וחבר מרעיו הקולניים והקיצוניים אנחנו כבר מכירים מזמן; מה שיותר מדאיג אותי זה הכמות העצומה של התגובות האוהדות, התומכות (והמתלהמות) שהבן ז**ה קיבל בקישור שציינת.
אולי זה הזמן להזכיר את שמה של מפלגה ידועה (בארץ אחרת, לפני כ- 70 שנה) שנקראה ''נציונל-סוציאליסטית'' - שם תמים, ואפילו מתכוון לטוב (לכאורה): ''לאומית-חברתית'', ושמהר מאד התבררה כקן הצפעונים של העולם.
מאז כל מה שמכונה ''לאומי'' צריך להיות חשוד בעינינו, שמא צפעונים מסתתרים מאחריו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הקדושים והבוגדים [חדש]
David   יום ד', 22/03/2006 שעה 3:00
בתגובה לאילן
Marzel obviously has a deeply disturbed personality. One may be tempted to wonder what sort of past mishap produces someone so totally deranged and so completely unaware of reality. However, in my view, National Socialism has nothing to do with him. for one he is not a socialist, but that is hardly the point. Resurrecting the swastika every time a Marzel or a Soskin (Tatiana) or a Trimbovler (Larisa) is polluting the web courtesy of ynet is, to say the least, in bad taste.

As for the support Marzel is getting - it is high time to face up to the consequences of theo-nationalism, or even just good old fundamentalism. It seems that Israelis almost enjoy acting surprised whenever they ''discover'' a hint of their ugly back yard. I guess that there is a tendency to dismiss this as a harmless form of hypocrisy and self-deceiving, but I think that under in reality this conduct is far from being harmless. In fact, I think it is detrimental to the very existence of the state of Israel in the long run.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבק של ''הפוסל במומו הוא פוסל'' [חדש]
ערן עסיס   יום ה', 23/03/2006 שעה 18:31
אורי, צר לי על חוסר ההסכמה הגורף שחשתי בקריאה לאורך המאמר כולו. תגובתי כאן באה דווקא מתוך הערכה אליך, ומתוך צפייה לניתוח רציני יותר ועדין יותר.

האם יש קשר בין המאמר של פרופ' זוהר לבין ההתנתקות? קראתי את הדברים, והרגשתי דמיון מפתיע לטיעונים הפוליטי-מיסטיים שנשמעים מעת לעת על המתרחש: הכל קורה לנו בגלל ההתנתקות. 'מאמר הפילגש' אכן מצביע על בעיה בציבור הדתי, וגם ההתנתקות יצרה משבר בציבור הדתי. האם יש קשר ביניהם?

המאמר של צבי זוהר (לצערי, עוד לא קראתי) מציע לאפשר בגדרים הלכתיים קיום יחסי מין לפני הנישואין. הוא פונה אל אותם המכונים בעגת הדתיים 'חפיפניקים'. אלו הם בחורים שלאורך ימי בחרותם הקלו עם עצמם בקיום האדוק של הוראות הרבנים, ונטו שלא לדקדק בקלה כבחמורה. כשבגרו אלו, החפיפניקים, ועמדו מול 'איסור נגיעה' - האיסור לגעת באישה שלא במסגרת הנישואין - החלו מתלבטים. אחדים שמרו על האיסור, אחרים חטאו פה ושם וחשו אשמה על כך, והיתר החליטו למנהג המיני, והתנערו מן ההלכה הקשה הזו.

הפרופ' מציע למתלבטים להתייחס אל העניין כהיתר ולא כאיסור. למיטב ידיעתי, הסוגיה אכן שנויה במחלוקת בקרב חכמי ההלכה, וישנם צדדים להקל ולהחמיר. מטבעה של ההלכה, לשאלות כאלו אין הכרעה כתובה וחד משמעית של ''כן'' או ''לא''. גם אם המקורות בעניין היו חותכים יותר וחד משמעיים יותר לאחד הצדדים, הרי שהעמימות ההלכתית של ''השורה התחתונה'' הייתה נשמרת. טבעה הקהילתי של ההלכה זוקק את ההכרעות ההלכתיות לרוחה של הקהילה, וההכרעות ניתנות תמיד כלפי שאלה, ולא באופן תיאורטי.

בעניין זה למשל, ישנן דעות בהלכה (הקדומה) לכאן ולכאן, והנוהג בהלכה (המאוחרת) הוא לאסור. הטענה שניתן להתיר את הסדר הפילגש היא כפי הנראה נכונה לפי חלק מהדעות בהלכה הקדומה. התשובה התיאורטית, שהסדר הפילגש הוא מותר היא כנראה נכונה. אך האם ניתן לאמץ דעות אלו הלכה למעשה? במנהגה של הלכה, שאלות אלו מקבלות מענה מתוך סמכותם של רבנים. לא יבוא רב צעיר ויכריע בסוגיה כה מהותית, אלא יתייעץ עם רבו הסמכותי יותר, והפסק יינתן משמו. במקרים כאלו, כש''יש צדדים להתיר'' נוהגים הרבנים להתאמץ ולפסוק להיתר כאשר הם רואים צורך בכך. זוהי אחריותם כרבנים. הרבנים דהיום, כפי הנראה, לא רואים צורך בדבר. גם אם היו שוקלים את הצדדים להיתר ולאיסור ומגיעים למסקנתו של פרופ' זוהר, שניתן להתיר, הם לא היו עושים זאת - משיקולי מדיניות בלבד.

על שיקול המדיניות הזה באה מחלוקתו של פרופ' זוהר, והוא טוען שלא רק שהדבר יכול להיות, תיאורטית, מותר - על הרבנים להתיר אותו בפועל. מבחינת שיקול המדיניות, זוהי מחלוקת מעניינת. בעניין זה מעניין יהיה לשמוע את עמדתם של רבני הציונות הדתית - לא זו של הנמנים על זרם החרד''ל, שיחלקו ממילא על שיקוליו של זוהר, אלא של המתונים שבה. דבריו של זוהר מצביעים על מצוקה קיימת בציבור הדתי, וייתכן שלרבנים הערים למצוקות הללו תהייה עמדה מורכבת או עדינה יותר.

הלכה למעשה, המאמר לא עורר הדים כה רבים כפי שפורסם במעריב, לפחות לא כפי שזה מצטייר בחברה הדתית כעת. איש עדיין איננו סר למרותו של פרופ' זוהר בענייני מצוות הדת, וגם הקלים שבחפיפניקים עדיין רואים ברבנים את הסמכות בשאלות אלו. ובכל זאת, יש כאן משהו. מתעוררת כאן המודעות לכך שיכולה להיות סמכות אחרת, שאיננה רבנית, שעוסקת בהלכה באופן מעורר כבוד ו(אולי גם)מעורר הזדהות. האם זהו פתח להיווצרותה של סמכות דתית אחרת, שאינה רבנית? האם אכן היא תתפתח? גם אם כן, זהו עניין לתהליך ארוך. מאמר זה אינו אלא עצה מלומדת ולא ביטוי הלכתי מעשי, שאי מישהו נוהג לפיו.

עד כאן לגבי המאמר של זוהר. האם יש קשר בינו לבין הסתגרנות של הציונות הדתית?

ראשית, אבקש לחלוק על ההכללות הנטועות במאמר. לא כל הציונים הדתיים מצייתים באופן חד לרבנים, לא כל הרבנים מלמדים בישיבות, לא כל הישיבות מצויות מעבר לקו הירוק, ולא כל הישיבות המצויות מעבר לקו הירוק מסתגרות ומסרבות להאזין לטיעוני הזולת. בה במידה, לא כל הציונים הדתיים מאמצים ללא סייג את משנתו של הרב צבי יהודה קוק, ולא כל המצייתים ללא סייג למשנתו של הרב צבי יהודה קוק רואים בגאולה תהליך לינארי מבחינה מתימטית, ולא כל הוראים בגאולה תהליך לינארי מוציאים את המדינה מן המשוואה. אם אנקוט את השערתי באחוזים, הרי שהמקיימים את קצוות התיאור מהווים פחות מאחוז אחד מן הציבור הדתי לאומי.

עם זאת, יש משהו בדבריו של אורי. נקודת הקיצון הזה, יחד עם קרובותיה הפחות קיצוניות - מצביעה על מגמה של הסתגרות והתחרד''לות. ישיבות רבות מאמצות באופן עקרוני את העמדה ה''קוקניקית'', וגם אם בני הישיבות אינם מודעים לכך - הם עומדים לקראת שבר אידאולוגי משמעותי.

צריך לזכור, עם זאת, שבני הישיבות עדיין מתגייסים לצה''ל, ואף במוטיבציה רבה וללא סייג. כפי ששמעתי אני מכמה מדבקי העמדות הניציות יותר במחנה הדתי, ''צריך להפריד בין המדינה לבין הממשלה''. הממשלה, לשיטה זו, נוקטת במדיניות טועה וכואבת, ואילו המדינה היא הכלי ההכרחי לקידום תהליך הגאולה. כמעט ולא שמעתי תיאורים של הגאולה כתהליך לינארי, ורבים מדברים על עליות וירידות. גם המשיחיים ביותר יודעים לצטט ''בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא'' - בעקבי (תקופת) המשיח החוצפה תעלה. הביטויים של כפירה במדינה ושל שאיפה לאי גיוס הם מזעריים, ואינם מקבלים מקום של ממש בזרם המרכזי. אזכיר בהקשר זה את הרב שלמה אבינר, מתנגד חריף להתנתקות שהיה לגורם ממתן, וקרא שלא לסרב פקודה.

בנוסף, חשוב עד מאוד לציין כי אין זו המגמה היחידה בציבור הדתי לאומי. רבנים מתונים מוכרים, כמו הרב יובל שרלו, הרב מוטי אלון והרב יעקב אריאל, מובילים מהלך של שינוי האג'נדה הציבורית של הדתיים-לאומיים לכיוון של צדק חברתי. ראוי לציין לעניין זה את 'התו החברתי', תעודת כשרות לבעלי עסקים המפעילים את עסקיהם ברגישות לעובדים ולחברה בכלל. מעטים יאמרו זאת בקול רם, אך יש בכך מעין שינוי כיוון של מגמת העיסוק המרכזי. במקום להתרכז בארץ ישראל ובגבולותיה פונים לעסוק בחברה ובלכידותה הפנימית.

הקשר בין מאמרו של צבי זוהר לבין המגמות הללו הוא קלוש ביותר. ניתן לראותו רק דרך המשקפת המכלילה שהצעת לפנינו במאמר. רק אם 'כל' הדתיים עושים 'רק' מה שהרבנים אומרים - אז זוהי אותה בעיה.

בעיני, המאמר הזה מסוכן אך במעט מן התופעה שעליה הוא מצביע. בעוד הוא מאשים את הציונות הדתית בדמוניזציה, נוהג הוא באותו כלי כשהוא מתייחס ל''צד''ליסטיים'' כגוף צפיד ואחיד, שאין לו אלא הוראות רבנים פנאטיים, שמעלימים היתרי פילגש וקוראים לסירוב פקודה ולהתעלמות מן המדינה. אינני מאשים אותך, אורי, בדמוניזציה לשמה, שכן למיטב היכרותי איתך אין שאיפתך למצב את עצמך כטוב מוחלט. ואולם המאמר פועל בצורה דומה בדרך שבה הוא מתייחס לצד ''האחר''.

אני גדלתי כמעט כל ימי בגוש קטיף (עד שהוחרב) והכרתי את הציבור הדתי לאומי על צדדיו הניציים יותר, באיזור זה. ומן העבר השני למדתי בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, המשקפת את הפן הפלורליסטי-מודרניסטי ביותר בעולם הישיבות. לא תהיה זו התרברבות לומר שאני מכיר את הציבור הדתי על מרבית גווניו. אני מכיר את התופעה שעליה אתה מדבר, והיא תופעה שולית וזניחה. הדמויות הקיצוניות שאיתן הצלחת לזהות את המגמה הזו - הרב לבנון ויהושפט תור - רק מעידות על הזניחות הזו. הרוב המוחלט מתנער מן התופעה הזו.

ההכללה שאתה מתאר במאמר יוצרת בעצמה דמוניזציה. אני מניח שגם אבי שגיא וידידיה שטרן יוכלו להסכים איתי בעניין הזה. אמירות כגון אלו מעוררות בי חלחלה - ''כמו קנאי מצדה הם מסתגרים בישיבותיהם ובהתנחלויותיהם ומדמים את עצמם לדמויות המופת מהעבר... חלק מרבניהם אף קורא בגלוי להתעמת עם המדינה, למשל באמצעות סירוב פקודה המוני''. זהו ניתוח סוציולוגי-היסטורי ברמת עיתון שבועי, לא מעבר לכך.

אם ברצונך לפתח דיון רציונלי ומעמיק בעניין, כדאי להגיע לשיעורו השבועי של הרב טאו (ראש ישיבת מרכז הרב, על שם הרב קוק), בעניין החיים האמוניים לאחר ההתנתקות. אפילו שם, בהראד-קור של הגישה הניצית, קשה להאמין שתמצא תומכים לגישה הדמונית שציירת כאן. כדאי גם להאזין לשיחותיו של הרב מוטי אלון. ואין ספק שביקור בסניף ''בני עקיבא'' ממוצע באחת הערים הגדולות יספק לך תובנות סוציולוגיות עדינות יותר. העולם הדתי לא נגמר אצל תור ולבנון.

ייתכן שיש אנשים בציבור הדתי לאומי שתומכים כל אחד בחלק מן ההיבטים שציירת כאן. סביר להניח שישנה מגמה מתחזקת של הסתגרות והתחרדות. אך ההכללות וההפשטות שבדבריך הם מסוכנים ופוגעניים. לא כל המסתגר מתחרד, ולא כל המתחרד שונא את המדינה.

אשמח לתגובה, ואף אם נזעמת כשלי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבק של ''הפוסל במומו הוא פוסל'' [חדש]
אורי קציר   יום ו', 24/03/2006 שעה 0:27
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
תשובה מנומקת וראויה, ערן. תודה על תשומת הלב ועל הזמן שהקדשת להכנתה. לפני שאשיב, ברצוני להקדים ולומר שאם ברצונך לכתוב על הנושא ולבטא את השקפתך לגביו, הרי שאתה מוזמן לעשות כן. עמדותי ידועות (אני מניח), אבל עמדה מנוגדת הכתובה היטב ומנומקת כהלכה בהחלט תתקבל כאן ברצון. ובכן, ראה זאת כהזמנה פתוחה.

ועכשיו לעניין עצמו. ראה, ערן, אין זה מקרה שכל דגימה או סקירה של נטיות פוליטיות בקרב ציבורים דתיים מעלה נטייה ברורה, חד-משמעית, להצבעה פוליטית ימינה מהליכוד. אין זה מקרה שהזן של דתי-ליברלי נמחק כמעט לחלוטין. אף אין זה מקרה שכאשר מבקשים מנדגמים לנמק את בחירתם בולט כמעט תמיד מעל כולם, בראש ובראשונה, הנימוק ''ארץ ישראל היא שלנו'' על כל הווריאציות שבו. הגייה אוטומטית זו של נימוק שאינו תלוי בדבר ואף אינו יכול להישען על נסיבות אקטואליות אלא על היסטוריות בלבד מאפיינת שמרנות קיצונית, נוסח ''כך צריך להיות''. ל''כך'' הזה אין נימוק כשלעצמו מלבד הציווי האלוהי. לאוזניים לא-דתיות זה נשמע כמעט כמנטרה, משהו שלמדו לשנן.

הגישה האולטרה-שמרנית הזו היא יצירה של שלושים ומשהו השנים האחרונות. רבים מנוקטיה אינם מוכנים להכיר בכך שהייתה קיימת פעם דתיות אחרת, כזו שהביאה בחשבון שיקולים אחרים מלבד העובדה שארץ ישראל הובטחה ליהודים בגבולות שסומנו מראש על ידי ההשגחה העליונה. כזו שלא היססה להיות מעורבת בתרבות הכללית ונמנעה מהסתגרות ביישובים מבודדים שאין מתירים לחילוני לגור בהם.

(סיפור להדגמה: מכרה טובה שלי, המתגוררת היום בהתנחלות, הזמינה פעם אותי ואת בני משפחתי לבקר את משפחתה במקום מגוריה באחת השבתות. נעניתי ברצון, אבל אז היא הוסיפה שמאחר ומדובר ביישוב דתי לא יורשה לנוע לנסוע בו במכוניתנו במהלך השבת. אמרתי שאני מכבד את זה ולכן נחניה מחוץ לשער היישוב ונלך אליו - ובתוכו - רגלית. היא התנגדה והודיעה שעצם הסכמתה לכך שניסע בשבת, ולו גם כדי לבקרה, משמעה עידודנו לחלל שבת. אם יסולח לי, ערן, מדובר בגישה פטרונית ומתנשאת שאיני יכול להשלים עימה. משמעותה היא שאני נאלץ לקבל תכתיב לא רק לגבי המקובל בקהילה שלה אלא גם לגבי הרגלי החיים שלי. גישה כזו, ערן, הייתה מקובלת עד לפני שנים לא רבות כמעט אך ורק בקהילות חרדיות).

ברמה החברתית, מדובר בהתקפדות פנימה. יתכן שיש לכך סיבות טובות. למשל, החשש שהתערבות בקהל לא-דתי יביא לחילונם של צעירים דתיים. חשיבה כזו אינה נחלת הציבור החילוני כמעט בכל סיטואציה. המקבילה שמביאים דוברים דתיים, כלומר הקיבוצים, מצויה בתהליך של התפוררות. במידה רבה עובר על קהילות אלה תהליך דומה: במשך שנים רבות הם ראו את עצמם כמייצגים הבולטים ביותר של הציונות, שאפו לבנות חברה צודקת לפי הבנתם, השלתבו במדינה באמצעות שליחת צעיריהם ליחידות קרביות ובוגריהם לפעילות ציבורית וסיימו בכך שהאידיאה המרכזית שעליה נשען כל מפעלם ספגה מכה אנושה שממנה הם מתקשים להתאושש עד היום. סופה של התקפדות הוא תמיד כואב ותמיד, לצערי, גם בהתפכחות מהרעיון המשותף שמאפשר להוציא את כל הקוצים הללו כלפי חוץ.

אינני טוען שכל הציבור הדתי מציית תמיד לרבנים. אבל המימסד הרבני והפוליטי שמנהיג את הציבור הדתי מקדם חינוך ארוך טווח הנותן להתבטאויות קיצוניות הכשר הלכתי כמעט תמיד. אידיאולוגיה המקדשת גירוש מיעוטים מישראל נחשבה מוקצית מחמת מיאוס. אבל מאז ניתנה לה לגיטימציה על ידי מספר גדל והולך של דמויות (ולא רק אלה שציינתי).

כמה דוגמאות. בגיליון מספר 11 של ''נקודה'' הופיע מאמר של הרב שלמה אבינר, רבה של בית-אל ומחשובי הרבנים ביו''ש, בו הוא מתייחס לבעיית היחס לאוכלוסייה הערבית בשטחים. הוא רואה שלוש אפשרויות פעולה. האחת - שיסתלקו בשקט. השנייה - שיחיו בתוכנו בשלום. האפשרות השלישית נוגעת למצב בו לא מתקיימות שתי החלופות הראשונות. אז מתקיימות בעיות קשות ביותר. לטעמו של אבינר מותר לבני ישמעאל (המוסלמים) לחיות בתוכנו רק אם הם מקבלים את מרות המדינה היהודית ולא ''מרימים את ראשם'' כדברי הרמב''ם. כלומר אבינר מייעד לערבים שתי אופציות: הסתלקו או חיו כנועים תחת שלטון ישראלי. הרב אבינר נחשב מתון יחסית משום שהוא קובע שעל-פי ההלכה ניתן להתייחס לערבי כמעט כשווה זכויות ליהודי בתנאי שלא ירימם את ראשו וזאת למרות שצלם האלוהים שבו הוא נחות מזה של עם-ישראל. ראוי להתעכב על ההגדרה האחרונה למרות שהיא נכתבת כהערת אגב. משמעותה היא כי האמרה ''חביב אדם שנברא בצלם'', המהווה יסוד חשוב ביחס לזר בדת היהודית בנוגע לשוויון הקיים בין כל בני האדם אינה חלה באופן שווה על יהודים ועל ערבים. זהו בסיס האבחנה האיכותית בין אדם יהודי לאדם ערבי ובשל כך גם לאבחנה, המרחיקה לכת יותר, בין דם יהודי לדם ערבי.

הרב דב ליאור, רבה של קריית-ארבע, כתב פסק הלכה המעודד פגיעה בערבים אף אם הם חפים מפשע. ''אם יש לאל ידינו, מותר לנו להגיב בפעולות תגמול, ולא קיימת מגבלה של חפים מפשע משום שזוהי תגובה של אקט מלחמתי ואין ספק שלעשות בגויים נקמה זו מצווה...''. זהו פסק הלכה גורף המתיר פגיעה בכל ערבי באשר הוא משום שלעולם אינו בגדר חף מפשע. הרב ליאור הלך צעד אחד רחוק יותר מהרב אבינר וביטל אפילו את האפשרות לחיות תחת שלטון ישראלי באופן כנוע. הפסק הזה התיר את דמה של כל אוכלוסיית הערבים באשר היא.

רבני גוש-אמונים, בהדגישם את ההבדל בין יהודי לגוי עשו מאמץ הילכתי למצוא כל ראיה הלכתית המצדיקה אפליה ושלילת זכויות, נתנו את הלגיטימציה המוסרית לרדיפת אלה אשר ''אינם מבינים את הזכות האלוהית-מוסרית של העם היהודי לארץ ב-ל-ע-ד-י-ת משלו'' כדברי הרב אלי סדן. זהו הבסיס ההילכתי לפעולות אילגליות ולהפעלת אלימות פוליטית כנגד האוכלוסייה הערבית בשטחים. המהלך משלב בתוכו שני מרכיבים. האחד: ארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולו בלבד ולכן אין לאחרים זכויות בה. השני: הערבי (כגוי) הוא אדם מסוג נחות ודמו מותר כחלק ממצוות עשיית נקמה בגויים. באווירה שכזו לא יפלא כי ברבות הימים קמה מחתרת יהודית שעשתה לה למטרה פגיעה בערבים חפים מפשע (אם כי לא לפי תפיסתם) תוך שימוש באמצעים טרוריסטיים.

בוא נדבר על נושאים שלא קשורים לערבים. בארץ ישראל. בנוגע לשאלה האם מותר להשתתף בפינוי ישובים פסקו הרבנים כי: ''…ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי ישוב, מחנה או מתקן, כפי שנפסק ברמב''ם (הלכות מלכים ג, ט), שגם אם המלך ציווה לעבור על דברי תורה אין שומעין לו''. לפסק הזה יש שתי משמעויות. האחת היא קריאה מפורשת לסרב פקודה או להימנע מליטול חלק בכל פעולה של פינוי, כלומר זהו מסר פרגמטי. השנייה היא התייחסות לשלטון כמלך (משמע שלטון לגיטימי) הפועל באופן בלתי-לגיטימי ובשל כך אין להישמע לו. זהו המסר הערכי שבבסיסו מעודד התנהגות אי-לגאלית.יהודה עציון, מראשי המחתרת היהודית של שנות השמונים והיחיד מבין חבריה שלא הביע חרטה על מעשיו, ראה בכך חשיבות עצומה וקבע כי ''כאשר מציבים מורי ההלכה מערכת ערכים נוגדת ומתחרה לזו של 'המלך'... הריהם נכנסים אל תחומו של המרד במלכות... הוא עתיד להתפתח לעמדה כוללת השוללת לחלוטין את הלגיטימיות של המשטר הנוכחי בהיות המשטר מורד באלוקי ישראל ותורתו''. עציון אם-כן, זיהה את הפסק הזה עם תחילתו של תהליך המרד בשלטון ה-'מלך' והמרתו בשלטון הדת וההלכה. מדובר כאן למעשה במרידה במלכות. דין ה-'מלך' כבר אינו הדין.

היה לזה המשך טבעי וברור. בינואר 1995 הונח מכתב בתאי דואר של 40 של רבנים אורתודוכסיים חשובים בארץ ובעולם. את המכתב יזמו וכתבו שלושה רבנים ובראשם אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר-ברכה, לצדו חתמו הרב דוב ליאור ודניאל שילה, רבה של קדומים. לא בדיוק רבנים זניחים וזוטרים. מכתב כתבו: ''... מה דינה של הממשלה הרעה הזאת ושל העומד בראשה... האם על-פי ההלכה יש להעמידם לדין... האם חובה על מנהיגי הציבור (הרבנים) להזהיר... את ראש הממשלה ושריו שאם... הם ימשיכו ביישומו (של ההסכם, ח.א.)... יהיו חייבים... להחיל עליהם את דין ההלכה היהודית כדין מוסר...''. כלומר מעשי הממשלה ייבחנו בפני ערכאה דתית ושם ייתנו את הדין. על המכתב ענו אחד-עשר רבנים. שניים קבעו כי על רבין חל דין מוסר. שבעה נתנו תשובה דו-משמעית ושניים נוספים נזפו קשות בשולחי המכתב על שהם מערבים הלכה ופוליטיקה. אחד מהם אף קבע כי הרבנים השולחים ''משחקים באש''. בחקירתו במשטרה בעקבות המכתב הסביר הרב מלמד כי כוונתו הייתה לבדוק אם חובה להעמיד את רבין לדין וכי לא הוזכר בו גזר דין מוות. את דעת החוקרים ההסבר הזה הניח אלא שדין מוסר אינו מתברר בבית-דין אלא חובה על כל יהודי היודע כי מישהו המבקש להסגיר יהודי להרוג את אותו מוסר. הדיון ההלכתי על דין מוסר ורודף אינו דיון הלכתי יבש אם-כן. יש לו השלכות אופרטיביות מרחיקות לכת. החובה להרוג מי שהוא בגדר רודף או מוסר אינה משתמעת לשני פנים. מרגע שנפסק כי רבין הוא מוסר או רודף הריהו בן-מוות.

הרב שמואל דביר, מישיבת הר-עציון, קבע כי על רבין חל דין רודף וכך אמר לתלמידיו. אולם בכך לא הסתפק ואף אמר כי אם רבין יבוא לביקור בגוש עציון יעלה על הגג ויירה בו בעצמו. הוא גם אמר לתלמידיו כי נועץ עם רבנים ידועי-שם שאישרו בפניו כי דין רודף חל על רבין. אחד הרבנים שבשמם נקט היה הרב נחום רבינוביץ'. הרב רבינוביץ' קבע במאמר בג'רוזלם פוסט ב-‏1993 בו הזהיר את ממשלת רבין כי היא תחשב בגדר מוסרת אם תנסה לכפות על העם שיתוף פעולה עם הפלסטינאים. לדבריו ''... אפילו ממשלה לגיטימית עלולה להתפתות להשתמש בצבא כנגד עמנו... זה מביא בהכרח לקיצה של הלגיטימיות שלה, ומכאן ואילך היא נעשית נוגש כגוי...''. ואם תרצה אוכל להביא כאן את התבטאויותיהם של רבנים ומנהיגים נוספים, אבל דומני שהמסר עבר.

אני מניח שהדברים ברורים, ערן. הערעור המתמשך של סמכות המדינה (או ה'מלך' בגירסה ההלכתית) הוא פעולה שאינה בגדר אופציה אלא אף בגדר חובה. לדעתי, לפחות, את הערעור הזה אי אפשר לבצע תוך התערות בחברה הלא-דתית אלא רק באמצעות גיבוש כוח אידיאולוגי רב עוצמה שיתחנך בצוותא על ברכי אידיאות פוליטיות המגובות במשנה הלכתית. ואת זה ניתן לבצע בעיקר באמצעות הקמת קהילות בדלניות, הומוגניות, שעיקר הקשר שלהן הוא בעיקר בתוך עצמן ושלתושביהן יש מגע רופף מאוד, אם בכלל, עם לא-דתיים ועם בעלי דיעות ותפיסות עולם שונות.

אם תבדוק את התנהגותן של קהילות סגורות במהלך ההיסטוריה תראה שפרנסי הקהילות הללו הנהיגו בהן דינמיקה מתמשכת בעלת דפוסים שמרניים מאוד (וכאן אינני מתייחס בהכרח לקהילות דתיות; זה קרה גם בקיבוצים מאוד-לא-דתיים). קל יותר לשמר אחדות ולכידות חברתית פנימית באמצעות שמירה על קודים הדוקים מאוד של התנהגות וצמצום אפשרויות הבחירה של הפרט. כן, גם בחיים האישיים.

הדיון שלך בנושא הלכת הפילגש הוא מרתק כשלעצמו, אבל ברשותך אתייחס רק לטיעון המרכזי בו ולא לכולו. קראתי את מאמרו של פרופ' זוהר. הוא מצטט היתרים שנתנו הרמב''ן ואחרים לקיום מגע מיני בין בני זוג לא-נשואים בתנאי שהללו קיימו זוגיות יציבה, מחייבת וחמה. במלים אחרות, היתרים אלו הביאו בחשבון לא רק את מה שראוי לעשותו אלא גם את מה שאפשר לעשותו. אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ומאחר ומערכות יחסים בין בני אדם חזקות מכל סמליות או פולחן, היו כבר כאלה שהבינו זאת בעבר ופסקו בהתאם. כמובן שאין חובה להעדיף את פסיקתם על פני הלכות שנקבעו בתקופות מאוחרות יותר, אבל האם לא שאלת את עצמך, ערן, אם אין זה חוסר יושר להסתיר מפני צעירים שאינם בקיאים בהלכה כמוריהם את העובדה שפסיקות כאלה אכן קיימות?

ולא, הן אין מיועדות לשמש אמתלה לחפיפניקים או למתירנים אחרים. הן מיועדות לתת גיבוי הלכתי לסוגה של יחסים ששוב אינה מצטיירת אצלנו כלגיטימית. ''פילגש'' משמשת היום כמעט כמילת גנאי ובוודאי שלא תואר כבוד. ויחסים שלא במסגרת שעליה יש שליטה מלאה למימסד ההלכתי נחשבים עדיין לפסולים מכל וכל בציבור הדתי. המימסד השולט הוא גם המימסד המחנך והוא גם זה שקובע את האוריינטציה הפוליטית.

אחד משורשי הבעייה נעוץ בכך שבשנים האחרונות הלך הציבור הצד''לי והשחיר. לאו דווקא בצבע כיפתו ובגדיו אלא באורח חייו ובנטייתו ההולכת וגוברת לערב רבנים בכל אורחות החיים, כולל בנושאים פוליטיים. בהקשר זה אין לי אלא לצטט את מי שעמד בראש מועצת יש''ע, שלמה פילבר. בתגובה לכרוז שפרסמה מועצת רבני יש''ע ב-‏1992 ושבו קראה לציבור להפגין נגד הממשלה ולהפעיל עליה לחץ משום שהיא אינה ממלאת את תפקידה כראוי ואינה מגינה באופן הטוב ביותר על אזרחיה. בתגובה לכך כתב פילבר, תושב פסגות, מאמר בו תקף את מעורבות הרבנים בשאלות פוליטיות. לדעתו קריאות הרבנים כוללת מעבר לעידוד הרוחני גם הנחיות מעשיות לציבור ומהוות למעשה ''דעת-תורה''. הוא מתריע מפני הפיכת הרבנים למובילי קו פוליטי וזאת למרות שאיש לא בחר בהם לשם כך. לטעמו של פילבר על הרבנים להסתפק בייעוץ ולא להחליף את פרנסי הציבור או הפוליטיקאים.

הרצל אמר דברים דומים, אבל את המתבולל הזה כמעט ולא מצטטים כיום. בוא נסתפק בכך, לפי שעה.

ושוב - אשמח לשמוע תגובה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

המשך [חדש]
ערן עסיס   יום א', 26/03/2006 שעה 15:05
בתגובה לאורי קציר
אני חושש שאנחנו עלולים לגלוש לויכוח, הטחת טענות מהסוג הפחות אהוב עלי, ובכל זאת אתייחס למספר נקודות .

אפתח ואומר שהמניע המרכזי לביקורת שלי הוא דווקא ההסכמה איתך על חלק גדול מן הדברים. אני שותף לביקורת הכללית שאתה מעלה על 'השחרה' ועל 'הסתגרות'. דווקא בגלל שגם אני רואה לנכון לבקר את החברה הדתית בה גדלתי על תופעות הקשורות לאלו שהזכרת, אני מצר על הזוית החד מימדית שבה אתה בוחר להטיח את הביקורת הזו.

* העובדה שיש יותר משלושה רבנים שאמרו את המילה 'רודף' במרחק לא רב מהמילה 'רבין' לא מפתיעה אותי. הרבנים הללו תמיד מייצגים את הקיצון שבקיצון (דווקא הנוכחות של דמות מישיבת הר-עציון, אותו אינני מכיר - הפתיעה אותי). לא קשה לאסוף ולמצוא אמירות כאלו, ואף להעמיד אותם לדין וכו'. המיעוט הזה הוא הצעקני והקולני ביותר. השאלה היא איך הציבור מגיב למשמע הדברים. מן הנסיון שלי - ולא רק מהתגובה האישית שלי - אני יכול לקבוע בקלות שהתגובה הנפוצה הרבה יותר היא להשליך את הנייר שעליו כתובים הדברים לשולחן שממנו הגיע, ולהתעלם. יוכיחו 29 הרבנים שהחליטו שלא לענות למכתב. איש לא יאמר לך ש''הרב דב ליאור מדבר שטויות'', ואם תלחץ רבנים ותשאל אותם, הם אף יתנו לך תשובה מפולפלת, חצי מצטדקת. בשורה התחתונה, מעטים יזדהו עם אמירות מסוג זה.

* נדמה לי שאתה מקיף שלא בצדק קבוצה שלמה של ימניים-דתיים-שמרניים יחד עם הביטויים הקיצוניים המסוכנים שעליהם עמדת. הרב אבינר, למשל, לפי מה שהבנתי מהקטע שציטטת, מתייחס לשאלת המדיניות הכללית הרצויה ביחס לערבים, ולא לשאלה 'ההלכתית' על היתר - חס וחלילה - להרוג ערבים. הוא כורך את עמדתו השמרנית בטיעונים דתיים, אבל הוא אינו קורא לאיש מישראל להרוג ערבי. גם ''השמרן הקיצוני'' כהגדרתך, המסתפק בסיסמאות כגון 'ארץ ישראל שייכת לנו', איננו משתייך לזרם המתכחש למדינה. הוא אף אינו רואה את ראשי הזרם הזה כמייצגיו. הדבקת הכינוי 'קיצוני' לשמרן עלולה להיראות קצת מניפולטיבית. הוא אמנם קצת קיצוני בשמרנותו, אבל זאת לא אותה קיצוניות שעליה דיברת, של התכחשות למדינה ולסמכותה. (אני כשלעצמי, אגב, אינני מבין מה עדיף בסיסמה 'זכויות אדם' על הסיסמה 'זכותנו ההיסטורית'. תמהני איזה שיקול, מעבר לשיפוט הערכי האינדיבידואלי, הופך טיעון אחד לפחות מנותק מהמציאות מאשר חברו.)

* להגיד שהרבנים מסתירים את היתר הפילגש מן הציבור הרחב, זה כמו להגיד שהם מסתירים את ההיתר לאכול עוף בחלב (דעתו המפורסמת, הדחויה להלכה, של ר' יוסי הגלילי). הוא לא מהווה בסיס לדיון כי הוא 'נחשב' כלא רלוונטי. אין זה חוסר יושר, כי זו לא הסתרה, כי הפסיקות האלו אינן 'קיימות'. כדי 'לקיים' אותן צריך לחלץ אותן מן השיח ההלכתי ההיסטורי הלא רלוונטי, ולהפוך אותן לרלוונטיות באמצעות פסיקה. את הפעולה האמיצה הזו עשה הפרופ' זוהר, אלא שכפוסק - איש לא נשמע לסמכותו. היתר הלכתי נבחן לא רק לפי האומץ להגיד אותו, אלא לפי המידה שבה הציבור מוכן לאמץ אותו. אם אכן יקומו אנשים ויאמרו שהם מאמצים את המאמר של זוהר כהכרעה הלכתית - או אז יהיה כאן ערעור גדול על סמכות הרבנים, ואז תשאל השאלה אם הם דנים בעניי או לא.

* לעניין כתיבת מאמר משל עצמי: תודה על הערכתך, אבל אני כותב הרבה יותר טוב כמגיב, ונוח לי להישאר במצב זה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לגבי ''היתר פילגש'' - הוצג כאן מצג מאד חד צדדי [חדש]
א.   יום ד', 29/03/2006 שעה 13:05
בכתב העת ''אקדמות'', שבו פורסם מאמרו של זוהר, פורסמו גם שלוש תגובות החולקות על דבריו. לפחות לפי חלקן, אין כאן כלל ''הסתרת מידע על ידי הרבנים'', אלא הניתוח של פרופ' זוהר הוא פשוט שגוי. בחלק מן המקרים הציטוטים שלו חלקיים, באופן שיוצר ממש הטעיה.
לא פלא שבמעריב לא הביאו את התמונה השלמה. לא ציפיתי מעיתון לרמה רצינית. אבל כאן מופיע מאמר לכאורה יסודי ורציני, ובכל זאת הוא מתעלם לגמרי ממאמרי התגובה. האם קראת את המקור ב''אקדמות'', או רק את הכתבה במעריב?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לגבי ''היתר פילגש'' - הוצג כאן מצג מאד חד צדדי [חדש]
אורי קציר   יום ד', 29/03/2006 שעה 13:19
בתגובה לא.
אתר אישי
קראתי את המקור ב''אקדמות'' ובכוונה תחילה נמנעתי מהתערבות בוויכוח ההלכתי. שים לב לכך שהביקורת המרכזית שלי היא על העובדה שבמשך מאות שנים ידעו מורי הלכה על היתר הפילגש אבל נמנעו מהעברת המידע לתלמידיהם.

על פי תפיסת העולם שלי, יחסי אישות, אולי יותר מכל תחום אחר, מן הראוי שיעוצבו לפי הנורמות המנחות את שני המשתתפים בהם, ללא התערבות חיצונית. אבל מאחר ודעתי זו אינה פופולרית בקרב הציבור הדתי, אני סבור שיש לפחות להעמיד בפני אדם בוגר את קשת הדעות כולה ולא רק את חלקה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הערה: [חדש]
שלומי   יום ה', 30/03/2006 שעה 0:19
המאמר שלך נכון בערך כמו שהרב המצולם בתמונה הוא שמואל אליהו...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פנטיות - שני צדדים לה [חדש]
מנחם בהט   יום ב', 15/05/2006 שעה 4:12
לכותב המאמר שלום,
קראתי את המאמר המלומד שלך. ניכר שאתה מכיר את הציבור הדתי הלאומי (את ראשי התיבות המטופשים שלך שמור לעצמך) לא רע, אבל כל הפוסל - במומו הוא פוסל.
רובו המוחלט של הציבור הזה, כולל בהתנחלויות, הוא ציבור נאור, פלורליסטי, שבוחן את דרכו ולא מקבל כל פסיקה כאילו ירדה הרגע מהר סיני.
הוכחה לכך היא העובדה שרוב בניו של הציבור הזה לא סרבו פקודה בזמן ההתנתקות, מפני שהבינו שנזקה של סרוב הפקודה יהיה רב מטובתה. באותה נשימה אוכל לומר שהרבנים שהובילו את הצבור במאבק לא טעו בפסיקתם - הם סימנו את הרף הגבוה, עבור יחידי הסגולה.
ברוח זו ניתן לענות לרוב הטענות הילדותיות שמופיעות במאמר, שקובל על פנאטיות אך ניכר שפנאטיות נגדית מדריכה אותו. הטענות שלך לא ממש רציניות מול מי שמבין קצת בחינוך ובהתיישבות, וברור לו שעל מנת ליצור חברה בריאה - אי אפשר לבלול גברים ונשים, דתיים וחילוניים. ההפרדה חשובה לעתים על מנת להגיע למסה קריטית חינוכית.

עוד נקודה ביחס להיתר הפילגש:
פה אתה מפקשש בגדול, כי אין כמעט גירושים בקרב זוגות צעירים דתיים בגלל הבוסריות של הנישואים. גירושים במגזר שלנו קיימים בעיקר בערים שבהן הציבור מחקה את ההתנהגות של הצבור החילוני (רעננה למשל), והסיבות לגירושין אחרות.
ובכלל, המציאות תוכיח שאתה מקשקש כאן בלי הבנה:
הצניעות, או איסור הנגיעה/ייחוד/יחסים לפני הנישואיו - אלו הם המאפיינים של הנוער הדתי, המבדילים אותו מהחילוני.
גם אם קיימים יוצאים מן הכלל (רווקים מבוגרים) - הנוער
ככלל אוהב את הייחוד הזה וישמור עליו גם להבא.
וחוץ ממך ומהפרופסור שלך - לא שמעתי אף אחד שמרגיש מרומה.
כל הציבור שלנו מבין את ההגיון הפנימי בשמירת הייחוד שלנו (וכן, אפשר לומר בפה מלא: שמירת האיכותיות שלנו, שהיא גבוהה מזו של הצבור החילוני), ולכן המגמה של נישואין בגיל צעיר רק תתגבר - כי היא התשובה לבעיות השונות שהועלו בדיון הציבורי בנושא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©