לפנות את הגוויות המרקיבות
יום ו', 02/09/2005 שעה 1:24
הליכוד מתפרק, העבודה לא רלוונטית, שינוי אינה מצליחה לחרוג מהמצע החד-ממדי. באמצע נוצר חלל עצום שמשווע למילוי. המצב כזה, בו במפלגות המסורתיות מצויות בפשיטת רגל אידיאולוגית ותודעתית, יש מקום בישראל לשני סופרמרקטים רעיוניים שיתמקמו במרכז-שמאל ובמרכז-ימין. יש יתרון עצום לשתי מפלגות כאלה, משום שהן מרכזות יחדיו קהלים רחבים וממתנות את השוליים הקיצוניים. מפלגות כאלה מרכזות יחד את רוב רובו של המעמד הבינוני, שהוא הבסיס המובהק והנורמטיבי ביותר של כל חברה דמוקרטית מבוססת
הליכוד מתפרק. אולי הוא עדיין מצוי במסגרת ארגונית אחת, ואולי המסגרת הזו תשרוד גם את הבחירות הקרובות, אבל בפועל הוא כיום ליכוד שונה לגמרי מזה שהלך לבחירות לפני שנתיים וחצי. הוא קרוע מבפנים, מפורר אידיאולוגית ומשתדל להתאים את עצמו לאותה מיטת סדום שכפה עליו אריאל שרון: בעוד צידו האחד של הגוף נמתח כדי להתאים את עצמו לפרגמטיזם השרוני ומזהה מכנה משותף רחב עם מפלגות שעד לא מכבר נחשבו כיריבות קשות, דוגמת העבודה ושינוי, הרי שצידו האחר משתדל להאריך את גופו בעוד כמה סנטימטרים ימינה, מתגאה בפייגליניו ורואה עצמו כמי שאפילו הכהניסטים של חברון, איתמר ותפוח הם חלק מאושיותיו.

ברמה הבסיסית ביותר אין אפשרות למתוח מכנה משותף בין התפיסה המשיחית של חובשי הכיפות הקיצוניים מתנועת מנהיגות יהודית לבין המתינות המדינית המרכזית שמשודרת ממשרדיהם של אהוד אולמרט, יעקב אדרי, רוני בר-און ומאיר שטרית. אלה רוצים מדינה שתחדש את מלכות ישראל, תבנה את בית המקדש ותכונן סנהדרין, ואלה מבקשים להסדיר, באמצעות פשרה טריטוריאלית, את הסכסוך עם הפלסטינים ובאמצעותם גם את הסכסוך המזרח תיכוני כולו. אלא יכולים להצטרף בקלות ללהקה בראשות הצמד ברוך מרזל את נועם פדרמן, ואלה דוגלים בתפיסה מדינית המקובלת, כלל, על מרבית הציבור שבחר בחברי הכנסת של העבודה ושמאלה. בין כל אלה, משתרבבת דמותו הכריזמטית של בנימין נתניהו, שמזגזג ימינה ושמאלה בהתאם לשבשבת הפוליטית ולסקרי דעת הקהל ומשדר מסר כפול: כאופוזיציונר תמיד ייטה ימינה מהמרכז, וכראש הממשלה – יתמתן עד כדי ניהול מו''מ עם הסורים על פרשה טריטוריאלית מרמת הגולן והחזרת מרבית שטחה של עיר האבות חברון לרשות הפלסטינית.

מזגזג בין משיחיסטים לפרגמאטים. בנימין נתניהו

העבודה מתפרקת. בשונה מהליכוד, היא איננה קרועה בין פלגים המייצגים מוטיבים אידיאולוגיים שונים. כעיקרון, דווקא בה יש אחידות אידיאולוגית בנושאים מדיניים. אין הרבה הבדלים בין עמדותיהם של דני יתום ועמיר פרץ, למשל, או בין אלה של עמרם מצנע ואופיר פינס. אבל דווקא אצל העבודה, המתחים החברתיים וחוסר האמון הפנימי מייצרים דינמיקה של פשיטת רגל פוליטית.

קחו, למשל, את עמיר פרץ ואת בייגה שוחט. האחד הצליח לבסס לעצמו עמדה טרייד-יוניוניסטית חזקה, בתמיכתם של ועדי עובדים גדולים ובהנהגת ארגון העובדים הגדול ביותר במדינה. המסר שלו מוגדר שם לעתים קרובות כ''אדום'' (בהשוואה לצבעים המקובלים במפלגת העבודה, כמובן). הוא תומך בהגברת התערבות הממשלתית בתשלומי ההעברה ובצמצום חופש הפעולה של המעסיקים בקביעת שכר העובדים. עמדות אלה נתפסות כמנוגדות לתפיסת השוק החופשי.בתפיסה אחרונה זו דוגל, ברמה מסוימת, שר האוצר לשעבר בייגה שוחט. שוחט אף נתפס כמקורה לבנקים הגדולים, שמבחינת הרטוריקה הפרצית מסמלים את תמצית הניצול הפיננסי של האדם הקטן. שוחט, למשל, היה זה שהתיר בתקופת כהונתו באוצר את הבאתם ארצה של עשרות אלפי עובדים זרים. פרץ סבור שזו הייתה פעולה הרת אסון שדחקה ממעגל העבודה את רגליהם של רבבות ישראלים וגררה אותם מטה, אל שכבות המצוקה.

לשתי המפלגות הללו אורבות מפלגות אחרות המתכוונות לקלוט את עודפי המנדטים שלהן. ש''ס, האיחוד הלאומי והמפד''ל בימין; שינוי ומרצ-יחד בשמאל. כמעט בכל המקרים מדובר במפלגות אידיאולוגיות אך כמעט חד-מימדיות בנטיותיהן. קשה לדעת מהן תפיסותיה הכלכליות של האיחוד הלאומי, ממש כשם שבעייתי מאוד הניסיון להגדיר חד-משמעית את נטיותיה המדיניות של שינוי.

ובכן, דומה כי הליכוד והעבודה מתקרבים במהירות אל קץ תפקידם ההיסטורי. העבודה, על גילגוליה השונים, הניחה את הבסיס האידיאולוגי והסוציאלי להקמת מדינת ישראל ולניהולה במשך למעלה משנות דור. אבל בימינו שוב אין היא מסמלת בהכרח אידיאות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות והיא הפכה למעין ערב רב שחוט השדרה שלו הוא התפיסה המדינית היונית המשותפת. הליכוד, מצידו, השלים את העבודה בביצוע מהפך היסטורי – חברתי ופוליטי כאחד – ובהשלמה כפויה ומתמשכת עם גניזת החלום של יישוב ארץ ישראל המערבית כולה. לעניין זה, התרגיל הפוליטי של משה פייגלין, המבקש לבצע השתלטות עוינת על מפלגה שמעולם לא אימצה את עמדותיו – כולל בתקופות השמרניות ביותר שלה – אינו מסמל בדיוק את הליכוד עצמו.

המערכת הפוליטית של ישראל חייבת להתייצב מחדש. המבנה שלה, רצוי שיהיה דומה לזה שקיים במדינות אחרות בעולם, דוגמת בריטניה, גרמניה וארצות הברית. במדינות אלה קיימות שתי מפלגות גדולות ואילו יתרת הכוח הפוליטי מתחלקת בין קבוצות שמבחינת השפעתן הן כמעט שוליות. יחד עם זאת – וכאן מדובר באחת ההתניות החשובות ביותר של המבנה החדש – בכל המדינות שהזכרתי אין ערעור על שיטת המימשל ועל כללי המשחק הפוליטיים. כך, לדוגמה, פאט רוברטסון וג'רי פולוול מהמפלגה הרפובליקנית בארה''ב, שמרנים ככל שיהיו, אולי רוצים להשפיע על סדר היום הלאומי האמריקני בכיוונים הנוחים להם, אבל בשום מקרה אינם כופרים בנכונותה ובתקפותה של השיטה הפוליטית הנהוגה בארצם.

רטוריקה אדומה במפלגה שבעה. עמיר פרץ

בישראל, לעומת זאת, יש גופים כאלה: בשמאל פועלות קבוצות אנטי-ציוניות קטנות ובלתי מגובשות המבקשות לפרוק את המדינה מסמליה היהודיים ולהרכיבם מחדש כמייצגי מדינה שבה אין משמעות להרכב הדתי או הלאומי של התושבים (או במלים מקובלות יותר, ''מדינת כל אזרחיה''). בימין פועלות, כאמור, קבוצות המבקשות לחדור אל המימסד הקיים ולהשתלט עליו מבפנים (במקרה של קבוצת פייגלין) או למוטט אותו באמצעות פעילות חיצונית, ובכל מקרה להשליט במדינה שיטה הלכתית שלא ניתן אלא להגדירה כתיאוקרטיה. ועדיין לא הבאנו בחשבון את המפלגות החרדיות, שלפי הכרתן שוללות את הציונות במובנים רבים ומחייבות אף הן התכנסות תחת כנפי ההלכה תוך ביטול אלמנטים בלתי רצויים, מבחינתן, של הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

ובכן, יש מקום בישראל לשני סופרמרקטים רעיוניים שיתמקמו במרכז-שמאל ובמרכז-ימין. יש יתרון עצום לשתי מפלגות כאלה, משום שהן מרכזות יחדיו קהלים רחבים וממתנות את השוליים הקיצוניים. מפלגות כאלה מרכזות יחד את רוב רובו של המעמד הבינוני, שהוא הבסיס המובהק והנורמטיבי ביותר של כל חברה דמוקרטית מבוססת (בהקשר זה, אגב, יתכן שכדאי לבצע מחקר אקדמי שיטתי באשר למציאת המיתאם בין מחיקת חלקים נרחבים מהמעמד הבינוני בעשורים האחרונים לבין ההקצנה הפוליטית שהתפשטה במדינה). בני המיעוטים המתונים, אלה שמקבלים את הגדרות היסוד של המדינה ואינם יוצאים נגדן, יוכלו לשייך עצמם למפלגה אחת; חובשי הכיפות והמסורתיים שאינם מחזיקים בתפיסות משיחיות אבל הבסיס הערכי שלהם הוא שמרני בעיקרו יוכלו לשייך את עצמם לאחרת.

ריכוז הכוח בידי שתי מפלגות חזקות ומרכזיות הוא מתכון ותיק לייצוב המערכת הפוליטית. דוגמאות, כאמור, לא חסרות. בארצות הברית, למשל, מחזיקה השיטה הדמוקרטית הקיימת מעמד כבר יותר ממאתיים שנה, כאשר למעט חריגים בודדים כמעט ולא היו כוחות שלישיים אפקטיביים שהפריעו לדו-מפלגתיות בה. בגרמניה, בה קיימות שתי מפלגות גדולות (הנוצרים-דמוקרטים במרכז-ימין ובסוציאל-דמוקרטים במרכז-שמאל) כיהנו מאז 1949 (השנה בה הוקמה הרפובליקה הפדרלית במתכונתה הנוכחית) שבעה ראשי ממשלה בלבד (קונראד אדנאואר, לודוויג ארהארד, קורט גיאורג קיזינגר, וילי בראנדט, הלמוט שמידט, הלמוט קוהל וגרהארד שרדר) – ממוצע של שמונה שנות כהונה לכל אחד. כדי להסביר זאת אפשר להציע, בדוחק, את הנימוק שהגרמנים עם שמרן המה – אבל זו תהיה שגיאה. הרי ב-‏14 השנים שהפרידו בין חוזה ורסאי לבין לכינון המשטר ההיטלראי התחלפו באותה מדינה שמרנית עצמה לא פחות מ- 16 קנצלרים. ובכן, ככל הנראה השיטה הפוליטית השונה שהונהגה בה תרמה לא מעט לייצוב המשטר הדמוקרטי בה. בבריטניה משלו כתריסר ראשי ממשלה מאז 1945, ממוצע של חמש שנים לכל אחד – גבוה בהרבה מאורך הקדנציה שאליו התרגלה ישראל בשנים האחרונות.

יציבות במרכז המפה הפוליטית תקשה על אלה המבקשים להפוך על פיו את הסדר החברתי הנהוג. ''החלפת האליטות'', למשל, תהיה קשה מאוד לביצוע בצורה שכזו. יתר על כן, ההתמתנות הדו-כיוונית תסייע גם לשיפור שיתוף הפעולה הבין-מפלגתי. דומה כי בישראל לא ניתן אף לדמיין מצב בו נציגים בכירים של מפלגות המתחרות על השלטון יוצאים יחדיו לקדם משימה המקובלת על שניהם. טוני בלייר (לייבור) וג'ון מייג'ור (שמרנים) עשו זאת כאשר יצאו במשותף למכור את רעיון הסכם השלום באירלנד (שהשיגה ממשלת בלייר) לציבור הבריטי. הרפובליקני ויליאם כהן כיהן כשר ההגנה במימשלו השני של הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון. מישהו יכול לדמיין מצבים כאלה בישראל של הדור האחרון?

כדי להשיג זאת יש צורך בכמה פעולות. אחת מהן היא פינוין של הליכוד והעבודה, הגוויות המרקיבות ואכולות רימות השחיתות, מן הזירה הפוליטית. האחרת היא התלכדותם של אישים ממפלגות שונות (חלקן יריבות) לצורך הקמת גושים חדשים שאליהן יתנקזו פליטי המפלגות הישנות. השלישית היא שינוי שיטת הבחירות באופן שיגביה את רף החסימה לחמישה אחוזים וימנע ממפלגות קטנות להכניס לכנסת ישראל נציגים שיקצינו את השיח הפוליטי. שינוי נוסף בשיטת הבחירות חייב לחזק את הקשר בין הבוחר לנבחריו. הפעולה הרביעית היא יצירת שיתוף פעולה בין שני הגושים החדשים לצורך הגדרת כללי משחק קשיחים שיהפכו את הנטייה של גופים פוליטיים מסוימים להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי להגיע לעמדה שממנה ניתן יהיה לרסק את הדמוקרטיה לבלתי ניתנת ליישום.

הבחירות הקרובות תתקיימנה כנראה באביב של 2006. רמת חסר האמון הציבורית במימסד המפלגתי הקיים היא כה משמעותית, שלא ניתן להאמין ששתי המפלגות יחדיו יזכו הפעם ליותר ממחצית המנדטים. זוהי נקודה טובה להתחיל בה את השינוי הזה. אם יקומו מנהיגים בעלי מכנה משוטתף רחב מכמה מפלגות ויקימו את המסגרת הפוליטית הראשונה שתחתור לשינוי כזה הן יזכו ללא מעט אהדה.



(מקור הקריקטורות: אתר Voila)

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בשביל מה זה טוב? [חדש]
אבי   יום ו', 02/09/2005 שעה 7:22 אתר אישי
''יציבות במרכז המפה הפוליטית תקשה על אלה המבקשים להפוך על פיו את הסדר החברתי הנהוג. ''החלפת האליטות'', למשל, תהיה קשה מאוד לביצוע בצורה שכזו. ''
זה אולי טוב לפוליטיקאי, אבל זה רע מאוד לאזרח.
מה שהאזרח הישראלי צריך, זו מהפכה בכל תחומי היחסים בינו לבין המדינה שלו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בשביל מה זה טוב? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/09/2005 שעה 8:35
בתגובה לאבי
אתר אישי
אין קשר בין הדברים. המאמר שלי מדבר על צורך בשינוי המבנה הפוליטי במטרה למנוע הקצנה של השיח הפנימי, למתן את האלימות ולהגביר את הסיכוי שההתפתחות הכלכלית והמדינית של ישראל תתבצע באופן מדורג ומסודר ולא במהפכות ובזעזועים שיהו פוטנציאל לגלים מחודשים של אלימות וכיסוחים. שים לב, אבי, שהמאמר שלי אינו סותר את הצורך - ואני מסכים עימך לחלוטין בנקודה זו - של שיפור האמון בין האזרח למדינתו.

מדוע הזכרתי את החלפת האליטות? משום שצעד כזה ניתן לבצע מלמעלה רק באופן כפוי. האליטות ממילא אינן נשארות כל העת באותו הרב ובאותם מאפיינים. גם בן, כמו כל האוכלוסיה, עברות שינויים טבעיים. אבל הצהרה של ראש ממשלה בישראל שלפיה יש מקום להחלפתן משמעה עשיית דה-לגיטימציה לאוכלוסיות שלמות, שלא לדבר על המעגלים האינטלקטואליים הפעילים שעליהם דיבר במישרין. מאו ניסה לעשות דברים דומים בשנות הששים בסין. התוצאה הייתה אסון.

מדינה שבה השיח הפוליטי ממותן יותר ומהווה תוצר של שינויים במטוטלת הפוליטית ושל שיח בין הצדדים ולא של הפיכות ומהפכות עזות ואלימות היא מדינה בריאה יותר - קל יותר להשקיע בה כספים מבחוץ, נוח יותר לבוא לבקר בה והיא הופכת לשקטה ולרגועה יותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בשביל מה זה טוב? [חדש]
אבי   יום ו', 02/09/2005 שעה 10:31
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
האנשים האלה, להם אתה מציע ''שיח פוליטי ממותן יותר'', חיים במשטר טוטליטרי חשוך שגובה מהם 12 שנות חינוך חובה בבתי ספר ממשלתיים, 3 שנות שירות צבאי, ומיסים ישירים של 70% על הכנסתם. מה יכול להיות יותר אלים מכך? מיסים של 80%? שירות חובה של חמש שנים? לאנשים האלה יש מעט מאוד להפסיד, וכל שיש להם פחות להפסיד, הם מוכנים ליטול סיכונים יותר גדולים.
להצביע לביבי ב-‏1996 היה סיכון כזה, וב-‏2006 זה יהיה סיכון מעט יותר קטן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

בשביל מה זה טוב? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/09/2005 שעה 11:20
בתגובה לאבי
אתר אישי
נראה לי שגם את קצת מקצין, אבי. המשטר כאן אינו טוטליטרי כלל וכלל. משטר טוטליטרי מבטל כל זכות לחופש הביטוי ולעתים קרובות גם אוכף הגבלות על פולחן דתי, חופש ההתכנסות וכדומה. במלים אחרות, אילו היה כאן משטר טוטליטרי כפי שאתה טוען, לא היית יכול לומר את הדברים שאמרת באורח חופשי.

אבל ההבחנה הזו אינה סותרת את העובדה שהמשטר בישראל רחוק מאוד משלמות ושנדרשת בו רפורמה עמוקה. אבל גם לשיטתך ובדוגמאות שהבאת אפשר להראות מה יהיה עומק השינוי.

מפלגה המהווה סופרמרקט של דיעות אינה יכולה להרשות לעצמה לנקוט קו קיצוני פן תאבד את תמיכת רבים מבוחריה לטובת המפלגה המתונה המתחרה. זה בדיוק מה שקורה במדינות שהזכרתי במאמר במשך עשרות שנים של התנהלות - והעסק דופק כמו שעון ומשדר יציבות וביטחון. מפלגה גדולה ומתונה אינה מקבלת בקלות החלטות קיצוניות.

אני לא רואה איך הצבעה עבוא האיש שהזכרת שינתה מהותית את העניינים. המיסוי לגולגולת עדיין גבוה מאוד בישראל, בעיקר בשל ההוצאות האדירות על מערכת הביטחון. מפלגה מתונה, שתתקשה לקבל החלטות קיצוניות, תשאף להסדר שיפחית את רמת האלימות ההדדית, יוריד מעט מנטל הביטחון ויאפשר להפנות משאבים לבניית תשתיות אנושיות ולפיתוח כלכלי. ולצורך העניין, אין זה משנה אם תהיה זו מפלגה היושבת מעט ימינה מהמרכז או מעט שמאלה ממנו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שמעון נעים   יום ו', 02/09/2005 שעה 17:45
כל הכבוד על המאמר, העלית טענות נכונות, לפחות בעיני, אך עולה השאלה- עד כמה הדבר ישים במפה הפוליטית שלנו, לטעמך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

יתכן מאוד [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/09/2005 שעה 19:20
בתגובה לשמעון נעים
אתר אישי
יתכן מאוד שכן, שמעון. אני לא מאמין שאיחוד בין מסגרות קיימות ישיג את המטרה הזו. איחודים קודמים (הליכוד-גשר-צומת, או, לחילופין, ישראל אחת, שאיגדה את העבודה, מימוד וגשר) לא צלחו בהקשר זה, בעיקר משום שהתבצעו למטרת הקמת מסגרת גג אלקטורלית שתמנע ירידה במספר המנדטים של המפלגה המובילה ותאפשר, באמצעות שיריונים, את הישרדותן הפוליטית של מפלגות קטנות יותר.

לעומת זאת, אני מאמין שאם יפרשו בכירים בליכוד, בעבודה, בשינוי ובמפלגות נוספות ויקימו יחד מפלגה ליברלית מחד גיסא; ובמקביל, אם יתאחדו שמרנים ממפלגות הימין ומהמפלגות הדתיות לכדי מסגרת קונסרבטיבית יותר - שתי מפלגות אלה יכולות לסחוף אליהן את רוב קולות הבוחרים של המפלגות הגדולות דהיום.

כמו בכל מקום, יש כאן שאלה של נחשוניות: מי יהיה הראשון שיקפוץ למים הקרים וייטול על עצמו לארגן מפץ בסדר הגודל הזה. באופן טבעי, פוליטיקאים מקצועיים חוששים לבצע מעשים שעלולים להתברר בדיעבד כהתאבדות פוליטית. ובכל זאת, אני מאמין שהדבר אפשרי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
י   יום ו', 02/09/2005 שעה 21:18
בתגובה לאורי קציר
הוא שהשוליים אוכלים את המרכז, שאם כבר להשוות את התפיסה שלנו לאיזושהי מערכת פוליטית, זו למערכות המזרח אירופאיות שבהן הרוב דורס את המיעוט. היות והשמאל מרגיש ש''גנבו לו את המדינה'' והימין על ''עריצותו של הרוב'' לכל מנצח תיעשה דה לגיטימציה ולעולם לא תהיה יציבות במערכת הפוליטית שלנו. המנהיגות צריכה לעבור שינוי אמיתי. סידור הכיסאות באוניה טובעת לא מונעת את טביעתה. הבעיה עם הביקורת שלי היא השאלה מה אני מציע. כל מה שביכולתי להציע הוא פרספקטיבה היסטורית. חוסר היציבות במערכת הפוליטית מזכיר את זו של צרפת בתקופת פרשת דרייפוס. אני לא אומר שהפתרונות שמצאה המערכת שם יעבדו גם כאן. אני מציע ''יד נעלמה''.הפתרונות יבואו מעצמם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/09/2005 שעה 22:36
בתגובה לי
אתר אישי
המסקנה שלך נכונה - ובדיוק משום כך יש צורך בשינוי. שים גם לב לכך שהשינוי שאותו אני מציע אינו כרוך אך ורק בהקמת מפלגות חדשות אלא גם ברפורמה בשיטת הבחירות ובנושאים נוספים. אתה צודק בכך שבישראל (בעיקר בימין) השוליים נוגסים בכל פה במרכז. אבל התלות הבלתי נסבלת של פוליטיקאים מתונים בגורמים קיצוניים גורמת לכך שהשוליים מקבלים אפשרות להשפיע על האג'נדה הלאומית באופן שהוא חסר כל פרופורציה לשיעורם באוכלוסיה.

אני לא סבור שפתרון של ''יד נעלמה'' יצלח כאן. למעשה, מדובר במעין ''שב ואל תעשה'' מתוך תקווה עמומה שהמערכת הפוליטית תאבחן את חולייה, תזהה שהם מובילים להתמוטטות, תגבש שיטות ואמצעים להתמודד איתן באופן שהוא חוצה מפלגות ולאחר מכן גם תוציא את כל אלה אל הפועל. בהכירי את המערכת הפועלת כאן, קשה לי מאוד להמאין שזה אפשרי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
איציק ש.   יום ו', 02/09/2005 שעה 23:22
בתגובה לאורי קציר
אני מסכים שצריך רפורמות בשיטות הבחירה ועוד מרכיבים: להעלות את אחוז החסימה ל-‏3% . לא ל-‏5%, בחירה איזורית בחלקה וגם חלק מהניבחרים יבחרו במישור הארצי. המרכיב שמקצין מאד את המערכת הוא העמדת ''מדיניות החוץ''-השלטון בשטחים- כנושא מרכזי, ואכן הנושא הוא מרכזי. הנושא הזה מקצין את הפוליטיקה הישראלית. הוא משבש את החיים במדינה, משחית אותה, מעמיד את המחלוקת מעבר למחלוקת פוליטית. החלק הקשה של האוכלוסיה שההתישבות בשטחים חשוב לה, אינו מכפיף עצמו לריבונות העם אלא לריבונות הבורא ורבניו. הכיבוש משאיר את המלחמה כנושא מרכזי הדוחה כל נושא אחר לדרגת חשיבות מישנית.
עד שלא ניפטר מהשטחים, לא תיווצר כאן מערכת פוליטית נורמלית המחולקת על פי התפיסות החברתיות: ''באיזו חברה אני רוצה לחיות''.
גם במדינות אחרות שימשו מלחמות כדי לשבש את ההתנהלות הפוליטית הנורמאלית- מה שקרוי ''שעיר לעזאזל''- הפניית תשומת הלב החוצה.
באשר להקמת מפלגות חדשות: כדי להקים מפלגה חדשה יציבה ודמוקרטית (לא ש''ס), צריך ''אב מכונן''. מנהיג שהוא משכמו ומעלה ובונה מפלגה עם אתוס ותחושת משפחה (בגלל זה אני מכנה אותו ''אב מייסד''. מפלגות אחרות קמות כאוסף של אגואים ומתפרקות בגלל האגויים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
איציק ש.   יום ו', 02/09/2005 שעה 23:01
בתגובה לי
יד נעלמה הוא מונח סתמי אם לא תפרט ותתאר כיצד פועלת היד הנעלמה הזאת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
י   שבת, 03/09/2005 שעה 0:04
בתגובה לאיציק ש.
היד הנעלמה שעליה אני מדבר, לא תבוא מן הצעירים, כי השמאל הפעיל הוא השמאל הלא ציוני והימנים כנראה להוטים מדי אחרי רבניהם. היא תבוא מבני ה40 - 50 אלה שתמיד רצו לשנות, ועכשיו הם בעמדת השינוי ולא מבינים את הכוח שיש בידיהם. היא תבוא מההתמרמרות. הנסיון ליצירת מפלגה של ''אנשים יפים'' שירוצו לפוליטיקה נכשל עם ד''ש, מפלגת המרכז וכו'. התחזית שלי (ואנחנו מתעסקים כאן בניבוי עתידות, וצ'רצ'יל פעם אמר אל תתנבאו ובעיקר לא על העתיד) שכמו שמכינים לחם מן הבצק התוסס של אתמול יקומו מפלגות שיערבו כמה פוליטיקאים שחוקים וכמה אנשים יפים ואנחנו נסתום (ואולי לא) את האף ונצביע לה והם יעשו את המדיניות שאמריקה שואפת לה. כרגע הברירה שלנו היא בין ללכת בדרך האמריקאית, לבין לא לעשות כלום. האידיאולוגיה של הימין היא לא לעשות כלום ונראה מה יקרה, אם נעשה את זה כמו בשיר של אלתרמן על רווחיו של ג'ון בול שבזבז הרבה משאבים תמורת זמן, אנחנו נבזבז הרבה משאבים תמורת זמן ובסוף בכל זאת נעשה מה שאמריקה רוצה. להגיד יותר מזה זה כבר בזבוז זמן ודיו, או שגיון בחלומות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
איציק ש.   שבת, 03/09/2005 שעה 1:42
בתגובה לי
לא ברור לי למה אתה קורא הדרך האמריקאית. האם לדרכו של ג'ורג' בוש?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
י   שבת, 03/09/2005 שעה 10:50
בתגובה לאיציק ש.
אני מתכוון לאילוץ שלנו לסגת מן השטחים ע''י האמריקאים. לא משנה מי הנשיא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
איציק ש.   שבת, 03/09/2005 שעה 18:01
בתגובה לי
זו בפרוש עדיין לא המדיניות האמריקאית הברורה. אם זו היתה המדיניות, לא היינו מגיעים היום ללמעלה מ-‏200.000
מתיישבים. על פי דעות שרבים חושבים כקונספירטיביות, האמריקאים מעוניינים במצב של סכסוך ולכן לא הראו שום מאמץ לעצור את ההתנחלויות חוץ מלתת לדובר משרד החוץ שלהם לדבר מדי פעם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הבעיה עם הניתוח שלך [חדש]
י   שבת, 03/09/2005 שעה 19:30
בתגובה לאיציק ש.
יתכן וזה יותר מורכב. אולי הנוצרים הימניים משפיעים על המדיניות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גופים חדשים תחת הגופות המרקיבות [חדש]
בן אבק   שבת, 03/09/2005 שעה 23:51
באופן עקרוני הניסיון למוטט את המבנה הפוליטי הישראלי נוסה פעמים אינספור- לעיתים הוא גם צלח.

ממהרים לשכוח את מהפך 77 ואת מערכת הבחירות של אחרי מלחמת ימו''כ- המעבר ממערכת חד גושית למערכת דו גושית, שאל מול המערך מתמקמת מפלגה ששנים קודם לכן נחשבה מיעוט קיצוני (לא חירות ולא רק''ח)- הרי זו מהפכה של ממש.

גם היום יש ניסיונות כאלו, מלאכותיים יותר או פחות. רעיון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ביילין נגוז- וכל מה שנשאר ממנו הם 5 המנדטים האבודים של מרצ. במקביל הניסיון ליצור בלוק ימני תחת ליברמן התפורר לרסיסי מפלגות.

המפלגות היחידות שמספקות איזושהי בשורה לחברה הישראלית הם ש''ס ושינוי. על אף הפלקטיות של שתיהן, מאחורי הסיסמאות עומדות שתי הגישות המהותיות לחיינו- שהמאבק בינן, לכשיוכרע יגדיר את מדינת ישראל יותר מכל גבול או קו ירוק, יותר מכל תוכנית כלכלית, או הפעלת אוטובוסים בשבת.
שתי הגישות- האחת ליברלית והשניה התיאו-סוציאלית הן גישות המפתח בחברה הישראלית: בהן נבלעות מרבית הדיכוטומיות הישראליות- והסיבה היחידה שהמפלגות הללו לא מצליחות להתרומם לגובה הראוי להן נובעת מהסתתרותן מאחורי הויכוח השחוק של דת-מדינה שמהווה את קצה קצהו של המאבק האמיתי שאמור להתחולל.
השאלה היא לא שאלה של קונסטלציה פוליטית- מאחר והאנשים במקרה הזה לא משנים כהוא זה את התמונה- ישראל לא אוהבת פוליטיקאים. נקודה. השאלה היא מתי ישכילו המפלגות הנ''ל להרחיב את החלון דרכו צופים על מצעם- מתי הן תהינה נכונות לפתח את רעיונות הבסיס שלהם למשנה סדורה.
הסיבה העיקרית לבחירה במפלגות אלו נובעת מכך שהן מצויות במרכז המפה הפוליטית ועם זאת הן בעלות חוט שדרה אידיאולוגי.
ביילין כדוגמא הוא אידיאולוג לא פחות מטומי לפיד, אך הוא ורעיונותיו, וכך גם פייגלין מצויים בפריפריה הפוליטית- סוג של תיאטרון פרינג'.
הליכוד והעבודה הן גוויות, לא רק כי הן אכולות תככים ומזימות, אלו קיימים גם בשינוי (פריצקי למשל) וכמובן גם בש''ס (כמה ח''כים התגלגלו משורותיה לכלא?), אלא משום שאין להם קו אידיאולוגי כלל. לאופורטוניזם פוליטי יש גבול הליכוד חצה אותו בהתנתקות העבודה עברה אותו כבר לפני שנים- כשהכניסה עצמה לרומן בממשלות האחדות.

האם יהיו אלו שינוי וש''ס או שמה מפלגות דומות עם שמות שונים שיתפסו את הבכורה- לא ולא. גם אם המפלגות תשארנה וגם אם לא- הכוחות הפוליטיים שיווצרו מהן או ירשו אותן יהיו שונים בתכלית מהמפלגות הקיימות- הן יהיו בעלות ''דרך חיים'' רחבה הרבה יותר- ועם פחות עקרונות אידיוטים מחד (ממשלה בלי חרדים) או סחטנות מגזרית מכעיסה (''אל המעיין'').
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גופים חדשים תחת הגופות המרקיבות [חדש]
אורי קציר   יום א', 04/09/2005 שעה 8:48
בתגובה לבן אבק
אתר אישי
אני מסכים עם מרבית הניתוח שלך, אך חולק עליך בנקודה אחת. מהפך 1977 אכן היה תפנית חשובה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, אך עיקר חשיבותו - מלבד החלפת השלטון לראשונה מזה 29 שנים - היא ביצירת שני גושים פוליטיים המהווים אלטרנטיבה זה לזה. למעשה, אם באמת חושבים על כך, שני הגושים הללו נוצרו כבר בבחירות 1973: המערך זכה ל-‏51 מנדטים, הליכוד ל-‏39 וההפרש הזה בהחלט אינו מייצג חד-גושיות. אבל נכון הוא בחירות 1977 מיסמרו את המגמה הזאת עד עצם היום הזה.

אני סבור שהליכוד והעבודה אינן עירומות מכל אידואולוגיה, אבל שאין ביניהן כיום הבדלים משמעותיים (למעט הקולניות הפסאודו-אידיאולוגית של מרכז הליכוד, המשדר מסר פוליטי שהוא הרבה ימינה מהמרכז) מבחינות אלה ולכן הן סיימו את תפקידן ההיסטורי. במפלגות חדשות ימצאו גם אנשים דוגמת יוסי ביילין וגםאיווט ליברמן את מקומם, על אף שכיום הם מצויים בשוליים הפוליטיים. אבל משקלם האידיאולוגי הגבוה יהיה אף הוא חייב להשתקלל בסך הדיעות של המפלגה ולפיכך, הגם שאנשים כאלה יוכלו להשפיע על הכיוון הכללי, הם לא יוכלו לסחוף אחריהם את המפלגה כולה לדרך חד-צדדית ומנותקת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גופים חדשים תחת הגופות המרקיבות [חדש]
בן אבק   יום א', 04/09/2005 שעה 21:41
בתגובה לאורי קציר
נראה שמיהרת לחלוק על הנקודות.
מבט זריז על הטקסט שלי יגלה כי ''ממהרים לשכוח את מהפך 77 ואת מערכת הבחירות של אחרי מלחמת ימו''כ- המעבר ממערכת חד גושית למערכת דו גושית, שאל מול המערך מתמקמת מפלגה ששנים קודם לכן נחשבה מיעוט קיצוני (לא חירות ולא רק''ח)- הרי זו מהפכה של ממש.''
מבט קצר לטקסט שלך מגלה ''מהפך 1977 אכן היה תפנית חשובה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, אך עיקר חשיבותו - מלבד החלפת השלטון לראשונה מזה 29 שנים - היא ביצירת שני גושים פוליטיים המהווים אלטרנטיבה זה לזה. למעשה, אם באמת חושבים על כך, שני הגושים הללו נוצרו כבר בבחירות 1973: המערך זכה ל-‏51 מנדטים, הליכוד ל-‏39 וההפרש הזה בהחלט אינו מייצג חד-גושיות. אבל נכון הוא בחירות 1977 מיסמרו את המגמה הזאת עד עצם היום הזה.''
אין ממש הבדל- כך שחבל סתם לחלוק.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מסכים, אך איך עושים זאת? [חדש]
משה ד.   יום א', 04/09/2005 שעה 10:28 אתר אישי
מסכים באופן כללי עם התיזה שמובעת במאמר, אבל בקטע הפרקטי של איך עושים זאת המאמר לוקה בחסר. זה קל לכתוב שצריך לפנות את הגוויות המרקיבות של שתי המפלגות הגדולות, כאילו שהכותב הוא המנהל של מחלקת הניקיון בעיריית המדינה, אבל לא כתוב איך עושים זאת. האם המפלגות הגדולות ינדבו את גופן ויהפכוהו לגוויה? יותר טוב היה הכותב עושה אם היה מציע צעדים יותר פרקטיים המובילים לכיוון המוצע. למשל, אפשר להתחיל מהצעת חוק להגדלת אחוז החסימה. אפשר גם לשנות את שיטת הבחירות לממשל יותר ייצוגי. זה נוסה פעם ונכשל. הדברים האלו אינם קלים במיוחד לנוכח העובדה שתהיה התנגדות עזה של בעלי עניין. רק פוליטיקאים בעלי יכולת וכח מצד אחד, ובעלי חזון מצד שני יכולים לעשות זאת. אין במאמר הצעות קונקרטיות והוא בבחינת wishful thinking.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
צביקה   יום א', 04/09/2005 שעה 17:39 אתר אישי
כדאי להסתכל על השיטה האמריקאית כמכלול: מאחר והבחירות הן אזוריות, בשיטת המנצח לוקח הכל, זה מה שהכריח אותם להתארגן לשני סופרמרקטים.
בישראל אמנם נוהגים לעשות מהפכות חוקתיות ולשנות את שיטת הממשל פעם בשבוע, אבל לא נראה לי שנעבור לבחירות אזוריות בקרוב.
מה שכן אפשר לעשות זה לשחק עם אחוז החסימה כדי להשיג את אותו אפקט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
אבי   יום ב', 05/09/2005 שעה 0:44
בתגובה לצביקה
מדוע המשטר האמריקני הוא אידיאלי?
תפיסתכם מראה שעברתם שטיפת מוח אמריקנית (אמריקניזציה)
ישנם מדדים רבים של דמוקרטיה- מדד הדמוקרטיה של ''בית החופש'' (freedomhouse), מדד הדמוקרטיה של האגון world audit, מדד השלטון והחירות שנמצא במדד הרווחה האנושית (human welbeing index) ומדדים רבים נוספים, אשר משקללים נתונים אודות זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות, חופש העיתונות וחלקם מוסיף גם את מדד השחיתות של ארגון השקיפות העולמי. ארה''ב לעולם לא מדורגת ראשונה, למעשה היא אפילו לא מדורגת בצמרת. כך לדוגמא, פינלנד מדורגת ראשונה במדד הדמוקרטיה של הארגון world audit, דנמרק ונורבגיה מדורגות ראשונות במדד החירות והשלטון וכו'. אפילו במדדי חופש העיתונות ארה''ב לא מדורגת גבוה- ארגון ''בית החופש'' מדרג את שבדיה, דנמרק ואיסלנד במשותף כמדינות בהם חופש העיתונות הוא הגדול בעולם, בעוד מדד הדמוקרטיה הישראלי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מדרג את שבדיה לבדה כמדינה בה חופש העיתונות הוא הגדול ביותר.
ארה''ב מדורגת גבוה (יחסית למדינות מערביות אחרות) במדד של העיתון ''גארדיאן'' (guardian) שבודק אילו מדינות מפירות בעקביות זכויות פוליטיות וזכויות אדם (ארה''ב מדורגת גבוה גם במדד זכויות אדם וגם במדד המשוקלל לזכויות אדם, מדדים אשר בודקים הפרות של זכויות אדם).
לפי דו''ח שפורסם לאחרונה ארה''ב היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם (חצי מהיקף הסחר בנשק הוא למדינות עולם שלישי), כמו כן במדד הדמוקרטיה הישראלי מפורסם שיעור האסירים לנפש כאחוז מהאוכלוסייה. לארה''ב שיעור האסירים הגבוה בעולם. כך לדוגמא, בעוד בפינלנד יש 50 אסירים על כל 100,000 אנשים, בדנמרק ובנורבגיה 60 אסירים ובשבדיה 65 אסירים, בארה''ב ישנם 700 אסירים על כל 100,000 אנשים.
לא רק שארה''ב היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם וכמות האסירים בה היא הגבוהה בעולם, אלא שהיא גם המדינה היחידה שמוציאה להורג בעולם המערבי ולא שהיא עושה זאת בהיקפים קטנים. ארגון אמנסטי מדרג כל שנה את כמות ההוצאות להורג בכל מדינה, ב-‏2004 ארה''ב דורגה במקום הרביעי, לצד מדינות כוייטנם וסין. מחקר של אמנסטי על כמות ההוצאות להורג של קטינים (מתחת לגיל 18) ב-‏15 השנים האחרונות, מצא שבארה''ב הוצאו להורג הכי הרבה קטינים ב-‏15 השנים האחרונות. הייתם מצפים שתהיה זאת סין, אירן, עירק, צפון קוריאה או מדינה דיקטטורית אחרת, אך זו ארה''ב שמייצגת לדידכם את הנאורות והדמוקרטיה.
מדד הדמוקרטיה הישראלי פירסם סקרים עולמיים שנערכו בנושא דמוקרטיה כגון: ''האם דמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר?'' ''האם מנהיג חזק עדיף על פני כל הדיונים והחוקים?'' (שאלה הפוכה לשאלה הראשונה) ''האם באופן כללי אתה מרוצה מהדמוקרטיה במדינתך?'' וכו'. תושבי ארה''ב לא ענו תשובות ראויות ודמוקרטיות במיוחד באף אחד מהסקרים (היו אלו תמיד המדינות הסוציאל דמוקרטיות- דנמרק, נורבגיה, הולנד וכו' שבהם האחוזים הגבוהים ביותר של הנשאלים ענו תשובות שתומכות בשיטה הדמוקרטית). שלוש שאלות מעניינות היו ''האם אתה חושב שהפוליטיקאים במדינתך פועלים למען האינטרסים האישיים שלהם או למען טובת האינטרסים של המדינה?'' ''האם צריך להיות מושחת בכדי להגיע לצמרת הפוליטית?'' ו''האם אתה סומך על הפרלמנט במדינתך?''. גם בשאלות אלו ארה''ב לא השיגה תוצאות טובות וזאת לעומת נורבגיה בה היה את האחוזים הגבוהים ביותר שענו שהפוליטיקאים פועלים לטובת המדינה, שלא צריך להיות מושחת בכדי להגיע לצמרת הפוליטית ושסמכו על הפרלמנט שלהם במידה הרבה ביותר (בארה''ב רק 30% ענו שהם סומכים על הפרלמנט שלהם, זאת לעומת 34% שענו שהם סומכים על האיגודים המקצועיים, כלומר בארה''ב סומכים על האיגודים יותר משסומכים של הפרלמנט. בנורבגיה 69% ענו שהם סומכים על הפרלמנט ן-‏66% ענו שהם סומכים על האיגודים).
אף במדדי שחיתות ארה''ב לא מדורגת במקום טוב. לפי ארגון השקיפות העולמי פינלנד היא המדינה עם השחיתות הקטנה ביותר בעולם, בעוד ארה''ב מדורגת במקום ה-‏17. עפ''י סקרי שחיתות של ''הבנק העולמי'' שנערכו בעילום שם בקרב בעלי ומנהלי פירמות על שחיתות שהשתתפו בה או חוו אותה, דנמרק הייתה המדינה בה ראשי הפירמות דיווחו על רמת השחיתות הנמוכה ביותר בעולם, בעוד התוצאות בארה''ב הראו על שחיתות גבוהה מאוד (לפי דיווחי בעלי הפירמות). לדוגמא 70% מבעלי הפירמות טענו שיש השפעה חזקה מאוד של המגזר העסקי בפוליטיקה.

כמובן שיש הרבה דברים טובים בארה''ב, אך היא רחוקה מלהיות בעלת רמת דמוקרטיה ראויה וטובה שעלינו ללמוד ממנה, אולי עדיף שנלמד מהסקנדינביות, משום שעל פי כל המדדים רמת הדמוקרטיה שלהם היא הגבוהה בעולם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
צביקה   יום ב', 05/09/2005 שעה 9:48
בתגובה לאבי
אתר אישי
כמובן שהשיטה האמריקאית אינה מושלמת.
באשר להוצאות להורג: ארצות הברית אינה מוציאה להורג. יש מדינות (כמו טקסס וניו יורק) שמוציאות להורג. זה אולי הבדל קטנוני אבל ההבדל הקטנוני הזה הוא בדיוק השיטה האמריקאית.
וכן כמובן שיש המון דברים רעים בארה''ב. אי שוויוניות למשל. חינוך ובריאות ציבוריים ברמה נמוכה מאוד. מדיניות מיסוי כמעט רגרסיבית. הזכות לשאת נשק (שהיא הזכות לרצוח). העובדה שאם אתה מחפש גבר שחור בן 18 יותר סביר סטטיסטית שתמצא אותו בכלא מאשר בקולג'.

אבל אנחנו דיסקסנו איך להגיע למצב של שתי מפלגות גדולות ותו לא (שהוא בעיני דבר טוב, וכפי הנראה גם בעיני אורי). מה לזה ולכל המגרעות הנ''ל?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
איציק ש.   יום ב', 05/09/2005 שעה 21:45
בתגובה לצביקה
אנחנו מתייחסים לשתי מפלגות כמצב הרצוי. מדוע? מה רע בשלוש או ארבע מפלגות? מדוע השיטה בגרמניה רעה? לדעתי היא יותר טובה מהשיטה האמריקאית. בארה''ב יש המון ביקורת על השיטה וכדאי לקרוא את הביקורות. חוץ מרמזים לביקורת בעיתונים הגדולים, יש את ''דה נשיון''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
אורי קציר   יום ב', 05/09/2005 שעה 22:57
בתגובה לאיציק ש.
אתר אישי
אני לא פוסל בהכרח את שיטת שלוש או ארבע המפלגות, אבל שים לב לאנומליה שנוצרת לעתים בפוליטיקה הגרמנית. מצד אחד, קיימות מפלגות קטנות הנחשבות כבעלות ברית כמעט טבעיות לגדולות (הירוקים לסוציאל דמוקרטים; הליברלים לנוצרים דמוקרטים). מצד שני, שיטת הממשלה הקואליציונית היא בדיוק השיטה שמאפשרת למפלגות הקטנות לתבוע מחיר יקר מאוד עבור הסכמתן לכהן בקואליציה של הגדולות.

באותה הזדמנות, יוחסה לי ההנחה שאני רק מצביע על הבעייה אבל לא מציע דרכים לפתרה. ובכן, הצעתי בעבר שיטת בחירות שלדעתי תענה גם על בעיות מבניות-אלקטורליות אחרות, אבל ללא כל ספק היא מובילה לכיוון של היווצרות גושים גדולים בפוליטיקה הישראלית. והנה הקישור:

[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
איציק ש.   יום ג', 06/09/2005 שעה 15:55
בתגובה לאורי קציר
המחיר היקר מאד של שותפות קטנות קיים במשטר שאין בו התנהלות תקינה והפוליטיקאים מאד קצרי רואי. במשטר כזה אפשר להעביר כספים ייחודיים ולאפשר למפלגה ליצור מדינה בתוך מדינה.
מדינה מתוקנת אינה יכולה לעשות את זה. השותפות יכולות לסחוט התחייבויות בתחום איכות הסביבה (הירוקים), או שמירה על רמה גבוהה יותר של מדינת רווחה. אלו הם דברים לגיטימיים והרבה פעמים מנהיג מפלגת הרוב ירצה לעשות בעצמו את הפעולות כדי לסחוב בוחרים מהמפלגות הקטנות.
המקרה של המפלגות החרדיות אצלנו מאד ייחודי ואינו דומה לשום שיטה פוליטית אירופאית. אלו הן למעשה חצרות של רבנים עם ביטוי פוליטי.
אתה צודק בבסיס שקשה מאד לתקן את השיטה עם המפלגות כפי שהן היום. בכל אחת מהמפלגות הללו צריכה להיות חבורה שתוביל שינויים פנימיים לטווח ארוך. אחד מהשינויים הללו כבר הוצע; חצי מחברי הכנסת צריכים להבחר על בסיס איזורי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

באשר לארצות הברית [חדש]
איציק ש.   יום ג', 06/09/2005 שעה 15:57
בתגובה לאורי קציר
המחיר היקר מאד של שותפות קטנות קיים במשטר שאין בו התנהלות תקינה והפוליטיקאים מאד קצרי רואי. במשטר כזה אפשר להעביר כספים ייחודיים ולאפשר למפלגה ליצור מדינה בתוך מדינה.
מדינה מתוקנת אינה יכולה לעשות את זה. השותפות יכולות לסחוט התחייבויות בתחום איכות הסביבה (הירוקים), או שמירה על רמה גבוהה יותר של מדינת רווחה. אלו הם דברים לגיטימיים והרבה פעמים מנהיג מפלגת הרוב ירצה לעשות בעצמו את הפעולות כדי לסחוב בוחרים מהמפלגות הקטנות.
המקרה של המפלגות החרדיות אצלנו מאד ייחודי ואינו דומה לשום שיטה פוליטית אירופאית. אלו הן למעשה חצרות של רבנים עם ביטוי פוליטי.
אתה צודק בבסיס שקשה מאד לתקן את השיטה עם המפלגות כפי שהן היום. בכל אחת מהמפלגות הללו צריכה להיות חבורה שתוביל שינויים פנימיים לטווח ארוך. אחד מהשינויים הללו כבר הוצע; חצי מחברי הכנסת צריכים להבחר על בסיס איזורי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©