ההזדמנות של בשאר אסד
יום א', 24/04/2005 שעה 23:46
לו אני בשאר אסד, הייתי רואה בפטירת ויצמן הזדמנות בלתי-חוזרת לשקם את מעמדה הבינלאומי של סוריה. מעין נקודה שעליה ניתן למקם את המנוף הארכימדי ההוא שיוכל לשנות את מסלול תנועתו של תהליך הבידוד של סוריה בין האומות. לו אני בשאר אסד, הייתי הולך על מחווה אבירית ששכרה בצידה. הייתי, למשל, משגר מכתב תנחומים למשפחת ויצמן, לנשיא קצב ולראש הממשלה שרון. זהו מכתב נימוסין, כמובן, שחשיבותו היא בעיקר במישור הפוליטי, אבל מכתב זה עשוי ללמד על צורת חשיבה חדשה לחלוטין בארמון הנשיאות הסורי. מכתב האומר משהו בנוסח: ''כנשיא הרפובליקה הערבית של סוריה, ברצוני להביע את תנחומי לממשלת ישראל ולעמה על פטירתו של הנשיא עזר ויצמן. הנשיא ויצמן, שהיה לוחם בשירות מדינתו, היה גם אחד מגדולי הלוחמים למען כינון הסדר שלום במזרח התיכון. יהי זכרו ברוך''. לו אני הנשיא קצב או ראש הממשלה שרון, הייתי מזמין אותו ללוויית ויצמן











עזר ויצמן הלך לעולמו. עוד רבות ידובר, יסופר יתואר ויושר על אישיותו ומעלליו, החל מפועלו החלוצי בהקמת חיל האוויר, דרך תרומתו בתחום הלחימה, תרומתו להקמת הליכוד והתגייסותו למען הסכמי השלום עם מצרים וכלה בסיומה העגמומי של כהונתו כנשיא, בצל פרשיית אדוארד סרוסי. יהיו כאלה שיאמרו שידע לזהות את פעמי ההיסטוריה עד כדי שהמיר את עמדותיו הנציות במדיניות יונית. יהיו שיאזכרו את התבטאויותיו, שלא פעם נדף מהן ניחוח של משפט קדום על אוכלוסיות כאלה ואחרות. אבל על כל זה יכתבו עוד רבים וטובים. לא זה העניין שעליו באתי לדבר הפעם.

דקות אחדות לאחר פטירת ויצמן כבר ידע על כך עולם ומלואו. זו דרכו של עולם שהפך לכפר גלובלי. אפילו בסוריה, אני מעז להניח, הקדישו עורכי העיתונים ומהדורות הטלוויזיה והרדיו מקום נכבד לידיעה הזו. עזר ויצמן, אחרי הכול, היה אחראי ללא מעט התעללויות של חיל האוויר הישראלי בצבא הסורי. מעניין מה חושב על כך בשאר אסד.

ויצמן. הזדמנות?

אסד ג'וניור נולד ב-‏1965, כשויצמן הכריזמטי כיהן זו השנה השביעית כמפקד חיל האוויר הישראלי. כשהתמנה ויצמן לתפקיד שר הביטחון היה באשר תיכוניסט צעיר בדמשק. לעומת זאת, במשך 15 ימים חפפו השניים זה את זה בתפקידיהם כנשיאי מדינותיהם. אסד הצעיר היה סטודנט לרפואת עיניים בשנים בהן עמדו בראש ארבע המדינות המזרח-תיכוניות המשמעותיות ביותר טייסים קרב: חוסני מובארק, המלך חוסיין, עזר ויצמן ואביו של בשאר, חאפז אסד. כל הטייסים ניחנו גם בפרגמאטיזם מדיני יוצא דופן, מה שסייע להם לנווט את מדינותיהם תוך איזון נכון, פחות או יותר, בין מדיניות חוץ לשיקולי פנים. אבל בשאר נאלץ, בימים אלה ממש, לבצע פעולה משמעותית ביותר שאביו נמנע ממנה במשך שנות דור: פינוי צבא סוריה מלבנון.

הפינוי הזה, שהיה הכרח המציאות נוכח הלחצים הכבדים שהפעילו עליו ארצות הברית, אירופה ומדינות נוספות, לא עשה לאסד טוב. הוא לא התנדב לפנות את צבאו משם, אלא אולץ לעשות זאת. הוא נחשד גם במעורבות אלימה בפוליטיקה הלבנונית לאחר הודעתו על הנסיגה מארץ הארזים, חשד שהתחדד עוד יותר לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי. לאמריקנים יש חשבון איתו גם בכל הנוגע למדיניותו האוהדת כלפי מחבלים המקורבים לארגון אל-קעידה ושלוחותיו המסתננים מסוריה לעיראק ומפילים שם מאות חללים בקרב צבאם. הם גם מאמצים את הטענה הישראלית שלפיה לסוריה יש אחריות ישירה לפיגועי טרור המתבצעים בישראל ובשטחים משום שהיא מארחת את החיזבאללה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי באזורי השפעתה ומעניקה להם חסות פוליטית, פיננסית ולוגיסטית. בקיצור, מימשל בוש (וגם הקונגרס, כולל רבים מהנציגים הדמוקרטיים שבו) אינו מאמין אף למילה אחת היוצאת מפיו.

לו אני בשאר אסד, הייתי רואה בפטירת ויצמן הזדמנות בלתי-חוזרת לשקם את מעמדה הבינלאומי של סוריה. מעין נקודה שעליה ניתן למקם את המנוף הארכימדי ההוא שיוכל לשנות את מסלול תנועתו של תהליך הבידוד של סוריה בין האומות.

אסד. ינחם?

לו אני בשאר אסד, הייתי הולך על מחווה אבירית ששכרה בצידה. הייתי, למשל, משגר מכתב תנחומים למשפחת ויצמן, לנשיא קצב ולראש הממשלה שרון. זהו מכתב נימוסין, כמובן, שחשיבותו היא בעיקר במישור הפוליטי, אבל מכתב זה עשוי ללמד על צורת חשיבה חדשה לחלוטין בארמון הנשיאות הסורי. מכתב האומר משהו בנוסח: ''כנשיא הרפובליקה הערבית של סוריה, ברצוני להביע את תנחומי לממשלת ישראל ולעמה על פטירתו של הנשיא עזר ויצמן. הנשיא ויצמן, שהיה לוחם בשירות מדינתו, היה גם אחד מגדולי הלוחמים למען כינון הסדר שלום במזרח התיכון. יהי זכרו ברוך''.

הבה נניח, רק לשם הדיון, כי אכן התקבל מכתב כזה. בשאר יוכל להציג אותו, אם ירצה, כמחוות נימוסין אנושית ותו לא. אבל מחווה שכזו, שהיא כה נדירה ביחסים הקפואים שבין ישראל לבין שכנתה מצפון-מזרח, תתפרש כאן אחרת לגמרי. המכתב הקצרצר והמנוסח בקפידה יוזנק מייד אל ראש כותרות העיתונים ויהווה נושא מרכזי להתדיינויות ברשתות הרדיו והטלוויזיה ובאתרי החדשות האינטרנטיים. ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ינתחו פרשנים משופשפים את פשר החלטתו של הנשיא הצעיר לכבד דווקא את זכרו של האיש שלזכותו – אולי יותר מכל אחד אחר – נזקפת תבוסת חיל האוויר הסורי במלחמת ששת הימים. אותו חיל אוויר שעליו פיקד אז אביו של בשאר; אותה מלחמה שעלתה לסוריה באובדן רמת הגולן.

נניח, כאמור, שהתקבל בישראל מכתב כזה. לו אני הנשיא קצב או ראש הממשלה שרון, הייתי מרים טלפון למשפחת ויצמן ומקבל את אישורה לתגובה הראויה לאותו מכתב תנחומים. ומייד לאחר קבל אישור כזה – והוא יתקבל, תאמינו לי – הייתי עושה את הצעד המתבקש, מרים טלפון לארמון הנשיאות בדמשק ומזמין את אסד ללוויית האיש שעל פטירתו ניחם אותנו.

קצב. יזמין?

לוויה היא אירוע שחוצה קווים פוליטיים. טלו, לדוגמה, את הנשיא מובארק. במשך שנים נצמד מובארק לקו הצהרתי האומר כי כאשר יבשילו הנסיבות לכך, יבקר בישראל. מאחורי הצהרה זו הסתתר הרצון שלא לנקוט שום צעד שיהיה בו משום הפגנת אמון או רצון טוב כלפי ממשלות ישראליות שהיו אחראיות – לטעמו של הנשיא המצרי – להתדרדרות המצב המדיני והביטחוני במזרח התיכון. כל עוד נמנעה ישראל ממילוי תביעות כאלה ואחרות שהציבה לה מצרים (למשל, פתיחת הכור הגרעיני בדימונה לפיקוח בינלאומי), סירב מובארק בעקביות לבקר בה. ובכל זאת, כאשר נרצח יצחק רבין הופיע מובארק בלווייתו בירושלים. מילא מובארק, שהוא נציגה של מדינה שחתומה למעלה משנות דור על הסכם שלום עם ישראל, אבל אפילו ליאסר ערפאת (אויב גרוע בהרבה ממובארק, גם לשיטתו של שרון) התירה ישראל להגיח מעזה ולבוא לבית משפחת רבין בתל אביב כדי להביע את צערו האישי על הרצח המזעזע.

ובכן, הבה נניח שבעקבות הסכמה מוקדמת עם ראש הממשלה ועם משפחת ויצמן ולאחר שהודיע על כך לנשיא בוש, ייצא הנשיא קצב (שמעמדו מקביל לזה של נשיא סוריה) בקריאה לאסד לבוא לישראל ולהשתתף בלוויית ויצמן. תהיה זו חזרה, בשינוי נסיבות אמנם, על הדו-שיח המרתק שהתנהל אז בין קהיר לירושלים: אנואר סאדאת הודיע על נכונותו ללכת ''אפילו לירושלים'' בביקוש אחר שלום – ואילו מנחם בגין הגיב בהזמנה דרמטית לסאדאת לבוא ולהתארח בכנסת. עתה, לאחר הזמנת קצב, יופנו העיניים לדמשק. האמריקנים והאירופים יבהירו לו, לאסד, שכדאי לו להיענות להזמנה, משום שהיא תפעיל לחץ על ישראל להגמיש את עמדותיה המדיניות מול סוריה וללכת לקראתה – שהרי עצם הגעת אסד ארצה היא בבחינת צעד בונה אמון. יהיה גם מי שיסביר לו שאם הצעד הזה יבוצע, תהיה זו ראשית דרכו של השליט הסורי במסע בעקבות שליט לוב, מועמר קדאפי – חילוץ ארצו מרשימת המדינות התומכות בטרור ומהבידוד הבינלאומי, שיקום מעמדה בוושינגטון ובבריסל וגזירת קופונים באמצעות קבלת סיוע כלכלי מיידי ממדינות אלה.

אגב, לאסד עצמו היו לפחות שתי הזדמנויות טראגיות לארח נציגים מישראל בנסיבות דומות. בינואר 1994 נהרג אחיו הבכור, באסל, בתאונת דרכים. בינוי 2000 הלך לעולמו אביו, חאפז. בשתי הלוויות נכחו נציגים מישראל. דא עקא, היו אלה נציגים ערביים בלבד. על אלה מוכנים היו לסמוך בדמשק – אבל לא על יהודים מישראל. האורחים מישראל, אגב, הגיבו כפי שציפו מהם להגיב: בהכרזות חריפות במיוחד על הצורך בשיתוף פעולה בינערבי ובינלאומי כדי למגר את שלטון הכיבוש הישראלי וכדומה. ביקורת על משטר הברזל הסורי ועל אחיזת החנק שלו בלבנון לא נשמעה שם.

עתה נפתח בפני אסד אשנב הזדמנויות קטן שבאמצעותו יוכל להוכיח כי אין הוא נושא ונותן רק עם תומכיו הערביים בישראל אלא מבקש לבוא במגע עם תושבי ישראל כולם. הוא יכול להשיג בכך דיבידנדים בינלאומיים בלתי מבוטלים ולהעמיד את ישראל במצב מדיני מרתק, שכמוהו לא חוותה שנים. עכשיו זה תלוי בו. בעצם, גם בשרון ובקצב.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בעצם, למה לו?   אבי   יום א', 24/04/2005 שעה 23:52   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   צביקה   יום ד', 27/04/2005 שעה 17:15   [הצג]
(ללא כותרת)   חיים   יום א', 01/05/2005 שעה 22:27   [הצג]   [4 תגובות]
ציון לשבח והכתרה   אילנה י   יום ג', 03/05/2005 שעה 21:45   [הצג]   [2 תגובות]
אם אורי קציר היה במקום בשאר...   אלברט שבות   יום ה', 02/06/2005 שעה 1:29   [הצג]
מי קובע בסוריה   יצחק עין גל   יום ב', 06/06/2005 שעה 11:25   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©