חצות בדורמיציון
יום ב', 26/12/2005 שעה 1:03
בכל שנה אני משתדל להגיע למיסת חג מולד בכנסייה אחרת. בניגוד לגידופים שנוהגים להמטיר על המנהג הזה אנשים ש''המסורת'' היא מבחינתם סוג של הסתגרות בתוך דתם ושיקוץ אמונות זולתם, אני סבור שמדובר דווקא במנהג מרחיב אופקים. בשנים האחרונות נהגתי לבלות את ערבי חג המולד בכנסיית סנט אנדרוז שמצידו הצפוני של נחל קדרון. השנה בחרתי לי יעד אחר - חציתי את הנחל, טיפסתי על הר ציון ונכנסתי לכנסיית הדורמיציון, בעלת האוריינטציה הגרמנית. הנה כמה חוויות מאותו לילה










הגשם הוסיף לרדת. כבישי האספלט הכהים נצצו מהרטיבות השופעת. מדי פעם הגיח במורד זרזיף מים שביקש להפוך לפג, אך מצא עצמו נשפך אל המדרון הסלעי. עברתי את הגשר הצר המחבר בין שתי גדותיו של נחל קדרון בואכה חומות העיר העתיקה ופניתי שמאלה. המיתחם הזה, המוביל אל הר ציון, היה אפל יותר, עדות מובהקת לכך שהוא אינו משופע בבתי מגורים. ועדיין, אורות פנסי הרחוב שניצבו במרווחים קצובים זה מזה והנוגה הזוהר והמרוחק שהגיע מצריחי הכנסיות איפשרו נסיעה בטוחה יחסית.

חורף בעיר העתיקה. הכבישים נוצצים מהשתקפויות אלומות האור בגשם

הגשם לא פסק אפילו לרגע אחד. עליו נוסה גם רוח חזקה. וכך, לאחר שהחניתי את מכוניתי והגחתי ממנה, שטפה הרוח הקרה את המטריה שלי והניפה את שוליה כלפי מעלה. איכשהו, הצלחתי לקפל אותם חזרה ולהפסיע במהירות בואכה שער ציון.

העיר העתיקה הייתה שקטה למדי, או כך, לפחות, היה נדמה לי. נותרו עדיין למעלה מעשרים וחמש דקות עד מועד פתיחתן של מרבית הכנסיות. הרבה כנסיות יש בירושלים, ובעיר העתיקה במיוחד. השנה החלטתי לדלג על הנוכחות במיסה של כנסיית סנט אנדרוז ולנסות משהו אחר. כנסיית הגואל והכנסייה של אכסניית נוטרדם היו הבחירות שלי. שתיהן מצויות במתחמים מקבילים, משני צדדיו של הכביש המפלח את ירושלים מצפון לדרום וקרוי בפי המקומיים ''כביש מס' 1''. אבל כל מקום חנייה פנוי שמצאתי היה מרוחק מדי מהן, כך שהליכה בגשם הזועף שניתך ארצה הייתה מותירה אותי ספוג לחלוטין. שיניתי כיוון ונסעתי להר ציון.

הגחתי דרך שער ציון, מקווה להספיק ולבחון את המתרחש בכנסיות השונות טרם אבחר לאן להיכנס. אבל לא הספקתי לעשות שני צעדים בקמרון המזוות של השער וחבורת צעירים שבאה ממול עצרה אותי.
- ''אתה יודע אולי איפה זה כנסיית הדורמיציון?'', שאלה אותי אחת מהן.
- ''כן'', הנהנתי, ''בואו אחרי''.

פנינו החוצה ויצאנו מאזור החומה. בחוץ, ברחוב המקביל לחומה, פנינו ימינה. אחרי צעדים ספורים נגלה לעינינו הרחוב המוכר כל כך, שצורתו זהה לזו של האות הלטינית חרי צעדים ספורים נגלה לעינינו הרחוב המוכר כל כך, שצורתו זהה לזו של האות הלטינית Y. בין שתי הזרועות של ה-Y ניצב בגאון אחד המבנים היפים ביותר בירושלים. הובלתי את החבורה אל הסימטה ששימשה כזרועה הימנית של ה-Y והגענו אל שער הכנסייה. אפס, השער היה סגור ומוברח. לא נראה כל אור בכנסיה. החלטנו להמתין.

כעבור שניות ספורות הגיעה קבוצה של כמה עשרות מבקרים ונעצרה מול השער. מכונית ליוותה אותם. שתי מבקרות סיפרו לי כי זהו טיול מאורגן שעובר בין הכנסיות ושהובטח להם שתמורת המחיר ששילמו יוכלו גם לחזות בטקס המיסה באחת מהן. אמרתי להן שאיש אינו גובה תשלום עבור הזכות להיכנס לכנסייה ולצפות במיסה. הן לא אהבו את זה.

עוד ועוד אנשים הגיעו למקום. כולם, עד כמה שיכולתי לשפוט, היו יהודים כשרים למהדרין. המכונית שליוותה את הקבוצה חנתה מול השער, תמוד לקיר הגבוה שתחם את הסימטה. בתוכה, כך אמרו לי השתיים, ישבו מארגני הטיול הלילי הזה, זוג המתגורר בקיסריה. ''יופי'', חשבתי לעצמי, ''אחלה מדריכים, באמת. יושבים במכוניתם המוגנת והמחוממת וצופים בשלווה בלקוחותיהם הרועדים מחוץ בקור ובגשם. מזל שלחלק מהם יש בכלל מטריות''. העפתי שוב מבט בחצר הכנסייה המשתרעת מעבר לשער השחור והמסורג. היא הייתה ריקה.

בשעה אחת עשרה בדיוק הופיע נזיר צעיר בשער. לבוש גלימה שחורה, מרכיב משקפיים דקים,שערו גזוז וצדעיו בתחילת התקרחותן. הוא פתח את השער והקהל שצבא עליו זרם פנימה. בפתח הבניין הוא עצר את הנכנסים וביקש את תשומת ליבם. ''אני מבקש מכם לזכור שמדובר בכנסייה'', אמר באנגלית טובה, ''אנא שימרו על השקט. וזכרו בבקשה את הכללים: אורך המיסה כשעה וחצי. היא לא תסתיים לפני אחת וחצי. אנא אל תיכנסו ואל תצאו מהכנסייה במהלך המיסה''.
- ''דני, מה העניינים?'', שאג מישהו סמוך לאוזני. מאן דהוא גילה כנראה מכר ותיק והיה חייב להודיע על כך לכל הנוכחים. הנזיר המנומס העדיף שלא להגיה על הזלזול הבוטה הזה בבקשתו והניח לבאים להיכנס לכנסייה.

ניחוח אירופי בלב ישראל. קשתות אבן וחלונות מעוטרים בכנסיית הדורמיציון שבהר ציון

כנסייה יפה, הדורמיציון. היא נבנתה על אתר שלפי המסורת הנוצרית בו נפטרה מרים אם ישו. מרים, אם לדייק, לא בדיוק מתה ממש כפי שאליהו הנביא לא בדיוק נאסף אל אבותיו. היא שקעה ב''תרדמת נצח'', הידועה גם כ''דורמיציון'', ומכאן שם הכנסייה. ב-‏1898, כשביקר הקיסר הגרמני וילהלם השני בירושלים, העניק לו הסולטן הטורקי עבד אל חמיד השני שתי פיסות קרקע במתנה. אחת מהן, זו הסמוכה להר הצופים, העניק וילהלם לפרוטסטנטים הגרמנים והללו בנו שם את בית החולים ואת הכנסייה של אוגוסטה ויקטוריה. את המגרש האחר, זה שבהר ציון, מסר וילהלם למסדר הבנדקיטיני הקתולי, ואנשיו הקימו שם את הכנסייה בת זמננו.

המסורת חיה וקיימת גם כיום, ומה שהחל כחרושת שמועות התגבש והלך לכדי תיאולוגיה של ממש, שאף קיבלה תוקף ב-‏1950 כדוגמה כנסייתית, בהתאם לצו של האפיפיור פיוס ה-‏12. מקורה של המסורת בספרים חיצוניים של הברית החדשה, שהתחברו כנראה סמוך לסוף המאה הרביעית, בנוסחאות שונות. מסורת זו מספרת כי בעת הלוויית מרים, או כעבור שלושה ימים, גופתה הועלתה השמימה והתאחדה מחדש עם נשמתה. הספר ''פטירת מרים'' מוסיף כי אחרי שמרים נרדמה, ישו לקח את נשמתה לשמיים, ואחרי קבורתה ירד בשנית ולקח גם את גופתה השמיימה. ציור מרהיב של ישו הנוטל את נשמתה אימו בעוד כמה מנאמניו עומדים סביב גופתה הדוממת מפאר עד היום את הדורמיציון.

וסיפור יפה מסופר במסורת הנוצרית על כי בשעה שמרים הועלתה השמיימה לא נכח במקום אחד מתלמידיו של ישו, תומאס הספקן. כאשר סיפרו לו שהדבר אכן קרה, סירב להאמין, וביקש כי יפתחו לפניו את קבר מרים. כאשר הקבר נפתח הוא היה מלא חבצלות ושושנים. נשא תומאס את עיניו כלפי מעלה וראה את מרים מוקפת הילה. שחררה מרים את חגורתה, והחגורה נפלה לידיו. בקתדרלה אחת שבעיר פראטו, שניים-עשר קילומטרים צפונית-מערבית לפירנצה, נשמרת החגורה המסורתית ב''קאפלת החגורה הקדושה'' (Capella del Sacro Cingolo). בירושלים מראים את המקום בו נפלה החגורה לידיו של הספקן באחת מפינות מיתחם הכנסייה של מריה מגדלנה הרוסית.

ולפי מסורת אחרת התגוררה מרים וגם נפטרה באותו בניין שבו נערכה הסעודה האחרונה. במאה השביעית דיבר הבישוף סופרוניוס בדרשתו על האבן ב''ציון הקדושה'' שעליה נרדמה מרים. במקום שכנה אותה עת כנסיית ''האגיה ציון'', שאליה כנראה כיוון סופרוניוס את דרשתו. ב-‏1906, כשהחלו הבנדיקטינים הגמרנים להקים את כנסיית הדורמיציון, הם עשו זאת על חורבות אותה ''האגיה ציון'', שכללה בימי קדם גם את אולם הסעודה האחרונה. היום נמצא האולם הסמוך לכנסייה החדשה. מקום גדוש מסורות, הדורמיציון.

נכנסתי פנימה. הכנסייה הייתה עדיין כמעט ריקה. התברכתי בליבי על שהגעתי מוקדם. בשנים האחרונות הפכו סיורי הכנסיות למכה שאינה כתובה בתורה: ישראלים מכל מין וצבע מגיעים לכנסיות עתיקות, חסרי כל ידע בסיסי בנצרות ובמנהגיה, להוטים לראות את ''הטקס המדליק הזה'' שמישהו סיפר להם עליו בשנה שעברה. עד מהרה התמלאו שורות הכיסאות במבקרים פטפטנים. שמונים אחוז מהם, להערכתי, היו בני דת משה. אפשר היה להבחין גם בכמה אנשים בעלי תווי פנים או סגנון לבוש שאינם מאפיינים אותנו. היה שם, למשל, גבר גבה קומה, בשנות השלושים לחייו, שפמו גזוז בקפידה, והוא מחולף ומעונב ומעיל גשם ארוך ואלגנטי משתלשל עד לקרסוליו. לידו עמד גבר בגיל העמידה, ממושקף, שערו הכסוף והחלק מסורק בקפידה לאחור. כמה שורות נתפסו למחצה על ידי תיירים בעלי חזות פחות אלגנטית אך עדיין מוקפדת מאוד.

שבתי להרהר במסורות השונות הקשורות למרים. לפי מסורת אחת אימץ יוחנן, תלמידו של ישו, את מרים כאם בעוד ישו על הצלב. לאחר מות בנה נסעה מרים עם יוחנן לאפסוס שבאסיה הקטנה ושם מתה. ובחורבות העיר העתיקה הזו, כשמונים קילומטרים מדרום לאיזמיר, מראים היום את ביתה המסורתי המשוחזר של ''מרים האם'', את שרידי כנסיית יחונן הקדוש שנבנתה על ידי הקיסטר יוסטיניאנוס במאה השישית ואת שרידי כנסיית מרים הבתולה שבה נערכה הוועידה האקומנית השלישית ב-‏431 לספירה – אותה ועידה שבה הוכרזה כ''מרים תיאוטוקוס'', יולדת האל והייתה הכנסייה הראשונה שהוקדשה לאישה המסתורית הזו.

הנזיר הצעיר קיבל את פנינו וביקש שוב שקט. הקהל דמם. הוא התנצל באדיבות על שאינו יכול לדבר עימנו בעברית, כאילו הוא חייב לנו משהו בכנסייתו שלו. יחד עם זאת, אמר בנימוס, אחד הנזירים יקרא חלק מהטקסט בעברית. הוא ביקש גם לפנות את המעבר שבין שני גושי המושבים כדי שהנזירים יוכלו לעבור בו בדרכם אל האפסיס, הוא מרחב התפילה והטקס של הכנסיה. אחר כך נד בראשו ונעלם.

צלילי עוגב בהיכל התפילה. ליד העוגב המרשים שביציע המרכזי העליון עמדה מקהלה וזימרה מזמורי חג מולד בהרמוניות מושלמות

הקשתות הגבוהות, הבנויות אבן ירושלמית מסותתת היטב, השקיפו עלינו מלמעלה. מהצד ניבט דיוקנו המפוסל של בנדיקטוס הקדוש, ארשתו זועפת במיוחד וזקנו מגיע עד חזהו. האפסיס בעל הסגנון הביזנטי היה מקושט בצניעות. שני עצי אשוח ניצבו בפינות הכניסה אליו, שזורים באורות קטנים וצבעוניים. על הרצפה שלפניו השתרע פסיפס שבמרכזו שלוש טבעות המסמלות את השילוש הקדוש וסביבו סדורות במעגלים דמויותיהם של הנביאים. היושבת ליידי, אחת משתי המבקרות שפגשתי ליד השער, החלה לקרוא אותם בקול שקט: ''חבקוק, ירמיהו, דניאל...''. האנשים שבמעבר הסתירו בגופם את האלמנטים האחרים בפסיפס היפה הזה – ארבע חיות המרכבה, תריסר השליחים, גלגל המזלות. סיפרתי לה שלמטה, בקומת המרתף, יש קריפטה נאה שבמרכזה פסל מרים, עשוי עץ דובדבן ושנהב, ומסביבו כמה קאפלות שמוקדשות למדינות שונות – אוסטריה, הונגריה, אפילו חוף השנהב.

השעה שבין פתיחת השערים לבין פתיחתו הצפויה של הטקס עברהת במהרה. בחצות בדיוק הופיעו הנזירים, לבושי גלימות לבנות רחבות. הם צעדו בסך, חולפים במעבר ובאו אל האפסיס המעוגל שבקדמת הכנסייה. שם הסתדרו בחצי גורן לאורך קירות האפסיס, צופים בריכוז אל עבר המזבח שבמרכז. ספרתי כחמישה עשר נזירים. אחד מהם הציב את צלב המסדר סמוך לעץ האשוח שתחם את צידו הימני של האפסיס.

ראש הטקס היה כומר נשוא פנים וממושקף שחבש לראשו כיפה טקסית. מייד לאחר שתפס את מקומו החל העוגב הענק להשמיע את קולו בהמנון Eingangslied. עוגב זה, שניצב ביציע העליון של הדורמיציון, ממש מעל ראשי האורחים, נשמע היטב בכל רחבי האולם. המנגינה, אגב הייתה, מוכרת מאוד: מנגינת ''הבה נרימה'', משירי החג הפופולריים שכתב לוין קיפניס. מה שלא רבים זוכרים הוא שהמנגינה מבוססת על ''יהודה המכבי'', האורטוריה הנפלאה של הנדל. הלחן הוא, אם כן, גרמני מקורי. אנחנו רק גיירנו אותו והצמדנו לו מלים עבריות.

ואז באו ''גלוריה'', ''סאנקטוס'', ''אנגוס דאי''. בהרמוניה יפהפיה שמילאה את החלל הגדול של האולם, בלויית העוגב והמקהלה וישו ומרים הצופים מלמעלה במתרחש. בתווך קראו הנזירים קטעים מתוך ספר ישעיהו המדבר על הגאולה ומתוך מכתבו של פאולוס לטיטוס, אותו מכתב המגלה את אוזן הנמען על חסד האל שנגלה לעיני בני האדם בירושלים ובבית לחם ובנצרת וקורא לחיים של ריסון עצמי ושל התמסרות לדת בעוד הם ממתינים לגאולה ולשובו של האיש שהקריב עצמו כדי לשחרר את בני האדם ממידותיהם הרעות ולטהרם מכל שאיפת רוע. וכמובן, Nach dem Evangelium, ממזמורי החג הפופולריים ביותר. נזכרתי באלבום המקסים שקיבלתי פעם, זה שבו מבצע ג'ון דנוור זצ''ל מזמורי חג מולד בצוותא עם קרמיט, פיגי, פאזי, אנימל ושאר החבובות.

חלק מהישראלים החלו להשתעמם מהשפה הבלתי מובנת ומהשירים, שנשמעו להם שקטים, מלאכיים וחדגוניים מדי. מכיוון שהנזיר ביקש מהם בכל לשון של בקשה שלא לצאת בזמן הטקס, הם חשו שזה בדיוק מה שעליהם לעשות. אחדים מהם נחלצו מבין הכיסאות או קמו משיבתם על הרצפה ואל מול עיני הנזירים המתפללים פילסו דרך החוצה. מקומם של היוצאים נתפס מייד על ידי אחרים. בין חמש מאות האנשים ששהו באולם בכל רגע נתון נכחו לא מעט מבקרים שהטקס היה חשוב להם לא רק בשל העובדה שהוא ''מגניב''.

האב ברנהארד, זקנו מאפיר וקרחתו גדלה והולכת, צעד קדימה וקרא בעברית מתוך הבשורה על פי לוקאס. ''בַּיָּמִים הָהֵם יָצָא צַו מֵאֵת הַקֵּיסָר אוֹגוּסְטוֹס לַעֲרֹךְ רִשּׁוּם תּוֹשָׁבִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת. הַמִּפְקָד הַזֶּה, הָרִאשׁוֹן, נֶעֱרַךְ בִּהְיוֹת קִירֶנְיוֹס נְצִיב סוּרְיָה. הַכֹּל הָלְכוּ לְהִתְפַּקֵּד, אִישׁ אִישׁ לְעִירוֹ. וְגַם יוֹסֵף, שֶׁהָיָה מִבֵּית דָּוִד וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, עָלָה מִן הַגָּלִיל אֶל יְהוּדָה, מֵהָעִיר נָצְרַת לְעִיר דָּוִד הַנִּקְרֵאת בֵּית לֶחֶם, לְהִתְפַּקֵּד עִם מִרְיָם אֲרוּסָתוֹ וְהִיא הָרָה. כַּאֲשֶׁר הָיוּ שָׁם מָלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִיא יָלְדָה אֶת בְּנָהּ הַבְּכוֹר. לְאַחַר שֶׁחִתְּלָה אוֹתוֹ הִשְׁכִּיבָה אוֹתוֹ בְּאֵבוּס, כִּי לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן...''.

האבוס, הוי האבוס. הנה דוגמה לפריט שאין בו אלא המסורת עצמה. בשנת 1223 ערך פרנציסקוס הקדוש, מייסד מסדר הפרנציסקנים, את מיסת חג המולד בגרצ'יו, ליד אבוס, כשהוא עומד בין שור וחמור. מני אז פשט במערב המנהג ליצור ''אורוות ישו'' או אבוס צעצוע ובו בובת הרך הנולד לקישוט הכנסייה והבית בחג המולד. באותו מקום הוקם ב-‏1260 מנזר גרצ'יו (Convento di Greccio), הסמוך לעיר רייטי (Rieti), כששים קילומטרים צפונית-מזרחית לרומא. יש הסבורים שפרנציסקוס היה הראשון שיצר דגם כזה של האבוס ויש המוסיפים לאלמנט הזה גם את דמויות מרים ויוסף, צלמי שור וחמור, דמויות מלאכים ורועים - ובחג ההתגלות (אפיפני) מוסיפים את דמויות המגושים, הלא הם אותם שלושה חכמים קדמונים שבאו מארצות המזרח אל מרים אם ישוע וסיפרו לה כי פרי ביטנה עומד להפוך למושיע האולטימטיבי של המין האנושי.

הכיתה המעופפת. מרטין טלר, בוודאי אחד מהבולטים שבין תלמידי הכיתה המיתולוגית ההיא, הצליח לשוב אל בית הוריו תודות לטוב ליבו של מורהו הנערץ. מרטין מצוי אי שם, באחת החבורות המתעמתות בשלג. בסיפורו הקלאסי של אריך קסטנר

''סטילה נאכט, הייליגה נאכט, אלס שלאפט, איינסם ואכט...''. הפניתי את ראשי לשמאל. חבורת צעירים גרמנים שנראו כתרמילאים שלבשו את מיטב בגדיהם הערב זימרה בשלווה במעבר את הקלאסיקה הכריסמסית שיצרו פראנץ גרובר ויוזף מוהר בחג המולד של 1818. היה משהו רגוע מאוד בהבעתם. הם שרו שיר שגדלו עליו, צמחו עימו, שהוא חלק מהרקע בתרבותי שאליו נולדו. במשך שעתיים הם חשו במעין גרמניה קטנה משל עצמם – אי של נוצריות ביתית במזרח התיכון הרוגש והפעלתן שבתוכו הם שוהים מזה זמן. בתוך הישראליאדה חסרת המודעות שהקיפה אותנו היה כמעט מענג לשים לב לאנשים שהתייחסו בטבעיות כזו ובעונג שכזה למיסת חג המולד. במידה רבה חשו הללו, אני מניח, כמו התרמילאים שאיתם הסתובבתי במדריד באותו יום כיפור של 1990, שחיפשו את בית הכנסת המקומי כדי שיוכלו לחוש משהו מאווירת החג שבה הורגלו במולדתם.

אוויר קר חדר פנימה והאישה שישבה לצידי נרעדה מקור. היא תהתה מה מקורו. ניחשתי שכאשר היוצאים פותחים את דלת האולם חודר מעט אוויר צונן מבחוץ. האב ברנהארד ניגש לפודיום והודיע בשקט שעתה יתקיים טקס האכלת לחם הקודש ורק נוצרים יוכלו לקחת בו חלק. כלומר, אין בעיה שנישאר במקומנו ונצפה במתרחש, אבל לא נשתתף בטקס עצמו. הנזירים הסתדרו בשורה על הקו המפריד בין האפסיס לבין האולם. ואז בקעו הנוצרים מתוך הקהל, ניגשו אט אט אל הנזירים והללו שמו בפיהם את אותו קרקר דק המסמל את בשרו של ישו ואת חלקם של כל בני האדם בישותו הפיסית.

תם הטקס. הישראלים פנו לצאת החוצה. הגרמנים, לעומת זאת, התגודדו בקבוצות קטנות ליד כתלי הכנסיה, נהנים להחליף רשמים ולהמתיק סיפורים. עוד מעט ייצאו מכאן אל הלילה הרטוב וישובו אל מלונותיהם ואכסניותיהם, מקומות בהם יוסיפו לתכנן את המשך טיולם בארץ. בראשי עברה מחשבה שאולי יספיקו חלק מהם לראות את השלג שהחזאי אמר כי יירד הלילה בחרמון.

וכאן שבתי ונזכרתי ב''הכיתה המעופפת'', אותו סיפור מופלא של חג מולד שכתב אריך קסטנר לפני הרבה שנים, בעודו יושב בפסגת צוג (בתחילת הסיפור) ובבית קפה אחד שבשדרות קורפירסטנדם בברלין (בסופו). ובסיפורו של אחד מגיבורי אותה כיתה, מרטין טלר, נער מבריק אך עני שאין בידו הכסף למסע ברכבת מהפנימייה בקורכברג לבית הוריו בהרמסדורף כדי לבלות עימם את החג. ובד''ר יוהאן בק, המורה הנערץ המכונה ''יוסטוס'' (איש צדק), המעניק לו את המארקים הספורים הנדרשים לשם כך. הרבה פעמים קראתי את הספר הזה ובכל פעם מחדש נרעד מיתר קטן בלב מתיאור פגישתו של מרטין עם הוריו – אותה פגישה שאיש מהם לא האמין כי יזכו לה.

''השמיים זהרו כחנות של מוכר פנינים ומרגליות, שאין לה קץ וגבול. השלג חדל לרדת; ובכל הבתים הבהיקו אילנות החג. מרטין עמד תחתיו, הצביע כלפי השמיים ואמר: 'אור הכוכבים, שאנו רואים עכשיו, בן אלפי שנים הוא. זמן רב כל כך דרוש לקרני האור עד שיגיעו לעינינו. יכול להיות שרוב הכוכבים האלה כבו עוד לפני חג המולד הראשון בעולם, אלא שאורם עושה עדיין את דרכו אלינו ולכן הם מאירים לנו עדיין, אף על פי שדעכו והתקררו מזמן'''.

יצאתי מהכנסייה אל הגשם היורד ועשיתי את דרכי אל מגרש החנייה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תענוג [חדש]
זיו מגן   יום ב', 26/12/2005 שעה 1:16 אתר אישי
כתיבה נעימה ויפהפיה שהעבירה את החוויה על כל היבטיה. תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תענוג צרוף לקרוא [חדש]
ינשוף   יום ב', 26/12/2005 שעה 3:08
אני עובד ממש מעברו השני של גיא בן הינום, וממש באותם רגעים בהם עברת אתה את החוויה המסקרנת הזו, כמותה חוויתי בטיולים באירופה, הבטתי מבעד לחלונות הגדולים במקום עבודתי ותהיתי כמה מבין התיירים אתם דברתי באותו ערב משתתפים גם הם באותה שעה במיסה. משתמה עבודתי - שרכתי פעמי אל עבר פאב הבית החביב עלי ונשאתי פיינט (ועוד כמה) של השתתפות בחגם. כיף היה להחכים בעוד כמה פריטי טריוויה בקריאת המאמר, באתר שתמיד מרשים אותי. תודה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מזל טוב, דניאלה [חדש]
אורי קציר   יום ב', 26/12/2005 שעה 6:52 אתר אישי
ובאותה הזדמנות חגיגית - מזל טוב לאחת הקוראות היותר אהובות כאן. יום הולדת שמח, דניאלה.

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סעודת מצווה [חדש]
אריק ב.   יום ב', 26/12/2005 שעה 10:41
בתגובה לאורי קציר
הנה אורי קטע שנעלם מעיניך במיסת חצות בדורמיציון.
בשלב מסויים של התפילה (לאחר שמציינים את הולדת ישוע) לוחצים ידיים ומברכים. הכומר הצעיר שעמד בין הקהל שצבא על מבואות האולם בעמידה, חיפש אחדים מצאן מרעיתו ללחוץ ידיים אבל כמה ישראלים שהיו שם מיהרו ללחוץ לו את היד כאילו ביקש לעשות לעצמו מכרים חדשים.
קטע מביך אחר היה בעת חלוקת ''הקרייקרים'', המסמלים את בשרו של ישוע. על פי האמונה הנוצרית יש לאכול את הקייקר ולהטמיע אותו בגוף רק בתוך הכנסיה. הכומר התריע וביקש רק מנוצרים לגשת לכומר ולקחת את ה''קרייקר''. אחד הישראלים התחכם, לקח ''קרייקר'' כזה ומיהר לצאת אתו החוצה, למזכרת. הכומר דלק אחריו, אמר לו שאין לצאת עם ה''קרייקר'' מחוץ לכנסיה, הסביר לו בעברית שבורה את פשר העניין ואותו ישראלי נאלץ היה ללעוס ולבלוע בו במקום. וכמובן שהיו שם גם טלפונים סלולריים שצלצלו.
אבל בסך הכל האוירה היתה נהדרת, יחודית, שונה, אפילו חמימה. חמש דקות מהבית ואתה מוצא עצמך במקום כל כך מדהים, יפיפה, בעל משמעות דתית והסטורית, שציילנים מוכנים לחצות את האוקיינוס וללכת מקצה העולם ועד קצהו כדי להיות שם באותה שם, באותו מקום, באותו רגע.
ושוב אני מוצא עצמי להסביר במין גישה אפולוגטית שאפשר להיות בטקס מיסה, להנות מהמוסיקה, מההרמוניה, משירת המקהלה, מהאוירה, בלי שעול הגלות יהיה מונח על כתפיך, בלי לחשוב באותו רגע לא על השואה ולא על האינקוויזיציה ולא על טלירן, טליבן, רספוטין ושות', בלי שיד לאחים יזדעק ויצעק גוועלד מפני המרת דת סיטונית, בלי פחד וללא מורא, מבלי שאימת הדורות תרבוץ כמו צל מאיים בכל אשר תלך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סעודת מצווה [חדש]
אורי קציר   יום ב', 26/12/2005 שעה 11:28
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
שתי ההתחכמויות המטופשות של הישראלים שעליהם כתבת אכן נעלמו מעיני. אולי בגלל שהייתי שקוע מדי בפרטי הטקס ובאווירה הכללית. מצד שני, אני גם לא כל כך מתפלא. הרי במאמר עצמו הערתי בסרקאזם ובאירוניה משהו על ההתנהגות הקולנית וחסרת הכבוד של הישראלים במקום. מכל מקום, יתכן והעובדה שלא חשתי בכך היא גם ביטוי לעובדה שבשתי הפעמים הן הסתיימו ללא מהומה מיותרת.

לעניין הפסקה האחרונה שלך - אני מסכים איתך לחלוטין. מי שאינו מוכן לצאת מקליפת היהדות שלו ולהכיר גם את אלה שאותם הוא שונא ומהם הוא חושש אינו עושה בכך שוןם צעד נוסף אל מיגור הבורות שלו עצמו. למרות התחושות הטעונות שלי כלפי גרמניה והקשור בה (והטראומה של שנות השלושים והארבעים לא תימחק במהרה מזכרוננו, גם אם לא חווינו אותה על בשרנו), לא היססתי כשהחלטתי לבוא לטקס שהתנהל כמעט כולו בגרמנית. הסטטוס שלי כיהודי לא השתנה במאום בעקבות נוכחותי במיסה הזו.

אגב, אני מכיר גבר קשיש שבמשך שנים נמנע מנסיעה לחו''ל בנימוק ש''כל אלה שנוסעים אפילו לא מכירים את הארץ שלנו כמו שצריך'' ושהוא עצמו עדיין לא היה בנחל צלמון ובבית הכנסת העתיק ביריחו (אלה סתם דוגמאות, אני לא זוכר באלה מקומות מדויקים הוא נקב). לימים שוכנע האיש לנסוע למדינה אחרת. וכך, בגיל שבעים ומשהו, נחת לראשונה בחייו באיטליה ונהנה מכל רגע. לאחר מכן הוא נסע מדי שנה. מדובר באדם דתי והנה למרות שיהדותו הפכה אותו למיעוט בקרב תושבי הארצות בהן ביקר, הוא לא התנצר ולא נעליים, ולא הפחית באמונתו במאום. היום הוא רק חש צער על השנים שביזבז בוויכוח הסרק הזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סעודת מצווה [חדש]
אריק ב.   יום ב', 26/12/2005 שעה 13:07
בתגובה לאורי קציר
אורי. אנא צור אתי קשר במייל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סעודת מצווה [חדש]
אורן   יום ב', 26/12/2005 שעה 17:19
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
נדמה לי שישעיהו לייבוביץ' ולבטח אחותו נחמה ואולי זו הייתה המדיניות המשפחתית לא יצאו את גבולות הארץ מאז שעלו אליה. אני מביא את זה כאן כקוריוז רכילותי אבל בשבילם זו הייתה ממש אידיאולוגיה ובאף אחד מהם לא ניתן לחשוד שעשו זאת מנימוקים של פחד מהאחר, בדלנות או בשל צרות אופקים.

נוסף על כך, הרבה אנשים דתיים לא הולכים לכנסיות כי יש בזה איסור דתי מפורש - להשתתף בתפילה/טקס של דת שנחשבת על פי האוורתודוקסיה לעבודה זרה או אפילו להתפעל ו''לעודד'' את הדת הזו. זה לא מתוך שנאה או פחד אלא מדיניות הילכתית של ''אי תמיכה בדבר שהוא לא לגיטימי (האלהה של בן אנוש)''.

את עוונותי אני מזכיר היום - למרות שאני שומר מצוות דווקא יצא לי לבקר בכנסיות ובטקסים כי זה פשוט מעניין אותי, אבל גם אני נרתע מלהזדהות שם כיהודי כי אני מרגיש שזה קצת חוצפה ''להתפרץ'' לטקס דתי בשם הסקרנות ואני מרגיש חוסר נוחות להופיע שם כיהודי ולהתפעל ו''לתמוך'' בפולחן דתי שכזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סעודת מצווה [חדש]
אורי קציר   יום ב', 26/12/2005 שעה 22:31
בתגובה לאורן
אתר אישי
בקיצור, אורן, אתה חי בתוך דואליות כשמצד אחד העולם השכן מסקרן אותך ומן הצד האחר החינוך שקיבלת והמסורת שעוטפת אותך מקשים עליך את החיבור הזה בשל ההתסייגות והאיסורים המתמידים מדת יריבה.

ברמה מסוימת אני יכול להבין אותך, משום שתחושותי שלי דומות. אני לא מזדהה עם חג המולד אלא רק נהנה לראות אותו מן הצד, במעין התייחסות אנתרופולוגית. לגבי מי שממלא אחר איסור דתי מפורש - נו, טוב שהוא לא ממלא אחר הוראות שקובעות שיש להחיל עונשים רדיקליים במיוחד על כמה משכניו וקרוביו שאינם מתנהגים בדיוק לפי הקוד ההלכתי הזה.

ולעניין זה אין לי אלא לצטט אדם שהיה שם ושטען באוזני נמרצות שגם כמה חובשי כיפות פקדו את הכנסייה באותו לילה. ויהדותם, אני מניח, לא ניזוקה מהביקור הזה אף כזית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חפש את הבלונדינית [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 0:11
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
האמת היא שהתנהגות לא נאותה מהסוג שתיארת, זכורה לי גם מכנסיית הגואל הגרמנית (Erlöserkirche) בתוככי העיר העתיקה בירושלים, בואכה אל שוק מוריסטאן.

היה זה במיסת חצות של שנת 1986, עת הגיעה גם חבורת ישראלים קולנית למדיי; מכשירים סלולארים אמנם לא היו באותה תקופה, אך הצחוק והקישקוש שליוו חלקים רבים לאורך כל המיסה, העכירו את מצב רוחי: וכי מדוע מופיע מישהו אל טקס-מוסיקאלי שאינו אומר לו דבר, רק כדי להיות קולני ולמשוך תשומת לב שלילית?

בהמשך, בגמר המיסה, ניגשתי אל החבר'ה, שהיו פחות או יותר בני גילי, ושאלתי אותם מה בדיוק העניין. התשובות שקיבלתי היו תערובת של רמזים ואיומים בפגיעה גופנית, ושאלות בסגנון איפה נמצאות כל הכוסיות הבלונדיניות שהיו אמורות להגיע לטקס, לכאורה. אפשר כמובן לבטל אירוע זה במחי יד ולשייכו אל קטגוריות השטויות שקורות בחיינו, אולם כבר אז העיד מבחינתי הדבר אל איזה געגוע עמוק שיושב-רובץ לו בשכבותיה העמוקות של הפסיכה הישראלית: לקנא קצת; לבוא; להראות להם; לחפש את הנקבות שלהם; לעשות הרבה רעש מסביב; שידעו שגם אנחנו כאן.

בהתחשב בתיאור שכתבת כאן, אולי השתפרו פני הדברים, או שאולי פחות זכרים ישראלים מוכנים להגיע אל העיר העתיקה לחפש גויות בלונדיניות (שכמובן מחפשות את ''זה'')...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סעודת מצווה [חדש]
יעל ש.ק.   יום ג', 27/12/2005 שעה 14:41
בתגובה לאריק ב.
אהבתי את ההסתייגות:''אבל בסך הכל ...'' וכו'.
הישראלי הממוצע כמו הרבה אחרים ברחבי העולם מייצג לעיתים את הפחד מן הלא נודע; ודרך ההלצה, הגיחוך, ההסתלבטות, מאפשרת את ביטוי התחושה. כך אני סבורה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה [חדש]
אשת הדרקון   יום ב', 26/12/2005 שעה 21:31
מאמר מקסים ומעניין. ממש אפשר לחוש את האוירה של המיסה.
גם אני נוהגת לפקוד את מיסות חג המולד מדי שנה חוץ מהשנה, אבל התיאור שלך נתן לי להרגיש כאילו הייתי שם. תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיור מודרך בממלכת הנוצרים [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 1:57 אתר אישי
דומה כי הבלוגר ''אשמש'' הצליח אף הוא לבטא את חווייתו בכנסיית הדורמיציון (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=1499&am...) מנקודת מבט נוספת, אשר מגובה במספר תצלומים אותנטיים להפליא. האירוע, כך נראה, מתחיל לקבל אופי של רשומון, ומבחינה זו מעניין לראות את תגובותיהם הדומות של קציר ואשמש להילולה הישראלית שהתרחשה במקום.

בהמשך, לאחר שאחזור בשבוע הבא מן הצפון הרחוק (בחוץ כרגע 5 מעלות מינוס, ורק אני והחתול המשפחתי ערים), אולי אקבץ שתי רשימות אלו לרשימה חדשה שאכתוב, אשר תתייחס לאירוע נוסף שחווויתי בטיול מולדת בשנת 1992.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סיור מודרך בממלכת הנוצרים [חדש]
החברה השמינית   יום ג', 27/12/2005 שעה 14:22
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
מה שלי חרה ושהיה נראה בבירור בבלוג הנ''ל עם הצילומים, הוא הלבוש של הישראלים שהגיעו לכנסייה. טריינינג??? ככה מתלבשים לכנסייה?

לפני כמה חודשים הייתי בתפילה (יהודית) בבית הכנסת של קרויצברג בברלין, שהייתה משותפת למוסלמים, נוצרים ויהודים, בשם איזה דיאלוג בינדתי. לכבוד המבקרים היו הסברים על מה מקריאים, למה ואיך. אבל ממש לא היה צורך להגיד למבקרים מה (לא) לעשות - כולם באו בלבוש שמכבד מוסד דתי בערב שבת, כולם ישבו בשקט גם בקטעים שהיו בעברית צחה (או שסתם היו משעממים, סליחה, אורן), שפה שאינה מובנת גם לחלק מן המתפללים היהודיים במקום, וכמובן שאף אחד לא יצא, צעק, עמד, דיבר או משהו מעין זה.

נאה דורש (כבוד לתפילותיו), ונאה מקיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
סאקרה   יום ג', 27/12/2005 שעה 10:55
כיון שהובא קישור למאמר הזה,בפורום טיולים בארץ של ''תפוז'',
מוצאת לנכון לצרף קישור לתגובתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
אורי קציר   יום ג', 27/12/2005 שעה 12:30
בתגובה לסאקרה
אתר אישי
לא כל כך הבנתי מה אתה רוצה לומר. מצד אחד הגרמנים משוקצים אצלך, ומן הצד השני אתה דווקא ממליץ לי לבקר במיסה של כנסיית הגואל.

אני מבין שיש לך טענות כלפי אלה שלא פתחו את הכנסייה לפני השעה 23:00. ובכן, אולי לא הבנת זאת אבל מדובר במבקרים שבאו כדי לצפות בטקס ששעת הפתיחה שלו ידועה מראש. לפיכך, אין כל היגיון בהכנסתם המוקדמת לכנסייה. העובדה שהיו כאלה שבחרו לבוא לשם חצי שעה קודם לכן אינה מחייבת איש מלבד המבקרים המקדימים עצמם. לפי הטענה שלך, מדוע לא לחייב מוזיאונים, תיאטראות ובעצם כל בית עסק להכניס אנשים פנימה לפני שעת הפתיחה הרשמית? הרי אז יוכל כל אחד להגיע מתי שמתחשק לו. נגדיר את זה אחרת: אם אתה היית מזמין אנשים למסיבה אצל בבית בשעה מסוימת היית מקבל בשמחה ובהבנה אנשים שהיו באים אליך שעה קודם לכן, בזמן שאתה מתרחץ, מתלבש או מתגלח? אני לא כל כך בטוח.

לעניין המיאוס והסלידה שלך מהגרמנים - אני מניח שזה כבר עניין פתולוגי. אם אתה סבור שהם קבוצה של ''נקניקיות גרמניות נפוחות'' ובשל כך הטקס שלהם פסול לביקור - יבושם לך. אני סבור אחרת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 13:48
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הנקודה הרבה יותר משמעותית ממה שכתבת כאן בתגובתך זו: בגלל שהמדובר במקום ובטקס דתי, ולא בתיאטרון או מוזיאון - אין שום חוק בעולם שיכול לחייב מישהו ''לפתוח'' מקום תפילה (וכלל לא משנה של איזה דת) עבור קבוצות של צופים מסוקרנים, אשר ממה שהבנתי עורכות לשיטתן טיולים מאורגנים במקום. ביקורים מאורגנים הנם דבר סביר, אולם יש להקפיד על שמירת חוקי המקום, במיוחד אם המדובר במקום דתי; ''דרישה'' מסוג פתיחת המקום משעה מסויימת למבקרים אינה רלבנטית בהקשר זה. כנראה שזהו בעצם המאנקו (= חסך) הישראלי הגדול, הרבה מעבר לשאלה של טאקט, תיזמון נכון, והצטנעות מסויימת בבואכה להתבונן במינהגי אחרים.

המצב בכנסיית הגואל, למיטב ידיעתי, היה דומה למצב זה, לפחות בעבר הרחוק; הללו פתחו את הדלת רק משלב מסויים, ונתנו לקהל להיכנס ולזרום פנימה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
סאקרה   יום ג', 27/12/2005 שעה 19:07
בתגובה לאלכסנדר מאן
אלכסנדר שלום
ראה בבקשה תגובתי לאורי קציר.
במיוחד בנוגע למהות הטקס,משמעות פתיחתו לציבור והדרכים הנכונות בעיני להצלחת אינטרקציות כאלה.

לגבי שעת הכניסה-
נכון שהמועד והשעה פורסמו.
אבל..
בדיוק זה ההבדל בין גרמנים לישראלים.
אצלם-לא חשוב אם בחוץ תהיה הפגזה..
''שעה זו שעה ב-ד-י-ו-ק!''
כל מי שמכיר את המקום,יודע שחוץ מהכנסיה, יש גם מבואה רחבת ידיים,יש קפטריה ויש חנות מזכרות די גדולה.
כשגשם זלעפות יורד בחוץ,כשברור שהקהל מקדים כדי לתפוס מושב,(כי הרי הם לא ידאגו לחלק כרטיסים מראש,כמו המורמונים,למשל..) אז כישראלית הייתי מצפה ממארחי,
לפתוח את השער ולתת לי מחסה מן הגשם.

היטיב לקלוע למהות הדברים- מאיר שלו בספרו
''רומן רוסי''-

בנימין,העולה היקה מגרמניה,מתואר כפועל חרוץ השורק סימפוניות שלמות ברפת.
אבל..
''עד היום מספרים כיצד נטש את רילוב בתעלת הזבל.
דבורה,החולבת הרגזנית ,בעטה בראשו של רילוב,זה איבד את הכרתו והתמוטט אל התעלה.ובנימין,שאהב לבא למחלבה ''בדיוק בזמן'' השאיר אותו שוכב שם.''
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סדר התנהלות העניינים [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 19:38
בתגובה לסאקרה
אתר אישי
הבעייה הכללית העולה מתגובתך ראשונה, היא אולי הסגנון והתיאור הבלתי מחמיא בה השתמשת. זו כמובן זכותך המלאה לבצע זאת, אולם יש לדבר זה גם מחיר מסויים: ההתייחסות לתגובות נוספות, על רקע המימרות האמורות.
ועל מנת להבהיר את פני הדברים: כנסיה אינה מוזיאון, והטקס המתקיים במקום אינו הצגת תיאטרון. ההבדל שציינת בין גרמנים וישראלים הוא אכן נכון, וכמו לכל דבר אחר בחיים - יש לזה יתרונות וחסרונות. העובדה שהנזירים חשבו שאין שום סיבה שבעולם לפתוח את השערים לפני הזמן - היא החלטה פרטית שלהם, שיש לקבל או לדחות. אם אינך מקבל זאת, עליך פשוט להסתלק מן המקום ולשים פס על העניין.

הדרישה ל''התחשבות'' נשמעת כמובן אנושית בהקשר זה, אולם מה לעשות והאנשים שאותם הלכת לבקר, מקבלים על עצמם מערכת ערכים אחרת, שבה לדיוק בלוח הזמנים חשיבות מירבית. אפשר לא לקבל זאת, כמובן, אולם את והקהל הם אלה שבאו אליהם, ולא הם אלייך; במידה והיו באים לביתך או למפתנך, ומבקשים לקחת חלק באירוע שאת מנהלת, או אז היית יכולה להכתיב את תנאייך כאוות נפשך, ולפתוח את הדלתות חצי שעה לפני או אחרי הזמן.

השאלה היא על כן תמיד: מי בא אל מי, ומיהו המארח או האורח. האורח, מה לעשות, מחוייב לקבל את שגיונותיו של המארח. למותר לציין שדוגמת הקיבוץ ברומנו של שלו אינה תופשת, שכן שם אין מארחים או אורחים, אלא סתם קיבוצניקים קשי יום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מנטליות [חדש]
אלמוני   יום ג', 27/12/2005 שעה 22:16
בתגובה לאלכסנדר מאן
לשמחתי אני באה ממקום בו המארח עושה כמיטב יכולתו
להנעים את זמנו של האורח.
לא להפך..
ברגע בו נפלה ההחלטה לארח-
יש להתחשב (לפחות) גם במנטליות של האורחים.

במזרח- האורח הוא המלך!
המארח יעניק לו את פיתו האחרונה,את מיטתו ואפילו את חייו.
אבל מה לנו כי נלין?
הרי אנחנו חוגגים את לידתו של ישוע באבוס,
רק כי לא נמצאו בבית לחם, מארחים טובי לב כדי להלין את האשה ההרה ואת בן זוגה מנצרת...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מנטליות [חדש]
סאקרה   יום ג', 27/12/2005 שעה 22:27
בתגובה לאלמוני
האלמונית זו אני כמובן..
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מנטליות [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 23:14
בתגובה לאלמוני
אתר אישי
זהו, אני משער כי בדורמיציון לא נפלה שום החלטה ספציפית בדמות ''לארח קהל ישראלי ולהנעים את זמנו'', וקצת תמוה בעיניי שאת עורכת פרסוניפיקציה של אירוע זה; אני ממשיך ומשער כי הנזירים במקום האמור אינם מכירים אישית את קהל המבקרים, ואין הם התקבצו כדי לספק לו ''שאו''. הם היו שם כדי להתפלל את תפילתם, ויש להודות על כך שכלל הסכימו להכניס אנשים אל תוך דל''ת אמותיהם. ממה שהבנתי הרי שהם גם נקבו בשעת פתיחה ברורה (ועמדו בה), כך שאינני מבין על מה יצא הקצף.

במילים אחרות: הנחת העבודה שלך הגורסת כי [...] ''ברגע בו נפלה ההחלטה לארח'' [...] נראית לי כטעונת בירור נוסף, שכן לא ברור לי אם היו הזמנות אישיות ו/או קבוצתיות במקרה זה. את כמובן מוזמנת לתקן אותי במידה ואני טועה, להבנתך, בפירושה ובהשערתה של נקודה ספציפית זו - ואני אהיה הראשון שאודה לך על כך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
סאקרה   יום ג', 27/12/2005 שעה 18:27
בתגובה לאורי קציר
שלום אורי
לא יודעת איפה מצאת בתגובתי הכללה גורפת,ש''הגרמנים משוקצים''.
התייחסתי מאוד ספציפית לחבורה הגרמנית הבנדיקטית המשרתת בקודשי הדורמיציון.
אינני זקוקה לאיבחונים פתולוגיים,אני מכירה את רב הנזירים בשמם וגם את השמש הערבי.
לדעתי,שניים בלבד מכל ה-‏11 (הנזירה אן והנזיר ברנרד)
שמחים לאינטרקציה עם הקהל הישראלי.

''הכנסת האורחים'' של הכנסיה מעוגנת בחוזה שנחתם עימה,ברגע שבו הועברו הזכויות במקום לידי הבנדיקטים.
ואכן,לא פעם אני מקבלת את התחושה שהם פועלים כמי שכפאם..

לגבי ההשוואות שערכתי-

במידה ומתקיים טקס פתוח לציבור, (ומנסיון רב שנים,ידוע שישראלים רבים מוצאים בו עניין),מן הראוי,לדעתי,לדאוג לקרוב הקהל אל ''רזי הטקס''.
פליירים בעברית עם הסברים מאירי עינים,יוכלו להועיל.
גם הסבר תוך כדי הטקס על משמעות השירים,הפולחן ו..אפילו הבגדים-יעשו שרות מצויין לשני הקהלים.
כן,אני יודעת שזהו טקס דתי,אני גם מודעת לגודל השעה ולקדושת האאוכריסט, אבל..
ולכן הבאתי דוגמאות מכנסיות אחרות
יש כמרים שנוהגים אחרת!
אתה מוזמן להכנס ל''כנסית המשיח'' שמול מצודת ''מגדל דוד'' ולראות קרוב לבבות והכנסת אורחים מהי.
הפסטור הכין תרגומים בעברית של המזמורים,הקרין אותם על מסך והסביר לאורך כל הטקס על המשמעות.
נכון,האנגליקנים של כנסית המשיח הם מסיונרים בהגדרתם,
אבל כל הכנסיות פותחות את שעריהן,בתקווה לנצר ולו נשמה אובדת אחת.

''שלחתי אותך'' גם לכנסית הגואל הלותרנית,
גם שם הבינו שכדי לקרב את הציבור צריך לערוך טקס אטרקטיבי.
הם הקדימו את המיסה ל22:00,יצרו הדלקת נרות משותפת עם הקהל ו..קיצרו את הטקסטים.
לסרוגין, הם עורכים הצגה עם ילדים מחופשים לכל ''כוכבי סצנת הלידה''.
מי שרוצה מיסת חג מולד ארוכה,מגיע למחרת בבוקר.

הסיפא שלך תלוש לחלוטין מדברי.
הטקס פסול לביקור?
בשונה ממך,לא חיכיתי עד ל2006 כדי להשתתף בו.
יש לי רזומה של 10 שנות מיסות ,לפחות..
ייתכן והכנוי ''נקניקיות'' מוגזם משהו.
אבל בשיחות ארוכות שניהלתי עם אנשי הדורמיציון ,התבררה לי מציאות לא נעימה:החבורה הזו מתנשאת,בזה לתרבות שלנו
וחלקם רואים בשרות בירושלים,ארץ גזירה.
כמי שקשרו על חגורתם את קשר הציות-כנראה אין להם ברירה.

ולסיום:
גם אני כמוך,לא משתגעת על החבורות שבאות לסיור ללא הכנה.
גם אותי מאוד מרגיזה התנהגות המונית,חסרת נימוס והתחשבות.
אבל,
במקום להתנשא ולהתפטרן על ''בני דת משה הבבונים''
כדאי לעשות מאמץ אמיתי,להסביר ולתת הרגשת שותפות.
מכנסית המשיח אף אחד לא יוצא באמצע..
גם לא מהלותרנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
אורי קציר   יום ג', 27/12/2005 שעה 20:13
בתגובה לסאקרה
אתר אישי
בואי נתחיל מהסוף. אין זה תפקידי לתת הרגשת שותפות לכל באי הכנסייה. זהו תפקידם של הנזירים, אם הם רוצים בכך. אלכס כבר הסביר למעלה שהמארח הוא הקובע את הכללים ואין לבוא אליו בדרישות שיגמיש את הכללים לטובת אורחיו אם הוא מוכן לקבלם על בסיס וולונטרי.

כמו כן, מעולם לא השתתפתי בתחרות ''מי הולך ליותר מיסות''. עובדתית, אני מבקר בכנסיות שונות כבר הרבה מאוד שנים, אבל זה אינו הוויכוח. לא הפכתי נזירים משום כנסייה לחברי הקרובים ומעולם לא חשבתי שעלי לעשות כן. השאלה אם הם רואים אותנו כתרבות שווה להם או אם נקודת המוצא שלהם היא פטרונית ומתנשאת אינה מענייני. אני לא בא לכנסייה כדי לחקור אותם על בסיס אישי או כדי לשנות את דעותיהם על ישראל ועל היהדות. אני בא לשם כדי להכיר תרבות אחרת, זרה לשלי ושכנה לה ומשפיעה לא פחות ממנה. אני לא מאמין שישנה תרבות כלשהי שמחוסנת מדעות קדומות כלפי תרבויות זרות לה.

ובאותה מידה אינני חושב שצריך לבוא אל הכנסיות בדרישה שיפעלו לקרב זרים. ירצו יעשו כאן, לא ירצו - אין זו חובתן. הן מצויות כאן כדי לקדש אתרים וארועים חשובים להן וכדי לספק את צרכיהם הרוחניים של נוצרים אחרים. אנחנו אורחים שם, סאקרה. וכאורחים, מעמדנו זהה לזה של ישראלים המבקרים באתרי תיירות בחו''ל. וממש כשם שאינך באה בדרישות לצוות של מגדל אייפל או של מצודת לונדון שיפתחו את שעריהם בהתאם למצוקותיו האישיות של כל עובר אורח, אינני מרגיש שעלינו לפנות אל נזירי הדורמיציון ולבקשם לפעול כדי שדווקא קהל יהודי יחוש נוח במחיצתם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
קובי   יום ג', 27/12/2005 שעה 23:52
בתגובה לאורי קציר
חוששני שבלהט הוויכוח אתה מפספס משהו, אורי. נכון, אין חובה על הכנסייה ו/או הנזירים לפתוח את שעריהם לפני הזמן הנקוב, אין הם חייבים לעשות דבר וחצי דבר למען הסקרנים שבאים לשמוע ולראות את המיסה החגיגית. אך ניתן היה להפעיל שיקול דעת ולחוס על המבקרים בלילה חורפי שכזה, ולאפשר להם למצוא מחסה מהגשם הכבד, אם אכן יש מקום שכזה (מבואה רחבת ידיים, עפ''י סאקרה). אחרי הכל אנו בני אנוש ועוזרים זה לזה לא משום שהחוק או התקנות מצווים עלינו לפעול כך, אלא משום שדבר טבעי הוא להושיט יד לזולת בשעת הצורך.

ואם להשתמש בדוגמה שנתת, אורי - אין ספק שלא תשמח לראות את אורחיך מקדימים למסיבה שלך בשעה (או יותר), כשאתה עדיין מתגלח ומצטחצח, אך אני מניח שלא היית משאיר אותם בחוץ, בקור מקפיא ותחת גשם זלעפות, גם אם היה חורה לך על שלא כיבדו את בקשתך להופיע בשעה הנקובה. בקיצור, אין עליך חובה פורמלית להקל על אורחיך שנהגו בניגוד לכללי הטקס והפרוטוקול, אך מאידך אתה תצא גרוע מאד אם תקפיד על קוצו של יוד ולא תראה רוחב לב ומידה ראוייה של חסד.

אין ספק שאנו מצווים בכיבוד המארח, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במקום קדוש ובערב החג. מצער, אם לא מחריד, שחלק בלתי מבוטל של הישראלים המבקרים במקום אינו מתנהג כיאות, מבזה את המקום ומעל לכל מבזה את כולנו, הישראלים. גם אם הכנסיות חייבות, עפ''י הסדר כזה או אחר, לפתוח את שעריהן בפני מבקרים, עלינו להיות אסירי תודה להן ולנזירים המארחים ולהתנהג בצורה הולמת.

הכתבה היפה שלך, אורי, עשתה לי חשק, ואני מקווה בשנה הבאה לא להחמיץ את ההזדמנות ולבקר ערב חג המולד באחת הכנסיות היפות, פה בלוס-אנג'לס. כפי שכתבתי בעבר, אני עצמי איני חוגג את חג המולד ואיני שר את שיריהם, אך יותר מאשמח לראות את המיסה המרהיבה כצופה פסיבי, ללמוד, להרחיב אופקים ולכבד את בני הדת האחרת.

אה, כן - ולהנות, כמובן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 28/12/2005 שעה 1:00
בתגובה לקובי
אתר אישי
ההבדל בין אורחיו הפוטנציאלים של אורי למסיבה שאירגן, לבין אורחים מסוקרנים אלה, הוא הבדל משמעותי, שכן אורי *מזמין* את אורחיו על בסיס אישי. כאן המצב שונה ואין כל הזמנה *אישית* לאירוע, קל וחומר שהתפילה במקום אינה הופעה או טקס העברת זמן פנוי. יתכן שהיה ניתן לפתוח את השערים מוקדם יותר, אולם לפי התיאורים השונים - הנזירים בחרו שלא לעשות זאת. איננו יודעים מדוע, וגם אם המדובר בחוסר טאקט משווע, הרי שזוהי עדיין זכותם במסגרת יחסי אורח-מארח בהקשרם הפורמאלי.

ואגב, ''לצאת גרוע'' הוא מינוח שבבסיסו מצוי איזה רעיון שיווקי, או סתם PR מזדמן; בעולם של נזירות, כך אני משער, זה משחק תפקיד זניח למדי - אולי כמו אצל הישראלים, שבמידה מסויימת יוצאים אף הם לא-מי-יודע-מה לפי תיאור זה.

אבל בדבר אחד אני מסכים: ניתן בהחלט לערוך ''טבלת דירוג'' בין הכנסיות השונות, ולראות מי מהן מגלה גמישות ייתרה ולא מקפידה על קוצו של יו''ד. אני משער שבירושלים לבדה ישנן עוד כנסיות שחוגגות באותו הערב את הטקס, וניתן ללכת גם למקומות אחרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קישור לתגובה [חדש]
קובי   יום ד', 28/12/2005 שעה 1:50
בתגובה לאלכסנדר מאן
אלכסנדר ידידי (אם תרשה לי ''לספח'' אותך לרשימת הידידים שלי),

אני מסכים אתך שיש הבדל בין הזמנה למסיבה פרטית או לארוע מעין זה בו אנו דנים, אלא שבחרתי להשתמש ב''מסיבה'' של אורי, לענות לו עפ''י דוגמתו שלו.

גם אתה, לשיטתך, מסכים שיתכן והיה מקום לפתוח את השערים מוקדם יותר, אך אינך יודע מדוע בחרו שלא לעשות כן. אתה מוסיף וטוען שזוהי זכותם. אכן כן, זוהי זכותם, כפי שזכותו של אדם היא להתעלם ממצוקתו של הזולת. ואם אכן יכלו הנזירים להקל על המבקרים ובחרו שלא לעשות כך בשם ''זכותם'' הרי שהם הרוויחו ביושר את התרעומת והבקורת עליהם. כללי הטקס והפרוטוקול אמורים וצריכים להשמר, אך אם אלו מופרים אין הם עדיין פוטרים את הנזירים, במקרה דנן, מלגלות חמלה ורוחב לב, להושיט יד ולהקל על המבקרים.

אתה, כמו אורי, מדבר בשם הזכות והחובה ואני מבקש לראות מעט יחס אנושי חם (מצד הנזירים) בלילה קר.

העובדה שהנזירים יוצאים רע חשובה לנו, לצורך הדיון, גם אם עבור הנזירים היא זניחה עד לא קיימת. הרעיון לפתוח את שערי הכנסייה עבור מבקרים לא מאמינים מן הסתם נועד, בין השאר, לקירוב הלבבות ושבירת המחיצות. התנהגות חסרת רגש שכזו ועמידה על קוצו של יוד (אם אכן הנזירים יכלו להקל על המבקרים) פוגעת במטרה של פתיחת השערים לרווחה, ומשאירה אותנו עם טעם רע. איני משוכנע שהנזירים אמורים להשאר אדישים לאפקט ההפוך שהשיגו.

ביחס להתנהגות הנוראית של המבקרים בה הם גילו זלזול במקום הקדוש, בחג ובמארחים - אין טעם לנסות ולכתוב עד כמה אני (כמו רבים מאיתנו) מיצר ומתבייש על כך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

השערות על גבי השערות [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 28/12/2005 שעה 15:18
בתגובה לקובי
אתר אישי
אפולוגטיקה של אחרי הצהרים: האם עלה על דעתך כי *יתכן* שהנזירים התנהגו כך, על סמך נסיון השנים הקודמות עם קהל הסקרנים הישראלי? מה דעתך? אולי כאן טמון חלק מהסיבה?
זו כמובן השערה בלבד, אולם מי כמונו יודע שלעיתים בני אדם הם רק בני אדם, ולאו דווקא מלאכים. השערה נוספת: אולי בחרו להצמד ב''דווקא'' ללוח הזמנים מפני שלא חשו שיש כאן איזה רצון של ממש להפלת מחיצות, מעבר להתגודדות של צופים סקרנים בהצגה הטובה בעיר, שהם במקרה שחקניה; אולי.

מכל מקום, זו היתה זכותם, נקודה. זה אולי לא מקדם-מכירות טוב ומן הסתם יש כאן חוסר טאקט משווע, אבל הם החליטו לנהוג כך, מסיבותיהם שלהם.

וכמובן חן חן על הכינוי ''ידידי''; מקובל לגמרי :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

השערות על גבי השערות [חדש]
קובי   יום ד', 28/12/2005 שעה 16:11
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
מה לי כי אלין על אי-אלו נזירים או ישראלים אם בעקבות הפרשה, כמעט כתבתי פיאסקו, הרווחתי ידיד ב- Deutschland הרחוקה? :-)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבוס בתק' בית שני [חדש]
גבריאלה לנדאו   שבת, 31/12/2005 שעה 17:20
בחיפושי אחר הגדרות לאבוס בתק' בית שני נתקלתי בכתבה שלך וכן באתר ונהניתי. האם יש לך מידע בעבורי על מנהגי ההאכלה של בהמות בתק' בית שני על מנת להאיר את סוגיית האבוס בו הושכב ישו התינוק ? אני מכינה חומר לכתבת נוצרייה אוונגלית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אבוס בתק' בית שני [חדש]
אורי קציר   שבת, 31/12/2005 שעה 19:43
בתגובה לגבריאלה לנדאו
אתר אישי
אין ברשותי יותר חומר מכפי שיש לך. במקומך, הייתי פונה לחיפוש אינטרנטי, כולל באתרי הספרים המקוונים (יש קישורים לחלק מהם בעמוד הקישורים של ''אפלטון''). אם העלית שם חרס, תמיד אפשר לקפוץ לספרית האוניברסיטה הקרובה ושם, אני מניח, יש את המירב שתוכלי להשיג.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נקודת מבט נוספת [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 02/01/2006 שעה 1:32 אתר אישי
ונקודת מבט נוספת אל חג המולד וראש השנה האזרחי: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3189913,00.h... , אשר במידה מסויימת מזכירה לי את אשר כתבתי לא רק ב''חג מולד לבן'', אלא גם ב''סילבסטר אבינו'' http://mann.blog.lab.co.il/story?id=48
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין מאוד בשביל נוצרי [חדש]
ניקולא בגלין   יום ג', 03/01/2006 שעה 0:46 אתר אישי
שלום אורי ושלום לכל המשתתפים לדיון,

קראתי בשמחה את המאמר הארוך שלך והתגובות המעניינות. לא אכתוב הרבה כי בסופו של דבר אני לא מכיר את התופעה של ביקור הישראלים בכנסיות ביום חג המולד. רק שמעתי עליה מפי החברים הקתולים שלי שגרים בישראל. האמת שגם הם תוהים מאוד לראות את כנסיות צפופות ישראלים בערב זה. הם לא סיפרו לי שיש בלגן ולא מתלוננים על התנהגויות אי כבוד כלפי הדת הנוצרית.
האמת שאנחנו הנורצרים שואלים את עצמנו מהי בדיוק המוטיבציה לריטואל המוני זה. גיגוע לגלות ? היחס האינסטינקטיבי לישוע היהודי באשר הוא תינוק וללא יחס עוד עם הדת שהוא ייסד ? אני אישית לא יכול לקבל שרק הרמוניה וקוריוז יכול למשוך המונים. יש טריק אחר אבל עדיין לא גיליתי מהו... חוץ מהגויות הבלונדיניות.
באחד המקומות בהם גרתי בצרפת, בכפר קטן היה יהודי שאשתו קתולית והוא נהג להשתתף למיסה בעקבות אשתי. ידענו אותו טוב מאוד. הוא טען באופן ברור שהוא לא היה נוצרי אלא יהודי אבל השתתף לדיונים והיה אחד ממנו. הוא התרגל לצלצל את נייד שלו בדיוק ברגע הכי קדוש של המיסה, כשהכומר מציג את לחם הקודש להשתחוות. אבל האנשים ידעו וסלחו לו. הוא הזמין אותי עם אשתי הרבה פעמים ופעם אחת בערב שבת וביקש ממני לבטא את תפילות הקידוש שהוא לא ידע אפילו לקרוא !

לגבי הדיונים שלכם במיוחד בין אלכס לאחרים : אני לא יודע מהן הסיבות שהנזירים זגרו את הדלת בהיות קר בחוץ ומסה מחכה להיכנס. אני לא יודע. נדמה שאין להאשים שום כוונה ולא לעשות כללים עם מקרה בודד, כי אין שום הלכה שטוענת לסגור את השערים עד הרגע האחרון. הסיבות פשוט לא ידועות לנו. עיקר הנושא הוא לדעת שהכנסיה היא חברה פתוחה לכל בני האדם באשר הם בני אדם, אפילו ללא נטבלים ובאופן מיוחד ''כולם מוזמנים''. עם כל זה, כל אחד משיב להזמנה לפי לבו. הביקור בכנסיה בהזדמנות חג המולד אינו דווקא הוכחה של אמונה עמוקה, אבל האירוע חשוב מספיק שכולם יכלו להרגיש בבית בערב זה יותר מבכל ערב אחר.
ביקרתי כמה פעמים בבתי כנסת שונות בתפילת שבת, בערב ליל פסח ותמיד הרגשתי טוב ומקובל. רק פעם אחת בערב פורים, ''הביטחון'' של בהכ''ס בעיר הצרפתית ליל לא הסכימו שאיכנס.
אני מגריש שביאת בן אחד באולם התפילה של דת אחרת הוא סימן ''קירבת מלכות השמיים'' במילים נוצריים. זאת אומרת שסוג זו של חוויה מהווה מחוה בונה את האדם בשאפות העמוקות ביותר שאלוהים שם בתוכו, וזאת ללא סינכרטיזם. האיסורים שבכל דת להתקרב מדת אחרת הנם גדרים על מנת להבין את הזהות, אבל כל משתתף לדיאלוג יודע מי הוא ולכן יכול לעבור גבולות מסורתיות הללו.
אני לא טוען שהקפלקס הישראלי לבקר בכנסיות ביום חג המולד מהווה מהלך של דיאלוג באופן ידוע מצדם, אבל נראה שבאופן תת מודעי, יש חיפוש מסוג זה. אולי שחג המולד מהווה גם מימד אוניברסלי שצורות שונות של היהדות חסרות ממנו ?

ניקולא
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נחל קדרון הוא בצד המזרחי של עיר דוד [חדש]
עקיבא   יום ה', 05/01/2006 שעה 13:53
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

קצר אופייני בתקשורת [חדש]
איציק   יום ג', 19/12/2006 שעה 10:41 אתר אישי
יש פער גלוי וידוע בין שתי התרבויות - הגרמנית והישראלית. התרבות הראשונה היא נוקשה ומקפידה על הכללים, אנחנו לבנטינים ובעיניי אין בכך שום חסרון, זו פשוט שונות שצריך להכיר בה. דרך פשוטה להרחיק מהמיסה את ה''טרדנים'' תהיה לחייב רישום מוקדם, נגיד 3 חודשים מראש... הרי ישראלים מתקשים להתחייב שבועיים מראש. רמזים, אפילו בעובי של פיל, לא יובנו על ידי הישראלים.

העוינות לכנסיה נובעת מסיבות היסטוריות מובנות. אני אישית לא מוצא ענין בדת הנוצרית ובדת בכלל, מעבר למסורת כענין של מסגרת, ולכן מן הסתם לא אמצא ענין מיוחד במיסה, לכל היותר בצד המוזיקלי שלה. תמוה בעיניי מדוע אנשים שמוצאים ענין בארוע דתי לא מסוגלים לכבד אותו, אבל... אני חושד שאותם אנשים לא יכבדו גם ארוע דתי יהודי, ובכלל יבקרו בתפילה בבית הכנסת בערך באותה תדירות שבה הם מבקרים בדורמיציון, ואולי זה מקור חוסר הכבוד.

ועוד הערת שוליים לענין המוזיקלי: דעתי שמוזיקה דתית לא ניתו להבין ממש מבלי להכיר ולהבין את הדת עצמה, ולכן לא ניתן להתייחס למוזיקה עצמה במנותק מהטקסטים ומשמעותם הדתית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תדעו לכם!! [חדש]
יהודי ירא שמיים   יום ה', 10/01/2013 שעה 19:30
כל ביקור בכנסייה הוא אסור ליהודים ע''פ התורה זה איסור חמור להיכנס לבית עבודה זרה מטעם אל תיפנו אל האלילים ואני חושב שזה ביזוי של הקב''ה שבמקום ללכת בתי כנסיות ובתי מדרשות חוגגים בכנסיות טמאות ומגעילות למסגדים מותר להיכנס אולם לכנסייה ומנזר אסור בשןם פנם ואופן חוץ מזה שיש שם טומאה והנוצרים עשו הרבה צרות לעם ישראל אם זה האינקוזיציה מסעי הצלב השואה וכ'ו ואנחנו באים לבתי תיפלה שלהם וחוגגים איתם
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©