המשיח יצא מעזה
יום ב', 12/09/2005 שעה 11:36
הזיקה שמבקשת הציונות הדתית ליצור בין אדמות רצועת עזה לבין הציונות בת זמננו מחזירה אותנו אל התקופה בה ישבו יהודים בעיר הזו, שמימי פלישתים ועד אבו מאזן כרוך שמה במאבקים חוזרים ונשנים עם העם היהודי, או לפחות עם המיינסטרים שלו. כמה אירוני הדבר שהאישיות היהודית הידועה ביותר שיצאה מעזה הייתה זו של נביא השבתאות, אותה תנועה משיחית שסחפה את העם היהודי במאה השבע עשרה והותירה אחריה שבר רוחני עמוק והשפעות תיאולוגיות-מיסטיות שנמשכות עד ימינו ושמשפיעות אפילו על אלה שרואים בעזה ארץ אבות. נא להכיר, נתן העזתי











הוי, עזה, עזה, כמה עלתה לנו היציאה ממך. כמה עלתה לנו הכניסה אליך. כמה הפכנו עולמות להוכיח שחלק מארץ אבות את ושכל סנטימטר בך קדוש ומקודש לנו.

בעצם, יש משהו בקדושה העזתית. תאמינו או לא, אבל את השבר הגדול ביותר בהיסטוריה השל העם היהודי מאז בית שני חולל עזתי אחד, נתן אשכנזי שמו. כולם הכירו אותו בפשטות כנתן איש עזה, נתן העזתי. ונתן זה, אם נרצה בכך ואם לא, הכתיר את הנבחר למשיח בן דוד ואף הוריד לו הנחיות לפעולה. העובדה שהלה התגלה זמן מה לאחר מכן כמשיח שקר לא הפחיתה במאום מיוקרתו של הנביא העזתי. ומה שנותר הוא הצידוד במשיחיות השקר. האם הייתה עזה סמל למשיחיות כוזבת גם ארבע מאות שנים מאוחר יותר? אולי.

הימים היו ימים אפלים, ימי אירועים מכריעים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובראשם גזירות ת''ח ות''ט באוקראינה. במהלך פרעות אלה נרצחו אלפי יהודים בידי הקוזאקים של חמילניצקי, במה שנחשב לאסון החמור ביותר שפגע בעם היהודי מאז מרד בר־כוכבא. מתוך הייאוש צמחו כיסופי גאולה אדירים שחיפשו להם אחיזה בכל בדל של תקווה. אפילו כינויו של חמילניצקי, חמיל הרשע, נתפרש כראשי תיבות המעידות על געגועים לגאולה. חמיל, היה מי שפירש, הם ראשי התיבות של ''חבלי משיח יבואו לכם''. באופן המזכיר משהו את התפיסה הלניניסטית של מלחמת המעמדות האמינו רבים כי רק מהגרוע מכל יכול לצמוח הטוב המוחלט, האולטימטיבי.

על רקע זה צמחה דמותו של אברהם נתן בן אלישע חיים אשכנזי, האיש שנתכנה על ידי מעריציו ''נביא'' ו''בוצינא קדישא'' – ככינויו של רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר. אביו של נתן, תלמיד חכם ומקובל, בא לירושלים מפולין (או גרמניה), שם אף פעל לאחר מכן כשד''ר (שליח דרבנן) מירושלים. נתן עצמו למד בישיבת יעקב חגיז ונראה שהצטיין שם. ב-‏1663 נשא לאישה את ביתו של שמואל ליסבונה, מעשירי דמשק שנמלט מעול המסים בעירו אל החמימות שהקרין כלפיו מושל עזה, והתיישב שם. נתן נהג בסיגופים והתמסר ללימוד הקבלה הלוריאנית.

המשיח מאיזמיר. נתן העזתי גרס כי נבלע באורות העליונים, דהיינו הפך לחלק מהאלוהות

כמה מלים על תורת הקבלה הלוריאנית יבהירו, במידה מסוימת, חלק מההתפתחויות העתידיות בדרכו של נתן העזתי. לוריא, הלא הוא האר''י (האלוהי רבי יצחק בן שלמה לוריא), החל לעסוק בנסתרות במצרים, כאשר התבודד באי רודה, לא רחוק מקהיר. בתקופה זו חיבר את פרושו ל''ספרא דצניעותא'', שהוא, ככל הנראה, הספר היחיד שחיבר בעצמו. ב-‏1569 עלה עם משפחתו והתיישב בצפת ושם חווה ''גילויים'' שהבהירו לו היכן מצויים קברי קדושים בסביבה. בתקופה זו כבר נודע כבעל רוח הקודש ואת תלמידיו לימד לא רק קבלה עיונית אלא גם את דרכי ההתקשרות עם נשמות הצדיקים באמצעות ''ייחודים'' ואף את דרכי הכוונה וההתבוננות בשעת התפילה ועשיית המצוות.

קבלת האר''י מלאה במתח משיחי. היסוד המשיחי באותה קבלה, הקשור בתורתו על תיקון העולמות הפנימיים והחיצוניים, שינה במידה רבה מאוד את מהותה של הקבלה המאוחרת והכין את הקרקע להתעוררות המשיחית של תנועת השבתאות, אותה תנועה שנתן העזתי היה מבשרה העיקרי. לפי תורה זו, מעשי האדם לא זו בלבד שיש להם סוד בהיותם קשורים לפנימיות מעשי בראשית, אלא שהם משולבים בתוך מערכת דרמטית גדולה הבאה לתקן את הפגם שבבריאה ולהחזיר כל דבר אל תיקונו. בעצם, המשיח אינו הישות המביאה את הגאולה, אלא עם ישראל עצמו. על עם ישראל הוטל התפקיד של תיקון העולם במעשי התורה והתפילה, וכשתיקון רוחני זה יושלם – ממילא יתגלה המשיח כסימן לסיום תהליך התיקון. מושגי היסוד של תורת האר''י מכוונים להסברת הסיבות למציאותם של הרע והפגם בעולם, מציאות המשתלבת בכל צעד עם הייעוד הלאומי והמשיחי של עם ישראל.

נתן העמיק בספרי הרמ''ק (הרב משה קורדוביירו) והאר''י. סיפרו שרוח הקודש שרתה עליו. הוא הקיף את עצמו בחבורת צעירים והללו למדו מפיו סוד וקבלה. בספרו ''ארץ ישראל: אוטוביוגרפיה'' מביא שלמה שבא תיאור מעניין של חיי חסידי נתן בעזה באותה תקופה. בתיאור, המובא במכתב ששיגר אחד מנאמניו של נתן לאביו, מסופר כי הנביא נהג לטייל עימם בחוף הים ולדרוש בפניהם, ויחדיו היו מזמרים בדבקות פיוטים קדומים ושירים של הרב ישראל נג'ארה ואלקבץ ומרקדים על שפת הים. הוא התנבא נבואות רבות וכילה לתלמידיו את עוונותיהם והורה להם את דרכי התשובה וביקש משמיים שיורוהו מי הגואל. סגולותיו העיקריות של נתן, כמו גם תפיסתו המהירה ודמיונו העשיר, עוררו בו עד מהרה חזיונות של מלאכים ומתים, וסמוך לפורים 1665 זכה לחוויה אקסטטית, מלווה חיזיון מתמשך של העולם השמימי שנבדל בהרבה משיטת האר''י. אז נתגלתה לו באור עליון, אור שבעת הימים, שליחותו של שבתאי צבי.

באותה תקופה שהה שבתאי צבי במצרים, לשם נסע בשליחות חכמי ירושלים כדי לאסוף תרומות לצורכי הקהילה היהודית בעיר. במצרים נודע כמי עשה ''מעשים מוזרים'', כמו חגיגת שלושת הרגלים בלילה אחד: ישיבה בסוכה, עירכת סדר פסח בה ועשיית תיקון ליל שבועות. סיפרו עליו שבא לבית הכנסת, הוציא ספר תורה, נשאו מסביב לבימה ושר שירי זימה. אמרו אף שלאחר פרעות חמיילניצקי התבטא ששמע קול האומר לו ''אתה מושיע ישראל והגואל האמיתי''. הוא הגה את שם האל, הפר את צום תשעה באב, אכל מאכלות אסורים וקיים יחסי מין עם אשה הארוסה לגבר אחר. מתנגדיו אף טענו שאחר ההמרה הוא אף קיים יחסי מין הומוסקסואליים עם נער כשהוא עטור בתפילין.

במצרים גם נשא אישה יפת תואר, שרה שמה, שאמרו עליה כי היא בת פולין ושלאחר גזרות ת''ח ות''ט יצאה לאמסטרדם; וריננו אחריה כי היא מופקרת במנהגיה ושנוהגת היא להכריז שתינשא למלך המשיח. לאחר מכן עברה לליבורנו שבאיטליה ומעלליה שם נודעו לשבתאי צבי. הלה שלח להביאה אליו למצרים כדי לקיים את הנאמר בספר הושע ''קח לך אישה זונה'' ונשאה לאישה. לאחר מכן אסף שלושת אלפים ריאל למען ירושלים, יצא לשוב אליה, עבר דרך מדבר סיני והגיע לעזה.

פגישתם של שבתאי צבי ושל נתן בעזה הייתה מרגשת. נתן נפל לרגליו ולאחר מכן אסף סביבו את חסידיו הצעירים והכריז באוזניהם כי שבתאי צבי הוא המשיח האמיתי. לשבתאי צבי סיפר נתן כי הוא גלגול של איוב וכן שהייסורים הקשים העוברים עליו הם מפני שהוא מבקש להוציא את הקליפות (כוחות הרוע בעולם) מהמשיח ומכניע את התנין הגדול. לאחר מכן הסביר נתן כי הוא עצמו לא בא לעולם אלא לבשר כי שבתאי צבי ראוי להיות משיח אלוהי יעקב. מאז לא נפרדו השניים זה מזה. שבתאי צבי הוסיף לנתן את השם בנימין. זמן מה לאחר מכן נולד לנתן בן. חסידיו של נתן העידו כי בשעות הלידה והברית נראה בביתו אור גדול. כשקרב צום י''ז בתמוז הודיע נתן על ביטול הצום בשל בוא המשיח. באותו יום יצאו אמרו לתמידי נתן הלל ויצאו במחולות בגינות הציבוריות ובפרדסים.

הנביא מעזה, מבשרו של משיח בן דוד. נתן העזתי

מעתה היה נתן העזתי לנביאו של שבתאי צבי. בכוחו הכריזמטי, שנבע מנטייתו לאקסטזה, משך אליו רבים מארץ ישראל, מסוריה וממצרים, שעימם שוחח על שורשי נשמתם, חטאיהם הנסתרים ודרכי תשובה (הסופר העברי אברהם מאפו מביא סיפור מעניין על הטקסים שביצע נתן בירושלים ובסביבתה). כיוון שהוחזק ברבים כנביא היוותה ערבותו למשיחיות שבתאי צבי גורם מכריע בראשיתה של התנועה ההמונית. נתן נשאר בעזה וכתב אגרות לתפוצות ישראל בדבר הגאולה הקריבה וה''תיקונים'' הדרושים כדי ליטול בה חלק. מכתבים אלה הועתקו פעמים רבות והודפסו, באופן חלקי, ב-‏1666. נתן עצמו מינה לו תריסר עוזרים כמניין שנים עשר שבטי ישראל. נאמניו סגרו את חנויותיהם, יצאו לרחובות והתפללו בדבקות רבה, מבקשים בכך לסייע בקירוב הגאולה. תלמידיו שאלוהו מדוע לא יעניש את מתנגדיו ומגדפיו. נתן השיב להם כי זהו ניסיון המוטל על עם ישראל – להאמין ללא אות ומופת.

בקרב יהודי חברון נחלה התנועה המשיחית החדשה הצלחה רבתי. אפס, אנשי ירושלים – כולל יעקב חגיז, מורהו לשעבר של נתן - התנגדו לה בחריפות. ''יצא שליח ובא משיח'', לגלגו על שבתאי צבי. נתן, מצידו, התכוון לכבוש את ירושלים בכוח האמונה והמעשה. הוא כינס את תריסר שליחיו כדי להקריב קורבן בירושלים. שתבאי צבי מינה את יעקב נג'ארה, אחד מראשי נאמניו, לכהן גדול. אבל בני ירושלים קרעו את בגדיהם ותבעו מנתן ומאנשיו שלא להקריב קורבן מחשש שהדבר יעורר את חמת המוסלמים והללו יבצעו בהם טבח. נתן נענה להפצרות וביטל את הטקס שתיכנן, אבל יעקב נג'ארה יצא עם השליחים אל מעבר לנהר הירדן, להור ההר, ושם עשתה החבורה תיקון על קבר אהרן. שבתאי צבי עצמו הוחרם על ידי חכמי ירושלים והללו אף הסגירו אותו לידי הקאדי של העיר בטענה שהוא רוצה למלוך. איכשהו, הצליח שבתאי צבי לקשור קשרי ידידות עם הקאדי והלה שחררו ואף התיר לו לרכב על סוס – על אף שנאסר אז על יהודים לרכב על סוס בירושלים. שבתאי צבי הקיף את העיר שבע פעמים כשהוא רכוב על סוסו, והוא לבוש בגד מפואר בצבע ירוק. תלמידיו הלכו אחריו בשמחה ובשיר. יהודי העיר, המומים מהצלחתו חסרת התקדים, צפו במחזה משתאים.

אז ציווה נתן על שבתאי צבי לצאת לערי האימפריה העותומנית ולהודיע כי הוא המשיח. שבתאי, שניחן באישיות ממגנטת, עבר בצפת, זכה לאהדה גדולה בה ואליבא דשלמה שבא מינה שם עשרה נביאים ונביאות. הוא המשיך משם לדמשק ולחלב. עוד קודם לכן שיגר נתן אגרת לקהילה היהודית הגדולה בחלב ובה הזהיר מפני התנגדות לשבתאי צבי נוסח מה שקרה בירושלים. האיגרת, כמו גם אישיותו של שבתאי צבי, עשו את שלהן. הרב שלמה לניאדו, מנהיג הקהילה, נשבה בקסמו של המשיח החדש והיה למעריצו. בחלב מינה שבתאי צבי עשרה נביאים וארבע נביאות (על האחרונות סופר כי אמרו דברי תורה על אף שלא למדות תורה מעודן). בחלב גם התנסה שבתאי צבי בחיזיון בו נגלתה אליו דמותו של אליהו הנביא. התגלות זו עשתה רושם עצום, וכשיצא שבתאי צבי לאיזמיר ליוו אותו רבים מבני העיר.

השמועה עשתה לה כנפיים. ככל שעבר המשיח החדש בדרכים וביקר בקהילות כך גאתה והלכה ההתלהבות סביבו. היהודים האמינו כי המשיח החדש יוביל את העם הנדכא בגו זקוף לירושלים. רבבות מכרו את רכושם וציפו לאות המיוחל שיגיע, האות שבעקבותיו יארזו את צידם וייצאו לארץ הקודש. היו כאלה ששכרו ספינות לקראת השעה היעודה. איגרותיו של נתן ליבו את ההיסטריה הזו. אופוריה של ממש שרתה עתה על היהודים.

עזה עצמה הפכה למרכז הנבואה. רבים נהרו לשם, בין השאר ממצרים ומסוריה, כדי לראות ולשמוע את הנביא שהכתיר את המשיח. רבים מהם לנו ברחובות ושיננו את התיקונים והסיגופים שקיבלו מנתן. שלוש מאות איש ליוו את נתן לחברון בדרכו לעשות שם טבילות בשלג. נתן הבהיר שוב ושוב כי ככל שירבו בני ישראל בתעניות ובסיגופים יהיה הדור זכאי ופטור מייסורים של חבלי משיח וכאשר יעשו בני ישראל תשובה שלמה תבוא גאולתם האחרונה. נתן העצים את הדברים כאשר באיגרות ששיגר לתפוצות בישר ששבתאי צבי יכבוש את השלטון מהטורקים ללא מלחמה וכל המלכים יהיו לו למס עובד ולא תהיה הריגה בערלים זולת בארצות אשכנז, כנקמה על פרעות ת''ח ות''ט. יתר על כן, נתן אף הסביר כי המשיח החדש ילך אל מעבר לנהר סמבטיון (עד כמה הייתה חשיבות לנהר מיסטי זה, המסמל את הגבול עם ממלכת עשרת השבטים האבודים, ניתן ללמוד מסיפור שמביא פנחס שדה על מפגש בין נתן העזתי לאלדד הדני וישיב משם את עשרת השבטים.

ההתעוררות הדתית הזו עוררה חששות כבדים בקושטא. בקיץ 1666 נאסר שבתאי צבי בגליפולי. אז חיבר נתן העזתי ''דרושים'' בשבח מעמדו המיסטי מאז הבריאה. לאחר שהמיר שבתאי צבי את דתו לאיסלם עזב נתן את עזה עם קבוצה גדולה מתומכיו, כולל חמיו ומשפחתו, וב-‏20 לנובמבר כתב מדמשק לשבתאי צבי כי הוא בדרך לראותו, כנראה על פי הזמנה ששיגר צבי עצמו. אמונתו באיש שמשח בעצמו לא נתערערה. כבר מלכתחילה רמז לסיבות מיסטיות להמרה, ואז גם החל חותם בשם ''נתן בנימין'', השם שהעניק לו שבתאי צבי בעזה. בפסחו על הקהילות הגדולות, שהוזהרו על ידי רבני קושטא, הגיע בסוף ינואר 1667 לברוסה. משם כתב איגרת לאחיו של שבתאי צבי באיזמיר, ראשונה בשורה ארוכה של כתבים המגנים על המרתו של שבתאי צבי ועל המשך שליחותו. בברוסה איימו עליו בחרם אם לא יעזוב את העיר ויידום, והוא המשיך עם שישה מלווים בלבד, ביניהם שמואל גנדור ממצרים, שליווה אותו עד יום מותו. מאמצע מרץ עד סוף אפריל שהה באיזמיר, נפגש עם כמה מאמינים, אך הרבה להתבודד, הסתייג מזרים ואף נהג בגסות כלפי משלחת משלוש קהילות בצפון איטליה שעשתה את דרכה לשבתאי צבי וביקשה לשוחח עם נתן. נשתמר תיאור פרטי פגישתו עם הכומר ההולנדי קונן ב-‏25 באפריל. בדרכו לאדריאנופול נעצר באיפסולה הסמוכה ונחקר על ידי משלחת מאדריאנופול וקושטא. ב-‏31 במאי נאלץ לחתום על התחייבות לא להיכנס לאדריאנופול, לא להתכתב עם שבתאי צבי, לא לזמן אסיפות ולהודות בטעותו, אם לא יופיע המשיח עד 14 בספטמבר – תאריך שנקבע על ידו עוד קודם. לאחר מכן חזר בו נתן מכל ההתחייבויות הללו בטענה שלא חתם עליהן מרצונו החופשי ולמעשה נאנס לעשות כן.

כדאי לשים לב ליצירתו המפורסמת ביותר של נתן, הלא היא הקבלה השבתאית בכבודה ובעצמה. טיעונו המרכזי היה שהמרת הדת של שבתאי צבי נועדה להעלות את הניצוצות הקדושים המתרכזים עתה באיסלם, ניצוצות שרק המשיח עצמו יכול לגאול. לשם כך הוא חייב לרדת לתהום ה''קליפה'', לקבל למראית עין את שליטתה וכך לבצע את החלק המסובך ביותר של שליחותו על ידי כיבוש ה''קליפה'' מבפנים, כמרגל במחנה האויב. הוטל עליו להתבזות ולהיקרא בוגד בטרם יתגלה במלוא תפארתו בפני העולם כולו. בהנחת הפרדוכס על משיח מומר – גואל טראגי אך לגיטימי - ביסודה של התיאולוגיה החדשה, הניח נתן את היסוד לאידיאולוגיה השבתאית במאה השנים הבאות.

יתר על כן, התיאולוגיה של נתן הסבירה גם את אי-כפיפותו של המשיח לחוקי התורה. לשיטתו של נתן, קיימים באינסוף שני סוגי ''אורות'', אור מלא מחשבה (המכיל את כל הכוחות המתמקדים במעשה הבריאה) ואור נטל חשבה (המכיל את יתר הכוחות באינסוף). מאז הבריאה נאבקת נשמתו של המשיח, תוך יסורים מרובים, על שחרורה מתחום האור נטול המחשבה, כדי למלא את תפקידה הגדול – פתיחת החלל הקדמון (כלומר, זה שקדם לבריאה) לחדירת האור מלא המחשבה ולהביא את התיקון ל''קליפות'' המייצגות את הרוע. בכך שונה תפקידו של המשיח מזה של יתר בני התמותה: הם פועלים באמצעות מצוות התורה, ואילו הוא – בהיותו קשור אל האור נטול המחשבה – לא הושם מעולם תחת שלטון התורה. דוקטרינה זו אפשרה לנתן להגן על ככל מעשה של שבתאי צבי שהיה זר לדת היהודית. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין עד כמה היא סתרה את כל ערכי היסוד של הדת המוכרת והממוסדת.

נתן הוסיף לנדוד ברחבי הבלקן. הוא נדד בחשאי דרך תרקיה ויוון, שם הייתה עדיין אהדה חזקה לתנועה השבתאית. בראשית 1668 הגיע לקורפו וארגן שם אסיפות חשאיות של תומכים. ביוזמת שבתאי צבי יצא לבצע טקס מיסטי ברומא, מקום מושב האפיפיור. כשהגיע לוונציה, ב-‏20 במרץ, גרם ביקורו להתרגשות ולחששות ורק בלחץ מגבוה קיבל אישור להיכנס לגטו היהודי. במשך שבועיים נחקר על ידי הרבנים כשהוא מוקף מעריצים, וממש כפי שהיה באיפסולה הודה בשגיאותיו בפני הרבנים – שפרסמו את הודאותיו ברבים – וחזר בו מהודאתו בהצהרותיו למאמינים. מוונציה נדד לבולוניה, פירנצה וליבורנו, שם שהה מספר שבועות בחוג מאמינים ומשם המשיך לרומא. בראשית יוני ביצע שם טקסים סודיים דוגמת שלמה מולכו ותוך ימים ספורים הלך לאנקונה ונפגש שם עם הרב מהללאל הללויה, מאמין נלהב, שתיאר בפירט את פגישתם. אז גם כתב והפיץ חיבור אפוקליפטי על שליחותו לרומא. נתן חזר לטורקיה ועשה זמן מה עם שבתאי צבי באדריאנופול. שישה חודשים שהה בסלוניקי וקבוצת חכמים נתרכזה מסביבו. נתן לא עזב עוד את מקדוניה ואת בולגריה ושהה בעיקר בסופיה, אדריאנופול, קסטוריה וסלוניקי, לבד ממסעות חשאיים אל שבתאי צבי ששהה מ-‏1673 בגלות באלבניה. רבים מרבני מקדוניה עמדו לצידו למרות החרמות הכבדים ונתן שמר על קשרים גם עם מנהיגים שבתאיים אחרים שראו בו מנהיג. ב-‏1676, כשהלך המשיח השבתאי לעולם שכולו טוב והוא בן חמישים שנים בלבד, הפיץ נתן העזתי את הרעיון לפיו שבתאי צבי ''נבלע באורות העליונים'', כלומר הפך לחלק מהאלוהות.

ב-‏1680 הלך גם הנביא מעזה לעולמו, והוא בן שלושים ושבע בלבד, ונקבר בסקופיה שבמקדוניה.

מכתביו של נתן משקפים אישיות חזקה, אם כי המכתבים הספורים שנשתמרו מההתכתבות הרבה שלו עם שבתאי צבי מבטאים כניעה והערצה – בניגוד מוזר לעליונותו המוסרית והאינטלקטואלית ביחס לשבתאי צבי. למרות שלא נתבקש על ידי שבתאי צבי להתאסלם, הגן נתן גם על ה''נבחרים'' שעשו כן בפקודת שבתאי צבי. אף על פי כן היו גם תקופות של מתח בין השניים. לאחר מות שבתאי צבי המשיך נתן – אף כי מיעט – להטיף בבתי הכנסת של סופיה כי שבתאי צבי ''נעלם'' בספירות העליונות יותר, משם יחזור ב''יום השם''. על נתן נפוצו אגדות רבות ולקברו בסקופיה עלו שבתאים לרגל במשך דורות. המצבה, שכתובתה נשתמרה, נהרסה במלחמת העולם השנייה. רישום דיוקן שלו, שנעשה בידי יורד ים שפגש בו בעזה בשנת 1665, פורסם בזמנו ואפשר שהוא אותנטי. על גורל שני בניו לא ידוע דבר.

בין 1665 ל-‏1679 עסק נתן בפעילות ספרותית מגוונת. כמה ממכתביו הם, למעשה, מסכתות תיאולוגיות. תחילה כתב ''סדר הפסקה של 6 ימים ו-‏6 לילות'' עם סדר ''תיקוני תשובה''. חיבורים אחדים בביאור חיזיון תהליך הבריאה שלח נתן לקהיר, ומהם נותר רק ''דרוש התנינים''. לאחר המרת שבתאי צבי התייחס נתן לתפקיד המשיח ולמעשיו הפרדוכסליים ב''ספר הבריאה'' שנכתב בשני חלקים ב-‏1670 ונודע גם בשם ''רזא כעובדה דבראשית''. הספר נמצא בכשלושים כתבי יד עד לאמצע המאה השמונה עשרה ובכמה מהם יש הקדמה ארוכה. ספרו ''זמיר עריצים'' (הידוע גם בשם ''דרוש המנורה'') עוסק במעמד התורה בימות המשיח וצידוק האנטינומיזם של שבתאי צבי. מאיגרותיו למאמינים נודעת חשיבות רבה לסנגוריה הארוכה על שבתאי צבי שנכתבה, כנראה, ב-‏1673. קטעים מחיבורים אחרים מפוזרים במספר כתבי יד. שלושה פיוטים ארמיים משלו, לשלוש הרגלים, הוכנסו אל תוך הספר האנונימי ''חמדת ימים'', ספר מוסר ואורחות חיים מראשית המאה השמונה עשרה. מחבר הספר היה שבתאי-חסידי, אך זהותו עלומה ואין כל יסוד לדיעה כי היה זה נתן העזתי. אמרותיו והנהגותיו לאחר מות שבתאי צבי נרשמו על ידי ישראל חזן מקסטוריה, שהיה מזכירו במשך שלוש שנים. ליקוטי מנהגיו המיוחדים נערכו על ידי תלמידיו בסלוניקי (שראו בו התגשמות של האר''י) והופצו בטורקיה ובאיטליה, והם נמצאים במספר גירסאות. קיצור שיטתו של נתן נכלל כחלק הראשון בספרו של יעקב קופל ליפשיץ ''שערי גן עדן'' ונדפס כטקסט קבלי מוסמך בלי שהוכר אופיו הכופרני.

תמה פרשת חייו של הנביא מעזה. נבואותיו הביאו לשבר אדיר בעם היהודי, שבר שממנו לא התאוששה היהדות עד ימינו אלה. הוא הוא האיש שיצר את התנועה שהולידה נביאי שקר שמרביתם נשכחו והתפוגגו אל תוך דמדומי הערפל שבהם נותרה עדיין צלליתו העצומה של האיש מאיזמיר. הוא שנבואותיו השתבשו בזו אחר זו, ממש כנבואתו של הרב מרדכי אליהו ש''היה לא תהיה'' נסיגה מעזה. שהרי משיחי שקר קמים והולכים מדי כמה שנים ורק עוצמת נבואתם היא שקובעת את משקלם הסגולי.

אחד הפרדוכסים הגדולים ביותר של ימינו נעוץ בעובדה שדווקא חובשי הכיפות הסרוגות שהתפללו בדבקות עצומה מתוך אמונה עמוקה שהתפילה והכוונה יביאו את הקדוש ברוך הוא לסכל את הפינוי נאלצים עתה להתמודד עם השבר שבקריסת מערכת ההנחות הזאת. ''השאלות המרתקות מכולן'', כתב על כך אבישי בן חיים בשבוע שעבר, ''עוסקות בנושא האמונה ובשאלות ''למה ה' עשה לנו את זה?'' ו''לאן הלכו כל התפילות שלנו? למה הוא לא הושיע אותנו? כל כך ביקשנו, כל כך רצינו. ובשביל מי רצינו, למען כבודו יתברך! למען גילוי שמו בעולם! אז למה ה' הטוב גורם לחילול שמו, הרי לא קשה בעיניו לעשות לנו איזה נס?'', כלשון שאלה שנשלחה לרב זלמן מלמד. איך זה לא שעה האל לתפילות הרבות ובכללן לתפילה הגדולה אי פעם בכותל המערבי, שנערכה ערב ההתנתקות?''

עכשיו, אגב, הם מתנבאים גם על קריסתה של הציונות החילונית. ראש הממשלה יהיה דתי, הסנהדרין יחליף את בית המשפט העליון ובא לציון גואל. כיסופי הגאולה הללו, שמצווה לקרבם באמצעות תפילה ומעשים שהם לרצון האל, מביאים אלינו את הנתנים והשבתאים החדשים בדמותם של רבני יש''ע ושאר חוזים שאינם מהססים לטלטל את אמונות מעיציהם אנה ואנה ללא התחשבות במציאות הגשמית או מתוך התעלמות ממנה.

הוא שאמרנו: משיחי שקר יש בכל דור ודור. פעם הם באים מעזה ופעם הם מבקשים להחזיק בה. רק הנסיבות משתנות. אבל בסופו של דבר לא הם אלה שמשלמים את המחיר אלא תלמידיהם וצאצאי תלמידיהם.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר מצוין [חדש]
אבי   יום ב', 12/09/2005 שעה 11:49 אתר אישי
מאמר מצוין, מהטובים שלך.
הייתי מזכיר גם את העובדה שהיישוב היהודי בעזה נקטע במאורעות 1929.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר מצוין [חדש]
אורי קציר   יום ב', 12/09/2005 שעה 13:50
בתגובה לאבי
תודה, אבי. כל הרעיון הוא להראות שמאחורי כל משיח שקר עומד דינמו אידיאולוגי ופוליטי. נתן העזתי הוא דמות מרתקת ללא כל קשר לנושאים הקטואליים של זמננו, אבל הוא בהחלט ממחיש לאן אפשר להגיע כשהמיסטיקה והעולמות העליונים נמצאים בראש סדר העדיפויות ומחליפים בתודעה את המציאות הגשמית שלנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יופי:-( [חדש]
אני   יום ב', 12/09/2005 שעה 22:00
די עם זה כבר.לא הספיק לכם לגרש 8000 אנשים מהבתים שעכשיו אתם גם רוקדים על הדם?

כמה רוע יש בכם?

וסתם לידע כללי-אם היום מעל ל50% מתלמידי כיתות א' לומדים בחינוך דתי,כן רבנים או לא רבנים,עוד 20 שנה אנחנו נהיה פה רוב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יופי:-( [חדש]
דודו בן עמי   יום ב', 12/09/2005 שעה 22:43
בתגובה לאני
א. לא היה גירוש. כשהמדינה משלמת פיצויים נדיבים למפונים, מיישבת אותם על חשבונה כמעט בכל מקום שהם בוחרים ועושה מאמצים לשמר אותם כקהילה, זה לא גירוש. אבות אבותי גורשו מספרד בלי פרוטה בכיסם, רכושם נבזז וחלק מהם נרדפו, עונו ונרצחו. אולי כדאי שתפסיקי למלמל מנטרות חסרות היגיון ותכירי במציאות. זה היה פינוי דה לוקס. הלוואי על כל חייב משכנתאות בארץ פינוי מיוחס כזה.

ב. ריקוד על הדם? איזה דם נשפך כאן? מישהו נגע בכם?

ג. המשפט האחרון שלך מראה שמבחינתך את שייכת לעם הנבחר - הדתיים. התחרות האמיתית שלך, ספרית ואיכותית, היא לא נגד עמים אחרים אלא נגד החילונים. אורי קציר צדק. הפכתם לכת קיצונית וקנאית שאין לה כלום עם ההגדרות היסודיות ביותר של מדינת ישראל. מעין אחים מוסלמים בגירסה שונה מעט: משתלבים לכאורה במימסד, אבל בחסותו פועלים נגדו מבפנים כדי להפילו ולהקים תיאוקרטיה חומייניסטית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תזכורת חשובה מאוד [חדש]
אלי   יום ג', 13/09/2005 שעה 7:25
במיוחד לאור התעוררות הקבלה בשנים האחרונות
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר מעניין, אבל... [חדש]
עופר לנדא   יום ג', 13/09/2005 שעה 8:41 אתר אישי
שמע, המאמר כשלעצמו היה מעניין מאד באספקט ההיסטורי שלו, אבל הניסיון לתת לו משמעות אקטואלית נופל איפשהו בדרך.

נכון, שבתאי צבי ונתן העזתי היו, בסופו של דבר, נוכלים - או שוטים. האם זה אומר משהו על אידיאולוגיה אחרת או על מנהיגים רוחניים אחרים? זה כמו שתאמר שמכיוון שיש אנשי רוח או מנהיגים חילוניים שסרחו, או שסתם דיברו שטויות - אז כל המנהיגים החילונים סורחים ומדברים שטויות.

ככה זה כשיש לך קבוצה או עם שמתקיימים במשך אלפי שנים ומחזיקים בשאיפה חזקה הנשמרת לאורך כל אותם שנים - יש עליות ומורדות, אבל הכיוון הכללי נשמר, גם אם בדרך יש מישהו או משהו שקצת משבש את התוכניות.

ושוב, לנסות לקשר בין ''נתן הנוכל שיצא מעזה'' ובין ''אלו שמנסים לשמור על עזה'' - ולכן הם כנראה נוכלים, זה כמו לטעון שאם פושע מסוים יצא מעיר מסוימת, אז כל מי שמנסה לשמור על אותה עיר הוא פושע גם כן.

וכדי לסיים בנימה חיובית אזכיר שוב שכמאמר היסטורי נהניתי מאד לקרוא אותו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר מעניין, אבל... [חדש]
אורי קציר   יום ג', 13/09/2005 שעה 11:37
בתגובה לעופר לנדא
אתר אישי
אינני מסכים עמך, עופר. אני סבור שבמצב הרוח המיסטי שבו היו שרויים המוני יהודים באותה תקופה היו לא מעטים שחיפשו אלמנטים משיחיים גם בעצמם ובחבריהם הקרובים. והרי הדבר אינו חריג גם במונחים של ימינו. להזכירך, פלג שלם באחת החסידויות הגדולות ביותר בעולם רואה עד היום ברבו המת את משיח בן דוד. כרזות המבשרות על בוא אותו משיח, בצירוף דיוקנו ואלמנט גרפי של שמש עולה מפוזרות בכל מקום בארץ.

הקישור בין עזה של נתן לעזה של ימינו הוא סמלי בלבד. שים לב שאת נבואת השקר ייחסתי לאלה המתיימרים לפרש את דבר האלוהים לצאן מעריתם ומספרים לו שרצון האל הוא ש''היה לא תהייה'' נסיגה. ושוב, להזכירך, מדובר באדם ששימש בכהונה הרבנית הממלכתית הגבוהה ביותר אצלנו.

לקרוא לשבתאות ''שיבוש תוכניות'' זה בערך כמו להודיע לנוצרים שהפרוטסנטיות - שפילגה את הנצרות, יצרה מחנות ומדינות של רודפים ונרדפים וכיום מאות מיליונים מאמינים בה - היא פסיק בהיסטוריה של הנצרות. זה לא ממש כך. השבתאות יצרה אצל רבים רבים חוסר אמון מוחלט בכל התופעה המשיחית ויתכן מאוד שהעובדה שאתה ואני איננו משיחיים קשורה לתובנה בעניין זה של אבות אבותנו ולטראומה שהם עברו כתוצאה מהמשיח שהכזיב. רבים התאבדו. אחרים התרוששו בשל חיסול רכושם וכוונתם לעלות ארצה בעקבות המשיח.

יתר על כן, הנושא של מנהיג שיש בו אור פנימי המכוון את צעדיו עד להתגלותו כמשיח קיים גם בגלגולים מאוחרים יותר של התיאולוגיה היהודית. למעשה, החסידות מושפעת מהשבתאות השפעה עמוקה מאוד, וזו אחת הביקורות העיקריות שהטיחו בה המתנגדים, מהגאון מווילנה ועד הרב ש''ך (שפעם נשאל מהי הדת הקרובה ביותר ליהדות ובלי למצמץ השיב: ''חב''ד'').
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לעופר לנדא, שלום (ולאורי גם...) [חדש]
אילן   יום ו', 16/09/2005 שעה 9:38
בתגובה לאורי קציר
כבר ציינתי שאני לגמרי מסכים עם תגובתו של אורי. והנה, לא עבר לו אפילו יום אחד, ונתקלתי בבקורת על ספרו (הישן, שיצא כעת במהדורה חדשה) של מרטין בובר ''אור הגנוז'', שהוא אוסף של סיפורי צדיקים וחסידים (להבדיל מ''מתנגדים''....); והנה מה שנכתב ביקורת:
''......בובר ידע שהאמת סבוכה בהרבה, ושהחסידות מעניקה מימד הומניסטי לפרקטיקה דתית שהלכה והתקשחה ונתאבנה ונפרדה לחלוטין מן העולם המודרני. ******הוא האמין שיש להשיב ליהדות את המימד הרגשי בקשר הבלתי אמצעי בין אדם לבין אלוהיו, כפי שהאמינו בחסידות, והוא רצה לקרב את הספקנים, הסכולסטים ומחזיקי-הרשיונות אל הרוח הזאת*******: אבל בשום פנים ואופן אין לטעות בו ולחשוב, שרצה להעלות את גדולי החסידות למעלת קדושים יהודיים. לו היה קם מקברו וחוזה בלהט המשיחי של מקדשי הדם והאדמה, או בעדת המשתטחים על ציוני-קבר, או בקבליסטים השוטים הממלמלים שברי פסוקים ומוצאים בהם את עולמם, ללא ספק היה נחרד עד מאד. לא כך רצה שיקרה....''
אז איך לקרוא ל''שיבוש'' שחל גם בחסידות?? ''שובם של השבתאים'' או ''גונבי הדעת 2''???
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לעופר לנדא, שלום (ולאורי גם...) [חדש]
אורי קציר   יום ו', 16/09/2005 שעה 10:20
בתגובה לאילן
אתר אישי
יש, ללא ספק, קשר בין המיסטיקה השבתאית למיסטיקה החסידית. הדבר עולה משורה של מחקרים, כולל אלה של גרשום שלום, בתחום השבתאות.

חלק מהמאפיינים של השבתאות התגלגלו לתורות חסידיות. בין היתר, ניתן למנות את הדבקות, תורת הצדיק והעבודה בגשמיות. תכליתו הרוחנית העליונה של החסיד, היא להיות מקושר אל האלוהים בכל עת. לכן הכוונה היא הדבר העיקרי והחשוב, והמצוות הם רק אמצעים שאמורים לסייע בכך וחשיבותן משנית. התפילה תופסת מקום מרכזי, מכיוון שהיא משמשת ככלי חשוב בדבקות, כאשר המטרה היא להגיע אל מצב אקסטטי המתואר כהתפשטות הגשמות, בו האדם פושט מעצמו את תודעתו והכרתו הגלויה, ומנסה להגיע לחווית דבקות באלוהות. יש חסידויות שפיתחו את רעיון ההתבודדות, בו האדם מתנתק מחברת האנשים לפרק זמן, ומתבודד עם עצמו בחיק הטבע, בכדי להגיע אל הדבקות.

תורת הצדיק - מרכזיותו של המנהיג הרוחני. האדמו''ר, הינו ''צדיק יסוד עולם'' והוא החוליה המקשרת בין הקב''ה לבין החסידים. דרכו כל השפע והחיות יורדת משמי השמים אל נשמות הצדיקים. וכל חסיד מן השורה ושלא מן השורה מחוייב ומצווה להתקשר אל רבו בקשר נפשי אמיץ במה שקרוי הדבקות בצדיק, והלה מתדבק בשבילו באלהים. כך זוכה גם החסיד הפשוט לדבקות. בכלל תורה זו גם חובת הציות החמורה למשמעת הצדיק, ואף המנהג להעביר לידיו מתנת כסף או 'פדיון' בתמורה לשירותיו.

עבודה בגשמיות - ברוח דבריו של הבעש''ט בגנות הסגפנות, ולאור קבלת האר''י הרואה בעולם החומרי גלגול של מקור אלוהי, מייחסים חסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים, ובלבד שיכוון האדם השרוי בהם להעלותם לשורשם העליון בקדושה. אלמנט נוסף הקשור בכך וברעיון הדבקות הוא השמחה, שהרי שכינה איננה שורה מתוך עצבות. ואם אפשר לשמוח באמצעות כוסית של יין שרוף או משקה חריף הרי שאין בכך כל גנות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למה אין נביא (בעירו, או שלא בעירו)... [חדש]
אילן   יום ג', 13/09/2005 שעה 11:03
אורי שלום,

בזמן גלות בבל החל להתרחש בדת היהודית שינוי, שצבר עוצמה לאורך כמה מאות שנים נוספות ושתוצאותיו השפיעו ואף קבעו את מראה היהדות ההלכתית עד ימינו אלה. השינוי נבע משני מרכיבים שהצטברו יחד: א)החשיפה הגדולה לדת הפרסית-הזורואסטרית, שרעיונותיה האוניברסליים והא-טריטוריאליים והמונותאיסטיים היו דומים מאד ליהדות. ב) ההבנה שעל הדת היהודית להשתמר בלי קשר לטריטוריה, ושגם אם יוקם מחדש בית המקדש, על היהדות להיות ''מוכנה'' לעמוד לרשות מאמיניה באשר הם, ובודאי אם המקדש לא יוקם, או שייחרב שנית. לצורך זה צריכה לקום הנהגה דתית, הבנויה מעגלים-מעגלים: מרכז עולמי, מרכזים אזוריים, הנהגה מקומית וכו'.
אם עד שיבת ציון עדיין היה ליהדות קשר בלתי אמצעי עם אלוהיה דרך הנביאים, והכוהנים היו ה''רשות המבצעת'' מבחינת הניהול הטקסי של הפולחן ה''דתי-לאומי'', הרי החל משיבת ציון ועד לחורבן בית שני היה צריך (וכך אירע) לחול פיחות במעמדם של שני אלו;
הראשונים - מפני שכפי שגם ספר התנ''ך מראה, אין לשום אדם, רשות, או גוף שליטה בנביאים, שליחי האלוהים, וכשבונים ''מימסד'', הדבר האחרון שאתה רוצה, זה שיסתובבו בשטח אנשים לא מימסדיים, ועוד בעלי מעמד, שיעור קומה, וחו''ח אמינות (כל מימסד דואג קודם כל - ולפני נקיטת פעולות מגבילות ומדכאות אחרות - לעשות דה-לגיטימציה למי שיוצא נגדו, או למי שמסכן אותו).
לגבי האחרונים - מכיון שהם היו מאשיות המימסד הקודם, וכשאתה רוצה לעשות שינוי דוגמתי/מהפכני, אתה חייב להיפטר ממרכזי הכח הישנים. לכן גם עליית הפרושים על פני הצדוקים.
לכן ''נפסקה'' הנבואה, או יותר נכון נפסקה הלגיטימציה לנבואה, ובמקום שדברי אלוהים יובאו ע''י הנביאים בשם אומרם (ובכך תבוא גם גאולה לעולם....), עבר מרכז הכח לחכמים, בעלי הסמכות לפרש ולעבד את התורה וההלכות, עד עצם היום הזה.
כמו שאתה אומר, הכל פוליטיקה; בהקבלה למונחים שגורים בימינו, מרכז הכובד עבר מהרשות המחוקקת (אלוהים באמצעות נביאיו, ממשה ועד דניאל, זכריה וחגי), אל הרשות השופטת, המתאימה את החקיקה ש''נעצרה'' לפי ההנחות והצרכים המשתנים; לצורך העניין הדבר דומה למערכת חוקית/משפטית שהחוק האחרון שנחקק בה הוא המג'לה התורכי, או קוד נפוליאון, ועל בסיס החוק הזה עדיין מנסים בתי המשפט לקבל החלטות קוהרנטיות ורלבנטיות גם בשנת 2005; אם הדבר קשה עד בלתי אפשרי בפער זמנים של 150-200 שנים, על אחת כמה וכמה שאין הוא אפשרי בפערים של מאות רבות של 2000-2500 שנה, ולכן מעת לעת נוצרת אצל הנתינים-המאמינים מעין דרישה ל''עידכון'' החוק, שלא בדרך של פרשנות, אלא ע''י הופעת ה''מקור'' מחדש: נביאים, משיח, התגלות. כך היה לגבי ישו ובר כוכבא (לא לחינם שתי התופעות היו במרחק של כמאה שנים זו מזו, ושתיהן - ביחד ולחוד - היו התופעות ההרסניות והקשות ביותר לעם היהודי, יותר מחורבן שני בתי המקדש גם יחד, ועם השלכות ותוצאות לאלפי שנים קדימה), וכך היה גם לגבי מוחמד (במאמר מוסגר צריך לציין שהן הנצרות הראשונית והן האיסלם הראשוני בנו את עצמן חזק מאד על היהדות, והן למעשה ''בנותיה''), שבתי צבי ויעקב פרנק. במובנים מסויימים יש לכך קשר גם לאר''י ולקבלה, לבעש''ט ולחסידות, לרבי נחמן מברסלב ולר' מלובאביטש - כל האחרונים ומאמיניהם/חסידיהם חיפשו וביקשו מזמן לזמן, הכל לפי צוק העיתים, דרכים חדשות לתקשורת רוחנית ישירה יותר עם המקור - אלוהים, השכינה - והציעו כל מיני טכניקות המיועדות לכך, בין אם ליחידי סגולה ויודעי ח''ן, בין אם לציבור הרחב באופן קבוצתי, ובין אם לכל אדם בינו ובין עצמו.
בשורה התחתונה יש לכך אולי אפילו קשר הדוק יותר לפסיכולוגיה (במובן היונגיאני של התת-מודע הקולקטיבי) מאשר ל''פוליטיקה''; החיפוש אחר דמות האב, והרצון/כמיהה לקשר רגשי ישיר וכמה שיותר בלתי אמצעי עם האב הקדמון, זה שאנחנו כל כך חפצים באהבתו (או לפחות בתשומת ליבו), זה ש''חוסך שבטו-שונא בנו'', זה שבחיקו (אולי) אפשר למצוא את גן עדן.
אי אפשר להתעלם מכך ששלוש הדתות המונותאיסטיות ומאמיניהן כמובן נמצאות היום בשלב כזה של כמיהה וגעגוע (שבמובנים המודרניים אפשר לקרוא לו גם ''ראקציונריות''), שמחזק מגמות פסאודו-משיחיות ו/או אפוקליפטיות, ועוצמתן של רגשות ומגמות אלו מביא אותן למסלולי עימות זו עם זו (''אבא שלי יותר חזק/גיבור/חכם מאבא שלך, ואני אקרא לו כדי להראות לך את זה!'').
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

למה אין נביא (בעירו, או שלא בעירו)... [חדש]
אילן   יום ג', 13/09/2005 שעה 12:25
בתגובה לאילן
אורי שלום שוב,

תגובתי הקודמת נכתבה לפני שענית לעופר לנדא, ואני תומך בתשובתך לו ב- 100%. כנראה שהצלחתי קודם לכוון לדעת גדולים ממני.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין ומרחיב את הדעת. [חדש]
אוס קום   יום ג', 13/09/2005 שעה 11:43
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אנאכרוניזם [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 14/09/2005 שעה 1:28 אתר אישי
המאמר עצמו מתאר יפה את התקופה האמורה, ומציג באופן ברור הקשרים וזיקות בין המשתתפים השונים, אולם לא ניתן לקשור זאת אל מקרה 'עזה' הנוכחי, לבד מאותו אדם ושמו/כינויו.

פירושו של דבר הוא שהשוואה והעמדת דברים מסוג זה הווה דבר א-היסטורי, אשר ממנו ניתן לכאורה להקיש על קווי דמיון בין איזוטריקה דתית דאז ובעיות של דת ומדינה דהיום, עם או בלי מקובלים.

נתן העזתי חי בתקופה שדברים אלה רווחו מסביב, והנטייה אל האוקולטי לא אפיינה אותו ואת חבר מרעיו בלבד; היתה זו תקופה דתית במיוחד, ואם מתבוננים על דברים שארעו באותה תקופה בנצרות, למשל, אין מה להתלונן על העזתי, שלכל היותר קיים יחסי מין עם יותר מאישה אחת. זה שטען דברים שונים בקשר להווייתו ויכולתו אינו דבר כה יוצא דופן בהקשרים של תקופות אלו, ולשפוט את דמותו מתוך הכורסה של שנת 2005 ומתוך ערכנו, נראה לי קצת מאולץ. האדם היה בוודאי שרלטן, ומן הסתם נתן עין בנשים. אז מה? ה'סכנות' שעליהן נרמז בכל האמור לפירוק היהדות אינן רלבנטיות, אלא אם כן אתה מאמין בחיבור ישיר ובלתי קטוע בין היסטוריה יהודית של 2000 שנה, על כל המשתמע מכך.

הווה לומר: אינך יכול למלא את דמותו במשמעות טלאולוגית המתייחסת להווה ולבעיות המתקיימות כאן ועכשיו בעיר עזה. אציג לך דוגמה מדומיינת: אם פלוני מגרמניה נקרא ''נירנברגר'' בשם משפחתו, והיה ידוע כהולל וכתליין בעיר נירנברג ו/או אף הקים מסדר דתי במקום בימי הביניים – עדיין אין לקשר את דמותו אל חוקי נירנברג, למרות הדמיון במוצא, בדת, במקורות, בשם, וביחוס ההיסטורי. זה פשוט לא רלבנטי.

זהו הדבר אליו כולנו צריכים לשאוף: לנתק את מושאי מחקרנו היהודיים מן התת מודע הקולקטיבי שמבקש לקשר אותם פעם נוספת אל גורלנו כיום.

ואידך זיל גמור.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד היבט של עזה [חדש]
אבשלום אליצור   יום ד', 14/09/2005 שעה 18:59
הייתי בעזה רק פעם לפני הרבה שנים, שמאלן צעיר בימי טרום-האינתיפאדה שניסה לעזור למשפחתו של צייר עצור, וזכיתי לפגוש את חיידר עבד א-שאפי, נשיא ''הסהר האדום'' ואת פרח אבו מידן, לימים שר המשפטים של הרשות. טוב, זה סתם שוויץ קטן. רציתי להוסיף היבט היסטורי יהודי על תולדות העיר הזאת.
בעזה קבור רבי ישראל נג'ארה (1555-1628), שהיה רב העיר דור אחד לפני שבתאי ונתן. ראו:
הוא היה משורר יחיד במינו, ושיר אהבה שלו בוצע לאחרונה ע''י אנסמבל היונה וברי סחרוף בניהולה המוסיקלי של פרופ' חביבה פדיה, ראו:
אבל בעיניי היצירה הכי מופלאה שלו היא ''יה ריבון עלם,'' פיוט לשבת בארמית שהולבש במנגינה נפלאה. כאן מתהדר נג'ארה בשליטה כה טובה בשפה הארכאית ההיא עד שהוא יכול ממש ללהטט בה: ''שבחין אסדר צפרא ורמשא, לך אלהא קדישא די ברא כל נפשא. עירין קדישין ובני אנשא, חיוות ברא ועופי שמיא. יה ריבון עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא.''
לשמיעת גירסאות שונות של השיר (אני נמס דווקא למשמע הניגון האשכנזי הנפוץ) ראו את האתר ''פיוט'' לעיל וזו הזדמנות להתוודע אל אחת מפינות החמד היפהפיות באינטרנט העברי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הוא שאמרנו: [חדש]
שלומי   יום ב', 28/11/2005 שעה 22:56
משיחי שקר יש בכל דור ודור. פעם הם באים מאוסלו ופעם מז'נבה. רק הנסיבות משתנות. אבל בסופו של דבר לא הם אלה שמשלמים את המחיר אלא בעיקר נוסעי האוטובוסים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הוא שאמרנו: [חדש]
מאור   יום ג', 02/05/2006 שעה 21:55
בתגובה לשלומי
שלומי - ישר כחך !!
לא יכולתי לכתוב טוב יותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר ארסי במיוחד [חדש]
מאור   יום ג', 02/05/2006 שעה 21:53
היה אפשר לכתוב את השורות האחרונות בתחילת המאמר ואז הייתה מתגלית הכוונה האמיתית של המחבר.
בורות שכזו - המון זמ לא נתקלתי

קציר - אינך מגיע לקרסוליו של הרב אליהו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מאמר ארסי במיוחד [חדש]
יצחק ניאזוב   יום ד', 07/12/2011 שעה 17:44
בתגובה למאור
חזק ! חוצפה של ''קציר אומר'' שבאמת אין לו הרבה מה לומר.
אבל לגופו של ענין מראה גם בורות בהבנה שכל ילד מבין
ש''היו לא תהיה'' אין הכוונה ל''נבואה'' או ''הבטחה'',אלא ''משאלה'' ו''תקוה'', זכורני כשהלובאויטשער רבי היה מדבר על השואה היה אומר : היו לא תהיה, כלומר : היו(= מה שכבר קרה)בלשון עבר. לא תהיה(=לא יקרה שוב)והאם משהו מהקהל הבין אותו שהוא מבטיח שלא תהיה שואה?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©