המעשה הנואש של לואיס גרינפילד
יום א', 20/01/2008 שעה 0:06
הוויכוח על נושא המתת החסד מצוי כיום בשיאו. בחלק ממדינות המערב כבר קיימת חקיקה המאפשרת המתת חסד בתנאים מסוימים. במדינות אחרות ידם של המתנגדים על העליונה. בארצות הברית הפך הרופא ממישיגן, ד''ר ג'ק קבורקיאן, שהמציא שיטה מהירה להמתת חסד, לגורו של תומכי אפשרות זו ואף ריצה עונש מאסר בשל מעשיו. בישראל זכור מהשנים האחרונות המקרה קורע הלב של כפיר שלזינגר בן השמונה, שניוון שרירי ליבו הוביל אותו ואת הוריו להחלטה משותפת לנתק את המכשירים המחוברים לגופו כדי שלא להאריך את ייסורי גסיסתו. כדאי להיזכר, איפוא, בפרשת גרינפילד מ-‏1939, אחד המקרים הנשכחים ורבי העוצמה הקשורים בהמתת חסד - ובה בשעה גם טרגדיה שבעקבותיה התקיים אחד המשפטים המרגשים ביותר בהקשר זה.









האורות הועלו באולם. הקהל קם על רגליו ופנה אל היציאה. בהמולה הרבה שוחחו הצופים בינם לבין עצמם על הסרט בו צפו זה עתה. היה זה סרט מדרגה ג', כזה שנהוג היה פעם לשבץ ב''דאבל פיצ'ר'', כלומר שני סרטי קולנוע בכרטיס אחד. הסרט דן בגורלו המר של נער שלקה בפיגור שכלי ונוצל על ידי כנופייה כלשהי לביצוע מעשי שוד. הנער האומלל סבר שהוא משתתף במשחק. הוא לא הבין כי הוא שחקן בדרמה שאינו מבין את משמעותה האמיתית.

האיש היחיד שנותר לשבת על מקומו היה מזועזע ממה שראה. האיכות הקולנועית לא עניינה אותו, כמו התסריט שצפה את גורלו של נער שאינו מסוגל להתמודד עם סביבה אנושית המבקשת לנצלו למטרותיה ללא אבחנה. הוא היה כובען במקצועו ושמו היה לואיס גרינפילד.

לואיס גרינפילד חווה את הסיוט הזה במציאות. בנו היחיד, ג'רום, היה אז בן שבע עשרה. משקלו של ג'רום היה כתשעים קילוגרם וגופו הגדול לא השאיר ספק בכך שהתפתחותו הגופנית הייתה מעבר לממוצע בקרב בני גילו. אבל ג'רום סבל מפיגור שכלי קשה, תוצאה של סינדרום לורנס-בידל, ובהיותו בן שבע עשרה הייתה האינטליגנציה שלו שווה לזו של פעוט בן שנתיים. בתחילה, חשבו לואיס ואשתו אנה שבנם הוא תינוק ככל התינוקות. כשהיה בן שנתיים לא יכול היה לומר ''אמא, או ''אבא'' או ללכת בכוחות עצמו, ולו בצעדים כושלים. כשמלאו לו שלוש עדיין לא יכול היה עדיין לומר מילה, ללכת בכוחות עצמו או להחזיק בידית ספל החלב שלו. מה שיותר גרוע, הוא אף לא הכיר את הוריו. רופא המשפחה היפנה את ההורים המודאגים לרופא מומחה; הלה הציב בפניהם את האמת האיומה: לואיס סובל מפיגור חסר תקווה, ממחלת נפילה וממוגבלויות פיסיולוגיות איומות שהיו עתידות להחמיר עוד יותר.

סם לייבוביץ', פרקליטו של גרינפילד. הילד לא היה אלא גוש בשר (מקור תמונה).

לואיס ואנה לא השלימו עם הפסיקה הזו. הם הלכו ממומחה למומחה, אך כולם אישרו את האבחנה המקורית. פיסית, גדל גופו של לואיס בקצב מהיר, אך מבחינה שכלית לא חל כל שינוי. הם ניסו לשלוח אותו לבית הספר, אך הילדים רצו אחריו וצחקו לו וההורים נאלצו להוציאו משם. פעמיים ניסו לשלוח אותו למוסדות שהתמחו בטיפול בילדים מפגרים, אך בכל פעם הוחזר הנער כמקרה חסר תקווה. גרינפילד הוציא כל פרוטה שהייתה לו במטרה להבריא את הנער מחוליו, אבל הדבר לא עלה בידו.

הגרינפילדים ויתרו לחלוטין כל חייהם החברתיים. הפיגור של ג'רום היה כה קשה עד כי לא היתן היה להותירו לבדו אפילו רגע אחד. הגם שהיה כבר גדו בגופו, נאלצו הוריו לעשות בשבילו דברים שעושים בדרך כלל בטיפול בתינוק בן שנה. רופא אחד הצליח לשכנע אותם להכניס את הנער למוסד לחולי רוח חשוכי מרפא. לפני שיעשו כן, ביקשו ההורים לבקר במקום, ומה שראו שם זיעזע אותם במידה כזאת שחזרו בהם מייד מהחלטתם. הם אהבו מאוד את בנם ורצו בכל מחיר להביא לכך שיוכל לפחות לתקשר עם סביבתו ולהשתלב בה, גם אם יזקק מדי פעם לעזרה כלשהי. אנה המיואשת נטלה אותו פעם עימה לחווה מרוחקת, כדי שיוכל לחיות שם בשלווה, הרחק מהלגלוג והבוז שהיו מנת חלקו כשהיה יוצא אל הרחוב בניו יורק. עשרה חודשים התבודדה עימו שם. כל אותה עת נשאר לואיס בעיר, עובד וחוסך כסף ככל יכולתו במטרה לממן את הטיפול הרפואי בנער.

כשהיה בן שבע עשרה היה ג'רום אנומליה רפואית בפני עצמה. צידו הימני היה משותק כליל, הוא לא יכול היה לעלות במדרגות אך ידיו היו חזקות מאוד. הוא עצמו לא ידע את כוחו, אך כשהיה מחזיק בידיו בכוח רב ספל, צלחת או אחת מבובותיו, היו הללו מתעוותים ומתנפצים תחת לחץ אצבעותיו. הוא סבל מהתקפות עווית איומות ובשעת התקפות אלה היה שובר כל חפץ שיכול היה להניח עליו את ידיו. כוחו הדאיג גם את הרופאים. הללו הודיעו להורים כי אף שמבחינה מנטלית הנער הוא בן שנתיים בלבד הרי שהוא ניחן בייצר מיני אדיר. הרופאים הסבירו להורים כי מאחר והנער אינו יכול לכבוש את יצרו, קיים חשש שיום אחד עוד עלולים הדברים להגיע לידי תקיפה, אונס או רצח מצידו. כוחו הכביר רק הגביר את החששות הללו.

שבע עשרה שנים ארוכות של טיפולים, התרוצצויות ופחדים הביאו את אנה גרינפילד לסף התמוטטות נפשית. לואיס ביקש ממנה לגשת לבדיקה. הרופא הזמין את לואיס ואמר לו בבוטות שמצבה הגופני ניתן לשיפור אך שמבחינה נפשית היא עלולה להתמוטט לחלוטין, ואף לשלוח יד בנפשה, אם יוסיף ג'רום להתגורר בביתם. אבל את מה שהשתמע מכך לא יכולים היו ההורים האוהבים לשאת. איש מלבדם לא הבין אותו ולא היה מוכן לשאת אותו ואת דרכיו המוזרות, נער שלא ידע מהו השימוש שיש לעשות באסלה אך היה חזק עד כדי יכולת לבצע רצח אלים במו ידיו. וכאילו לא די היה בכך, חלה עתה גם לואיס עצמו. הרופאים אמרו לו שיהיה עליו לעבור ניתוח בכיס המרה. המשמעות הייתה שיהיה עליו להתאשפז בבית חולים ושאנה תיוותר לבדה בחברת הנער. שלא מדעת, חשש לואיס, יהיה הנער מסוגל לאנוס את אימו-יולדתו ואף להרגה.

הדאגה והמתח פגעו גם בתיפקודו של לואיס בעבודה. הוא שב וניסה למצוא פתרון לבעייה, אך לשווא. יום אחד הציע לו שותפו, אדוארד רוטנשטיין, ללכת לקולנוע ולנסות לשכוח לשם כך, ולו לשעה קלה, מצרותיו. לואיס עזב את בית המלאכה, שוטט מעט ברחובות ואז הבחיו במודעות של סרט בשם ''רצח לפי השעון'' שהוצג באולם בסדג'וויק אווניו. הייתה לו הרגשה משונה, ללואיס. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהלך לקולנוע אחר הצהריים. ושם, כפי שמתואר בתחילת המאמר, ראה את המעשה בנער מפגר שעבריינים ניצלו לצרכיהם. באותו לילה לא הצליח לואיס גרינפילד לעצום עין.

כשקם בבוקר הייתה החלטתו נחושה. הוא סיפר לאנה שאינו חש בטוב וביקש ממנה לפתוח את חנות הכובעים שלו במקומו. לאחר שיצאה קיבל ג'רום התקף עוויתות חזק ועל אביו היה להחזיקו במיטתו כדי שלא יפגע בעצמו. לאחר שחלפה ההתקפה, שקע ג'רום בשינה עמוקה. לואיס נטל בקבוק כלורופורם שקנה פעם בטרנטון בחמישים סנט, הספיג ממחטת בד בנוזל והניח אותה על פני בנו. הוא לחץ אותה אל אפו של הנער הישן וכעבור זמן קצר שמע את נשימתו הולכת ונחלשת, עד שפסקה לגמרי. שעה תמימה ישב לואיס גרינפילד על המיטה, ליד בנו המת. אחר כך יצא את ביתו, הלך אל שוער הבניין, סיפר לו מה עשה וביקשו להזמין את המשטרה.

במשרדו של התובע המחוז סיפר גרינפילד את סיפורו בשקט וללא התרגשות. אנה עצמה לא ידעה דבר, אך מששבה הביתה מצאה שם אנשי משטרה ומפיהם נודע לה מה קרה. היא פרצה בבכי היסטרי. ''הוא עשה זאת מתוך אהבה'', בכתה.

לואיס גרינפילד הועמד לדין בפני חבר מושבעים. התובע המחוזי נהג אחרת מכפי שהיו נוגעים תובעים אחרים במקומו והגיש כתב אישום באשמת הריגה בלבד - ולא באשמת רצח בכוונה תחילה. הנאשם עצמו היה רגוע באורח כמעט מוזר, כאילו מצא סוף סוף שלוות נפש כלשהי. הוא לא דיבר על המשפט ועל העונש הצפוי לו, אלא רק על בנו המת ועל אשתו החיה. הוא ביקש רשות להיות נוכח בהלוויית בנו והתובע המחוזי נענה בחיוב. אנה גרינפילד שכרה את הפרקליט הפלילי הידוע ביותר בניו יורק באותה תקופה, סם לייבוביץ' (מי שהגן, בין השאר, גם על ברונו האופטמן, האיש שהורשע ברצח תינוקו של הטייס צ'ארלס לינדברג, ועל נערי סקוטסבורו, תשעה שחורים צעירים שהורשעו באונס קבוצתי של נערות לבנות על גבי רכבת נוסעת. שני המשפטים היו מהידועים ומהסנסציוניים ביותר במאה העשרים), כדי שישמש כסניגור במשפט בעלה. לייבוביץ' ביקש לשחרר את גרינפילד בערבות. התובע המחוזי שיתף פעולה וביקש מבית המשפט לקבוע סכום ערבות נמוך ככל האפשר. הסכום נקבע לשלושת אלפים דולר.









ניו יורק בשנת 1939 הייתה מקום שונה מאוד מהעולם של ימינו, עולם שבו מתחילה לחלחל אל החקיקה המערבית האפשרות של המתת חסד. בימינו מקובל, בדרך כלל, לדבר על המתת חסד במקרים של חולים אנושים שגופם אינו מתפקד עוד ושהאפשרות היחידה שלהם להוסיף ולחיות היא באמצעות חיבור למכשירי הנשמה. במקרים אלה נדרשת גם הסכמת החולה, תוך הוכחה שהוא צלול בדעתו בשעת מתן ההסכמה. המקרה של ג'רום גרינפילד היה מקרה קשה הרבה יותר, משום שברור היה שג'רום אינו גוסס ושלמרות המומים הקשים בהם לקה הוא יכול להוסיף ולחיות עוד שנים ארוכות. יתר על כן, הסכמתו לא ניתנהאותה המתת חסד ועל דעת כל אדם שהיה איתו במגע הוא גם לא היה מסוגל להבין מה פירושה של המתת חסד בכלל. לואיס גרינפילד, על פי אמת מידה זו, ביצע רצח לכל דבר.

איש לא זכר מקרה דומה בבית משפט ניו יורקי קודם לכן. העניין הציבורי רק גבר כאשר אנשים ידועי שם החלו להביע עמדות בנושא. רופאים רבים גינו את גרינפילד על מעשהו. אחרים הודו, אוף דה רקורד, שרופאים מסוימים הורגים מתוך רחמים ושמעשה בלתי אנושי הוא להותיר בחיים אדם בעל נכויות כשל ג'רום. המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שאו תמך בהמתה מתוך רחמים בתנאי שיהיה מוסדר על ידי החוק ושוועדה רפואית תקבע שהחולה הוא חשוך מרפא. ה''ניו יורק ניוז'' כתב כי ''בעצם קיים הרג מתוך רחמים גם לגבי רוצחים שפויים בדעתם. ממיתים אותם בכסא חשמלי או בחבל או בתא גזים; אלא שהם סובלים תחילה מחמת הציפייה למוות. איננו מבינים מדוע יחיו פושעים מטורפים על חשבו המדינה אחרי שרצחו מישהו ומדוע לא יהרגו אותם מתוך רחמים''. גם ה''ניוז'' תמך בהסדרת המתה מתוך רחמים בחקיקה.

אבל כל מעצבי דעת הקהל הללו לא היו חברים בחבר המושבעים שמולו עמד גרינפילד. גורלו של האב שהודה בהריגת בנו עמד להיחרץ בידי תריסר אזרחים שלפי אמות המוסר המקובלות אז ראו במעשה כזה רצח לכל דבר ועניין. לייבוביץ' הודה בשם מרשו בכל עובדות ההריגה. עוזר התובע המחוזי, ג'ורג' טילזר, ששימש כתובע במשפט, ניהל את התביעה בלא רגשנות מיותרת ופרש בפני המושבעים את נסיבות המקרה.

לייבוביץ', מצידו, זימן לעדות את הרופאים שטיפלו בג'רום. הללו אישרו שפיגורו ונכויותיו של הנער היו חשוכי מרפא, וגם שהוה היה חזק עד כדי כך שעלול היה לגרום נזק גופני חמור לאימו. לאחר מכן העלה הסניגור את גרינפילד עצמו לדוכן העדים. גרינפילד יכול היה להעיד טוב יותר מכלא דם אחר על אותן שנים אומללות שבהן גידל את בנו וטרח סביב הניסיון להבריא אותו מכל פגעיו.

''היינו אסירי הגורל'', סיפר, ''לא יכולנו לבוא במגע עם ידידינו. היו מענים את הנער, היו מעליבים אותו, היו שמים אותו ללעג ולקלס''. לואיס שאל אותו אם הרגת את הנער משום שלא רצה לראות עוד בסבלה של אשתו. ''לא'', השיב גרינפילד, ''הרגתי אותו מפני שאהבתי אותו יותר מכל אדם אחר בעולם. ד''ר ניוטון קוגלמאס אמר לנו שג'רום הוא מפגר חשוך תקווה ושצפויה סכנה לאשתי כשהיא נמצאת לבדה בבית איתו. הוא יעץ לנו לסרס את ג'רום. התחלתי לבוא הביתה לעתים קרובות יותר, בכל יום אחר הצהריים''.

אחר כך סיפר כיצד שינה הסרט שראה את חייו. ''ג'רי נראה בעיני כמו הנער מאותו הסרט'', אמר, ''המדובר היה שם בפושע שניצל נער כמו ג'רי. פחדתי שאחרי מותי יקרה לו דבר כזה. שנתי נדדה כשהרהרתי בכך. ירדתי ממיטתי והתהלכתי בחדר כל הלילה. לא יכולתי לכבוש את הדחף להשתמש בכלורופורם''. בהשמך, בתשובה לשאלות שהיפנה אליו לייבוביץ', סיפר על הבוקר האחרון בחיי בנו. ''ישבתי קצת ליד ג'רי ולפתע הוא קיבל התקפה. הוא החל לבכות. הוא התפתל כמו בכאב. השכבתי אותו במיטתו ונדמה היה לי כי הוא ישן. יד סמויה הוליכה אותי אל המגרה''.

גרינפילד פרץ בבכי, אך התאושש והמשיך. ''לקחתי את הכלורופורם. שמתי את המטפחת על אפו''.

- ''ידעת שהשימוש בכלורפורם הוא נגד החוק?'', חקר לייבוביץ'.

- ''כן'', בכה גרינפילד, ''זה נגד חוק האדם אך לא נגד חוק האלוהים. אהבתי את נערי יותר מכל אדם בעולם. אלוהים דחף אותי להרוג את בני. זהיה רצון האלוהים''.

- ''אתה מצטער שהוא מת?''.

- ''למען עצמי, כן. אהבתי אותו, אהבתי להיות איתו. הוא עדיין חסר לי. אך איני מצטער למען ג'רי''.

התובע טילזר הסתפק בחקירה קצרה.

לייבוביץ' לא היסס לנצל בנאום הסיכום שלו את האווירה האמוציונלית הטעונה ששררה באולם. כשדיבר, נשמעו קולות התייפחות מקרב הנוכחים. ''אתם מדברים על טרגדיה'', אמר בהתייחסו לדברי הסיכום של טילזר, ''אתם מדברים על ייסורי תופת. אילו נולד הנער הזה עיוור או חרש או אילם - או אפילו נכה שנגזר עליו לבלות את כל ימיו בכסא גלגלים - לא הייתה זו מהלומה כה קשה. אך ילד זה לא היה אלא גוש בשר''.

''אם זו הייתה מנקרת את עיניה'', המשיך לייבוביץ', ''היא הייתה קוטעת את זרועה, אב זה היה עוקר את ליבו - אילו יכול ילד זה לעשות צעד אחד בלבד, אילו יכול היה לומר מילה אחת בלבד. נפשו של איש זה נשחקה אט-אט, כמו טיפת מים השוחקת את האבן, שעה אחר שעה, שבוע אחר שבוע ושנה אחר שנה, בכל רגע...לא היה בכוחו של אדם לעמוד בכך. לא נוצר המוח שיעמוד בכך...נניח שאתם הולכים ברחוב ורואים כלב חסר אונים, מוטל בביב, מתפתל מכאב, אחר שנדרס על ידי מכונית. סתם כלב עלוב, כלב רחוב, מתפתל בייסורים. הייתם אומרים 'הלוואי ויבוא שוטר ויגאל את היצור האומלל הזה מכאבו. ובכן, גרינפילד ראה את נערו בסבלו ביום ההוא, כמו שראה אותו פעמים רבות קודם לכן. הנער לא יכול היה לומר לו מה כואב לו. ואז נמשך על ידי כוח סמוי אל אותו ארון שבו החזיק את הכלורופורם מוסתר במשך חודשיים. הוא לקח את הבקבוק, שפך את הנוזל על מטפחת והניח אותה על פני בנו. והחיים נטשו גוש בשר זה. נסתיימו העינויים מידי רופאים. נסתיימו ייסוריה של אישה אומללה זו'' - ולייבוביץ' הצביע על אנה גרינפילד. אחר כך הוסיף: ''אם מעשהו זה היה מוסרי, הרי אינכם יכולים למצוא אותו חייב. האם לא מלאה עדיין סאת סבלו של לואיס גרינפילד?''.

רק שעתיים - זמן קצר מאוד במונחים של דיוני מושבעים - ישבו המושבעים בהתייעצותם. בתום אותן שעתיים הם שבו לאולם וזיכו את הנאשם. כמה מהם ניגשו אל גרינפילד ולחצו את ידו. חלקם אמרו לו שהם מאמינים שכוח חזק ממנו הכריח אותו לעשות מה שהחברה חייבת הייתה לעשות קודם לכן. לייבוביץ' עצמו דאג שהזוג המותש והאומלל יוכל לבלות כמה שבועות מחוץ לעיר, במטרה להתאושש מהפרשה. הוא סיפר על כך לעיתונאים שסבבו אותם.

עיתונאי אחד שאל את גרינפילד, ''ומה תעשה בחופשתך? תעסוק בדייג?''.

- ''דייג? דייג?'', חזר גרינפילד הנדהם על השאלה, ''אינני יודע לדוג. מעולם לא היה לי זמן ללמוד''.









(הערה: משפט גרינפילד כמעט ואינו מתועד במקורות שניתן לאתר ברשת. את עיקר החומר שאבתי מספרו של קוונטין ריינולדס, ''בית דין'', שתורגם לעברית על ידי שמואל שניצר ויצא לאור בשנת 1954 בהוצאת כתבים).








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
[חדש]
מירי   יום ד', 13/07/2005 שעה 11:53 אתר אישי
מרגש (כמובן) ונוגע מאד ללב (כמובן)
נדונים להורוּת.
מדינת חוק מול הצדק האינטואיטיבי, הטבעי.
מסוג המצבים שמספקים קיתונות של דרמה, וקטרזיסים בשפע -
בדרך כלל שיטת המושבעים האמריקאית משעשעת אותי. מקרה זה מוכיח שיש מצבים בהם קיימת הצדקה מוסרית לשיטה המצחיקה הזו. קשה לי להאמין ששופט מקצועי היה מזכה את האב.
בכל אופן נהניתי (במחשבה שניה, אני לא יודעת אם זו המילה המתאימה) לקרוא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מושבעים [חדש]
אורי קציר   יום ד', 13/07/2005 שעה 13:06
בתגובה למירי
אתר אישי
אני לא בטוח שדווקא המושבעים הם אלה שעמדו במרכז הדרמה. אבל נכון הוא שבהיותם בני אדם שאינם (בדרך כלל) בקיאים בחוק היבש, נוטים להניח שהם נוחים להתרשם מסוגיות אנושיות כמו זו של אבן ההורג את בנו בעל המום מתוך רחמים.

מושבעים אכן יכולים לקבל החלטות מגוחכות לעתים (ע''ע המקרים של מייקל ג'קסון ואו.ג'יי סימפסון), אבל במקרה גרינפילד אני מאמין שגם שופט היה מחליט בכיוון דומה. לכל היותר היה גוזר על האב מאסר קצר, או אפילו סמלי. ההיבט האנושי הטראגי של הפרשה (ואני מניח שנמצאו לא מעט עדים שאימתו את סיפורם של הגרינפילדים על מסירותם ואהבתם לבנם האומלל, כולל על ניסיונותיהם להבריאו או לשלבו במוסד חינוכי מתאים) מדבר כאן כמעט לכל אדם סביר. ברור לחלוטין שאדם כמו לואיס גרינפילד אינו מסוכן לחברה בה הוא חי ופועל. ועוד - ברגע שהיו נוטלים מאנה גרינפילד, גם את בן זוגה והעוגן היציב ביותר בחייה, כמעט ודאי שבמצבה הנפשי דאז לא היו לה כלל סיכויי הישרדות.

רצח הוא רצח הוא רצח, אבל לכל רצח נסיבותיו שלו, ונדמה לי שרובנו היינו מזכים את לואיס גרינפילד מאשמה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מושבעים [חדש]
אסף   יום ב', 18/07/2005 שעה 13:44
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
ראשית, מאמר מצויין.
באשר להערותיך על המושבעים: הזיכוי של מייקל ג'קסון היה הגיוני בהתחשב בראיות שהוצגו במשפט ובמהימנות העדים; העובדה שאתה יכול להניח שיש משהו פגום במייקל ג'קסון, לא משנה את זה, ואם על-סמך זה היית מרשיע את ג'קסון, דווקא *אתה* היית פועל על-סמך רגשות ולא על-סמך היגיון. סיפור או-ג'יי סימפסון הוא פחות ברור מבחינתי, אבל גם כאן היו כנראה כשלונות מהותיים של התביעה במשפט, כמו סיפור הכפפות; ואני חייב לומר שזיכוי במשפט כזה נראה לי הרבה פחות מטריד מהעובדה שבמדינתנו הקטנטונת יש 97% הרשעה ע''י שופטים מקצועיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מושבעים [חדש]
אורי קציר   יום ב', 18/07/2005 שעה 18:22
בתגובה לאסף
תודה, אסף, על המחמאה.

לגופה של הערה: שיטת המושבעים, בה במידה שיש לה יתרונות מסוימים, סובלת גם מחיסרון בולט בדמות הסובייקטיביות המופגנת. בדרום העמוק של ארצות הברית חרצו חברי מושבעים פעם אחר פעם פסקי דין טרמינליים על אנשים שחורים ברצח או באונס. גם כאן, לכאורה, נותנים בידי האדם הפשוט את הכוח לחרוץ גורלות. אבל לא ברור כלל וכלל שביודענו את הרקע התרבותי המובהק של רוב המושבעים הללו פסקי הדין שלהם לא הושפעו מדיעות קדומות בעלות נופך גזעני.

יתר על כן, חבר מושבעים מורכב מאנשים אנונימיים לציבור. בתום המשפט הם שבים, בדרך כלל, לחייהם הפרטיים ונבלעים בהמון הסואן. ההתייחסות אליהם אינה כאל אנשי ציבור. שופט, לעומת זאת, חשוף לביקורת ציבורית ואמור להמשיך ולתפקד במשרתו גם לאחר פסיקה ספציפית. מכאן, שהוא מודע יותר לחובות הזהירות המוטלות עליו.

אם נחזור לרגע ללואיס גרינפילד: ראיתי את הערותיך לגבי הנושא באתרך. אני לא מכיר אנשים רבים שהיו מרשיעים את גרינפילד ברצח, או אפילו בהריגה. סביר להניח שרוב המושבעים היו מוצאים את המעשה שביצע כנסלח בנסיבות העניין. ובכל זאת, כבר קבעו האקזיסטנציאליסטים בדורות הקודמים שהקיום נעלה על המהות. ובכן, האם קיומו של נער, ולו גם מפגר בשכלו ובעל יכולת להפעיל כוח בלתי מצוי נגד סביבתו, האם קיום זה נחות מקיומו של אדם רגיל?

שאלה קשה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מושבעים [חדש]
מלי   יום ד', 20/07/2005 שעה 1:34
בתגובה לאורי קציר
מאמר נוגע ללב ונושא כאוב אך כל כך נכון מה שכתבת ''רצח הוא רצח... ונדמה לי שרובנו היינו מזכים את לואיס גרינפילד מאשמה''.
בארץ עדיין לא עוגן כחוק עניין המתת החסד אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמקרים מסויימים כמו מחלת ניווניות כ-ALS הפוגעת בסופו של דבר בכל שרירי הגוף כולל הנשימה הבליעה והדיבור, אך יחד עם זאת המח נשאר צלול, היו לאחרונה המתות חסד על פי בקשת החולים(כשהקשר נעשה באמצעות מיצמוץ עיניים) שלא יכלו לשאת יותר את חייהם וביקשו את מותם. להבדיל מהאב שהרג את בנו שלא היה בר דעת ולא יכול היה כלל להביע הסכמתו או רצונותיו וכנראה גם לא היה מודע למצבו אך קרוב לוודאי שכן לסבלו הפיסי.
למעשה גאל האב ברצח זה אותו ואת אם בנו מיסוריהם הקשים ומהדאגה לעתיד לקרות כשלא יהיו בחיים,יותר מאשר את בנו.
כמו תמיד השאלה הנשאלת היא היכן להציב את הגבול.
נושא כואב ועצוב לא פחות בעניין מחלת ALS והמתת חסד אפשר לקרוא באתר: www.israls.com
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו [חדש]
מיכאל אוֹיְשִׁי   יום ג', 19/07/2005 שעה 16:04 אתר אישי
מאמר חז''ל הזה הדהד בראשי כשסיימתי לקרוא את הסיפור הייחודי והמיוחד הזה.
מאמר חז''ל הנ''ל גם קיבל בעיניי משמעות חדשה - אסור לדון אותו לא רק כי לא היית שם, ואין לך אפשרות לדעת כיצד היית נוהג לו היית ח''ו במקומו - אלא גם את מלוא העצמה במילים ''במקומו''.
מקום שלו, מקום שממש לא היית רוצה להיות בו, ואשר הסבל במקום זה אף מבצבץ מתוך הכתבה באופן ממש מוחשי.

למען הפרוטוקול מחויב אני לומר שעצם היותי אדם דתי אין ביכלתי לתת ''הכשר'' למעשי האב.
אך לשפוט אותו - גם אינני יכול.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו [חדש]
אורי קציר   יום ג', 19/07/2005 שעה 23:31
בתגובה למיכאל אוֹיְשִׁי
זו עמדה מובנת בהחלט, מיכאל. נדמה שבמקרה הזה הכלל של ''אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'' תופס שבעתיים. אבל גם אם אין אנו מעמידים את לואיס גרינפילד לדין וירטואלי, ברור שלכל אחד מאיתנו יש דיעה - שמקורה בזעזוע - על המעשה שעשה. מצד אחד, אב ההורג את בנו, יוצא חלציו; מאידך גיסא, אדם הגואל בכך משפחה מיסוריה ובן מסבלו.

ובכל זאת, אני תוהה כיצד היו אנשים כאלה ואחרים דנים את לואיס גרינפילד לו נמנו על חבר המושבעים אז, בניו יורק, ב-‏1939.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[חדש]
שרה שורצשילד   יום א', 20/01/2008 שעה 16:57
תמיד טענתי שלחיות מחמד יש פריבילגיה שאנחנו, עדיין, חסרים: הפריבילגיה לקבל המתת-חסד במקרה של ייסורי תופת חסרי סיכוי. הקושי האתי, וסיכוני ההסתבכות המשפטית במקרים גבוליים,ברור לגמרי (בעצם, איזה מקרה הוא לא 'מקרה דימדומים'?...האם בכלל קיים מקרה 'ברור' שאין עליו כל מחלוקת מוסרית???...תמיד תהיה התנגשות בין תפישות והשקפות ופילוסופיות מנוגדות; אני הייתי מעדיפה למות גם על פני חיים בכיסא גלגלים; אחרים היו מעדיפים לחיות בכל מחיר, גם כשהם משותקים בכל גופם.)
אותו דבר, כמעט, אפשר לומר על הפלות ; אני חיה במדינה שבה הפסקות ההריון חוקיות מזה מספר שנים, אבל הגישה הקתולית האדוקה, השוללת הפלות ורואה בהן רצח לכל דבר ועניין, עדיין טבועה עמוק בנפשם של אנשים רבים, ודווקא כאלו שכלל אינם 'דתיים'.... אם מסתכלים על זה דרך משקפיים אלו, אפשר להבין שבעצם, נושא ההפלה (שאני אישית מאד מחייבת בכל מקרה שבו האם רואה לנכון להפיל- גם אם לא מדובר בנכות הצפויה לעובר) - איננו כה שונה מנושא המתות חסד, על ההיבטים המוסריים, הדתיים והאתיים שלו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©