חג מולד לבן/ אלכסנדר מאן
יום ג', 20/12/2005 שעה 21:42
האווירה החורפית, השלג והגשם הדקיק עושים את שלהם בחג המולד. זהו החג הביתי והמוכר ביותר שהביאה הנצרות לעולם, חג שכולו אור, מתנות ואווירה משפחתית. הבשורה האקומנית והמסר האוניברסלי של הנצרות הפכו זה מכבר לאירוע חילוני, אשר מצליחים לעצב תחושה חגיגית של חלום ואגדה בכל מקום בו מתקיימת התרבות המערבית, עם או בלי אלוהים. מאמר אורח מהורהר של אלכסנדר מאן - פובליציסט, היסטוריון, עורך ומתרגם, המתגורר בגרמניה ונשוי ללא-יהודיה. לקראת החג ההולך המתקרב מוגש כאן מבוא לחשיבה אחרת על חג שנדמה לנו שאנו מכירים - וכנראה שאיננו מכירים באמת










הבוקר, לאחר שכל קניות חג המולד היו מאחוריי, ישבתי לי להתרווח בבית הקפה הפינתי בשכונתנו הציורית, שעות מספר לפני הנסיעה אל המשפחה בצפון הרחוק. אווירת חג המולד מורגשת בכל מקום, חשבתי לעצמי, היא הדבר המעניין באמת בסיפור זה, שמצליח תמיד להיראות תמיד מחדש כאגדת חורף; האדים הקטנים שהצטברו על החלון הפונה לרחוב, ריח העוגות המיוחד לחג, קישוטי הרחוב השונים, האורות הקטנים שמרצדים בחלונות, גשם דקיק, יין חם והרגשה של חמימות.

כיכר השוק בקלן בתקופת חג המולד. קר בחוץ, אווירה ביתית חמימה בפנים

קצת מוזר לקרוא באינטרנט בבוקר זה, הרהרתי לעצמי, שעשרות פצצות מרגמה נופלות אי שם בחולות ההתנחלויות ברצועה על אנשים שמתרוצצים עם טלאים כתומים, שממשלה חדשה נתפרת עם כיסאות מוזיקליים בקדחת של חלוקת תיקים, שחוק יסוד משתנה לטובת שותף בן 80 שנה ויותר והרגשה כללית שהבלגאן האמיתי שם במזרח עוד לא ממש התחיל.

עיניי שוטטו ובחנו את האורות המרצדים של קישוטי החג; לפעמים, כשאתה מסתכל לפעמים על נקודת אור שמרצדת מחוץ לחלון בית הקפה, אתה גם מרגיש איך עיניך נעשות מזוגגות ואיך התמונה מתערפלת; מחשבות שונות זורמות בך, כשהן מתפצלות מאותה נקודת אור בה נעוצות עיניך אל הצדדים, רגע קטן לפני שנקודת האור עצמה מתפצלת אף היא ונמרחת על הזגוגית המשתקפת חזרה; הפלאש-בק והזיכרון החמקמק לפעמים מצליחים בדיוק בנקודות מפגש קצרות אלו להוציא איזה חלקיק תמונה מהדברים שהצטברו.

נזכרתי בראיון עם ישעיהו ליבוביץ בשפה הגרמנית, שנערך בתחילת שנות ה-‏90 בביתו בירושלים עבור תחנת טלוויזיה גרמנית. המראיין, תיאולוג נוצרי בהשכלתו, שאל לגבי מהות החיים ולגבי הרצון החופשי. לכל אורך הראיון הצטייר כאדם חמים שהקשיב בריכוז גבוה לתשובותיו השנונות של הפרופסור והפילוסוף.

בשלב מסוים שאל על המצב הפוליטי ותיאר לפני ליבוביץ את תחושותיו הלא-נעימות מטיול קצר בעיר העתיקה של ירושלים; שתיקתו של הפרופסור הביאה לשאלה נוספת, ספק מתגרה לגבי יחסי יהדות-נצרות. ''הנה אנחנו יושבים כאן כמה ימים לפני חג המולד, שהוא החג עם הבשורה האוניברסלית של הנצרות לאנושות'', אמר, ''בעוד שהיהדות בתוך ישראל נראית כמו משהו שמבקש להצטנף ולהתקפד, לחזור ולהתכנס אל עצמו בתוך חומה וסגירות, מוקף בעוינות רבה''. ואז הקשה, נועץ מבט נוקב באורחו: ''האין זהו ניצחונה של הנצרות האוניברסלית על היהדות, שנראית מבודדת מתמיד?''

ציפיתי לתשובה חדה וברורה של ליבוביץ שתעמיד את המראיין במקומו, אך הוא העדיף לשתוק מעט לפני שפתח את פיו: כן, הוא מסכים לכך שישראל במצב לא טוב, בגלל העובדה שהיא מתעקשת לשלוט בעם אחר על ידי כיבוש, שאינו אלא צורה של אלימות. את ההקשר שערך המראיין בין מדינת ישראל ליהדות ביטל ליבוביץ במחי יד, כשהוא מסביר שישראל אינה 'מדינת היהדות', והמשיך לדבר על השוני ועל הבעיה האונטולוגית בין נוצרים ליהודים. הדיון עבר אל מסלול זה, כשהשאלה המקורית נשתכחה, ופסקה מלהיות רלבנטית.

שאלה זו שבה ועלתה בי עכשיו, כשהאור בחוץ ריצד פעם נוספת: האמנם המדובר בנצחונם של היהודים-האוניברסליים, כפי שמכנה הפילוסוף והאסתטיקן בזון ברוק (Bazon Brock) את הנוצרים ברחבי העולם , על פני מה שאני מכנה 'היהודים הישנים' של הגווילים והמסר הלאומי-דתי-פרטיקולארי? מדוע אין חג אחד ביהדות שמשמעותו אוניברסלית טהורה, ללא השבעות וקשרים נסתרים בין הקב''ה לעמו הנבחר? היכן האפשרות האקומנית לתפילה משותפת בין יהודים ונוצרים לאל אחד? מניין הפחד והחשד המתקיימים כלפי דמותו של ישוע וכלפי הנצרות ביהדות הדתית? האם ניתן לגשר על פני מחלוקות דתיות אלו ו'לפתוח' את היהדות אל עמים וקבוצות אחרות?

בזון ברוק. נצחון היהדות האוניברסלית ?

האם אין באמת קשר ישיר בין מדינת ישראל לדת היהודית, כפי שגרס הפרופסור בראיון זה? האם מדינת ישראל אינה מייצגת, בסופו של דבר, את פניה האמיתיים של היהדות, כשזו מנסה להגשים עצמה באופן פוליטי? מדוע הרתיעה הבלתי מוסברת ביהדות מן האחר, או מבן הדת האחרת?

נזכרתי פתאום בכמה מכרים יהודים וישראלים שאני מכיר כאן בחו''ל, אשר על פי רוב נעלמים בחג המולד; חלקם נוסעים, אחרים סתם מסתגרים בבתיהם. אלה שיש להם ילדים מצויים תמיד בבעיה של ''למה לא לקנות עץ'', או בדילמה אם בכל זאת לתת מתנה לילד, שעיניו כלות מכל המתנות שמקבלים חבריו לכיתה.

מניין אותו פחד בלתי מוסבר מעץ חג המולד? מדוע חוששים ישראלים חילונים ונאורים בחו''ל להכניס עץ פלסטיק ארוז לביתם, שיקשט מעט את הבית עם תאורה זעירה? הרי איש אינו יושב וממלמל תפילות מתחת לעץ זה, שהוכנס אל המסורת האירופאית רק בתחילת המאה ה-‏20 – ממש כפי שאיש אינו רץ או שועט אל הכנסייה במקום מגוריו. האנשים פשוט נפגשים, אוכלים ושותים, ופותחים מתנות.

והרי היהודים בגרמניה עשו זאת בעבר הרחוק, חשבתי לעצמי, כשאני נזכר בכל אותם תירוצים-של-יום-ראשון, אשר דרכם הכניסו היהודים את העץ אל הסלון, ''למען האומנת, כדי שתרגיש כמו אצלה בבית הוריה'', ממש כפי שאפו את עוגיות חד המולד בהנאה יתרה למען מטרה נעלה זו. זה לא עזר להם הרבה בהמשך, הרהרתי לעצמי, אבל האם צריך לחזור ולהביא כל סיפור אל נקודת האפס המוחלט? האם ההמנעות מחגיגה משותפת היא ניצחון זיכרון הרדיפה, גם עבור הדורות הבאים שמעודם לא נרדפו רגע אחד בחייהם?

ואולי זוהי המסגרת המשפחתית שחסרה במקרה זה? המסורת של המשפחה שנפגשת, שחסרה ליהודים או לישראלים בחו''ל?

דבר זה נכון בחלקו, ריצד בי לפתע סוג של תשובה, היות ובעצם הרבה אנשים מזמינים גם ידידים וחברים לבלות את הערב בצוותא מתחת לעץ המתנות, במיוחד אם הם בודדים, גרושים או פרודים, או סתם בעלי משפחות קטנות, שמחפשים להיות מעין 'משפחה גדולה' לערב אחד.

ישראלים שונים בחו''ל שדיברתי איתם על נושא זה היו תמיד במבוכה מסויימת, ותמיד הפטירו לעברי שלי אין בעיה, ''הרי אתה נשוי למקומית. אצלנו זה יראה מגוחך אם נקנה עץ, או אם נלך ונשב עם עוד כמה מתחת לעץ של מישהו אחר. אין לנו הסבר למה זה ככה, אבל זה ככה''.

יהודים מקומיים היו קשוחים פי כמה, ודיברו על המאבק בהתבוללות. ''אסור להתבולל, אסור. תראה מה קורה למי שמתחתן עם גרמניה שלא התגיירה. הוא מתבולל. העם היהודי חייב לשרוד''. כששאלתי לדעתם לגבי תפילה אקומנית בישראל הרחוקה, לדוגמה, היו חלקם נרגזים עוד יותר; ''מדוע היהודים בישראל צריכים להתבולל? מה, אין כבר מספיק לא-יהודים שנכנסו לשם? הרי היהדות חייבת להתקיים במדינה היהודית, והעץ לא רק שלא שייך לזה, אלא היה ועדיין אויב היהדות. אתה מעדיף להתעלם מזה, משום מה''. אחרים היו אדישים-משהו, וגרסו שאיחרתי מזמן את הרכבת להבנת היהדות והתוכן היהודי של החיים; אולי הם צדקו.

עץ חג המולד. מניין אותו פחד בלתי מוסבר מפריט שהוכנס אל תוך המסורת האירופית רק בראשית המאה העשרים ?

באמריקה זה בוודאי אחרת, ניחמתי את עצמי; אולי שם מגיעה היהדות לפריחתה האמיתית, ולסמביוזה תרבותית עם הנצרות בחג אורות של חנוכה ומולד, שמתערבבים אחד בשני. האם שם מצליחים היהודים לחגוג במשותף בנכחות העץ, או שמא נוכחותם המוגברת באיזורים מסויימים מבטלת צורך זה? ואולי זהו תפקידה האמיתי של הקהילה היהודית, שפירושו לתת קונטרה וחיזוק פנימי לאלו שמשום מה אינם יכולים לחגוג חגים לא-יהודיים, גם אם הוזמנו אליהם? ואולי צדק פורטנוי של פיליפ רות במחשבותיו הכמוסות?

או שמא הדרך היהודית הרפורמית היא הדרך האפשרית היחידה, למרות שלא תמיד ברור מהם התכנים היהודיים המתקיימים בה? ואולי יהדות זו אף היא נוקשה מאחורי הקלעים, ולמעשה מצוייה בדילמה לא פשוטה?

חזרתי אל שולחן בית הקפה ואל העוגה שחיכתה לי; שרשרת המחשבות ניתקה עצמה וחזרה אל המציאות האפורה, שהיתה מקושטת באורות רבים. דמות נוספת של סנטה עברה ברחוב כשהיא מנופפת בידיה ליושבי בית הקפה. אם הייתי צייר, הייתי אולי מנסה לצייר את הפינה השקטה ואת האורות המרצדים ברחוב הקטן, כולל החתול של השכנים שנמנם על אגן החלון ליד התאורה הצבעונית הרכה.

ארזתי את המתנות ונסעתי אל הצפון.








(המאמר ''חג מולד לבן'' פורסם במקור בבלוג של אלכסנדר מאן תחת הכותרת White Christmas בדצמבר 2004)






אלכסנדר מאן, פובליציסט, היסטוריון, עורך, מתרגם ובלוגר יליד ירושלים, נשוי ללא-יהודיה ומתגורר מזה שני עשורים בגרמניה



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ילדת כריסטמס [חדש]
דניאלה   יום ג', 20/12/2005 שעה 23:01
נולדתי בחג המולד בניו-יורק. בדיוק בחצות, יחד עם ישו. עיתוי שהוא גורל.

כמעט נולדתי בסופת השלג, הרכב של הוריי נתקע. איש שחור נדיב חילץ אותם והביאם ברגע האחרון לבית החולים. ממש נס של כריסטמס. זמן מסויים שמרו איתו הוריי על קשר, אך בהמשך, אימי טוענת שניסה לסחוט מהם כספים, אז התנתקו. לך תבנה על ניסים של הגויים.

איתי בבית החולים נולד טימי. הוריו דחו את יום ההולדת שלו בחצי שנה, ל-‏25 ביוני, שלא ירגיש מקופח עם המתנות.

כל שנה אני הולכת למיסה של חג המולד. מדמיינת שכל העולם חוגג את יום הולדתי. פעם אפילו ראיינו אותי למקומון ירושלמי, והרגשתי נורא חשובה. רצו לדעת למה יש רק ישראלים יהודים בקהל.
(אולי בגלל האינתיפדה, דהה?).

החסרון הגדול של התאריך הזה הוא, שאם חברים שוכחים לברך אז זה ממש ממש מעליב. קשה לתרץ שיכחה כשכל העולם יודע שדניאלה נולדה בחג המולד. לישו לא היה תסביך כזה, כי בזמנו לא היה חג המולד. גם ההורים שלו היו צריכים לדחות לו את היומולדת. שיהנה.

אח שלי נולד בתאריך העברי ביום השואה, ובלועזי ביומולדת של היטלר (בחיי, 20 באפריל, תבדקו את זה). קיפוח בין אחים, מסתבר, קיים במשפחות הכי טובות.

הילדים שלי נולדו בתאריכים סתמיים. 25.9 6.8. האם הם יגדלו ללא פנטזיות גדלות? האם יצטרכו להילחם על ייחודיותם?

I wish you a merry christmass and a happy new year

דניאלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ילדת כריסטמס [חדש]
אורי קציר   יום ג', 20/12/2005 שעה 23:33
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
נו, דניאלה, כנראה שיש לנו כמה דברים משותפים. מלבד העובדה שגיסי נולד ב-‏30 באפריל (היום שבו מת היטלר), גם אנחנו משתדלים מדי פעם לפקוד כנסיה בחג. המקום המועדף עלינו הוא כנסית סנט אנדרוז בירושלים - ידידותית, מזמינה ובעלת אווירה אירופאית מאוד. זה ביקור אנתרופולוגי מאוד. כל כך הרבה חגים יש לנו, היהודים, שאולי כדאי גם להכיר קצת משל אחרים.

אגב, כדאי לשים לב למשהו מעניין. אצלנו, היהודי, יש לא מעט ימי זכרון וחגים לרגל מותם של בני אדם. טביעת המצרים בים סוף היא חלק מסיפורי הפסח. תליית המן ועשרת בניו ולאחר מכן גם ביצוע פוגרום ברבבות פרסים היא חלק ממסורת פורים. בחנוכה סגרנו חשבון עם היוונים-סורים. אינני זוכר יותר מדי חגים שמציינים את הולדתו של אדם, יהיה בעל משקל סגולי דתי או לאומי ככל שיהיה. מעניין מדוע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ילדת כריסטמס [חדש]
דניאלה   יום ג', 20/12/2005 שעה 23:46
בתגובה לאורי קציר
וואללה..

בשנה שעברה ישנו בסנט אנדרוז.. זה אתם שעשיתם את כל הרעש בחדר ליד? תתביישו!!

ובנוגע לימי זכרון.. כבר הבעתי את חששי לגבי העניין המופרז שלך במוות. האם חשבת פעם להמיר את דתך?

דניאלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

החגים שלנו... [חדש]
אילן   יום ד', 21/12/2005 שעה 9:21
בתגובה לאורי קציר
פעם שמעתי מדודי ז''ל את התיאור המתומצת והמזוכך ביותר לאופיים של החגים היהודיים (לא כולם):
''היו בעיות, סבלנו, התעללו בנו, נלחמנו/התמרדנו, הרגנו וניצחנו - עכשיו יושבים לאכול!''

זה מתאים - פחות-או-יותר ל: חנוכה, פורים, פסח, ל''ג בעומר.
בחלק אחר - או משלים - של החגים, שבו המוטיב של ''הנצחון'' לא ברור בכלל או שנהפוך הוא - מדובר בהפסד/מפלה, מוותרים על האוכל לגמרי (צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר, תשעה באב).

כלומר יש איזה מין משוואה בין ''נצחון'' ל''אוכל''; הייתכן קשר עם האמונות והמסורות הרווחות בקרב שבטי ילידים ברחבי העולם, ולפיהן אכילת ליבו או כבדו של היריב המנוצח מעניקה למנצח (הסועד את ליבו שלו, תרתי משמע?) את עצמתו ויכולותיו של היריב המנוצח??

יש לי גם כמה הרהורים לגבי הקשר הסימביוטי שבין היהדות והנצרות (לפחות זו הראשונית, לפני ועידת ניקאה), אותם אוסיף בתגובה בהמשך
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

החגים שלנו... [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 21/12/2005 שעה 11:30
בתגובה לאילן
אתר אישי
הפובליציסט אורי אבנרי מתייחס אף הוא למועדי וחגי ישראל, במאמר הבא: http://www.faz.co.il/story?id=3167 .

לצערי, יש מן האמת בדבריו אלה, לפחות להבנתי. זהו גם הפרדוקס היהודי הגדול: העם שחיפש את השלום, קיבל ומקבל את המלחמה, ומתייחס לכך בריטואל של זיכרון אינסופי. העמים שעסקו במלחמות על פני דורות, לעומת זאת, יושבים ואוכלים את מטעמיהם ללא איזכור מצבי מלחמה כבמקרה היהודי המסורתי.

סתם תחושה של עולם הפוך, אולי כמו אותן מחשבות בבית הקפה לפני שנה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ילדת כריסטמס [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 21/12/2005 שעה 2:09
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
הנה עדות של מישהו נוסף שמכיר מקרוב את התחושה והאווירה של להיוולד בתאריך זה:
אגב, אני מכיר עוד שתי בחורות גרמניות שנולדו בתאריך זה; כל מה שיש להן לומר, זה שקשה להפריד בין המתנות של החג והמתנות של יום ההולדת... באמת, מן בעייה שכזו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה אלכסנדר, [חדש]
דניאלה   יום ד', 21/12/2005 שעה 7:25
בתגובה לאלכסנדר מאן
ותודה גם על המאמר, שהיה מעניין מאד.

חבל שדתות לא ממצות את עצמן עם עצי אשוח מקושטים, מתנות בתוך גרביים, אוכל טוב ושירים לחג.

אתה יודע מה, גם אמונה ותפילה, שתחזק קצת בחתחתי החיים.

וקורטוב של חיי קהילה.

בשביל מה צריך את המלחמות, ומסעות הצלב, ועזרות הנשים, ו''לא יקום בית כנסת ליד כנסיה'' והכפייה וההפחדות והפנאטיות??

דניאלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תודה אלכסנדר, [חדש]
אורי קציר   יום ד', 21/12/2005 שעה 8:47
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
אם להיות הוגנים, לשום דת לא חסרות מסורות של הפחדה וכפייה. הנצרות מתברגת לא רע בצמרת טבלת המפחידות למיניהן, בוודאי ברמה ההיסטורית. אבל גם את תסתובבי היום ברחבי המדינה המנהיגה את העולם החופשי תוכלי למצוא מיליונים שמאמינים שיגיעו לכור המיצרף ויאכלו באש הגהינום אם לא יבצעו ריטואל כזה או אחר.

דומני, אגב, שחג המולד עבר קואופטציה. במקור זהו חג פגאני בכלל. אלא שבתקופה בה הופצה הנצרות ברחבי אירופה היו לא מעט עמים שיצרו תרכובת מעניינת של אמונות נוצריות חדשות ושל מנהגים פגאניים קדומים. לנצרות, מצידה, לא היה אכפת לקבל את החג ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי ממסורתה, ובלבד שלחג תהיה משמעות נוצרית כלשהי. וכאן נוצרות, לעתים, כמה סתירות. מקובל שהספירה הנוצרית החלה ב-‏1 בינואר, עם הולדתו של ישוע. אבל אם ישוע נולד בלילה שבין 24 ל-‏25 בדצמבר, מה משמעותו של ה-‏1 בינואר? היום בו נימול?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אפרופו ספירת הריון [חדש]
דניאלה   יום ד', 21/12/2005 שעה 9:03
בתגובה לאורי קציר
האם ידעתם מה מקורו של ''חג'' הראשון באפריל?

מי שמאמין שמריה התעברה מרוח הקודש, תשעה חודשים לפני..

לכבודו המציאו את יום השקר, April fools day

אגב, את דבריי על הדתות לא ייחדתי לנצרות דוקא, אלא לתופעת הדת והדתיות באשר היא.

דניאלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

וואלה - צודקת! [חדש]
אילן   יום ד', 21/12/2005 שעה 10:58
בתגובה לדניאלה
למה ללכת רחוק עד: ''לא יקום בית כנסת ליד כנסיה'' (או ''לא יוקם בית כנסת או כנסיה הגבוהים מהמסגד'')?
להנאת כולם אני מביא כאן בדיחה הקשורה בעוינות הפנימית (אם לא בפיצול האישיות..) שבין זרמים ביהדות:
אנית טיולים נטרפת בסערה עזה בלב האוקיינוס. מכל האנשים באניה יש ניצול אחד, יהודי, הנסחף ע''ג כמה שברים לחופיו של אי בודד ולא מיושב, ובלית ברירה מתארגן בו ממש כרובינזון קרוזו, לאט-לאט.
חולפות שנים, וביום מן הימים מגיעה לחופי האי ספינת מחקר, ואנשיה פוגשים את הניצול; לאחר ההתרגשות הראשונית מצד שני הצדדים, מבקשים האורחים שהניצול ייעשה להם סיור ויסביר להם כיצד הצליח לשרוד ולהתקיים בכל השנים האלה. והוא אכן מראה להם את ביתו שבנה על עץ גדול, גינת ירק, כמה חיות שהצליח לביית ולגדל. לא רחוק הם רואים מבנה מעץ, בנוי בצורה יסודית ונאה. לשאלתם במה מדובר עונה הניצול: ''זהו בית כנסת''. לאחר שהוא גם מראה להם איפה הקים גת לענבים, ובריכת מים לאגירתם, הם רואים מבנה עץ נוסף, ושוב לשאלתם במה מדובר הוא עונה: ''בית כנסת''.
קצת תמהים ומבולבלים הם שואלים אותו: ''האם היה/ו כאן עוד ניצול/ים כמוך? למה יש שני בתי כנסת?'' והוא עונה:
''או, התשובה פשוטה; בבית הכנסת הזה אני מתפלל, ובשני - כף רגלי לא תדרוך לעולם!!''
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על לא דבר [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 21/12/2005 שעה 14:27
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
דניאלה, שאלה לי אלייך: האם את חוגגת חג החנוכה?

ואם כן, אולי תספרי לנו כיצד את חוגגת אותו? האם אינך מגלה שם את קורטוב מלוכד של פנימיות יהודית מעצבת? האם חג זה אינו עונה על הצורך היהודי המודרני? מדוע לא? האם הנראטיב המקביסטי דומה לנראטיב הילד באבוס ו/או להתגלמותו העצית המוארת?

ובכלל, מניין נובעת הפזילה היהודית (ואולי גם הישראלית) אל הכריסטמס הצבעוני? מניין יחסי הקרבה דחייה אל החג המרכזי בעולם הנוצרי? ואולי כל הבעייה הנה של יהודים חילונים בלבד, שבסתר ליבם מעוניינים גם לחגוג אותו (מדוע לא, בעצם?)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על לא דבר [חדש]
אורי קציר   יום ד', 21/12/2005 שעה 14:44
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אינני דניאלה, כמובן, אבל ברשותך, אלכס, אני רוצה להתייחס לסוגיה זו.

ארועים טראומטיים הם ארועים מעצבים. בהיסטוריה של האומות קשורים ארועים כאלה בעיקר במלחמות. ברוב המקרים נחגגים נצחונות, כמובן, ובמיעוטם תבוסות (חג העאשורה השיעי הוא דוגמה טובה לכך). חג החנוכה הוא חג המציין הצלחה (אף כי זמנית מאוד) של תנועת שחרור לאומית-דתית. יתר על כן, מדובר בהצלחה שהתרחשה בניגוד לכל הסיכויים שניתנו למרד המכבים מלכתחילה.

לפיכך, החנוכה מתבטא בשורה של סמלים שמדגישים את צד ההתעוררות באותו ארוע. החנוכיה היא זכר לנס פך השמן. האור הוא סמל לגאולה. נצחון הצבא וכוהני הדת מתקדשים בחנוכה כביטוי של עצמאות לאומית. אנחנו שמחים ומאזכרים שוב ושוב את העובדה שמעטים ניצחו רבים. כך הניצחון הופך מתוק יותר, ממש כאותן סופגניות טעונות ריבה שאנו זוללים.

מקורו של חג המולד, כפי שאמרתי, פגאני. הרומאים הקדמונים ציינו את חג ה''סטורנליה'' לכבודו של אל החקלאות סאטורן בהילולה בת שבעה ימים שהחלה ב-‏17 בדצמבר. ההילולה הסתיימה במועד ההיפוך החורפי היא הנקודה במסלול כדור הארץ שבה, בחצי הכדור הצפוני, היום הינו הקצר ביותר, והלילה הינו הארוך ביותר. על פי הלוח היוליאני המקורי (לפני שהצטברו בו שיבושים) חל המועד ב-‏25 בדצמבר, בעוד שעל פי הלוח הגרגוריאני הנהוג כיום, חל המועד ב-‏21 בדצמבר. בחג הסטורנליה החליפו הרומאים מתנות, וכן נהוג היה כי אחד העבדים ישמש כ''אדון הבית'' בעוד שה''אדונים'' נהגו כעבדים. מועד קרוב נוסף שצויין על ידי הרומים הקדמונים היה חג ה''קלנדס'' שצויין ב-‏1 בינואר.

במאה הרביעית לספירה פעל גורם נוסף. בתקופת הקיסר אורליאנוס, בשנת 270 לספירה הפכה דת ה''סול אינוויקטוס'', הערצת אל השמש כאל הראשי, לדתה הרשמית של האימפריה. מקורה של הדת בהערצת אל השמש הפרסי מיתרה. הרומאים ציינו את לידתה של השמש במועד ההיפוך החורפי, ב-‏25 בדצמבר בטקסים השאובים מן הדת המיתראיסטית. בדת זו החזיק קונסטנטינוס בטרם המיר לנצרות, ואף קודמו דיוקלטיאנוס, אשר בנה מחדש וחיזק מוסדות רבים באימפריה השוקעת. המעבר מעבודת האלילים לנצרות, ויצירת הכנסייה הקתולית הושפעו מדת זו. כל הראיות מצביעות על כך שהנצרות אימצה מנהגים וחגים שהיו נהוגים באימפריה בעת שהפכה לדת המדינה.

כלומר, אם החנוכה הוא חג היסטורי הרי שחג המולד נולד בכלל על בסיס עונתי ונמזגו בו מרכיבים היתוליים. רק מאוחר יותר ניתנה לו משמעות תיאולוגית מעורפלת הכורכת את תאריך החג בהולדת ישו. ובכלל, נראה שלאורך השנים החגים הללו השפיעו מאוד זה על זה. דמי החנוכה הם המקבילה היהודית למתנות עץ המולד. אני לא בטוח, לעומת זאת, שעניין הנרות הוא המצאה נוצרית. מאחר וחנוכה חל בסוף כסלו, ופעמים רבות התאריך הזה מקביל לסוף דצמבר, יתכן כי הנוצרים הקדמונים נטלו מאפיינים מסוימים של החנוכה מדתם היהודית המקורית והתאימו אותם לתאולוגיה החדשה שבראו - ממש כשם שהתאימו את יום המנוחה השביעי בכך ששימרו את מתכונתו המקורית אבל שינו את מועדו מיום שבת ליום ראשון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על לא דבר [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 21:27
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
אינני מבין מדוע אינך מעוניין להבדיל בין המגמות היחסית אתנוצנטריות של חג החנוכה, אשר אינו אלא חג נוסף במסגרת ההתמודות המוכרת של ''אנחנו'' ו''הם'', לבין המסר היחסית אוניברסלי של חג המולד, קונזומנטי ככל שיהיה. ההבדל בין שני החגים אינו נעוץ אך ורק בטכסיות השונה ובהעמדת חנוכיה מול עץ האשוח, אלא בכיוון הכללי אליו מוביל נראטיב החג לכשעצמו.

הווה לומר: בעוד שבמקרה הנוצרי המדובר מחד בלידת תינוק באבוס, אשר ביום מן הימים אמור להיהפך למשיח, ומאידך בזקן בעל מעיל אדום המחלק מתנות לילדים מתחת לעץ המואר - הרי שבמקרה היהודי המדובר בניצחון שנבע מעימות וממלחמה, כאשר ''אנחנו'' תמיד הטובים והצודקים. החג היה עוד יכול להישאר בדל''ת אמותיו ולהיחגג בתמימות יחסית, אולם לי אישית נראה כי הדמיון בין אלה שכונו בעבר ''מתייוונים'' לבין אלה המוכנים כיום ''חילונים'', כמו גם בין הרצון של ''טיהור הבית'' משקצים ומשיקוצים ביחס לפרוגראמה המדינית הדוגלת אף היא ב''טיהור השיקוץ'' - הנו דמיון מעניין בכל האמור לגבי הבעייתיות הטמונה במסרים מסוג אלה, לפחות להבנתי. ייתכן כי אני מגזים בתיאור זה, אולם מבחינתי קיים בכל זאת הבדל מסויים, ואני משער שגם אתה מודע לו יפה. זוהי אולי גם הסיבה שגם אותך משכה החגיגיות והטקסיות בכנסיית הדורמיציון, ולו בבחינת ''הדבר האחר''.

אפשר גם לנסח זאת במילים אחרות: אני אישית מעדיף חגים בעלי מסר אוניברסלי, ולא בעלי מסר הסובב סביב עצמם בלבד. זוהי אולי התורה כולה על רגל אחת, ללא שום קשר אם הדבר נערך במסגרת חגיגית נטולת כל אמונה או דתיות.

זוהי גם הסיבה שחג המולד במקרה המשפחתי שלי נראה לי כדבר סביר, שכן אין בו אלמנט דתי קובע, או תיאור הקשור בגאולה לאומית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על לא דבר [חדש]
אורי קציר   יום ב', 26/12/2005 שעה 22:09
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
דומני שאם תעיף מבט בתגובות תמצא שיש דמיון לא קטן בין האבחנות שלנו: שנינו מסכימים על כך שמקורו של חג החנוכה הוא באירוע אלים בעל אופי לאומי-דתי. שנינו מסכימים על כך שמדובר באירוע פרטיקולרי שקודש על ידי הקבוצה האתנו-דתית שחוותה אותו.

שים לב לכך שאינני חולק על העובדה שחג המולד הוא נעים, אסתטי ופונה לקבוצות בעלות מכנה משותף רחב יותר. אבל מכאן ועד להגדרתו כאוניברסלי עוד ארוכה הדרך. אני סבור כי העובדה שהוא נחוג באופן דומה במרבית המדינות המעצבות את תרבות המערב ומקרינות מתרבות זו על המדינות המתפתחות עדיין אינה הופכת אותו לאוניברסלית. שהרי אלמנט ההזדהות אינו קיים אף בקרב מרבית הקבוצות הדתיות עם המסר הזה.

חג המולד הוא החג המציין את לידתו של משיח. אמנם המשיח הפופולרי ביותר כיום (אם להתעלם רגע מ''הביטלס פופולריים יותר מישו'' של ג'ון לנון). אבל משיחיותו של האיש מנצרת אינה מקובלת על העולם כולו, אף היא היא נעטפת במעטה הציורי של פתיתי שלג, חמימות משפחתית וסבא חביב וכרסתן המחלק מתנות לילדים.

ההיסטוריה היא דבר חי ונושם. קיימים לא מעט בני תמותה שהנצרות אינה עושה להם טוב על הנשמה, בעיקר מסיבות של יריבות דתית ארוכת שנים, כולל יריבות אלימה. ישו נמנה, בין השאר, גם על נביאי האיסלאם, אבל לידתו אינה חלק מהאתוס האיסלאמי. ונכון, גם משפחתיותו של החג הזה לא אומצה שם.

כמו אריק, אני סבור שניתן להפריד בין הקסם שמהלך החג היפה הזה לבין היכולת לאמץ אותו ולהוסיפו לרשימת המועדים שאנו חוגגים באופן מודע ומתוך כוונה להזדהות ולעלוז. ככל שאני מעריך ומכבד את הטקסים הללו, אינני חש שיש לי חלק ונחלה בהם מעבר להשתתפות הפאסיווית מצדי. אל תשכח דבר נוסף, אלכס. נקודת המוצא שלך שונה משלי משום שהרוב הדתי בסביבתי הוא יהודי ואילו הרוב בסביבתך נוצרי הוא.

אז נכון, משך אותי בעיקר ''הדבר האחר''. משום שלא גדלתי על טקסטים בלטינית ועל בשורות של לוקאס ומתי ואף לא על מזמורים ועל אגדות התינוק באבוס בבית לחם. הרקע התרבותי והדתי שלי הוא שונה.

מסר אוניברסלי? אני בעד, ואף סבור שיש לא מעט סיבות לאיתור חגים המשותפים לבני רוב הדתות המונותאיסטיות. אבל חג המולד הוא בראש ובראשונה חג דתי ואופיו העליז אינו משנה זאת כמלוא הנימה. יום ולנטיין, למשל, יכול היה להיות אחרת, משום שהוא מדבר על אהבה - רגש בסיסי שאינו בלעדי לאמונה ספציפית והיחס אליו חוצה קווים אתניים ודתיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

על לא דבר [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 23:53
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
דבריך אלה מקובלים עליי, ובכל זאת: אחד הדברים המוזרים בעיניי הוא האופי הדתי שישראלים רבים מעניקים למשמעות ולפירוש חג זה, בעוד שאת ליל הסילבסטר (http://mann.blog.lab.co.il/story?id=48) הם מצליחים בכל זאת לחגוג ללא כל בעייה, וכמובן גם את חגו של וואלנטיין הקדוש (http://mann.blog.lab.co.il/story?id=69)... ההרגשה הכללית שיש לי במקרה זה, היא אולי התחושה שהמדובר בפחד מסויים מהזדהות בלתי ישירה עם הנצרות ו/או אם הצלוב, רחמנא ליצלן, ומן דחייה אינסטינקטיבית שקיימת בלבבות יהודים רבים (הדיון שהיה אצלי בבלוג הוכיח זאת היטב).

מה שבכל זאת מעניין אותי בהקשר זה, הוא יכולת האימוץ של דבר אחד ודחייתו של הדבר האחר, הרבה מעבר לכל אמונה דתית ו/או משחיותו של הנמשח-נמשך לעולמי עד. כיצד ניתן להסביר דיכוטומיה זו?

זהו בעצם החומר המרתק מבחינתי: הפחדים הדתיים שקיימים בנבכי הנפש היהודית-חילונית, אשר מבחינתי מתקשה במקרים שונים להבדיל בין האלמנט האוניברסלי הכללי לבין האלמנט הדתי-פולקלוריסטי בחגי ומנהגי ''היהודים האוניברסליים'' לשיטתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה VS חג המולד [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 28/12/2005 שעה 15:03
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הנה מספר הבדלים נוספים בין החגים, ובין המסר הנובע משניהם: http://dailynews.walla.co.il/?w=//832485
זוהי בעצם הדילמה של חג החנוכה, לפחות עבור חילונים בעיני עצמם - שבקונטקסט של הנראטיב שעומד מאחורי חג זה, בוודאי היו נחשבים כמתייוונים.

מנקודת-מתח זו, אורי, אתה משום מה מבקש להתעלם; זה אמנם אפשרי למתוח על העניין קו, אבל זה חייב לפחות להיות קיים ברמת המודע.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה VS חג המולד [חדש]
רוני ה.   יום ד', 28/12/2005 שעה 16:46
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אלכסנדר,

אני מבין את הסימפטיה שלך לחג המולד, אבל המתנות והאורות לא יכולים לחפות על העובדה המהותית שחג המולד הוא ביסודו חג דתי.

המלחמה היהודית בחנוכה היתה נגד היוונים שניסו להמיר את דתם ושמו פסל של זאוס בבית המקדש. אני חושב שיש לעם היהודי זכות להאמין במונותאיזם טהור, ולא לקבל פסל אנושי בבית המקדש שלו. הנצרות, שמאמינה שבן אנוש הוא בן האלוהים קרובה מהבחינה הזאת לאמונה היוונית של פעם והחנוכה יצא בדיוק כנגד זה.

המסרים החילוניים שאתה מייחס לכריסמס - האורות, המשפחתיות, הקניות וכו' הם תוספת מודרנית דקה על הבסיס הדתי ואם זה מה שחסר לך בחגים היהודיים, אני יכול להעיד שהם קיימים גם בישראל בחגים שלה, גם אם בפחות עושר מאשר בגרמניה. אותו מסר חילוני שאתה מוצא בכריסמס, אינו חייב להיות קשור דווקא לתאריך הנוצרי שלו - גם בישראל יש אורות ויש צרכנות ויש משפחתיות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה VS חג המולד [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 03/01/2006 שעה 3:08
בתגובה לרוני ה.
אתר אישי
אני מתנצל על התשובה המאוחרת, רוני.

אני מסכים לקביעתך שחג המולד הנו ביסודו חג דתי, אולם היסטוריית העץ ולהלבשת מנהגי מתנות ואורות על הנראטיב המחובר אליו – אינם חלק מהיסטוריה זו. יהודי גרמניה, לטוב ולרע, הכניסו בזמנו [בחלקם] עץ זה אל סלונם, ובכל זאת הצליחו לשמור על זהות יהודית; אמנם זהות יהודית-אמציפטורית מתבוללת, אך בכל זאת על זהות יהודית של תרבות המבקשת להשתלב עם סביבתה, ולאו דווקא להיטמע עימה לחלוטין.

ייתכן שבישראל ישנה את אותה אווירה מיוחדת של כריסטמס בהדגשה החילוני, ואין לי שום בעייה ספציפית עם זה: אם אני מדליק חנוכיה או מקשט עץ, הדבר שווה בעיניי, ועומד ביחס ישר לפולקלור מסויים נטול כל התחייבות דתית. ההרגשה שלי היא, מכל מקום, שאתה כנראה חוגג את חג החנוכה באופן דתי, בעוד שאני מעודי לא עשיתי זאת עם אף חג – יהודי או נוצרי.

מה שאני גורס בכתיבתי זו מתקשר לקושי הישראלי החילוני לקחת חלק בחו''ל בחג שלאו דווקא חייב להיחגג באופן דתי. ההרגשה הכללית היא הרגשה של פחד ושל רצון לחמוק מן החג, כמו גם ''הסברים'' שונים לילדים מדוע לנו ''אסור'', כאשר הדגש הוא על המילה ''אסור''. אם יום אחד תגור כישראלי חילוני בחו''ל, תיווכח בעצמך במציאות זו בקרב ידידים ישראלים אחרים, שפירושו: מן פחד עמוק מחגיי הגוי, והצורך לנוס מהם ככל האפשר.

חג החנוכה, עקרונית וללא קשר לדברים אלה שכתבתי, הנו חג נוסף במה שאני מכנה כ''חגי המלחמות והעימותים [1]'' (ראה גם את דברי אבנרי בנדון http://www.faz.co.il/story?id=3167), ומאחר וחלק בני משפחתי אינם יהודים, קשה לי מעט לחגוג חגים שמשום מה נדמה לי שהם מכוונים נגדם. רוצה לומר: בעייה שהיא כולה שלי, כנראה. מי יודע, לו הייתי גר בישראל, יש לשער שהייתי חוגג [גם] אותם בהקשר חילוני בכל זאת, ולו כדי שלא להתבדל מן הסביבה, וכמובן למען הילד: שירגיש כמו כולם.

על חג החנוכה, אגב, ניתן להמשיך ולדון במאמרו של החדש של קציר, אשר עוסק בתופעת ההתייונות בכללותה.

________________________________________________

[1] גם אם ניתן להבין ולהצדיק עימותים אלה. לי אישית יש בעייה עם דת שכמעט כל חגיה עוסקים בסוג של עימות, גם אם המדובר במלחמת מגן בלבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה VS חג המולד [חדש]
רוני ה.   שבת, 07/01/2006 שעה 16:09
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אלכסנדר - אני מכיר, גם אישית, את הקושי להשתתף בחגים הנוצריים בחו''ל. הקושי נובע לדעתי מתוך רצון של מיעוט יהודי לשמור על זהותו בקרב הרוב.

אני מבין שלאבנרי יש טענות כלפי היהדות. אבל אני יכול להעיד שמעולם לא קיבלתי מסרים שליליים בחגים ואני חושב שאם תבחן את החגים קצת יותר בעיון ממה שעשה אבנרי, תגלה שהוא טועה. החגים היהודיים העיקריים - ראש השנה, פסח, סוכות ושבועות, הם חגים הקשורים למועדי השנה, למתן התורה ולעליה לרגל לירושלים. יום כיפור, אולי החג החשוב ביותר ליהדות, הוא יום של כפרת עוונות. וגם החגים האחרים אינם נחגגים נגד אף אחד. בפרט, לחג החנוכה יש היום משמעות של חג עצמאות דתי קדום. אני חושב שבכל העמים בעולם יש חגי עצמאות, ורובם השיגו את העצמאות הזאת בהרבה יותר מלחמה ועימות מאשר היהדות.

אני אינני מתיימר לומר בזה שלחגים היהודיים אין תוכן יהודי - זה בוודאי אינו נכון. אבל אפשר לדעתי לחגוג אותם היום גם בלי להיות דתי ואפשר למצוא להם משמעות גם בעולם חילוני ומודרני.

אני רוצה לומר עוד מילה בעניין המאמר של אבנרי. בעיניי, הקישור שהוא עושה בין השואה ליחס לפלשתינאים הוא מתנשא ומכוער. ישראל נלחמת גם היום על השרדותה, ועתידה אינה מובטח. האיומים על ישראל אינם דמיוניים וגם השואה לא היתה עניין שבדמיון. בניגוד להאשמות שלו, רוב הישראלים מתייחסים לדעתי לסכסוך עם הפלשתינאים בצורה עניינית, והעובדה שאין עדיין שלום איתם אינה נובעת משגעון רדיפה או מפסיכוזה ישראלית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הפסיכולוגיה של העם היהודי [חדש]
דניאלה   יום ד', 21/12/2005 שעה 14:58
בתגובה לאלכסנדר מאן
הי אלכסנדר,

אני חושבת שהעם היהודי שרוט ומתוסבך, כמיהתנו אל חגי הגויים אינם אלא עוד סימפטום בנוירוזה המקיפה ממנה אנו סובלים.

הפסיכואנליטיקאית הבריטית (היהודיה) מלאני קליין דיברה על מצב נפשי פרימיטיבי, המכונה ''העמדה הסכיזואידית פרנואידית''. עמדה זו מחלקת את העולם, מתוך צרכים הגנתיים, לשחור ולבן, חזק וחלש, רודף ונרדף, טוב ורע. בעמדה זאת קיימת תחושת נרדפות מתמשכת, ''קדוש מעונה'', ובמקביל הזדהות עם התוקפן והאדרתו.

לדעתי, אנחנו תקועים בלב העמדה הסכיזואידית-פרנואידית. יש לנו תגובות מוקצנות ולא רציונליות אל ה''זר'', תגובות רודפניות (למשל, כלפי עולם האיסלאם) או מאדירות (לדוגמת הכריסטמס). ובתוך כך תחושות גדלות מופרזות, מהולות ברגשי נחיתות. עולם של קטבים, קיצונויות ותהליכי חשיבה לא רציונליים.

קיצר, מי ישכיב אותנו על הספה ויפתור לנו כמה תסביכים?? הקמת המדינה בהחלט לא עשתה את העבודה. אפילו להיפך.

אני חוגגת את חנוכה רק ברמה האורנמנטית, הדלקת הנרות, בשביל הילדים. אפילו הסופגניות נעלמו (מפאת הקלוריות). את ליל הסדר בעלי מחרים (מפאת התכנים).

חיפושי דרך וזהות מכאיבים..

דניאלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סליחה על אי הרלוונטיות [חדש]
אבי   יום ג', 20/12/2005 שעה 23:18
מהי הבעיה האונטולוגית בין הנצרות ליהדות?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מהי רלוונטיות? [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 21/12/2005 שעה 1:56
בתגובה לאבי
אתר אישי
הבעייה האונתולוגית בין היהדות לנצרות הינה יחסית פשוטה, מנקודת מבט נוצרית-ראשונית: לא יתכן קיומו של בית כנסת ליד הכנסיה, שכן הכנסיה היא היא בית הכנסת עצמו. היהודים לתפישה חוטאים, שכן הם מסרבים לראות או להכיר ב''אמת'' זו.

בעוד שאצל היהודים לידתו של ישוע, חייו, ומותו הינם בחזקת ''לא אירוע'', הרי שאצל הנוצרים הדבר מורכב פי כמה, שכן היהודים – אשר מהם צמח לו אותו מושיע – מסרבים לראות את ה''אור'' הבוקע מבשורותיו, ועל ידי כך דוחים את התנצרותם. זוהי בעייה תיאולוגית מורכבת, שכן עצם קיומו של בית הכנסת ליד הכנסיה מהווה בעייה עבור זו התפישה הנוצרית מבחינת ה''יש'' האונתולוגי: האם הכנסייה עצמה אינה בבחינת ''בית הכנסת החדש'', ולו מטעם העניין שהיא ''התפתחותו הטבעית'' של מוסד זה במסגרת המעבר אל ''ישראל האמיתית'', כפי שלפעמים ראתה עצמה הכנסייה? מדוע מסרבים היהודים לראות את ה''אמת'' לכאורה בשאלה זו?

וויכוחים מסוג זה נשמעים כיום כבלתי רלבנטים ואף כמשעממים, ויש כמובן לציין שהכנסייה ''נגמלה'' בשלבים מראייה זו, ובכל זאת: אולם במאות אחרות מילא סוג זה של דיון ודיספוטציה מדפים שלמים על דיעות לכאן ולכאן. היחסים בין יהדות לנצרות, מבחינה זו, אינם סימטריים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יהדות, נצרות, ומה שביניהן [חדש]
אילן   יום ה', 22/12/2005 שעה 9:52
בתגובה לאלכסנדר מאן
אלכסנדר (ודניאלה, ואורי) שלום,

1. ראשית לעניין ה''בעיה האונטולוגית'': אני הייתי מחלק את הבעיה הזו לשני חלקים, הראשון (ואיני יודע אם יותר או פחות חשוב) הוא הפסיכולוגי. מאחר והנצרות היא בברור ''צאצא'' של היהדות - ועל כך כמדומני שאין מחלוקת - ניתן להחיל על היחסים בינה ובין היהדות משהו הדומה לתסביך אדיפוס (או אלקטרה): כמו כל צאצא, בודאי בכור/בכיר, היא רוצה לרשת את מקום האב (ולהתחתן עם האם..., או להפך), ומכאן רמה גבוהה של עוינות כלפי האב המסרב להעלם, למרות כל הנסיונות לחסל אותו או לבלוע אותו.
החלק השני נובע מאופן הווצרות ובעיקר התבססות הנצרות;
אינני חושב שיכול להיות היום ויכוח שישוע איש נצרת היה יהודי כשר, ואפילו ככל הנראה ''רב'' במושגים של אז; כרבים אחרים בתקופתו שהתמרדו נגד הפיכת הדת היהודית למימסדית ביותר (על רקע גלות בבל, ומה שקרה בהמשך בתקופת השושלת החשמונאית, ועוד נגיע לזה בהמשך), הוא חיפש דרכים שבאמצעותם יתחדש הקשר היותר ישיר בין האנשים ובין אלוהיהם. אצלו פשוט החלה להסתמן הצלחה יותר גדולה בכיון שלו הטיף. לזה יש קשר הדוק עם העובדה שפעילותו של ישו התקבלה ביותר רצון באזור העמקים והגליל, שהיה רחוק יותר ממרכז ההשפעה המימסדי-דתי שבירושלים, ושממילא היה פחות ''דתי'' (תושבי צפון הארץ הם אלו המכונים ע''י חז''ל - לפני, בזמן ואחרי ישו - ''עם הארץ'', בין השאר בגלל ''גמישותם'' הרבה בפרשנות ה''חוקים'' הדתיים).
הפחד של המימסד הדתי בירושלים מזרמים חדשים/מתחרים ביהדות (''לא אורתודוקסיים'' היינו מכנים אותם כיום) היה רב, ובהחלט ייתכן שהביא אותם לפעולות לא שקולות. רק לפני כשבוע העלה כאן אורי סאטירה על תאוריות קונספירציה, אבל אני שמעתי על תאוריית קונספירציה (המוכרת גם בחוגים יהודיים אורתודוקסיים, אם כי ממש לא ששים לדון בה) העוסקת בדרך להווצרות הנצרות - לאחר מות ישו - כדת ממוסדת עצמאית ונפרדת לחלוטין מהיהדות. לפי גרסה זו השליחים שמעון כייפא (פטרוס, בן דורו של ישו ואחד מ-‏12 תלמידיו; אין שום קשר לכייפא, הכהן הגדול בתקופת מות ישו) ושאול התרסי (פאולוס, כ- 70-80 שנה מאוחר יותר) נשלחו לאחר מות ישו ע''י הסנהדרין על מנת ''לכוון'' ולהוביל את הכת החדשה אל מחוץ ליהדות (ע''י שינויי טקסים ופולחן, החדרת אמונות ''אליליות'' וכד'), כדי שלא תגרום ליהדות נזק ''מבפנים''; שמעון פחד פחד מוות ממה שעלול לקרות, והודיע מראש שכל מה שיחטא בשליחותו זו יחול על ראשי הסנהדרין ששלחו אותו ולא על ראשו, וכנראה שבכל מקרה עשה את שליחותו בלב ולב. שאול - שנשלח כמה עשרות שנים אחריו, ולאחר הפקת לקחים כנדרש - החליט שהוא יבצע את המשימה ויהי מה, ואכן הצליח מעל המשוער. אם זה נכון (ואפילו אחרי 2000 שנה כנראה שאין עשן בלי אש...), אז המשמעות היא שהמימסד הדתי היהודי במחצית השניה של המאה הראשונה ובמחצית השניה של המאה השניה יצר במו ידיו ובמתכוון, את האוייב הגדול ביותר של היהדות באלפיים השנים האחרונות (וראה לעיל לעניין התסביך...).
2. שנית, לעניין בתי הכנסת והכנסיות; מוסד בית הכנסת ביהדות החל להיווצר רק בתקופת גלות בבל, בגלל המרחק מא''י, וכמובן העדרו של ביהמ''ק כמקום פולחן מרכזי. בכלל, תקופת גלות בבל היא זו שאחראית לטרנספורמציה הגדולה ביהדות, לכיוון שאליו המשיכה גם 2000 שנים ויותר לאחר מכן; השינוי נבע משני מרכיבים שהצטברו יחד: א)החשיפה הגדולה לדת הפרסית-הזורואסטרית, שרעיונותיה האוניברסליים, הא-טריטוריאליים והמונותאיסטיים היו דומים מאד ליהדות. ב) ההבנה שעל הדת היהודית להשתמר בלי קשר לטריטוריה, ושגם אם יוקם מחדש בית המקדש, על היהדות להיות ''מוכנה'' לעמוד לרשות מאמיניה באשר הם, ובודאי אם המקדש לא יוקם, או שייחרב שנית. לצורך זה צריכה לקום הנהגה דתית, הבנויה מעגלים-מעגלים: מרכז עולמי, מרכזים אזוריים, הנהגה מקומית וכו'. כמובן שלצורך זה צריך להיבנות ממסד דתי מאורגן (מעבר למעמד הכהנים והלוויים שפעלו/עבדו בביהמ''ק). מרגע זה ''נסתלקה'' הנבואה מהיהדות, שכן הנביאים - בעלי הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם האל - היוו אנטגוניזם גמור (אם לא איום ממש) למימסד הדתי, וכך אנשים שהפגינו פוטציאל כזה, גם אם לא במפורש, נרדפו או נדחו ע''י אותו מימסד (''מורה הצדק'' של כת האיסיים, יוחנן המטביל, וישו)
גם לאחר שיבת ציון והקמת ביהמ''ק מחדש (שלב א' - ע''י הגולים שחזרו ושלב ב' - ע''י הורדוס) לא נעלם או נחלש רעיון בית הכנסת כלל, וכאלה התקיימו - כידוע לנו היום - בהרבה מקומות, ובעיקר בקצוות הארץ: מצדה, כורסי, ברעם. עם זאת השלב המכריע בעליית מעמדו של בית הכנסת כמרכז דתי/פולחני מקומי או אזורי באה בעיקר לאחר חורבן בית שני (מאותה סיבה כמו גם לאחר חורבן בית ראשון) ומרד בר-כוכבא, בקרבת זמנים לא מפתיעה במקריותה להתבססות הנצרות, שרק קצת מאוחר יותר אימצה את המושג והכלי הזה למטרותיה (= כנסיות). גם מכאן נובעת התחרות העזה בין שני ''מוסדות'' אלה, שניסו להתבסס האחד כנגד השני כחלק מהמאבק בין היהדות לנצרות בתחילת הופעתה של האחרונה.
יש כנראה צדק רב במימרת חז''ל: ''כל הפוסל - במומו הוא פוסל'' - אנחנו (אנשים) אוהבים לשנוא את אלה שדומים לנו ביותר, ושמזכירים לנו את עצמנו, ואת הפגמים הטמונים בנו, ולעניין זה לפחות, דין שווה ליהדות ולנצרות.
שבת שלום וסו''ש נעים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יהדות, נצרות, ומה שביניהן [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 15:13
בתגובה לאילן
אתר אישי
אני בוחר להגיב לך ראשון, ולו מפאת העובדה שתגובתך זו מחכה כבר כמה ימים טובים... עימך הסליחה. אני מצוי כרגע בצפון גרמניה בעיצומה של סופת שלג קטנה [1], והנה אני מוצא את הזמן עכשיו בצהריים כדי לכתוב תגובה קטנה ממחשב שזה עתה גיירתי (הוספתי לו פונטים בעברית);

עקרונית אני נוטה להסכים עם רוח הדברים שכתבת כאן, אלא שישנה בעייה מסויימת לא רק ביחסה של היהדות אל הנצרות; לבוא ולהתעלם מכ-‏2000 שנות היסטוריה שבהן נדחה ישוע על ידי כל גורם יהודי אפשרי, ולאחר שהיהדות הקיאה והוקיעה אותו בכל דרך אפשרית, ובאיבחה אחת להפכו ל''אחד משלנו'', נו, נראה לי מעט נועז מדיי.

הדבר מזכיר לי באופן מסויים את הנסיון היהודי-צרפתי להפוך את ישוע ליהודי נרדף, וזאת באופן במסגרת קמפיין מוזר למדיי שהספיק בינתיים להיגנז.(ראה http://mann.blog.lab.co.il/story?id=64 )

________________________________________

[1] אני מקווה בהמשך להעלות תמונה של חג המולד הלבן השנה לרשת, ולחברה לקישור כאן. קודם לכן האחיינים שלי צריכים להסביר לי טכנית איך מבצעים זאת...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה-בוש [חדש]
אורן   יום ד', 21/12/2005 שעה 11:45 אתר אישי
יש, בארה''ב תופעה מעניינת של ''שיח חנוכה'' או hanuka bush וזה נועד לפצות את ה''ילדים'' שלא יקנאו בשכנים ובחברים. המנהג של דמי חנוכה והמתנות מסתדר גם הוא עם עוגמת הנפש אל מול המטבעות בגרביים והמתנות תחת העץ וכמובן שלנו יש את הנרות.

אני לא יודע כמה נפוץ החנוכה-בוש הזה אבל כשהתגוררתי באירופה יצא לי לא פעם להגיע לבתים של זוגות מעורבים ולראות שם אשוח שוכן בצד חנוכיה (כדתי, בדרך כלל מבקשים דווקא ממני להדליק נרות ולברך ואני חייב להודות שתמיד הסיטואציה נראית לי מוזרה משהו).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה-בוש [חדש]
אורן   יום ד', 21/12/2005 שעה 11:48
בתגובה לאורן
אתר אישי
והנה המושג ידוע ואף מופיע באריכות בויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Hanukkah_bush

והכתיב הוא כמובן hanukkah :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה-בוש [חדש]
החברה השמינית   יום ד', 21/12/2005 שעה 13:11
בתגובה לאורן
אתר אישי
במוזיאון היהודי בברלין יש בתקופה זו תערוכה לרגל ה - ''ויינוקה'' (Weihnukkah), השילוב בין חנוכה לחג המולד (Weihnacht בגרמניה) שהיה נהוג בקרב יהודי גרמניה (ואליו התייחס אלכסנדר מאן בקצרה במאמרו). המוזיאון גם ''ניצל'' את העניין לפתיחת ''שוק חג מולד'' שהינו שם ''שוק חנוכה''. יש שם גם בתצוגת הקבע תמונה של משפחות, מסוף המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20, אשר חוגגות ויינוקה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חנוכה-בוש [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 21/12/2005 שעה 14:11
בתגובה להחברה השמינית
אתר אישי
באותו מוזיאון בברלין ישנה גם קריקטורה מעניינת שמתייחסת לאנטישמיות: התלונה על כך שהחנוכיה של ''היהודי כהן'', מתארכת והופכת לעץ חג מולד בהמשך.

אם אינני טועה היא מופיעה בחלק שדן באסימילציה של יהודי גרמניה, ובתגובות הנגד הראשונות. מכל מקום, תודה על הטיפ לתערוכה זו. אין ספק שאבקר בה בימים הקרובים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חוגגת את כל הצבעים [חדש]
יעל ש.ק.   יום ד', 21/12/2005 שעה 16:04
איש יקר,
כבת תערובת לאם גרמניה ואב יהודי שגדלה בארץ בתחושה של אנוסה, עלי לציין כי כתבתך, אכן משקפת את הלך הרוח הישראלי, עימו הנני כמובן מיודעת היטב, אך מכיוון שהנני גם מיודעת היטב עם הצד השני, האחר, עלי לומר כי, שאלות אלו לגבי, ונדירים הם בני דורי (~40), אשר יכלו לעזור לי בחקר מציאות זה, שאלות אלו משקפות ראייה בעלת זווית מאוד מסויימת. וזוית מסוימת תמיד תשקף את עצמה ולא אחרת, אלא אם כן ננוע קצת. השאלות שהינך מעלה בתקווה שמגיעים הם לקהל כלשהו, לא יהיו רלוונטיות עוד 50 שנה, כי העולם מתערבב, וטוב שכך, וכמה שיותר. אך ככל שהבורות לא תתבהר, אנשים יפספסו הרבה דברים טובים בגלל נקיטות עמדה פרגמטיות. בינתיים אני מאחלת לכולם לחגוג כל דבר שנראה טוב, ועושה טוב, להתחבר למשותף, ולא למבדיל בין עם זה או אחר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חוגגת את כל הצבעים [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ו', 23/12/2005 שעה 16:08
בתגובה ליעל ש.ק.
אתר אישי
מהי חקר המציאות עליה את מדברת?
מדוע את חשה כאנוסה?

אני מעלה שתי שאלות אלו, אולי מפני שלא בדיוק ברור לי מה ביקשת לומר בהיגד זה;
1. האם את מתכוונת להתייחסות הישראלית-כללית לחג המולד, שבמידה רבה נובעת מחוסר ידע, סקרנות, לעיתים בורות, ועוד שאר ירקות מסוג זה?
2. למה את מתכוונת באומרך [...] ''אך ככל שהבורות לא תתבהר, אנשים יפספסו הרבה דברים טובים בגלל נקיטות עמדה פרגמטיות'' [...] ?

אני משער, אגב, שהשאלות שאני מעלה יהיו רלבנטיות גם בעתיד, שכן המדובר בשאלות הכרוכות בערכים ובמאבק המתחולל ביניהם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ועוד משהו [חדש]
יעל ש.ק.   יום ד', 21/12/2005 שעה 16:19
אם הבדל האונטולוגי כביכול בין ההויה הנוצרית ליהודית, קיים, כיצד יכול הוא להתיישב בהוויה אחת?
זו מעין חידת זן עליה הגיתי למעלה מחמש עשרה שנה.
ומה המסקנה, להמשיך לחקור וללמוד, על קוצו של בלוג לא ניתן לפרוש את הדברים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

פצצות מרגמה [חדש]
יעקב   יום ה', 22/12/2005 שעה 2:42
נופלות בשעה זו על אנשים עם טלאים ירוקים (מדי ב' בבסיסי צה''ל) ואנשים בסרבלים צבעוניים (עובדי חברת החשמל באשקלון).

ההתנתקות מאחורנו, אם לא שמת לב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התפרצות אל הדלת הפתוחה [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ה', 22/12/2005 שעה 3:24
בתגובה ליעקב
אתר אישי
הערה טכנית: הכתבה כולה נכתבה לפני שנה בדיוק.
פירסומה כאן הנה בבחינת ''שידור חוזר'', שפירושו עוד סיבה לקרוא את האותיות הקטנות בסוף כל דבר שנכתב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

המקרה של משפחת אולארצ'יק [חדש]
אורי קציר   יום ה', 22/12/2005 שעה 10:01 אתר אישי
זכור לי כי לפני שנה קראתי מאמר קצר של דיאנה אולארצ'יק באחד העיתונים היומיים. במאמר זה סיפרה הכותבת על בתה, ששאלה בתמימות בבית הספר מדוע לא מלמדים את הילדים גם על חג המולד. בתגובה, ספגה הילדה גערה מהמורה, שטענה שזה בכלל ''חג של נוצרים'' או משהו מעין זה, ושאין ללמדו בבתי ספר יהודיים. וכל זה שונה, כמובן, מבתי הספר האמריקניים שבהם מלמדים את שני החגים מתוך כבוד לשתי האמונות כאחת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ובנימה קלילה יותר [חדש]
הראל   שבת, 24/12/2005 שעה 6:08
קודם כל תודה לאלכסנדר מאן על מאמר נפלא, מלא צבעים, ריחות ותחושות - וגם הרהורים ותובנות.

חייתי שנתיים בגרמניה (בפרייבורג), ויצא לי לעבור שם שני חגי מולד - ואכן זאת חוויה נפלאה שאין לה מקבילה בארץ, לצערי. שוקי חג המולד הצבעוניים שמשלבים קור בחוץ ואווירה חמימה של פונץ' עם מאכלי רחוב נפלאים, קישוטים (אמנם קצת קיטשיים) והרבה אנשים - ויופי, שתמיד משתלב באיזו כיכר עתיקה של עיריה או כנסיה. אני ממש מקנא באלכסנדר מאן שעדיין חווה זאת שנה שנה, וחלקים מתיאוריו ממש ''מדגדגים'' לי מרוב הזדהות.

לגבי סוגיית העץ - אצלנו היה עץ (לא מפלסטיק!) ליד החנוכיה, ולא הרגשנו שום דבר משונה. להפך, העץ היה מקושט ונפלא, ונסך אווירה קסומה של אורות צבעוניים וכדורי זכוכית (שלעיתים התנפצו הותירו ענן אבק...). מבחינתנו - ההשתלבות במרחב שמסביבנו, עם חג שמזמן הפך אוניברסלי והתנתק משהו מתוכנו הדתי הצר, שקולה לכך שאנחנו מזמינים סטודנטים זרים לחגוג איתנו את סדר הפסח בארץ. וכי מה ההבדל? אפשר ורצוי להתעלות מעל הקשרים צרים למבט יותר אוניברסלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חווייה נפלאה בגרמניה [חדש]
דניאלה   שבת, 24/12/2005 שעה 22:50
בתגובה להראל
חלילה לא שופטת אף אחד.

רק לאמר ממקום אישי מאד, כבת למשפחת ניצולים, שקשה לי וכואב לי מאד לקרוא את ה''נימה הקלילה'' בתאור ה''חווייה הנפלאה'' של ה''התעלות למבט אוניברסלי'', וכל היופי והמתיקות והקסם. באמת, מה ההבדל?

והם, האודים העשנים, עדיין מתהלכים בינינו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

חג מולד לבן [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 15:24
בתגובה להראל
אתר אישי
תודה על הקומפלימנט המוצנע... האמת היא שהשנה התחדדו בי תחושות אלו עוד יותר אף משנה שעברה, אולי בגלל הפער העצום בין החגיגה המשפחתית שאופפת את העולם הנוצרי בכללותו, לבין תלאות המזרח התיכון בהקשר הישראלי-יהודי, בדומה לאופן שבחר מראיינו של לייבובץ לשאול בראיון האמור.

החג אכן הופך להיות לאוניברסאלי (ובכך אני מתנגד לדעתו הכללית של קציר בנדון), שפירושו שתכניו הנוצריים הולכים ומתערבבים עם תכניו היותר פגאניים, ועל כן אינני רואה שום בעייה של ממש בחגיגה מסוג זה, גם אם ישוע עצמו משקיף מפינת הארנה. הסינקריטיזם אינו צריך להוות מיכשול בשאלה זו, ואינני חושב שיש סיבה קונקרטית של ממש, להוציא לחץ קבוצתי מאורגן, שיכול למנוע מזוג ישראלים לקשט את ביתם בעץ ובנרות, ובאופן מופלא למדיי להישאר גם חילוניים להפליא.

לא נותר לי אלא לחזור על הבשורה משמחת, לפחות מבחינתי: חג המולד השנה צוהר משלג, שאמנם הגיע לכבוד ''יום האיגרוף'' (הנה מושג אנגלוסכסי שאינו מוכר בגרמניה) ב-‏26 לחודש, החל מהשעה 12 בצהרים.

אם אינני טועה, הרי שתחזית מזג האוויר מדברת גם על שלג בהרי יהודה ובצפון, כך שחג המולד והאורים יהיו השתה מוארים בלובן גם במחוזות החלב והדבש...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כוס התה שלי [חדש]
Kobi   שבת, 24/12/2005 שעה 12:54
הרשו לי לתרום את שני הסנט שלי.

תחילה אקדים ואומר שלמרות היותי ''כופר בעיקר'' מזה שנים רבות, ואני חי את חיי בגלות לוס-אנג'לס כחילוני גמור, הרי שאני עדיין חש את תוצאות חינוכי הדתי האורתודוקסי בישראל. אני נאלץ להרכין ראש (כמעט בצער) ולהודות שהאנשים הטובים שם, בישיבה התיכונית בה התחנכתי, עשו מלאכה למופת, גם אם אני רחוק מאד מלקיים את תרי''ג המצוות. ואולם על עובדה אחת איני יכול לערער - הם הצליחו לטעת בי תחושת רדיפה קשה (כלם נגדנו) וכמעט אימה על מה ש''הם'' - הלוא הם הגויים - עשו ויעשו לנו, אם רק תנתן להם ההזדמנות.

בביקורי במדינות אירופה השונות, כמו גם כאן בארה''ב, אני מתפעל מיופי הכנסיות, אך התפעלות זו תמיד תלווה בצמרמורת קלה, אם כי מוחשית מאד. כמעט הייתי אומר שאני חש כנכנס ללוע האריה.

גם במיסות החגיגיות שמשודרות בטלוויזיה, כל אימת שאני רואה את הכמרים בבגדיהם ההדורים ומצנפותיהם המרשימות, איני יכול שלא לחשוב על אינקוויזיציה כזו או אחרת, כיצד ידו הארוכה של הצלוב הצליחה - באמצעות מאמיניו המוסתים - לפרוע בכופרים במקומות ובזמנים שונים. וקשה לי עם זה, לא קל בכלל.

למען האמת, גם כאשר ביקרתי בגרמניה חשתי לא נוח, מסיבות מובנות לחלוטין. כן, אני יודע - זהו דור אחר ואין צדק בטפילת האשמה הקולקטיבית על הצעירים שלא ידעו את הצורר, ובודאי מזועזעים כמו כל בן אנוש הגון מהזוועות שבוצעו תחת הדגל הגרמני. ובכ''ז, אנו רק בני אדם וקשה - אף אסור - לשכוח, אין לנו כל שליטה על תחושות הבטן. כך שיתכן והייתי חש את שאני חש כלפי הנצרות גם אם לא הייתי גדל ומתחנך במסגרות בהן התחנכתי, בזכות (או בגלל) לימודי ההיסטוריה, אולי אני נותן קרדיט גדול מידי לרבנים שהרביצו בי תורה, קצת דרך ארץ ולא מעט שטיפת ראש כללית.

להסיר כל ספק, איני חושב, ולו לרגע, שהיהדות נעלה על כל דת אחרת, כולל הנצרות. אנו, היהודים, לא הכתמנו את דפי ההיסטוריה בדם רב (למעט דמנו שלנו) לא משום שאיננו בנויים לכך נפשית, אלא משום שכמיעוט נרדף לא התמזל מזלנו לגלות את יכולתינו הרצחנית להיות כאחד העמים. לצערי, מדינת ישראל מגלה, לעיתים רבות, יכולת מצמררת של אטימות לב ואף ברוטליות לשמה. יחד עם זאת, אין אנו עוסקים בשאלות של ''מה היה קורה לו'' אלא מגיבים למציאות הקיימת, מתייחסים להיסטוריה המוכרת, לא ההיפוטטית.

וישו, אל נא באפכם - עושה לי לא טוב.

כך שאני נמנע, גם אם לפעמים הדבר כרוך באי נעימות מסוימת בסרוב להזמנה חברית, להשתתף בחגיגות חג המולד. אני נהנה בהחלט מהאווירה, האורות והצלילים המלווים אותנו כאן בקליפורניה, ברחובות ובקניוני הקניות שלובשים חג, אך בהגיע השעה להסב לשולחן, לשמוח תחת (או ליד) עץ האשוח ולהזכר בישו חביבנו - אני מוותר על התענוג.

כמו שאמרתי, ישו הוא ממש לא כוס התה (או ה-Eggnog) שלי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
אריק ב.   יום א', 25/12/2005 שעה 15:50
בתגובה לKobi
מעולם לא חשבתי על הדורמיציון כעל עיר מקלט אבל כשישבתי שם, במיסת חג המולד, מאחורי גבו של אורי קציר שלא הבחין בי, שר במלוא גרוני את ''שטילה נאכט'' ''היילגה נאכט'', ומצטרף להרמוניה הנהדרת של ''גלוריה'', מביט בקהל היפה שהצטופף בתוככי הכנסיה, יהודים ונוצרים, צעירים ומבוגרים, גרמנים וישראלים, לא יכולתי שלא לחוש תחושה של התרוממות רוח, של ''עונג שבת'' אמיתי, של אידיליה פסטורלית, של מפלט חמים, נהדר לא בחיקו של יש''ו (ראשי תיבות ימחו שמו וזכרו כפי שניסו לטעת בנו בילדותנו), ולא בחיקה של מריה, אלה בחיקה של אוירה קוסמופוליטית טרנס דתית, רב לאומית ובמידה רבה וירטואלית.
את זאת ביקשה נפשנו בעת שיצאנו בקור הירושלמי העז ושמנו פעמינו אל עבר הר ציון. השמים זלגו ללא הרף, סימטאות האבן החשוכות בואכה הדורמיציון נראו מסתוריות ורומנטיות. יהודי חרדי עמד בפתח הסימטה ושוחח במכשיר טלפון סלולרי לא עם הקב''ה אלא בענייני ממון. המוסדות היהודים הסמוכים היו נעולים על מנעול ובריח, כאילו חוששים שמשהו מאוירת החג הנוצרי תחדור בעד כתלי האבן הכבדים והעתיקים.
איפה האורות? חשבתי לעצמי. איפה אוירת החג? לופיאנסקי וחבורתו מעדיפים שחשיכה תרד על העיר. בדרך התבדחנו - אם תכנית החלוקה המקורית עליה הסכים בן גוריון היתה יוצאת אל הפועל, ירושלים היתה היום עיר קוסמופוליטית, זוהרת באור נגוהות, נוצצת וממורקת למרחוק עם נורות צבעוניים, עצי אורן דולקים, וכרכרות ועליהן עגלונים בלבוש סנטה קלאוס (הקדוש ''הטורקי'' מאסיה הקטנה), דוהרות ברחוב יפו עם דרדקים צוהלים.
אבל בתוך הדורמיציון נשכחו כל אלה. צלילי האורגן נסכו באולם עתיק היומין קסם שקשה לתאר. עשר דקות מאיצטדיון טדי, שלוש דקות מהכותל, מרחק פסיעות מההתנחלות היהודית הקרובה ביותר, בעיר דוד (סילוואן), ביקש אב המנזר הגרמני מצאן מרעיתו היהודי/ישראלי לכבות את הסלולר ותרגם לעברית כמה מקטעי התפילה.
יום אחד צעדתי לתומי באזור התפר שבין מוסררה קבר שמעון הצדיק ובתי הונגרין. חבורת ילדים חרדים שיחקה ברחוב. לפתע הבחינו בכומר פוסע ברחוב. ''גלאח'' ''גלאח'', הם צעקו (כומר כומר ביידיש) ונמלטו אחוזי פלצות כמי שראו זה עתה מחזה ביעותים לנגד עיניהם.
כן. גלאח. כן פיצול אישיות היסטורי, כן מחלת רדיפה יהודית, כן ניסיון להבין את עצמנו דרך האחר, כן, ניסיון לטעום מהמים האסורים, לברוח ממעוקת החגים היהודים שגם השמחים שבהם הם שמחת עניים על פוגרום שנמנע, או טבח שכשל או גזירה שהתבטלה או גוי שטבע בים. לשלוח את היד ולגעת. מן מציצנות שכזו, געגוע אל מה שלא היה שלנו מעולם, ואפילו רצינו כל כך שהכומר יגש ויתן לנו לטעום מלחם הפנים, ביטוי כל כך עז לאסור, למגונה, לטמא כפי שהחדירו בנו מיום שהביאו אותנו בבריתו של אברהם אבינו.
ולמה, שאלנו עצמנו, למה גם אנו לא נהיה שותפים לחגיגת הולדתו של אותו יהודי מבית לחם? ''בן הארץ הזאת'' כפי שהגדיר אותו אב המנזר בעברית. למה שלא נשתתף בחגיגה היפה והקסומה כל כך, באוירה שכמוה לא תמצא בשום בית כנסת עויין וקר, מבלי שמישהו יטבע צלב על מצחנו של גוי ומשומד. למה שלא נהיה שותפים לחגיגה של הצילויזציה המערבית מבלי צורך להתנצל או להתבייש או להתגנב כמו האנוסים בספרד? למה גם לנו לא יהיה כריסטמס-חנוכה כשר למהדרין בהשגחת הבד''צ החילוני?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
אורי קציר   יום א', 25/12/2005 שעה 19:06
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
נו, טוב לדעת שיש עדיין אנשים שמזהים אותי. אנחנו מכירים?

לענייננו, אני לא חסיד גדול של כל חג, אבל ללא ספק יש משהו כובש בעליצות טובת הלב של חג המולד. יחד עם זאת, כמו כל חג, היום הזה נולד מתוך נסיבות היסטוריות שלנו, כיהודים, לא היה חלק בהתקיימן. שהרי לא אנו הפצנו את חג הולדת ישו, לא אנו איחדנו אותו עם הילולה פגאנית כלשהי ולא אנו יצרנו את סמליו או היינו רקע להיווצרותם: לא עץ האשוח, לא סנטה קלאוס, כלום.

ולכן, אני לא חושב שיש לנתק את החג הזה מנוצריותו. העובדה שהנצרות היא הדת הגדולה והמשפיעה ביותר מזה מאות שנים אינה סיבה מספקת להפקיע את החג הזה ממנה ולהפוך אוו לאוניברסלי, קל וחומר לספק-יהודי. עדיין ניתן ליהנות מחג לא-יהודי גם אם היהודים עצמם אינם החוגגים. תמיד ניתן לחלוק עם האחר את שמחתו ואין בכך כל רע. אני מכיר לא מעט נוצרים שמציינים בצוותא עם יהודים את ראש השנה, חנוכה, פסח ושבועות. השתתפות אינה החלפת אמונה.

ולעניין ה''גלאח'', אין לי אלא להסכים עמך. היהדות הדתית, קל וומר החרדית, מגדירה היום את עצמה באמצעות הפחד. פחד ממה שהיא לא רוצה להיות. פחד ממה שהיא לא רוצה לקלוט פן ייהפך עליה עולמה. זוהי הסתגרות היוצרת גטו מנטאלי של ממש. כשסיפרתי למכרה דתייה שנכחתי במיסה בדורמיציון היא פלטה נחרת בוז ואמרה: ''כולכם רוצים להיות כמוהם''.

היא לא הבינה. היא לא מבינה. היא לא תבין. מבחינתה המפגש עם השונה פירושו היטמאות. וטמא אינו בא בקהלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שפוך חמתך [חדש]
אריק ב.   יום ב', 26/12/2005 שעה 10:53
בתגובה לאורי קציר
אינני מכיר הרבה לא יהודים שמשתתפים בחגיגת הפסח. למען האמת אני לא מכיר אפילו אחד כזה, חוץ ממדורי הרכילות שבה כותבים לפעמים על שגריר כלשהו שסעד על שולחנון של מין רני רהב כזה, מאותה עדת יחצנים ומובילים חברתיים כפי שהם מכונים. האמת היא שצריך להיות מזוכיסט לסעוד אל שולחן חג יהודי כמו הפסח ולשמוע את בעלי הבית אומרים בקול מלא עיזוז, בגאון ובשמחה ''שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך'', יותר מתאים לגויים לבוא אל חגיגות המימונה ולמלא פיהם בתקרובת המתקתקה, בחלב ובדגים המסלים פתיחות ושכנות טובה ותרבחו ותסעדו ולא שפוך חמתך.
אגב לגבי העניין האפולוגטי שבעצם הנוכחות במיסת חצות בחג המולד. אני מרבה לבקר בגרמניה. יש לי אליה יחסי אהבה ושנאה סבוכים. בהרבה מובנים אני מרגיש בגרמניה הרבה יותר בבית מאשר כאן, לא שנולדתי שם, לא שהורי הם ייקים, אבל כמו שכבר כתבתי במקום אחר מן סוג של התרפקות על משהו שלעולם לא נהיה כאן, על תור זהב של יהדות מופלאה, אמנציפיונית, משכילה, נאורה. ובכל פעם ששאלו אותי איך אני מעז לנסוע לגרמניה אני תמיד נוהג לומר - אני נוסע לגרמניה לא למצעד החיים אלא כדי לעשות חיים...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סלט של משמעות [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 1:04
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הבעייה מצוייה במינון הסינקריטיסטי שאתה מציע, אורי; בעוד שכלפי הסילבסטר וכלפי סנט וואלנטיין תהיה מוכן לגלות התחשבות באימוצו על ידי יהודים, הרי שאינך מקיים תנאי זה כלפי כריסטמס מסיבות שאינן מובנות לי, לפחות לא בהקשר שהעלית בתגובתך זו: הרי סילבסטר ו-וואלנטיין אינם קשורים ליהדות, ואם אשתמש בלשונך הרי שחגים האלה נולדו מתוך נסיבות היסטוריות שלנו, כיהודים, לא היה חלק בהתקיימן. שהרי לא אנו הפצנו את חג ראש השנה האזרחי (יש לנו את שלנו, היהודי), לא אנו רקדנו במסגרת הילולה פגאנית כלשהי בסילבסטר, ולא אנו יצרנו את סמלי הוואלנטיין או היינו רקע להיווצרותם: לא סילבסטר, לא וואלנטיין, כלום.

הבעייה אינה אם היהדות החרדית, שכן אין מה לצפות ממנה, בעצם. הבעייה מתקיימת עם כל החילוניים לכאורה, שמונעים במקרים שונים על ידי פחדים דתיים, ואשר משום מה נאסר עליהם ללמוד את תולדות חייו של בן ארץ הקודש, אשר עבר תהפוכות שונות בחייו ובמותו.

רק על זה, בעצם, בוכה הבלוגר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהדות היא דת מתגוננת, דת מוכה [חדש]
רוני ה.   יום א', 25/12/2005 שעה 19:11
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
היהדות איבדה בגולה את הפן הציבורי שלה. רוב החגים היהודים אינם נחגגים ברוב עם, אלא בחיק המשפחה. רק במסגרת המדינה ובשנים האחרונות יש נסיונות ליצוק לחגים משמעות ציבורית - כגון העדלאידע - אבל גם אלה נמצאים בהתגוננות מתמדת מפני הטרור והאינתיפאדה. אולי זכור לך הסדר הציבורי במלון פארק בנתניה ומה עלה בגורלו.

בניגוד לדבריך, השירה הכנסייתית היא לא אוניברסלית. היא שירה דתית שבין השאר קמה כאנטי-תזה ליהדות. בעיניי יפה יותר שירה יהודית משפחתית בחג או בערב שבת מכל מזמורי הכנסייה על אורותיהם. החגיגה הקסומה הזאת שאתה עורג אליה אינה אוניברסלית ואינה שלנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 2:27
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
מעניין אותי לשמוע את התייחסותך לתיאור זה http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=1499&am...

בסופו של דבר המדובר בגעגועים המגובים בסקרנות בלתי מובנת, כמעט מביכה; אם תבדוק היטב בחו''ל, לא תמצא משלחות רבות משתתפים של אזרחים גויים-מקומיים המגיעים אל בית הכנסת בעירם, על מנת לראות כיצד יהודים מדליקים את נר החנוכה התורן. הסקרנות הזו למנהגי הנוצרים בתוך ישראל גופא, תלך ותתגבר בשנים הבאות, להערכתי - ולא כרליקט דתי: חג הכריסטמס ניתן גם לחגיגה על בסיס פרגמאטי נטו, עם או בלי לעגם של נערי-פיאות הקוראים ''גלאח'' בתוך העיירה היהודית. אני שם נפשי בכפי ומשער בהזדמנות חגיגית זו, כי כשם שנכנס הסילבסטר בדלת האחורית, כך ידחק לבן-הזקן ואדום-המעיל המתקרא קלאוס אל תוך גוש דן, מן הסתם כסימפטום של צרכנות בריאה.

<והערה של כוס בירה נוספת>: לפתע נדמה לי שהישראלים-החילונים ממוקירי תרבות המערב, הם כנראה ''היהודים החדשים'' בסיפור סאגה זה, שכן איך שלא בוחנים את העניין, הם אלה מצויים בשעטנז הנובע מפחד, חוסר ידיעה, ומסתם בילבול דתי הנטוע במציאות הישראלית, שמתקשה להבחין בין מיסיונריות לשמה לסתם קטע של חגיגה קונזומנטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הדורמיציון כעיר מקלט [חדש]
משה   יום א', 11/04/2010 שעה 14:14
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
חבל שהם היו נעולים על מנעול ובריח פתיחות דתית הייתה מונעת מלחמות שבסיסן דת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כוס התה שלי [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 15:49
בתגובה לKobi
אתר אישי
ישוע אינו חייב ''לעשות טוב'' או ''לא לעשות טוב'' לאיש. הרי בשאלה זו כל אחד בוחר לעצמו את הדברים המועדפים עליו, וטוב שכך הוא הדבר. מי שאינו חש טוב בסיפור חג המולד אינו חייב לקחת בו חלק, אולי כפי שחגיגות ראש השנה האזרחית מוקצות על יהודים רבים, כמדומני.

אפשר לסכם זאת כך: ישוע אינו כוס התה שלך, וחנוכה, ברוב עוונותיי, ממש אינו כוס התה שלי. כל אחד והעדפותיו, ובלבד שלא יתנכל לחגיגותיו של הצד האחר. תחרות בין ערכים שונים מעולם לא היתה זרה באוזניי, אגב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כוס התה שלי [חדש]
רות   יום א', 30/11/2008 שעה 17:28
בתגובה לKobi
שלום קובי

נולדתי בארץ ולא התחנכתי בישיבה כי אני

א. אשה

ב.שייכת הייתי למה שנקרא אז- זרם העובדים

ג. ממשפחה ליברלית

אולם, בעת ביקורי בכנסיות איני יכולה שלא לחשוב על רדיפות/צלבנים/דיכוי וכפיה/אינקויזיציה כלפי כל מי שאינו -נוצרי

איני חושבת שניתן לשנות הסטוריה (מספיק לעיין בספרות ולחשוף את הכפיה והאכזריות הנוראה של אנשי הדת כלפי כל אדם ולאו דווקא יהודי) כך גם בעת ביקור בחומה הסינית ובכל מקום שם הטביע הפן המרושע של האדם את חותמו

אותם נוצרים שרדפו כך את האדם- חוגגים את חגם-

אל יהי חלקי עמהם

בברכה רות
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא החג שלי [חדש]
קובי   יום ב', 26/12/2005 שעה 2:25
נראה לי שברצוננו העז להיות חלק מהעולם המתורבת, שכן מיסה חגיגית ושירה מרגשת בכנסיה נוגעת-לא-נוגעת בקלאסיקה, אנו עוצמים עיין ןשוכחים מה עומד בלב הארוע כולו. עד כמה שאני מבין את הרעייון הרי שזהו חג דתי, בו נוצרים חוגגים את הולדת משיחם, ישו. להבדיל מחגים לאומיים חילוניים בהם קל להצטרף ולשמוח בשמחת החוגגים, כמו חג ההודייה למשל, הרי שחג המולד הוא חג בעל גוון דתי טהור. אמנם ברבות השנים הוא הפך למעין חג של כ-ו-ל-ם, אבל לא יעזרו תמרונים ושמיניות באוויר, גם אם אלו באים מתוך רצון טוב ואהבת הזולת - זה לא החג שלי.

ולא סתם שאין זה החג שלי, אלא שזהו יום הולדתו של האיש שבשמו נשפכו נהרות של דם, לרוב דם יהודי. גם אם אני מנסה לנטרל את החינוך הדתי שקיבלתי, עדיין עלעול בספרי ההיסטוריה וקריאה אודות מסעות הצלב, האינקוויזיציה (ולא רק הספרדית) - כלם בשם מיודענו ישו - מצליחים לקלקל לי משהו את שמחת החג.

עוד הערה ביחס לאוניברסליות שחלק מאיתנו עורג אליה - אין רע בהצטרפות למשפחה הגלובלית, ובלבד שאינך מאבד את זהותך שלך בתהליך. להצטרף, להזדהות, להבין ולחגוג - כמה יפה ונשגב. להחליף זהות, שכן הנצרות ניסתה (ועדיין מנסה) לתפוש את מקומה של היהדות - זהו כבר סיפור אחר לגמרי. ואם אנו רוצים לשמור ולשמר את זהותנו היהודית (גם אם איננו דתיים לכל דבר ועניין) - הרי מעט בדלנות והסתייגות, תוך מתן כבוד הדדי, לא תזיק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא החג שלי [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ב', 26/12/2005 שעה 15:55
בתגובה לקובי
אתר אישי
כפי שהבהרתי בתגובה קודמת, הרי שכל איש מוזמן לחגוג את הדברים המדברים והקרובים לליבו. אינני רואה שום בעייה בערכיות השונה שציינת, שאני מבין אותה יחסית היטב. אין לי שום בעייה בבחירה הבדלנית, שאני מקדם באגנדות אחרות, אגב.

אשמח לשמוע, מכל מקום, על חוויותיך מחג החנוכה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא החג שלי [חדש]
קובי   יום ג', 27/12/2005 שעה 3:48
בתגובה לאלכסנדר מאן
היות וביקשת דיווח על חגיגת החג כאן, אספר לך, ברצון, שאמש התכנסנו כמניין חברים בביתה של בתולה טובת מראה (שם זמני) וחגגנו את כניסת חג האורים. הדלקנו נר, שרנו שירי חג, והיטבנו את ליבנו (בעיקר את כרסנו) במאכל ומשתה. מה אומר ומה
אדבר - היה חביב להפליא. ליהגנו על דא ועל הא, שמענו קצת ג'ז ובלוז, והתפזרנו לקראת חצות עייפים, מרוצים וכבדים משהו משנכנסנו לחג.

אלכסנדר, יש לי תחושה שגם אתה היית נהנה מהמפגש החביב, ואם אתה מזדמן לשכונה שלנו - אתה מוזמן להסב לנו עונג בחברתך.

לגופו של עניין, חלילה לי מלהתנכל (גם לו יכולתי) לחגיהם של אחרים, לא משנה מוצאם או דתם. אדם באמונתו יחיה, ואני מאמין גדול בחיים בהרמוניה, בפלורליזם. אני מתנגד לכפייה דתית, מכל סוג שהוא. אני, אגב, יצאתי בעוונותי ל''תרבות רעה'' ואני חף משמירת מצוות, וכו'. אך אני חייב לציין שאמש - עם כניסת החג - הרגשתי בבית, נינוח, בחברת בני העם הנבחר (לסבול).

כפי שציינתי בעבר, לדעתי אין היהדות נעלה על דת אחרת, ואין אנו, הנימולים, דגם משופר של הבורא(ת). אך עם זאת איני מתבייש במוצאי ובדתי, ואשמח אם נצליח לשמר את זהותנו היהודית. זוהי הסיבה, ולא פחד כלשהו כפי ציינת בתגובתך, שאני שמח בשמחתם אך מעדיף שלא לקחת חלק פעיל בחג שלטעמי הוא דתי. אני נהנה מאווירת החג אך איני מוצא מקום להסתופף תחת עץ האשוח ולשיר את שירי חג המולד.

הם בשלהם ואני בשלי - ולכל השומע ינעם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא החג שלי [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 28/12/2005 שעה 1:22
בתגובה לקובי
אתר אישי
כפי שכתבתי קודם לכן -איש איש ומנהגיו; אני שמח לקרוא שפגישת החג עברה עליך במנעמים ובנעימים, והעיקר שנהנית מהאווירה עצמה, מהחברים, ומהרגע הקסום שהיה מנת חלקך.
זוהי גם ''המעט נחת של אוטופיה'' לשיטתי: שכל איש/ה יחוג את חגיו, ואם אפשר, ישתדל למצוא את המקשר בין בני האדם, ולאו דווקא את המפריד ביניהם.

לא לשמור מצוות אינה ''תרבות רעה'', אולם ברור שבהקשר יהודי-דתילוני (sic) הדבר נראה מעט מורכב.

חג חנוכה שמח לך ולמשפחתך !
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להוציא את הגלות מ עם ישראל [חדש]
אריק ב.   יום ד', 28/12/2005 שעה 22:32
בתגובה לקובי
כבר נאמר במקומותינו לא אחת שיותר קשה להוציא את הגלות מעם ישראל מאשר להוציא את עם ישראל מהגלות. הפחד הגלותי הזה מפני הפריץ, מפני הגוי. ביקור בכנסיה בירושלים מעורר חלחלה ופלצות אצל אנשים שפוחדים שהמפגש הבלתי אמצעי עם התרבות הנוצרית יקנה לו נשמות, שעצם הביקור במיסת חסות בכנסית הדורמיציון טומן בו סכנה רחמנא ליצלן, פן הנזיר הגרמני בעל סבר הפנים הטובות יתגלה כמין לוציפר כזה, וומפייר טבטוני צמא לדם יהודי.
אז ראשית אני רוצה להבהיר. אני חילוני למהדרין, אתאיסט מתוך הכרה ובחירה מלאה. אני ישראלי, עברי, יהודי בסדר הזה. היהדות אצלי היא קודם כל אלמנט של לאומיות, של מסורת, של פולקלור, של חוט מקשר בין הדורות. של עבר משותף, של הווה שנוי במחלוקת ושל עתיד לא ברור. הדת, כל דת, היא עבורי מחוץ לתחום, היא לא עוברת את סף ביתי.
אם קיים חשש של נפילה בפח יקוש שטומן לי כומר ערמומי, שניצל את ביקורי התמים במיסת חצות כדי להפוך אותי לנוצרי, החחש הוא הרבה יותר מוחשי מהכיוון של המיסיונרים היהודים. לא צריך מיסת חצות כדי להתקל במיסיונרים. בעיר כמו ירושלים רואים אותם בחצות היום על כל שעל וצעד. בדרך כלל יש להם כיפה על הראש, ציצית מבצבצת מתחת לחולצתם ולרוב הם גם עבדקנים. בזמן האחרון יה להם גם טבע להבחר לראשות עירית ירושלים. הם מתערבים באופן גס בחיינו, מנסים להצר את צעדנו, מציצים לנו בצלחת, מנסים להכתיב לנו מה לאכול, מה לראות, מתי לנסוע, הכל בשם ''היהדות''.
איך אומרים אצלנו? יהודי לא מגרש יהודי, אבל יהודי עושה את המוות ליהודי, ביחוד אם הוא חילוני. מבחינה זאת המפגש עם הנצרות בכנסיה בין החומות בתוככי ירושלים הוא עבורי הרבה פחות מאיים ממפגש עם חרדים או מתנחלים משיחיים שהופכים את הדת קרדום לחפור בה. שמנסים ''לחנך'' אותך, לקבוע לך הלכות חיים, שמחלקים לך ציונים אם אתה ''יהודי טוב'' או ''יהודי לא טוב''. כאילו מי שיודע תפילת שמונה עשרה בעל פה, ומניח תפילין ועומד שעות כדי לבחון בזכוכית מגדלת את פטמתו של האתרוג יש אפריורי בו איזה שהיא עליונות על פני אדם בעל דרך ארץ, משכיל, תרבותי, נוח עם הבריות, מתחשב וחילוני.
אל חשש חברים. אפשר להנות מצלילי גלוריה ושטילה נאכט ולהשאר בן אדם טוב ואפילו ''יהודי''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להוציא את הגלות מ עם ישראל [חדש]
קובי   יום ה', 29/12/2005 שעה 8:27
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
תמהני, אריק, במה זכיתי שתגובתך האחרונה - שעם עיקריה אני מסכים - מופנית דווקא אלי. אם למצות את התייחסותי לנושא כאן, כמו גם בנושא הבא (''חצות בדורמיציון'') הרי שאלו הנקודות בהן אני דוגל:

1. חג המולד הוא חג נוצרי דתי ועל כן הוא אינו החג שלי - לא אשיר את שיריו ולא אסתופף תחת עץ האשוח. לא אקח חלק פעיל בטקסים ובמנהגים הדתיים.

2. יותר מאשמח להגיע בשנה הבאה לכנסייה כזו או אחרת, כדי להאזין למיסה ולשירים, ולו רק כדי להעשיר את עולמי ולהרחיב אופקים. קרוב לוודאי שהחוויה האנטרופולוגית גם תהיה מענגת בזכות הזימרה והטקס הססגוני.

3. לא הפחד מניע אותי אלא הרצון לשמר את זהותי היהודית, לא לטשטש גבולות ולחצות קווים, תוך כדי מתן כבוד לבני הדתות השונות והרצון ללמוד עליהם, להאיר להם פנים ולהתייחס אליהם כשווים לכל דבר.

אני תקווה שבזאת הסרתי ספק כלשהו, אם היה כזה, ואני חוזר להיות נאור, כמעט מתקדם (עד להודעה חדשה).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להוציא את הגלות מ עם ישראל [חדש]
אריק ב.   יום ו', 30/12/2005 שעה 1:26
בתגובה לקובי
עדיין לא ברור לי ההקשר הלוגי שבין ''שמירה על זהות יהודית'' לבין הליכה למיסת חצות בחג המולד. כלומר מי שהולך למיסת חצות מעמיד בסכנה את זהותו היהודית? זהותו זו עלולה להפגע חס ושלום אם ישמע את מקהלת הקשישות בגזוזטרא שרה את גלוריה בגרמנית?
באותה מידה אסור ליהודי לבקר בותיקן, אסור לו בכלל לנסוע למדינות הגויים פן יפתה חס ושלום לטעום יין נסך או רחמנא ליצלן יבוא אל גרונו שרץ כלשהו, לא עלינו, או שמא יתאהב בשיקסה. אסור גם לבקר במקדש תאילנדי או במנזר בודהיסטי שמה נפשו הרכה של היהודי תפגע וזהותו תבלבל.
המסקנה המתבקשת היא שהעולם הוא מקום מסוכן ליהודי. מכל עבר יש מי שמנסה להעבירו על דתו ועל דעתו. צריך הוא למצוא מקלט בדלת אמותיו, להסתגר מאחורי חומות, לנתק מגע מן העולם. יש יהודים כאלה, במאה שערים.
היהדות הזו שאתה מציג פה נראית לי יותר כמחלה מאשר כדת. אגב פגשתי בדורמיציון כמה יהודים ''דתיים'', בנים ובנות, אחדים היו שם עם כיפה על הראש. חלק מהם ראיתי גם למחרת, עשיתי ברור קצר. איש מהם לא התנצר אבל כל מי שדברתי אתו נהנה מאוד מהחוויה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להוציא את הגלות מ עם ישראל [חדש]
קובי   יום ו', 30/12/2005 שעה 4:18
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
אריק, לצערי אתה פשוט מתפרץ לדלת פתוחה, מתלהם לחינם.

אנא, ברוב טובך, חזור וקרא את סעיף 2 בתגובתי הקודמת, ואז תגלה שאיני מתנגד כלל ועיקר לבקר במקומות דת שונים, כולל הכנסיה. כל שאמרתי הוא שאיני מתכוון לשיר את שירי החג או לקחת חלק פעיל בטקס הדתי משום שזה אינו החג שלי ואין זו הדת שלי. בקצרה, אשמח להיות שם (ובכל מקום דתי אחר) כצופה וכמאזין. מקווה שבזאת יושרו ההדורים.

אגב, אני תקווה שאינך נוטר לי שאיני מתבייש ביהדותי. כבר התרגלתי להיות יהודי (אם כי חילוני) ואין לי את האנרגיות או החשק ללבוש מדים חדשים ולעבור לצד השני של המגרש.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להוציא את ההתייוונות מעם ישראל [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ה', 29/12/2005 שעה 12:51
בתגובה לאריק ב.
אתר אישי
הבחנותיך קולעות ונבונות, אך משום מה אתה מתעלם מאספקט חשוב של ''מלחמת התרבות'' בהקשרה הישראלי: הקשר המוזר והסימביוטי בין ''חילונים'' לבין ''מתייוונים'', בבחינת הענקת תעודות כשרות לשאלה ''מי יהודי יותר'' וכיוצ''ב.
נקודה אחרונה זו היא האלמנט שבו שרוי חג החנוכה, שקיבל להבנתי מימד אחר לגמרי על ידי מדינת ישראל ויהדות הגולה. האמביוולנטיות העוברת בחג זה, מעניינת פי כמה מהשאלה אם חג המולד, לדוגמה, הנו בעל קווים היידניים (= פגאנים) או בעל קווים נוצרים מובהקים.

זוהי הנקודה העומדת על הפרק, בעצם, וזוהי השאלה: האם יהודי פר-הגדרה שחוגג את סילבסטר או חג המולד בבחינת ריקודים או הענקת/קבלת מתנות, הוא מתייוון וחוטא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

להוציא את ההתייוונות מעם ישראל [חדש]
אריק ב.   יום ו', 30/12/2005 שעה 1:41
בתגובה לאלכסנדר מאן
התייוונות מבחינתי הוא מושג של פונדמנטליזם יהודי. אני לא רואה כל הבדל בין פונדמטליזם יהודי, נוצרי או מוסלמי. כולם באותה קלחת, כולם בעיני צרה צרורה. בעולם המושגים שלי אין בנמצא מושג מתייונים. שאלה בנושא צריך להפנות לפונדמנטליסטים למיניהם. אגב בישראל רבים נוטים להתבלבל למשל ולראות ברפורמים סוג של חילוניים, ולא היא. הרפורמים הם אנשים דתיים לכל דבר, בעלי אמונה דתית, שהריטואל שלהם שונה במידה רבה מזה של האורתודוכסיה, הוא עבר התאמה למציאות החיים בגרמניה של טרום מלחמות העולם ואחר כך למציאות האמריקנית, אבל הם בעלי תפיסת עולם דתית לכל דבר. במקרה הטוב אפשר לומר שזו ''יהדות לייט'' אבל הם שונים לגמרי מהחילוניים. פעם ביקרתי בארצות הברית במשלחת שהתארחה אצל הרפורמים ובכל המפגשים איתם היה להם קשה להבין מה זה בדיוק יהודי חילוני, סקולר. עבורם מרביתם קיימים רק שני מצבי צבירה - או שאתה אורתודוכס בנוסח הישראלי המרושע, שמצר את צעדי כל הזרמים האחרים, או שאתה רפורמי/קונסרבטיבי. יהודי חילוני אין חייה כזו אצלם.
לגבי המושג חילוני. ישנם חילונים בדרגות שונות.
ישנו חילוני שהוא אתאיסט, שאינו מאמין באלהים, באלילים או בדתות כלשהן.
ישנו חילוני שהוא בעצם יהודי מאמין באלהים אבל עושה לעצמו חיים קלים, לא מקיים מצוות, חוץ מאלה שבא לו או שנח לו לקיים - כמו בר מצווה, מזוזה, כשרות, מנהגי אבלות, וכו. אבל כשהוא נבהל למשל הוא יאמר ''אלהים ישמור'' וכששואלים אותו לשלומו יאמר ''ברוך השם''. זה מזכיר לי את הבדיחה - שואלים אתאיסט האם הוא מאמין באלהים והוא משיב - ברוך השם לא.
ישנו חילוני שמרגיש שייכות לעם היהודי במובן הלא דתי- מה שנקרא אצלנו שרשרת הדורות, מרגיש שייכות לגורל המשותף, להיסטוריה, לעבר, ללאום, למדינה, הוא אפילו אוהב כמה מסממני הפולחן היהודי כמו סדר פסח או הדלקת נרות בחנוכה, אבל סולד מכל ערכי הדת. אוהב את המלאכה ושונא את הרבנות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
נעמה   יום ו', 15/10/2010 שעה 9:20 אתר אישי
תודה על המאמר יפה מאד!
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©