שובו של המערב הפרוע
יום ה', 07/04/2005 שעה 19:41
שידורה של סדרת הטלוויזיה המוערכת ''דדווד'' הביא אותי לפרסם כאן, בשינויים קלים, עיקרי מאמר שפורסם לפני חודשים אחדים. בעוונותי, אני נוטה חיבה רבה לענף ההיסטורי החוקר את ההתיישבות במרחבי ספר רחבים ודלילים. המרחב האהוב עלי ביותר הוא זה של המישורים הגדולים במערב התיכון האמריקני. באחד מאזורי המערב, הבלאק הילס של דקוטה הדרומית, התקיימה לפני כמאה ושלושים שנה אחת הבהלות לזהב היותר ססגוניות ופרועות. אחרי דרישה ובדיקה, אני מנסה לשרטט כאן תמונה של עיירת חטאים תוססת שהיוותה את מוקד הבהלה באותם זמנים. ויש גם נקודה אישית










''דדווד'' היא סדרת טלוויזיה מוערכת המשודרת בימים אלה בערוץ 3 של חברות הכבלים. הסדרה, המתמקדת בקורותיה של קהילת כורי הזהב בזו בעשור השמיני של המאה ה-‏19, מתארת תמונה מדוייקת למדי של החיים בספר שכוח האל של אותם זמנים: אנשים המנסים לשרוד את המעבר הטראומטי ממציאות עגומה במקום מוצאם לחיים רצופי חלומות וחסרי כל ודאות בסביבה חדשה, בלתי מוכרת, לעתים עוינת. הטובים מבצעים לפעמים גם מעשים רעים והרעים משבצים את חייהם - לעתים רחוקות אמנם - במעשים טובים.

האירועים המעניינים באמת בדדווד, אותם אירועים שבהם עוסקת הסדרה, התחוללו במשך כמה חודשים ב-‏1876. הייתה זו שנת השיא של הבהלה לזהב בגבעות השחורות של דקטוה וטיפוסים צבעוניים מסוגם של ביל היקוק, קאלאמיטי ג'יין וסת' בולוק זרמו אליה מכל עבר. צפיפות האירועים הזו מאפשרת לפתח סדרה דרמטית שבה אין רגע אחד משעמם.

זו הסיבה שהחלטתי להביא כאן, שוב, את עיקריו של מאמר שפורסם לפני חודשים אחדים ושתיאר את העיירה המיוחדת הזו ואת חיי היומיום בה.

הבהלה לזהב, שם כללי לתנועת המחפשים-מהגרים אל מחוזות המערב של הספר האמריקני, מזוהה לעתים קרובות עם שלוש מדינות שבהן היתה תנועה זו לנהירה של ממש: קליפורניה, קולורדו ואלסקה. גם בספרות ובאמנות היו שלוש מדינות אלה למדוברות ביותר במונחים של תיאור חיי הספר של המדינה הצעירה. ואולם, דווקא מדינה דלילת אוכלוסין יחסית, שגם כיום מצוייה בשולי התודעה הציבורית הפופולרית, היא ש''אירחה'' את אחת הבהלות הפחות מדוברות והיותר מסקרנות בתולדות המאה ה-‏19. המדובר במדינת דרום דקוטה. איזור זה - במיוחד חבל הבלאק הילס שבצפון מזרח המדינה - ישמש לי כבמה לתיאור חיי היומיום בעיירה טיפוסית של כורי זהב.

דדווד בימיה הראשונים: עיירת כורים פרועה שאליה נהרו המוני טיפוסים ססגוניים. במשך שנים רבות הייתה שם נרדף לפריעת חוק

דומה כי דווקא באזורים נידחים אלה מקבל המונח ''ספר'' (Frontier) משמעות מקיפה יותר, מאחר והוא מתייחס אל המערב כאזור שהוא עדיין בלתי מיושב ברובו ומשום כך נתון לשינויים ולפרשנויות באורח מגוון במיוחד.

במאמר זה, שעלי להודות כי היא שונה במעט מהמאמרים הקודמים שפרסמתי, ניסיתי לתאר, נוסף על הנסיבות ההיסטוריות, את הווי החיים המיוחד שנוצר בקרב כורי הבלאק הילס - ובמיוחד בעיירה שהפכה לאחד מרכזי המשיכה של האזור, דדווד (Deadwood) - במטרה לנסות ולאתר את פריטי הפרטים של היומיום ולהיווכח אם אכן נוצר כאן אמריקני מזן חדש, כפי שטענו כמה מן התאורטיקנים של תקופת הספר.

בצד היותה של דדווד עיירה טיפוסית לימי הבהלה לזהב, יש לי בה עניין מיוחד, אישי מאוד. בסתיו 1996 נישאנו שם, חברתי ואני, בבית ויקטוריאני שנבנה עם סיום הבהלה לזהב. אל המקום הגענו בעקבות מסע משותף שערכנו בעקבות אותה תנועה של מחפשי זהב אל הבלאק הילס, לפני כ-‏130 שנה. מאז אותו ביקור, גבר העניין שגיליתי בתופעה הזו וצברתי חומר רב העוסק, רובו ככולו, בתיעודה ובניתוחה. יש כאן, אם כן, סגירת מעגל אישי קטן.


לפני הבהלה לזהב

על מנת להבין את הבהלה לזהב בבלאק הילס, הכרחי לבחון את האופן בו נודע הדבר ואת הסיבות לתגובתה החיובית של האומה על המידע לגבי גילוי המתכת הצהובה בגבעות. הבהלה, שהחלה עם משלחת גורדון ב-‏1877 והסתיימה רק עם הדליקה הגדולה בדדווד ב-‏1879, לא הייתה תוצר של גורם סיבתי יחיד, אלא של כמה וכמה לחצים מקבילים, שהשתלבו זה בזה להפליא. האופן בו הפך הגילוי לבהלה של ממש, הגברים שבאו בעקבותיה והדרכים בהן נסעו עוצבו כולם על ידי הפרסום שקיבלו הגבעות מן העיירות שהקיפו אותן. יתר על כן, הנכונות לקבל את התנועה הפתאומית אל הגבעות נבעה מתנאים ששררו אותו זמן בארצות הברית כולה.

בשנות השבעים של המאה ה-‏19 הייתה ארצות הברית בשלה לבהלה נוספת לזהב, והשמועות על מרבצי זהב בגבעות נפלו על אוזניים כרויות. אחד מאותם צליינים שבאו לגבעות אמר בהקשר זה את המשפט ''גבר אינו יכול לשבת בנוחות ליד האח, כאשר יש זהב בגבעות, 500 מילין בלבד מדלת ביתו''. גברים צעירים, שהחמיצו את מלחמת האזרחים, כמו גם מבוגרים יותר שהיו צמאים לריגושים חדשים, קידמו בברכה את ההזדמנות שצצה בדרכם לחוות הרפתקאות חדשות. הדיבורים על הצלחת הבהלות הקודמות, שקיבלו מימד של הגזמה בחלוף הזמן והמרחק, עודדו אותם להשתתף בבהלה החדשה.

ויילד בילק היקוק, שריף וסייר אגדי, הוא אולי הדמות הידועה ביותר שפקדה את דדווד באותה תקופה. רישום מאת נ.סי. וייאט המוצג במוזיאון אדאמס בדדווד

לא זו בלבד שהזהב קרץ ממרחקים, אלא שהספר הקרוב שההתיישבות בו הפכה לפופולרית, נעשה פחות ופחות מושך. המשבר הכלכלי של 1873 היה בעיצומו. מכת הארבה, שפקדה את המערב התיכון במשך ארבע שנים רצופות, גרמה לנזקים חקלאיים כה גדולים, עד כי הקונגרס נדרש לפצות המוני חוואים שנאלצו לוותר על זכויותיהם באדמות ציבוריות. ענני חגבים ריחפו, למשל, מעל פורט סאלי (Fort Sully) שבדקוטה ''כעשן פחם העולה מקטר'', לפי תיאור פופולרי מאותה תקופה.

במקומות מסוימים כיסו את הקרקע שכבות שכבות של חרקים, עד לעובי של 8-10 סנטימטרים. הסיפור המיתולוגי על דן קאוואנו (Dan Cavanagh) ש''נאכל בעודו בחיים על ידי חגבי קנזאס'' יתכן ואינו נכון, אך באותם זמנים הוא גם לא נשמע דמיוני מכדי להיות אמת לאמיתה. כשנראה היה כי מכת החגבים אינה עומדת להסתיים, חברו מושלי מיסורי, אילינוי, איווה, קנזאס, נברסקה, מינסוטה ודקוטה יחדיו וניסחו פנייה משותפת לקונגרס ובה ביקשו סיוע במאמץ לחיסול ''הנגע שהתעצם לכדי מימד לאומי''. כשהחלה הבהלה לזהב בבלאק הילס בשנת 1875, כבר הפסידו החוואים ''שלוש עונות יבול לחגבים...והחלטת הגברים להתרכז בכרייה לא נראתה בעלת סיכון כה רב כחוואות עצמה''.

לתסכול הרב שנגרם לאיכרים בשל הרס היבול נלוותה גם פאניקה פיננסית. מחירי החוות צנחו. חברות הרכבות, שענף הנחת מסילות הברזל שלהן סיפק תעסוקה רבה לתושבי הספר בשנים שקמו למשבר, החלו לפטר צוותי עבודה בסיטונות. בנברסקה של 1874 דווח על שבעה גברים שגוועו ברעב לפני תום החורף. שיעורי הפשיעה עלו בתלילות בכל רחבי המדינה. עבודות קבועות הפכו לנדירות יותר ויותר. פשיטות רגל מחוף אל חוף הפכו לפריטי חדשות יומיומיים. וכאשר הכישלון והדכדוך פשו בכל פינה ביתית, לא נחוץ היה הרבה כדי לפתות גברים מכל גיל כמעט לצאת להרפתקאות כרייה בגבעות.

והיו גם גורמים נוספים. אוצרות המכרות במערב הידלדלו והלכו וכורים רבים, מיומנים במקצועם, ביקשו את מזלם באתרים אחרים. כשעלתה העיירה וירג'יניה סיטי (Virginia City) שבנוואדה (Nevada) באש, ב-‏26 באוקטובר 1875, החליטו כל תושביה לחפש את מזלם במקום אחר.

קאלאמיטי ג'יין, אחת מתושבותיה המפורסמות ביותר של דדווד, הפכה לאגדת ספר. היא התלבשה, רכבה וגידפה כגבר לכל דבר, המציאה מחדש את זהותה, בדתה רומן עם ויילד ביל היקוק ושימשה כמלאך מושיע כשטיפלה במאות כורים במסירות רבה כשפרצה במחנות מגיפת אבעבועות קשה

כשהחלו חברות הכרייה בנוואדה לפטר את עובדיהן ב-‏1877, נדדו הכורים המפוטרים אל מרבצי הסלע הקשה שבגבעות הצפון. רבים מהם האמינו לשמועות שנפוצו בדבר האפשרות להתעשר בקלות ממרבצי הזהב העשירים שבגבעות - שמועות שהיו בעיקר נחלתם של תושבי עיירות הספר שעל הדרכים הראשיות המובילות אל הבלאק הילס. חלק ממפיצי השמועות, כורים מזדקנים, הפכו את הפצת המידע הזה למקור פרנסה בפני עצמו. תגבורת של כורים הגיעה גם מפנסילבניה, בעיקר לאחר מהומות מולי מגווייר (Molly Maguire troubles) שפרצו במכרות הפחם שם. מגיפות של קדחת צהובה פקדו את היישובים שבאגן עמק המיסיסיפי והביאו תושבים לא מעטים לחפש אחר אקלים נוח יותר. הנחת מסילות הברזל אל סידני(Sidney) שבנברסקה, ואל שאיין (Cheyenne) שבוואיומינג (Wyoming), הפכה את איזור הבלאק הילס לנגיש יותר לאנשים שמקורם היה באזורי הספר המרוחקים מטריטוריית דקוטה.

משלחת קאסטר, שביקרה בגבעות ב-‏1874, חזרה משם עם הבשורה כי גילתה שם מרבצי זהב. הנהירה לשם החלה כמעט מייד.


הנהירה לשומקום

מעודדים ומצוידים על ידי עיירות הספר ששכנו כבר במעמקי המערב (נברסקה, קולורדו, ואיומינג וטריטוריית דקוטה), זרמו הכורים בהמוניהם אל הגבעות בחודשיה הראשונים של שנת 1875. ל''צליין'' (pilgrim) - כפי שנקראו הנוודים הללו - המצויד היטב היו יריעת גומי אטימה למים שנועדה לשמש כמעין סדין קרקע, מגפיים גבוהים מגומי, שתי שמיכות צמר, רובה, אקדח ותחמושת. שתי צלחות פח, מצקת, סכין, מזלג, כף גדולה, כמה מגבות וגפרורים השלימו את ציודו האישי. כורים שיצאו בזוגות נשאו לעתים קרובות את פלדה מעוגלת ומחודדת בקצה, מעדר כורים, וציוד כרייה נוסף. קבוצות של חמישה כורים ומעלה נהגו, בדרך כלל, לחלוק ביניהם תנור הולנדי, מחבת, סיר פח, מסור יד, גרזן ואוהל. מחיר ציוד כמו-צבאי למשך שלושה חודשים היה
פחות מ-‏20 דולר לאדם, ואילו הציוד האישי כולו עלה בערך כ-‏50 דולר. קבוצת מחפשי זהב גדולה הייתה עשויה גם לרכוש קרון משלה או לשכור שטח אכסון ברכבת קרונות שנסעה לכיוון הבלאק הילס. בכל אחד מהמקרים נהגו הגברים להימצא סמוך מאוד לקרון, כדי לשמור עין פקוחה על הציוד היקר שנישא בו.

כמה ממחפשי הזהב הראשונים היו אנשי ספר מנוסים למדי, כמו קליפורניה ג'ו (California Joe), מוזס מילנר (Moses Milner) בשמו האמיתי - וחבורתו, שהגיעו לגבעות במרץ 1875, אך עזבו במהירות בשל חששם מהיתקלויות עם האינדיאנים. אחרים, כמו ווייד פורטר (Wade Porter), הודרכו על ידי סיירים ונעזרו בעצות שקיבלו ממחפשי זהב ותיקים. החוויה שעברה על פורטר, למשל, היא טיפוסית למדי למה שעבר על מחפשי זהב באותה תקופה. הוא הצטרף לקבוצת מחפשי זהב בסוכנות רד קלאוד ובחודש אפריל יצא עימם למסע אל אזור אתרי המכרות של שיירת גורדון בפרנץ' קריק (French Creek). במקום זה נלכדו מחצית מן המחפשים על ידי חיל הפרשים של ארצות הברית, וסולקו מן הגבעות. פורטר, כמו גם המחצית האחרת של השיירה, נשארו בגבעות, סייעו לוגיסטית למשלחת בראשות פרופסור לגיאולוגיה בשם ג'ני (Jenney) שבאה לערוך שם סקר גיאולוגי ועזבו רק בסתיו 1875. מאוחר יותר שב אל הבלאק הילס, ואף נטל חלק משמעותי בגילוי מרבצי הזהב של דדווד. לא כל הצליינים נחלו הצלחה שכזו.

מזג האוויר בחורף של 1875 היה למכשול בפני הבהלה לזהב בגבעות. ליד פורט לאראמי נספרו 67 ימי גשם רצופים. במשך שלושה שבועות רצופים לא האירה השמש וב-‏2 ביוני אף היה שלג למשך שעות אחדות. מבול של ברד סחף את כל האזור; כורה אחד אף סיפר כי כדרדורי הברד, קשים כמעט כאבן, נקבו חורים בצלחת פח שהשאיר סמוך למכרה בו עבד. אבל למרות כל זאת, המשיכו הכורים להגיע אל הגבעות. ביולי של אותה שנה כבר נדדו 600 גברים בערוצי פרנץ', ראפיד, ספרינג (Spring) וקאסל. רבים מהם הלכו בעקבות משלחת ג'ני, כשהם מבקשים להיבנות על תגליותיו של המדען, כמו גם ליהנות מן הליווי הצבאי הצמוד שהוצמד אל המשלחת. ב-‏15 באוגוסט, כאשר סולקו הכורים על ידי כוח בראשות הגנרל קרוק (Crook), העריך עתונאי שנספח אל משלחת ג'ני כי 1,500 איש נכנסו אל הגבעות.

מבקרים שהגיעו אל מכרות הזהב בגבעות באותה תקופה, הופתעו למצוא כורים שישבו בצד חלקותיהם, כשהם מעבירים את זמנם בבטלה כמעט מוחלטת. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בחששם מפני האפשרות שכוחות הצבא יסלקו אותם מן הגבעות; במקרה כזה, עלול היה נווד מזדמן לקפוץ על המציאה בדמות מכרה פוטנציאלי נטוש שכבר נעשתה בו עבודת תשתית לגילוי זהב ולנסות להפיק ממנו רווח רב ככל האפשר. כורים שהתאגדו יחדיו בקבוצות, הגיעו לסיכום משותף שלא לחשוף מרבצים עשירים. אחדות המטרה קיבלה לעתים חיזוק מצד בונים חופשים או מסדרים דומים, שאיימו בענישה איומה לכל מי שייתפס במסירת מידע על מרבצים שכאלה.

רוב המחפשים ניסו להגן על חלקותיהם גם באמצעות האמצעי האמריקני המסורתי של יצירת חוקה, או קובץ חוקים מקומי. רוב החוקים נוסחו בהקפדה, כיוון שהדוחפים ליצירתם היו, בדרך כלל, כורים ותיקים שהגיעו מאזורי המכרות של קליפורניה, קולורדו ומונטנה, וידעו היטב מהן הבעיות המשותפות הצצות במקרים שכאלה, כמו גם מהם אופני הטיפול שלהן זכו אותן בעיות במקומות אחרים. צעד ראשון היה קיום מפגש בהשתתפות כל כורי המחוז, שכונס על ידי מנהיג אחת מקבוצות הכורים או על ידי כורי ותיק אחר, שניסיונו ועברו העשיר הקנו לה מעמד נכבד בעיני יתר הכורים באזור. יושב-הראש, שנבחר לתפקידו בהליך שהתבצע במליאת הכורים, קיים הליך לבחירת ועדה שמתפקידה היה לנסח מעין אמנת כרייה. לעתים כבר היה בידי ועדה שכזו אמנה כלשהי, ובמקרים כאלה ניתן היה לאמצה ולאשרה בו במקום. באותה הזדמנות נבחר גם רשם החלקות, מעין קצין מנהלה מחוזי, והחוקים החלו להיכנס לתוקף.

פוטייטו קריק ג'וני, מחפש זהב קטן קומה ממוצא ולשי, עשה לעצמו שם כאשר גילה את גוש הזהב הגדול ביותר באותה בהלה לזהב. ג'וני, שהיה אלכוהוליסט טוב מזג, התפרנס עד סוף ימיו מסיפורים שסיפר לתיירים אודות אותו גוש, שהיה לו צורת רגל של אישה. הוא טען בחיוך כי הוא מחפש עתה את רגלה השנייה...

הצעד הראשון בכל אמנת כרייה היה להגדיר את שמו וגבולותיו של המחוז. מחוז הכרייה של מרבץ פאלמר (Palmer Gulch Mining District), למשל, נשא את שמו של מחפש הזהב הוותיק ביותר שעבד בו באותה תקופה, ג'ורג' פאלמר (George Palmer). האזור הוגדר כערוץ הנחל ושלוחותיו, בתחום שבין שני רכסי ההרים שמשני צידי הנחל.

הבעיה החוקית הבאה הייתה הגדרת חלקות הכרייה. כשנתגלה מרבץ זהב על ידי קבוצה שחבריה עבדו בצוותא, או כאשר חלקות נטושות נתפסו על ידי טוענים חדשים, נפתרה הבעיה באמצעות הטלת גורל, שיטה בה השתמשו גם כדי לקבוע את חלוקת האדמות בין תושבי עיר שהייתה מיועדת לקום. שיטה נפוצה יותר להחזיק בחלקת כרייה היתה, כמובן, באמצעות גילויה ושמירה עליה. הכורה הראשון שמצא זהב בערוץ הוכר כ''מגלה החלקה''. הוא הורשה גם לעבד חלקה או שתיים בסמוך, כמעין פרס על הגילוי. בדדווד נהגו כורים לנדוד במעלה ובמורד העמק, בין המקומות בהם נוצרו משקעי סחף גדולים.באחד המקרים, תפסו כורים חדשים חלקות שהוכרזו כפרס של אחד הכורים הוותיקים. במקרה זה, נפתרה המחלוקת באמצעות נשק חם.

כאשר נתחמה החלקה וסומנה, היה על הכורה לרשום אותה במרשם שניהל רשם החלקות המחוזי. תמורת דולר או שניים, כתב רשם החלקות בספרו טקסט בנוסח ''הופיע בפני אישית ג'יימס אנדרוז ורשם את זכותו ועניינו הבלתי מעורערים על חלקה מס' 9, 'מעל בר קריק', לאורך 300 רגל, למטרות כרייה; נרשם ב-‏9 ביולי 1875''. רישום זה, בצמוד לתעודת הרישום שניתנה לכורה, אישרה את זכותו על החלקה. לאחר שנפתחו הגבעות למתיישבים ב-‏1877, ניתן היה להשיג גם רישוי ממשלתי רשמי לזכויות הקרקע הללו, אבל עלותו של מסמך כזה היתה כ1,000- דולר, ורוב הכורים האמינו כי יוכלו להפיק את המכסימום האפשרי מן החלקות שעיבדו טרם שהממשלה תיאלץ אותם לערוך רישום כזה.

לא ניתן היה להחזיק חלקה או לרשום אותה לנצח. היה עליה להיות מעובדת, או, כלשון חוקי המחוז, ''מיוצגת'' באורח סדיר. עבודה של יום אחד בשבוע במהלך עונת הכרייה היה דרישה נפוצה למדי, לצורך העניין, אם כי כמה מחוזות התירו אף סדירות עבודה מועטה בהרבה, של יום בחודש, למשל. אם היו מכרות ששכנו בסמיכות זה לזה, ניתן היה להחשיב עבודה באחד מהם בלבד כתקפה - מבחינת הסדירות - עבור כולם. באזור דדווד אישר אחד המחוזות יום עבודה במכרות, על אף שבפועל נעשתה העבודה בהנחת קו מסילת הברזל שאמור היה לשרת את איזור הכרייה.

המחלוקת שצמחה בין חלקות הכרייה הפרטיות לבין הקרקעות העירוניות לא הגיעה מעולם אל קיצה. כל כורה שמח לראות עיירה צומחת על הקרקעות הסמוכות לחלקתו - ולעתים אף על
קרקעות שהוא עצמו עיבד - אך לא הייתה לו כל כוונה לוותר על זכותו לכרות זהב באותה חלקה עצמה. אפילו לאחר הדליקה הגדולה בדדווד ב-‏1879, כאשר הניצולים הסתובבו עדיין בין ההריסות, נמצאו כאלה שתבעו זכויות על חלקות שהיו מיושבות קודם לכן אך נכללו, לטענתם, בזיכיונותיהם. עקרונית, מי שהצליח להוכיח כי באדמת חלקתו יש מינראלים המאששים את הסברה שמצוי שם זהב, יכול היה להתחיל מייד בכרייה, אפילו מתחת לבניין שכבר עמד שם, אם זה נבנה ללא רשות הכורה.

סכסוכי מכרות יושבו, בדרך כלל, באמצעות כינוס הכורים באזור למפגש כללי; נוהל זה היה בתוקף עד אשר הוכנסו בתי משפט אל הגבעות. היתרון הגדול בו היה שבאמצעות הכינוס הובטחה תמיכת רוב המשתתפים בפסק-הדין, מה ששירת יפה את האינטרס של הימנעות מגלישה לסכסוכים אלימים. ברוב המקרים קוימו פסקי הדין כלשונם. דוגמה אחת היא התביעה שהגישו שלושה אנשים על חלקה מס' 12 שבערוץ דדווד שבעל הזיכיון בה היה ג'וזף סטורג'ן (Joseph Sturgeon), בטענה שסטורג'ן הוא נוכרי, ומשום כך אינו יכול להיות בעליו של זיכיון כרייה כלשהו בשטח. סטורג'ן, מצידו, נשבע כי הוא חי בארצות הברית מזה 29 שנה וכבר הספיק להצהיר על כוונתו להפוך לאזרח אמריקני. הכורים החליטו, ברוב גדול, כי הזיכיון של סטורג'ן על חלקתו אכן תקף ושמורה על הזכות הבלעדית לעבדה. במקרה אחר, ברוצ'פורד, פסלה המליאה העירונית את זכותו של בעל חלקה בעיר, בטענה שהבית שבנה עליה אינו רחב במידה שקובעות תקנות העיירה. פגישת כורים קבעה כי את ערך הבית יש לחשב לפי שטח הרצפה שלו ולא על פי צורתו, והחליטה כי הבית עומד בקריטריונים של הבנייה הרצויה ושהאיש זכאי להחזיק בחלקתו.

משפטי כורים אלה היו, מכל מקום, עדיפים על בית המשפט שהיה קיים פעם ברוקרוויל. שם, במשפט שנסב על מחלוקת סביב מכרה זהב עשיר, ''שימן'' בעל הזיכיון את ידי המושבעים במידה כזו, שהם הסכימו לדחות את החלטתם עד לאחר שסיים האיש להפיק מן המכרה את רוב המחצבים שהיו בו, ועזב את האזור.

באותה תקופה בה כרו מחפשי הזהב עוד ועוד בקדחתנות, ביקש המשרד לעניינים אינדיאניים (Beureau of Indian Affairs) לבדוק מהי כמות הזהב הכוללת בגבעות. אם יתברר כי הגבעות, שהגדרתן הרשמית, מתוקף הסכם שנעשה עם בני הסיו כמה שנים קודם לכן היו של שטח אינדיאני, עשירות בזהב, לא ניתן יהיה למנוע עוד את נהירת מחפשי הזהב אליהן, ויהיה הכרח בפשרה כלשהי עם האינדיאנים. לא ניתן היה גם להגדיר את גודל ההתיישבות בגבעות עד אשר ייוודע מה ערכן. בחסות מזכיר המלחמה, מינה המשרד לעניינים אינדיאניים את וולטר פ. ג'ני (Walter P. Jenney) ואת הנרי ניוטון (Henry Newton) לנהל סקר גיאולוגי של הגבעות.

ג'ני, ניוטון, 15 עוזריהם, ומשמר ליווי של 400 חיילים בפיקודו של לייטננט-קולונל ריצ'ארד א. דודג' (Richard I. Dodge), יצאו מפורט לאראמי (Fort Laramie) ב-‏24 במאי 1875. הם הגיעו אל בסיס הגבעות, במקום בו שוכנת בימינו העיירה ניוקאסל (Newcastle), וואיומינג, ב-‏3 ביוני, וחנו על גדת ביוור קריק (Beaver Creek). ג'ני קיווה להקים שם בסיס קבע, אך מימיו המלוחים והדלוחים של הנחל, שגרמו לשלשולים ולמחלות, הניאו אותו מכך ואילצו אותו להמשיך אל פנים הגבעות.

בהדרכתו של קליפורניה ג'ו מילנר, איבדה המשלחת את דרכה כמעט מייד לאחר שנכנסה אל תחום הבלאק הילס, ובזבזה יומיים תמימים בניסיון למצוא נתיב אל שדות הזהב. מילנר, אגב, גילה עד מהרה התמצאות ראויה לציון בשטח והצליח לפתח את הכשרון למצוא נתיבי גישה שבהם יוכלו גם כרכרות לעבור לאחר מכן. הוא שלח ידו גם בערכות מדעיות כשסיפר לג'ני על האנומליה הזואולוגית, ה''קאמלק''(Camelk), בעל חיים שהיה תוצר הזיווגים בין איילים (Elk) וגמלים (Camel), שהובאו למקום, לדבריו, על ידי משרד המלחמה. להוכחת סיפורו הראה לג'ני שלד של אייל ענק, הדומה למוס, ומאז נפוץ הסיפור במרחבי המערב והפך לפולקלור בפני עצמו.

אפילו גיבור קומיקס היה לה, לדדווד. היה זה דדווד דיק, דמות פופולרית שהופיעה בחוברות הרפתקאות מצוירות. דדווד דיק היה מגן על נוסעים מפני שודדים, מציל נשים מצרה ואוכף בעצמו את חוקיו הקשוחים. החוברות הללו הפכו את דדווד דיק לגיבור אמריקני לאומי

תהיה אשר תהיה הסיבה לכך, לג'ני לא היו מלים טובות רבות לומר על הבלאק הילס. לגבי פרנץ' קריק, למשל, טען כי אספקת המים הלקויה והשיפוע המתון של העמק מקשים על העבודה במשקעי הזהב. ערוצי ספרינג וראפיד היו, לדבריו, עשירים מעט יותר במחצבים, אך בשום מקום לא ניתן היה למצוא כמות זהב שתדרוש יותר מאשר כרייה של יום אחד. גם דודג' היה פסימי. כמוהו כג'ני, סבר שאזורי הכרייה הפוטנציאליים אף לא יחזיר את עלות הכרייה, אלא אם כן תתבצע השקעה ראשונית גדולה במיוחד בציוד הידראולי, מה שיפחית, לדעתו, את עלויות העבודה. דודג' העריך כי 19 מתוך כל 20 כורים ישובו מאוכזבים לבתיהם מן הגבעות ושערכם העיקרי של המכרות יתבטא, בסופו של דבר, בהבאת מתיישבים נוספים, אשר ישובו, לבסוף, לעסוק בחקלאות. קליפורניה ג'ו הסכים אף הוא עם הערכה זו, באומרו כי ''יש זהב למטה משורשי העשב, אך יש הרבה יותר זהב מעליהם''. אבל הוא עצמו התיישב, בסופו של דבר, בחווה שרכש בעמק ראפיד.

לא הכורים ולא עיירות הספר הסמוכות לגבעות הושפעו מדיווחיו הקודרים של ג'ני. העיתונים לעגו לדעתו המלומדת של האיש והאיצו במחפשי הזהב לנהור אל העושר הממתין להם בגבעות. אחת השמועות שנפוצו בסביבה טענה בעקשנות שג'ני עצמו תיאר את אחת החלקות שבערוץ ראפיד כעשירה במידה כזו, שביכולתה לכסות את החוב הלאומי כולו - שהיה אז כשני מיליארד דולר. במקביל, פורסמו הערכות מפי כורים ששבו מן הגבעות; אלה היו, אמנם, צנועות בהרבה, אבל פורסמו בהבלטה רבה.

הממשל הפדראלי עשה כמיטב יכולתו על מנת להרחיק את מחפשי הזהב משמורות הסו. נקבע קנס גבוה - כ-‏1,000 דולר - על כניסה שלא ברשות אל השמורה, וכוחות צבא פיטרלו שוב ושוב בדרכי הגישה שהובילו לאזור, במאמץ ללכוד מפירי חוק. גם גששים אינדיאניים מסוכנות רד קלאוד הצטרפו למאמץ, תוך שהם עושים כמיטב יכולתם לאמלל את חיי מסיגי הגבול. כבר בינואר 1875 הציע בריגדיר-גנרל א.א.ק אורד (E.O.C. Ord) להקים עמדה צבאית חזקה בגבעות, משום שהאמין שכדי לאפשר פעילות צבאית שם במהלך החורף, על החיילים להתגורר במוצבי קבע. במרץ הורה הגנרל ויליאם ט. שרמן (William T. Sherman) לסלק את הכורים מהאזור, ללא שום התחשבות בנתוני מזג האוויר. צעד זה זכה לתמיכת שר הפנים, קולומבוס דלאנו (Columbus Delano), שכתב ב-‏7 במאי כי ''שמורת הסו מובטחת באמנה הרשמית לבני אומת הסו וכל פלישה של אנשים לבנים עד אשר תשונה האמנה, היא בלתי חוקית ואין להרשותה''.

בינתיים, עשה הצבא כמיטב יכולתו. תריסרי כורים נלכדו בגבעות, הובלו אחר כבוד בחזרה אל הציוויליזציה, ושוחררו שם לדרכם; רבים מהם העדיפו, אגב, לשוב לגבעות בדרכים אחרות. על אחד ממחפשי הזהב סיפרו שגורש מהבלאק הילס ארבע פעמים, ובכל פעם שב לשם מחדש. אבל מאמצים ספוראדיים אלה לא היה בהם די כדי להדוף את מסיגי הגבול. ביולי 1875 הורה הגנרל פיל שרידן (Phil Sheridan) לבריגדיר-גנרל ג'ורג' קרוק (George Crook) לצאת אישית אל הגבעות בלוויית חיילים מוכשרים דיים והפקיד בידיו סמכויות נרחבות לביצוע הוראות השמירה על החוק. קרוק, שאהד את הכורים, ראה במשימה הזו בזבוז זמן של ממש, במיוחד משום שלדעתו היה על דודג' - שכבר ביקר בגבעות - לעשות זאת. אבל הוא גם הבין שיידרש לפחות פינוי חלקי של הכורים כדי לשכנע את בני הסו לשאת ולתת על ויתורים נוספים מצידם, ומתוך הבנה זו, הוא ניסה לקיים את ההוראות שקיבל. ב-‏30 ביולי הגיעו קרוק ואנשיו אל מחנה הכורים קאמפ קרוק (Camp Crook) שבערוץ ראפיד, תוך שהוא מגלה כלפי תושביו שילוב של נחישות והבנה. הוא הבהיר כי במידת הצורך לא יהסס להשתמש בכוח כדי לפנותם מהמקום, כמו גם את רצונו להגן על חלקות הכרייה שכבר הוגדרו ועובדו. לבסוף, ביקש לארגן מפגש בהשתתפות כל הכורים ב-‏10 באוגוסט, במטרה לדון עימם על הדרכים הטובות ביותר ליישום שליחותו, תוך שמירה של הסדר.

הכורים, שהיו מרוצים על שבמקום אילוץ פיסי קיבלו אפשרות להבהיר את עמדתם, שיתפו עמו פעולה בשמחה. נערכו מספר פגישות כאלה, כל פעם במחוז אחר. בין מחפשי הזהב נמצאו רק מעט כורים נחושים שלא היו מוכנים לצאת מן הגבעות והעדיפו להסתתר בהרים. העיר בה נערך הכינוס הראשון, שהייתה ידועה בשם סטונוול (Stonewall), הפכה שוב למשטח קרקע ישר, ועל פי בקשת הכורים, ובאישורו של קרוק, הוענק לה השם ''קאסטר'', ואדמותיה חולקו לכורים, לפני עזיבתם.
התנאי היחיד להכרה בבעלות היה תשלום בגובה 50 דולר עד יום 1 במאי 1876 - התאריך שעד אליו, כך העריכו, תיפתחנה הגבעות להתיישבות חופשית. רשם מחוז שאיין, וו. האריסון (W. Harrison), נבחר לעמוד בראש ועדת שבעה שהוקמה במטרה להגן על זכויות הקרקע של הכורים העוזבים. סוכם כי כל אדם שישוב אל חלקת הזיכיון שלו בתוך 40 הימים שיחלפו למן התאריך בו ייפתחו הגבעות להתיישבות חופשית, יהיה זכאי לשוב ולעבד אותה כבעבר.

כמה מאות כורים ליוו את הגנרל קרוק אל מחוץ לגבעות ב-‏15 באוגוסט. למעט אדם אחד, שוחררו כולם לדרכם לאחר שהבטיחו חגיגית כי אין בדעתם עוד להסיג את גבול שמורת הסו. הכורה הסרבן, צ'ארלס א. סוליס (Charles E. Solis), הועמד לדין, אך התובע הכללי, אדוארדס פיירפונט (Edwards Pierrepont), קבע כי החוק האוסר כניסה ללא רשות אל מתחם הגבעות אינו תופס לגבי אזרחי ארצות הברית. אבל עוד הרבה לפני שניתנה החלטה זו, כבר שבו הכורים אל הבלאק הילס - ובמספרים גדולים יותר מאשר אי-פעם קודם לכן.


החיים בבומטאון

סיפורם של הגברים שהגיעו לגברות, חיו שם וניסו אף להשתעשע לא מעט, הוא סיפור מרתק. וילסון פארקר כתב על כך בסרקאזם האופייני לו: ''ברור כי קל יותר לקרוא עכשיו את הסיפורים הללו מאשר לחיות באותה תקופה עצמה; ברם, בהתחשב בכל הגורמים, הייתה זו חוויה מלאת סיפוק''.

הראשונים שהגיעו אל הגבעות היו, כמובן, גברים. גם ילדים רבים לא היו באותו אזור. על פי נתונים שנאספו מבתי הספר בסביבה, היה שם רק מספר קטן של ילדים. בתמונות שצולמו באותה תקופה נראות דמויות רבות של כורים מזוקנים. הרושם הראשוני שנוצר הוא שרובם היו מבוגרים מכפי שיש לצפות. ברם, מבט נוסף מגלה עיניים נעריות מאחורי השפם.

מסתבר שהגיל הממוצע בדדווד לא עלה על שלושים שנה, גיל הצעיר בחמש שנים תמימות מן הגיל הממוצע של האוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית של אותה תקופה. 53 אחוזים מן התושבים היו צעירים מגיל שלושים. 85 אחוזים היו צעירים מגיל 40. 98 אחוזים היו בני פחות מחמישים. רוב הגברים הללו הגיעו מן המזרח: קרוב ל-‏40% מהם נולדו בניו-יורק, בפנסילבניה, באוהיו, באילינוי ובקנטאקי. 40% נוספים היו, בעצם, מהגרים - שיעור גבוה בהרבה מכפי שהיה מקובל אף בספר המערבי בכלל. בכל המערב היה שיעור המהגרים באוכלוסייה ב-‏1870 כ-‏25% בלבד.

סת' בולוק (מימין) וסול סטאר (משמאל). בולוק הפך לאגדה עוד בחייו כששמש כשריף הראשון של דדווד. לימים, התפרסם גם כחברו הטוב ביותר של מי שהפך לנשיא, תיאודור רוזוולט. סול סטאר, יהודי, היה שותפו הנאמן בעסקים במשך עשרות שנים

מאליו מובן כי רוב האנשים שהגיעו אל הבלאק הילס היו נוודים. רבים מהם הצטרפו במקור אל הנהירה ההמונית לקליפורניה, לנוואדה, לקולורדו ולמונטנה - ופנו מזרחה לאחר שנודע דבר גילוי המכרות החדשים בדקוטה.

שתי קבוצות נוספות בלטו בין הכורים בתקופת הבהלה לזהב: הסינים והשחורים. הראשונים הגיעו לדדווד במספרים שהספיקו להקמת רובע סיני (Chinatown) משל עצמם בלב העיר, שממנו עלה והתפשט ריח קטורת ברחבי הערוץ כולו. האחרונים, למרות שבלטו פחות, הפיקו לפחות חגיגה גדולה אחת, ב-‏2 באוגוסט 1879, לרגל החירות שהשיגו בני גזעם בסנטו דומינגו (Santo Domingo) שברפובליקה הדומיניקנית.

אוכלוסייה הטרוגנית זו פיתחה עד מהרה רוח של שיתוף ושל אחריות קולקטיבית. כמה ממחפשי הזהב הפגינו, אמנם, חשדנות רבה ושמרו לעצמם כל פיסת מידע שצברו אודות גילוי מרבצי זהב חדשים; אפס, רוב התושבים נהגו לחלוק את המידע הזה איש עם רעהו ואף סייעו זה לזה בעתות צרה. כולם הורשו לקחת חלק במדורות שהודלקו; הכורים הבינו כי הכנסת אורחים בארץ החדשה היא סחורה כדאית. זרים היו תכופות אורחים רצויים, הן משום שהביאו עימם חדשות מן העולם
החיצון והן משום שהיוו חידוש חברתי מסוים באווירה שבה הכירו רוב התושבים איש את רעהו.

הכנסת האורחים הייתה כלל ברזל. מי ששהה בסביבה בשעה שהוכנה ארוחה גדולה היה תמיד מוזמן להצטרף אל הסועדים. מי שהגיע אל המחנה בשעות בין הערביים מצא תמיד אוהל או חדר ללון בהם. את ידידותיות הכורה נהגו להשוות אך ורק לכנותו המופלגת. למרות זאת, הכתיב הנוהג שהשתרש בקרב הכורים כי רכושו של אדם, כליו וזהבו אין לחללם ועליהם להישמר בבטחה גם אם יעזוב את חפציו וילך העירה. רוב התושבים, אגב, נהגו לשאת בכליהם נשק - ולא היססו לירות במטרה להגן על רכושם.

בימיה הראשונים של הבהלה לזהב הייתה לאכיפת החוק האישי תפקיד מכריע במניעת מספר גדול של פשעים קלים. לרוע המזל, ככל שצברה הבלה לזהב תאוצה, הצטרפו אל היישובים החדשים מחפשים חדשים, אשר התעלמו מכללי היסוד הללו וגנבו מכל הבא ליד. פארקר מביא בספרו את תלונתה של אישה אחת שסיפרה כי גנב הוציא שלוש חוליות צינור מתוך תנור שהיה ברשותה - והיה אף גונב את התנור כולו אלמלא היה זה חם מדי להחזקה ולנשיאה.

בשלב זה של ההתפתחות החברתית כבר פינתה הרוח השיתופית של הקהילה הקטנה את מקומה לטובת גישה עסקית יותר, מחייבת פחות מבחינה רגשית. ולמרות זאת, נותרה מסורת ''כנות הספר'' על כנה, עד בואן של מסילות הברזל בשנות השמונים של המאה ה-‏19.

קבוצות גברים המבצעות עבודה דומה נוטות, בדרך כלל, לפתח סלנג ואמרות כנף משל עצמן, ביטויים אשר באמצעות שימוש מתמשך מתקבלים כבעלי משמעות בהקשרים בלתי צפויים. ביטוי כזה, תוצרת דדווד, היה ''Whoa, Emma''; הוא היה מעורפל דיו כדי להתקבל על ידי כולם ולשמש כמעט לכל צורך. אלה שלא הכירוהו סברו כי מקורו בפרשייה הידועה כ''תרמית מכרה אמה'' (Emma mine swindle), ומכאן הרלוונטיות שלו בהקשר העכשווי והתאמתו לתקופת שגשוג המכרות. נראה כי הביטוי נגזר משירו של המשורר האנגלי, בן המאה ה-‏17, מת'יו פריור (Matthew Prior):
O Day the fairest sure that ever rose!
Period and End of anxious Emma's Woes!


עוד ביטוי שהיה שגור על הכורים בערוץ דדווד היה הזעקה ''Oh, Joe!'', אשר החלה לאחר ארוחת הערב במעלה העמק ועברה מאוהל לאוהל. היא צברה כוח כאשר קולות נוספים הצטרפו למקהלה, עד אשר הדהדה בין הסלעים ונעלמה במחנות הרחוקים ביותר. מקור הזעקה, כך חשבו, היה בצעקותיו מעוררות הרחמים של מחפש זהב שיכור אשר נפל ערב אחד אל אחד הבורות ונאלץ לבלות את הלילה בקריאות שווא לעזרה.

לקריאה העצובה הזו נוספה, בדרך כלל, יללת הזאב החודרת של סמוקי ג'ונס, כורה מקומי שהפך לאגדה. יללה זו הייתה כה מחושבת, עד כדי סימור שיער והקפאת דם. עד מהרה, הפכה גם היא לחלק מן הפולקלור המתפתח של הסביבה. ג'ונס, אגב, גילה כמות נכבדה של זהב בחלקתו, נטל אותו עימו ונדד מזרחה. חודשים מספר לאחר מכן שב אל הבלאק הילס, כזר מגולח, לבוש היטב ובעל חזות מהודרת. מראהו היה כה שונה מסמוקי הישן והטוב, עד כי איש מידידיו בעבר לא זיהה אותו. נקודת המפגש הייתה באחד הערבים ב''תיאטרון גם'' (Gem Theatre), כאשר על רקע מחיאות הכפיים הסוערות שהציפו את הבניין לאחר המופע, נשמעה פתאום יללתו החודרת של סמוקי ג'ונס. שמחת הכורים על שובו של חברם הוותיק לא ידעה גבול.

גם לדדווד הייתה צ'יינטאון משלה. מהגרים סינים באו לעיר עם ראשית הבהלה לזהב ופתחו בה עסקים קטנים. רובם, עם זאת, עבדו כפועלים במכרות תמורת שכר זעום מאוד

רבים מן התושבים נשאו כינויים צבאיים ושיפוטיים, שהוענקו להם על ידי ידידיהם, לרוב ללא כל רקע מתאים. במדריך של העיירה פייר (Pierre), למשל, ניתן היה למצוא 800 קולונלים (אלופי-משנה), 200 מייג'ורים (רבי-סרנים), 200 שופטים וקפטנים (סרנים) לאין ספור. התואר ''פרופסור'', לעומת זאת, נשמר למלומדים, למורים למוסיקה ול''אנשים שניגנו בפסנתר'' בתיאטראות ובבארים. היכרות הדדית בין שני זרים התאפיינה בברכה ''האודי'' (Howdy), שכבר נטמעה בזר'גון העממי של הספר המערבי ומקובלת אפילו כיום. על מכר חדש שמעלותיו כבר הוכחו נהגו לומר את המשפט ''He's a white man, yes Sir'', עם הדגשה ברורה על המילה האחרונה. על אדם מלומד נהגו לומר גם את המילה ''חד'' (Sharp). גיאולוג, למשל, היה קרוי ''Rock sharp'', וכומר - ''Gospel Sharp''. כאשר הפריד מוות בין חברים נהגו לומר על הנפטר שהוא ''עלה במעלה התעלה'' (one up the flume).

באכסניה האיכותית ביותר ניתן היה להשיג לינה ומזון לשבוע תמורת 14 דולר, אך לעתים שהו - במקום שנועד ללא יותר מאשר 5-6 נפשות - כ-‏50 כורים. היה בכך חסכון גדול של כסף, אם הכינו האורחים בעצמם את ארוחותיהם (6-7 דולר לשבוע). למותר לציין, כי מקומות כאלה היו מזוהמים למדי, ואיכות הבישול בהם הייתה ירודה מאוד. מחיר קמח היה כ-‏10 סנט ל-‏100 פאונד (פאונד=453 גרם). מחיר קותלי חזיר היה, בדרך כלל, כ-‏25 סנט לפאונד. חמאה עלתה 40 סנט לפאונד, וביצים - 35 סנט לתריסר. שכר דירה חודשי בבקתה בעלת 2-3 חדרים לחודש נע בין 25 ל-‏40 דולר. אבל הרבה גברים העדיפו לבנות בקתות עץ בעצמם, וכך לחסוך את עלות המגורים.

פריט דקורטיבי מדהים היה הבד המודפס, בו השתמשו הכורים כטפטים לציפוי קירות. הוא התאים יפה לקורות העץ הגסות, והעניק להן מראה שליו יותר. ג'ורג' סטוקס (George Stokes) מכר אלפי יארדים מן הבד הזה בחנות הדים שלו בדדווד. הסיטונאי שלו נהג לתהות תכופות, כיצד יכולה עיירה, בעלת כמות כה קטנה של נשים, לבלוע כמות עצומה כזו של בד.

המלון הראשון בדדווד היה ה''גראנד סנטראל'' שהקים צ'ארלס ה. ואגנר (Charles H. Wagner), ובו יכול היה כל נוסע לקבל דרגש גס או מקום לינה על הרצפה, במחיר של דולר אחד ללילה. לעומת זאת, הייתה המסעדה של ואגנר - שנעזרה בטבחית שחורה שהייתה ידועה בתבשיליה הטעימים - מוצלחת בהרבה. ככל שהשתפר טיב המלונות, עלה גם המחיר - משני דולר ללילה בזול ביותר לארבעה דולר ביקר ביותר. בתי אוכל ומסעדות פשוטות הנפיקו כרטיסים שהיו טובים לסעודה של שבוע, תמורת 10 דולר. מקומות כאלה גם התנהגו, לעתים, כמלונות: הזכות לאכול תמורת 10 דולר כללה גם את הזכות המפוקפקת של לינה על הרצפה.

ארוחה חמה ומיטה נוחה היו מיצרך יקר ומוערך במיוחד בתקופת הבהלה לזהב, בעיקר מכיוון שמזג האוויר בחורפים אלה היה קר וגשום במיוחד. בנובמבר 1876 ירד שלג כבד באזור. באוקטובר 1877 התרחשה בדדווד מפולת שלגים של ממש, שבסופה הייתה על קרקע העיר שיכבה בעובי שני רגל (60 סנטימטרים). באביב שלאחר מכן הותירה סופה בת חמישה ימים שלג בגובה 7 רגל (2.10 מטרים) על האדמה. גגות רבים קרסו, לאחר שמשקל השלג שהצטבר עליהם הכריע אותם. כאשר החלו משבי הרוח החזקים לפקוד את האזור, עם תום הסערה, היה השלג הופך לסחף בגובה 20 רגל, נמס - והופך לשיטפון. חודש אחד לאחר מכן, הרסו ארבעה ימים רצופים של שיטפון כזה כמה את יסודות אחד המכרות ושיבשו לחלוטין את הדרכים. שבוע מאוחר יותר כיסה שוב השלג את ראפיד סיטי. על כל אלה נוספה לעתים מזומנות רוח דרומית חמה שהייתה מסוגלת להעלות את הטמפרטורות ב-‏50 מעלות פרנהייט (10 מעלות צלסיוס) תוך שעה אחת ולהפוך את השלג לרפש דביק וטובעני. אפילו עגלות שהיו רתומות לשש או לשמונה פרדות כמעט ולא יכלו לנווט בתוך הבוץ הרב. מערכת הביוב הייתה פרימיטיבית ביותר, ותכופות נחסמה זרימת המים על ידי המבנים הארעיים שעמדו בצדי הדרכים.

הרחובות היו בוציים רוב ימות השנה, מאחר ושלגי החורף פינו את מקומם לגשמי האביב. ההרגל המקומי של השלכת האשפה ישירות אל הרחוב, כמו גם המעבר התכוף של עדרי בקר בנתיבו, לא הוסיפו לו מראה מושך יותר. היעדר הסניטציה משך לשם נחילי זבובים, שמהם עוד הצליחו התושבים להתעלם איכשהו. כינים, מצד שני, קיבלו תשומת לב רבה יותר, מאחר שהכורים התייחסו אליהם כאל דבר שיש להתבייש בו. פארקר מביא את סיפורו של עגלון אחד, שסיפר כי הכינים הללו הציקו לו במשך שש שנים ועדיין לא עלה בידו להתרגל אליהם. רוב הגברים היו יותר בררניים, הרתיחו את בגדיהם, הוסיפו ''משחה כחולה'' (מעין חומר מחטא) והשתדלו לשמור על מגורים נקיים. מבקרים מכונמים, אם כן, זכו לקבלת פנים עוינת במיוחד - למרות שמצבם לא נראה על פני השטח, אלא לאחר שהנזק כבר נגרם בפועל.

כורה שמצא עצמו מוכה כינמת - או כל מחלה אחרת - היה הולך אל בית המרחץ של דדווד. מוסד זה פרסם ''אמבטיות חמות, אמבטיות קרות, אדים יבשים ומקלחות של גופרית, אלכוהול ומים'', ובכתב קטן נאמר, כביכול בדיסקרטיות ''מחלות פרטיות - ריפוי בטוח או טיפול ללא תשלום''. אם הטיפול בבית המרחץ לא הועיל, יכול היה התושב הסובל לפנות אל ''גלולות העטרן והקיסוסית של סוויני'', אשר הוצעו כמרפא ל''כאבי ראש, עצירות, טחורים, קדחת, בעיות בכבד, צהבת, קלקולי קיבה, הפרעות בעיכול וכל הפרעות המעיים'' - קטלוג מדויק של כל המחלות שהיו שכיחות באותה תקופה בקרב הכורים. מודעות הפרסומת ל''גלולה לכל'' הזו, הבהירו כי ''שלא כמנטרים אחרים, הן (הגלולות) לא מגרות את הבטן והמעיים'', כי אם ''שומרות את המערכת במצב בריא באמצעות גירוי הכבד האדיש לפעילות בריאה ע''י סילוק החומר המרעיל את המעיים, את הכליות ואת יסודות החיים''.

חלשים מעבודה קשה, ממזון גרוע ומ''תרופות פלא'' דומות, נפלו הכורים בזה אחר זה קורבן למגפת האבעבועות אשר פרצה ביולי 1876. עד חודש אוגוסט דווח מדי יום על מקרים חדשים. נשות דדווד ארגנו ועדה שתפקידה היה לדאוג לחולים חסרי כל ואף גייסו תרומות לשם כך. שלטונות העיר בנו בית חולים מיוחד לחולי האבעבועות, וכן בית חולים ל''חולים בעלי מחלות טורדניות'' (כינמת), אשר בו היו החולים נתונים בהסגר. למרבה המזל, מוגרה המגיפה בדדווד טרם שהיה סיפק בידה לאיים באורח משמעותי על מהגרים חדשים שרצו לבוא אל הגבעות.

פרוצה בדדווד, בתמונה שצולמה בין השנים 1890-1910. בתי בושת, שניצלו את השיעור הכללי הנמוך של נשים באוכלוסיה, סיפקו שירותי מין למכביר לכורי הזהב וליתר עוברי האורח בעיר

לא כל הגברים בדדווד היו ברי מזל במציאת מכרה מניב. רובם נאלצו לעבוד כשכירים אצל אחרים - או לפתוח עסקים משל עצמם. שכרו הממוצע של כורה מיומן נע בין 4 ל-‏7 דולר ביום, ומאחר ובמכרה זהב ממוצע יכלו לעבוד ביעילות לא יותר מ-‏6 גברים, העדיפו בעלי המכרות לשלם שכר גבוה מעט יותר לעובדיהם - ובלבד שישיגו את האנשים הטובים ביותר שבנמצא.

כורים מנוסים, שהצליחו למצוא עבודה, הרוויחו בין דולר אחד לשלושה ליום, כולל ארוחה. ככל הנראה, עבדו בקביעות רק שליש מן הגברים בדדווד. המובטלים נעזרו, לעתים קרובות, בחבריהם העובדים. חלק מהמובטלים עסקו בצייד, עיסוק שנחשב למהנה ולפורה במיוחד. בדרך כלל, נהגו הציידים למכור את שללם לכורים אחרים או למסעדות. כמוצא אחרון, תמיד יכול היה הכורה העני לקבץ נדבות, כפי שנהג לעשות סוויל-בארל ג'ימי (Swil Barrel Jimmy), נווד שלבש מעיל פראק מרופט עם צווארון נייר נקי, אך נתמך בקביעות על ידי בעלי המסעדות ברחובה הראשי של העיירה, שנהגו לספק לו שאריות מזון.

אדם בעל יוזמה יכול היה לפתוח עסק קטן משל עצמו, כמו אותו ''Bottle Friend'', שהקיף את בקתתו בגיגיות ובחביות מלאות בקבוקים ריקים, אותם הציע למכירה. המטבע המבוקש ביותר במסחר המקומי, ללא כל קשר לאופי העסקה, היה אבקת זהב. הנחת היסוד היתה שמאחר ומחיר הזהב עומד על 20 דולר לאונקיה, כדאי יותר לעשות עסקים באמצעות אבקת זהב מאשר באמצעות זהב מעובד. כמובן שהזהב היה תמיד הילך לגיטימי יותר מאשר שטרות הנייר המקובלים.

עריכת עסקה באמצעות אבקת זהב הייתה אחת הדרכים המקובלות להרשמת מבקרים שהגיעו אל הגבעות וליצירת תמונה של עושר ושל שפע. ככלים למדידת הזהב ולשקילתו שימשו משקלי זהב סטנדרטיים, או צלחת הפח השטוחה, שבה נהגו לסנן את הזהב מן החול ומיתר החומרים שנלוו אל האבקה. במשקלי הזהב נהגו לעשות שימוש רק לעתים נדירות, מאחר ורק מעטים - פקידים מיומנים, בדרך כלל, או מוזגים בבארים - ניחנו בסגולה הנדרשת להערכה מדוייקת המאפשרת חפינת אבקת זהב במשקל מדויק של 50 סנט, למשל. בדרך כלל, נשפך תמיד חלק מן האבקה בין האצבעות, ומשום כך נהגו השוקלים להניח שטיחון מתחת למשקל - כדי שניתן יהיה ''לתפוס'' את הזהב הנופל. יום עסקים טוב יכול היה להביא למוזג ''דמי כיס'' של 10 סנט בערך, כתוספת לשכרו.

משנאסף הזהב והופקד בבנק, נהג הכורה לשלחו לניו-יורק, שם נמכר במחיר 17.50 דולר האונקיה, תוך ניכוי 1.5% כדמי העברה. בקיץ 1877 הודיעו סוחרי דדווד על הפחתת מחיר הזהב ב-‏10%, מ-‏20 דולר האונקיה ל-‏18 בלבד. ברם, המחאה העזה של הכורים אילצה אותם להשיב את המחיר הישן לתוקפו. בקיץ 1879 סוכם על סידור נוח יותר: זהב שמקורו בדדווד נמכר ב-‏17.10 דולר האונקיה; זהב טהור יותר, שמקורו בראפיד סיטי ובקאסל (Castle) נמכר ב-‏18.25 דולר האונקיה.

הבנק הראשון בדדווד הוקם זמן קצר מאוד לאחר שהעיירה הפכה לאחד ממרכזי המשיכה הגדולים של כורי הזהב. היזם הזריז שהקים אותו היה ג'. מ. ווד (J.M. Wood). הבנק התמחה בחליפין באמצעות זהב. הנחה של 10% ניתנה למי שהסכים לקבל שטרות תמורת הזהב שהפקיד. ניתן גם שירות שאפשר אכסון של זהב הכורים בכספות - תמורת תשלום של 1% בחודש מערך הזהב המופקד. וכך, למשל, קרה שאחד הטירונים שהגיע אל מחנה הכורים, כשכספו מושקע באיגרות של חברת ''וולס פארגו'' (Wells Fargo) - מה שמקביל, פחות או יותר, להמחאות הנוסעים של ימינו - החליף אותם בבנק להמחאות נוסעים, תמורת עמלה של 5%. שבוע לאחר מכן, כשביקש לעזוב את הגבעות, החליט לקנות שוב את ההמחאות מהבנק - ונאלץ לשלם על כך עמלה נוספת.

עסקאות כאלה הביאו עד מהרה בנקאים מתחרים אל האזור. במקביל, פחתו עלויות השירות. סכומי ההפקדה בבנקים עלו, לעתים קרובות, על 100,000 דולר ליום. המחיר ששולם על ידי הבנקים תמורת הזהב היה מבוסס על ערך המתכת הצהובה בשוק הניו-יורק, פחות 2 דולר לכל אונקיה. הזהב עצמו הומר למטבעות והועבר אל חשבונות הבנקאים. כאשר גברה הכרייה בשיטת טחנות הסלע, פינתה אבקת הזהב המסורתית את מקומה למטילי זהב אחידים בשווי 3,000 דולר האחד.

הבהלה לזהב הפכה את דדווד ממחנה כורים ארעי ועלוב למראה לעיירה שוקקת חיים ורבת פעילות. שנתיים בלבד לאחר שהגיעו לשם ראשוני מחפשי הזהב, בספטמבר 1876, ערכה ועדת העיר מפקד אוכלוסין כהלכתו. הרשימה שהייתה בידיה בסוף המפקד כללה, בין השאר, 27 בארים, 21 חנויות מכולת, 14 בתי הימורים, 11 חנויות סדקית, 5 קולי בוטנים ומפעל אחד לסודה. בסך הכל היו בעיירה 166 מוסדות שונים.

מהומה טיפוסית בבאר בדווד. איור מתוך כתב-עת משטרתי ב-‏1876

גם עסקי החמאה פרחו בעיר החדשה. סיטונאי אחד מכר ממנה 18 טון בשלושה חודשים בלבד. גם למוכרי הביצים היתה הצלחה גדולה. האחים גארדנר (Gardner) הביאו כמה אלפי ביצים מיאנקטון לדדווד בחורף של 1876. כל ביצה נעטפה בנפרד בנייר. הביצים עצמן נארזו בחביות שיבולת שועל. החביות נערמו בעגלות וברווחים שנוצרו ביניהן נדחסה עוד שיבולת שועל, כדי להגן על הסחורה מפני שבירה או קיפאון. שיירת המטען של הגארדנרים הורכבה מ-‏3 קרונות: בתריסר מתוכן נישאו קורות עץ, ובאשר - ביצים, קמח, בשר חזיר, חמאה ואפילו סיגרים.

שני יזמים אחרים, צ'ארלס סאסי (Charles Sasse) וג'ייקוב שאודי (Jacob Shoudy) הקימו אטליז משלהם בעיר בראשית 1876, כאשר הביאו לדדווד כמה פרים נכים, אשר לא יכלו לעמוד עוד במסע חזרה אל מזרח המדינה. מייד לאחר מכן הם רכשו חוות בקר משגשגת, ובעקבותיה - אורוות סוסים רווחית. בכלל, הסחר בסוסים היה ענף עסקי רווחי למדי. אחד הנוכלים הידועים בסביבה, צ'ארלי ''רד'' קלארק (Charlie ''Red'' Clark), שכבר ב-‏1876 העביר עדר בקר גדול לאזור רכס וולף לשם מכירתו בשווקים שם, החזיק אף הוא אורווה מצליחה. עסק סוסים נוסף הוקם ונוהל על ידי ווס טראוויס (Wes Travis), שנהג לשווק את סחורתו באמצעות רכיבה הלוך ושוב ברחובה הראשי של העיירה.

גם סוחרים אחרים ניסו לעשות רווחים בדרכים דומות. ג'ים וורדנר (Jim Wardner), ספסר ידוע לשמצה בבלאק הילס, רכש את כל התבואה בעיר בקיץ 1879, כשהוא מטפח בלבו תקווה למכור אותה במחיר גבוה בהרבה במהלך החורף. ברם, הדליקה הגדולה שפקדה את העיר באותה שנה (וסימלה בכך את סיומה של תקופת הבהלה לזהב בגבעות) לא פסחה גם על אסמיו שלו ורכושו הפך לאפר. את ההפסד החזיר לעצמו באמצעות ספסרות בביצים טריות, שרכש באיווה ב-‏4.5 דולר לארגז ומכר בדדווד ב-‏15 דולר. ''קואל אויל'' ג'וני ספנסר (''Coal Oil'' Johnny Spencer) השתלט על שוק הנפט הביתי ושילש את מחירו עד לכדי 3.75 דולר לגלון. לקוחותיו התלוננו, אך שילמו לבסוף. פרקטיקות מסחריות מסוג זה, כמו גם מסובכות יותר - למשל, התדיינות ממושכת על חיפושים במכרות הזהב - משכו אל דדווד יותר מ-‏50 עורכי-דין.

מחפש הזהב שביסס את מעמדו במכרה שלו, בעבודתו או בעסק שניהל, היה זקוק גם לבידור. ניתן היה למצוא שם הכל, החל מבארים ובתי הימורים וכלה בספריות ובאגודות ספרותיות. המוסד הפופולרי ביותר היה, כמובן, הבאר (או Saloon, כפי שנקרא בעגה האמריקנית). כל הבארים היו בלתי חוקיים בעליל, מאחר ועד 1877 היו הבלאק הילס חלק אינטגרלי משמורה אינדיאנית שהוכרה בהסכם רשמי על ידי ממשלת ארצות הברית - ועל פי חוק נאסרה כל מכירת משקאות חריפים באזורים שהוכרזו כשמורות. אחד מאותם מוכרי אלכוהול נענש, אמנם על העבירה שביצע, אבל דוגמה זו לא הרתיעה מעולם את בעלי הבארים האחרים. אלה היו מוכנים להסתכן בספיגת קנסות ובלבד שיוכלו לספק לכורים משקאות חריפים, משכרים ומרעננים. הביקוש לסחורה זו היה, כמובן, עצום. על כן, הוקל לכל כאשר בקיץ 1876 החליט הממונה מטעם הממשלה על אכיפת החוק בגבעות לפרסם היתר לגבי הכנסת משקאות חריפים לשמורה (תוך התנייה מפורשת של ההיתר באיסור מוחלט של מכירתם משקאות לאינדיאנים).

את הבאר הראשון בדדווד פתח אייק בראון (Ike Brown), שהגיע מיוטה וכינה את בית העסק החדש שלו, כמו כל מורמוני מאמין, בשם ''ציון''. בעקבותיו באו רבים נוספים: בשנת 1877 מנו רשויות האזור 75 בארים בדדווד. מנהלי מקומות הבילוי הללו יישמו מהר מאוד כל עקרון שהיה בו כדי להפריד כורה מכספו. שיכור שהיה מזמין ''משקאות לכולם'' בלא שהצליח להוכיח כי יש ברשותו אבקת זהב בכמות מספקת כדי לשלם על נדיבותו, מצא עצמו ברחוב. היו מקרים בהם, אמנם, הסכים המוזג לקבל שעון, מעיל או פריטים יקרים אחרים, במקום כסף. דוגמאות כאלו היו שכיחות מאוד, ולעתים קרובות אף נשמעה הטענה שערכם של פריטים אלה היה גבוה בהרבה ממחיר המשקאות. ברם, האפשרות להמיר משקאות בשווה-ערך לזהב רק הגבירה את נטיית הלקוחות לנדיבות מסוג זה.

בצד הבארים פרחו בתי ההימורים. עבדו בהם, אגב, גם נשים. רוב הגברים העדיפו, בכל זאת, לשחק קלפים בחברת בני מינם. מי שלא בזבז את כספו על שתייה או על שולחנות ההימורים, הוציא אותו על נשים ''מתירניות''. רוב ההתקשרויות הללו התבצעו באולמות ריקודים, אשר כונו בעגה המקומית בשם Hurdy-Gurdy House.

האולם הראשון נפתח במאי 1876. בתחילה, היו אלה רעייתו וביתו של בעל האולם אשר שעשעו את הלקוחות, אך עד מהרה הצטרפו אליהן 6 נשים נוספות, בעלות תכונות מפוקפקות למדי. כעבור חודש נוסף כבר פעלו עוד שני אולמות ריקודים ואל אלו הצטרפו כמהתיאטראות, בהם קיבל הלקוח את שעשועיו מן האישה בה בחר - בתא שכוסה בווילונות כבדים.

האיש הידוע ביותר לשימצה בתחום זה היה אל סוורינגן (Al Swearingen), בעליו של תיאטרון ג'ם (Gem Theatre). תחילה ביסס את עסקיו בקאסטר, אך מאוחר יותר עבר, בעקבות הכורים, אל שדות הזהב הפוריים של ערוץ דדווד. לעתים קרובות ערך מסעות אל המזרח, במטרה לגייס נשים צעירות לעסקיו, תוך שהוא מבטיח להן עיסוק מכובד כמלצריות או כשחקניות ומסתיר, כמובן, את העיסוק העומד מאחורי כותרות מבטיחות אלה. בליל עסקים אחד ב''ג'ם'' היה סוורינגן עשוי לגרוף כ-‏5,000 דולר, ולעתים אף כפליים מכך. למרות זאת, כאשר נהרג סוורינגן לאחר מכן בנסותו לתפוס טרמפ על רכבת משא, גילו מכריו כי הוא חסר פרוטה. ה''ג'ם'', לעומת זאת, המשיך שנים לאחר מכן לשמור על שמו הידוע לשמצה.

על מנת לשמור על הסדר במקומות מסוג זה, הציע העיתון המקומי, ''דדווד דיילי טיימס'' (Deadwood Daily Times), להטיל עליהם תשלום חודשי מסוים. העיתון טען כי התשלום, לא זו בלבד שיעשיר את קופת העיר, אלא גם ישמש כבלם בפני שידול נערות לעבור אל בתי הבושת.

מוסדות אלה כיכבו תכופות בחדשות. במקרה אחד הוכתה שם אישה על ידי לקוח; היא חטפה אקדח וירתה בו. הכדור פילח את ראשו של האיש, עבר מאחורי עיניו, אך לא פגע בשום חלק של המוח - והאיש הירוי החלים תוך שבועות ספורים. נערה אחרת נהגה ללבוש שמלה רקומה, מיוחדת במינה, אשר קושטה בראשי התיבות של מעריציה. כמה מראשי התיבות נרקמו על הכתפיים והחזה; אחרים מוקמו דווקא בחלקה החיצוני של השמלה; שמות המאוסים ביותר ביניהם נרקמו באזור הישבן. ככל שרגשותיה של הגברת הכתיבו את מיקום שם המאהב על השמלה, ניתן היה במבט אחד להבין מה היא חושבת על ביצועיו.

נשים עליזות אלה היו ידועות למדי בעיר. השופט גראנוויל בנט (Granville Bennet) נהג להטות את כובעו בעוברו לידן, תוך שהוא מפטיר בהדרת כבוד ''אני יכול להרשות לעצמי''. רעייתו עשתה כמיטב יכולתה להביא לתיקון נשמותיהם של הכורים החוטאים - וזכתה לסיוע מצד כמה מבעלות בתי הבושת שהפגינו טוב לב רב כלפיה. ברם, ההצלחה הייתה קטנה למדי. אזרחים אחרים בחרו להתעלם מן הצד המפוקפק הזה של דדווד. הבנות שנשארו ב''עבודה'' לא התמידו בכך, בדרך כלל, לאורך זמן. בתוך שנתיים-שלוש פעלו האלכוהול, הסמים, הפשע והמחלות את פעולתם - והוציאו את הנערות הללו ממעגל חיי הזוהר המפוקפקים שלהן.

בעיתונות דווח תכופות על מקרי מוות כתוצאה מדלקת ריאות או מקדחת; בפועל, נגרמו הללו פעמים רבות מכמות מופרזת של אופיום או מכדור עופרת שירה מאהב זועם. אבל רק מעט ממקרי המוות הללו עוררו הדים של ממש. כך היה לאחר מותה של היצאנית אמה וורת' (Emma Worth) ממנת יתר של מורפיום; או של קייטי סמית' (Katie Smith), מאדאם ידועה בעיר, מסיבה דומה.

בהדרגה, הלכו כוחות המוסר והתעצמו בדדווד ובסביבותיה. ב-‏1879 הובא בפני בית הדין המחוזי ''קולורדו צ'ארלי'' אטר (Colorado Charlie Utter), בשל ''ניהול מטרד'' בעיר הסמוכה, ליד סיטי (Lead City). השופט קבע שאטר התיר הימורים, שתייה, דיבור גס ופעילות נשים וגברים ש''רועים יחד כמו בהמות'', הכריז עליו כעל מטרד - והורה על סגירתו. שנים אחדות לאחר מכן, אסרה מדינת דרום דקוטה מכירת משקאות חריפים בתחומיה, ומאורות השחיתות גוועו בזו אחר זו.

התיאטרון סיפק - לא בהכרח באופן שה''גם'' עשה זאת - בידור תרבותי מעט יותר. השחקן המוביל בגבעות היה ג'ק לאנגרישי (Jack Langrishe), שהגיע אל האזור בראש קבוצת שחקנים ביולי 1876. הוא בנה במהירות תיאטרון משלו, כיסה אותו בגג עשוי דיקט וקנוואס ופתח אותו לעסקים. המושבים ניבנו על בסיס מוטות עץ שנתקעו באדמה, שעליהם הונחו כפיסי עץ שטוחים. להצגה הראשונה שהועלתה שם נמכרו כרטיסים בשווי 1.50 דולר האחד. בעיתות סערה דלפו המים דרך החרכים שבגג והרטיבו שחקנים וצופים כאחד, מה שלא מנע את המשך ההצגה. כשהיו העסקים חלשים משהו, הוציא לאנגרישי את לחמו בכתיבה עבור ה''פאיוניר'' או שעסק בחיפוש זהב בחלקתו הפרטית. הוא נשאר בעיר עד ספטמבר 1879.

בתקופה זו הספיקו הוא ומתחריו להעלות בעיר 168 הצגות - מחציתן דראמות, והיתר קומדיות ואופרות קלילות. אפילו המלודרמות הגדולות של התקופה לא יכלו להשתוות לאימפקט הדרמטי של אחת ההצגות שהועלו ב''מלודיאון'' (Melodeon) של דדווד: באנג'ו דיק בראון ''יפה התואר'' (''Handsome Banjo Dick'' Brown) ובת-זוגו להצגה, פאני גארטסון (Fanny Garrettson) היו שקועים במשחק באחת המערכות, כאשר דידתה דמות מעורפלת אל עבר הבמה; המפריע מלמל משהו לא ברור - והשליך גרזן אל הבמה. בראון, בקרירות שלא תיאמן כשהדבר נוגע למקרה כזה, שלף את אקדחו בו במקום - וירה בתוקף למוות. המת, כך הוברר לאחר מכן, היה אד שונסי (Ed Shaunessey) מלאראמי, מאהבה הנטוש של גארטסון, שהגיע לדדווד בתקווה לזכות בה חזרה.

ימי ראשון היו הימים בהם נהגו הכורים לערוך את קניותיהם. כ-‏3,000 גברים ונשים מסמורטטים, מלוכלכים וגסים, התגודדו ברחובה הראשי והבוצי של דדווד, תאבים לריגושים חדשים. כל החנויות נשארו פתוחות (הבארים מעולם לא נסגרו) ורק מטיפי רחוב בודדים נשארו כדי להזכיר לעוברים ולשבים כי דווקא יום זה אמור להיות זמן לקדושה ולמנוחה.

אבל למעט ימי ראשון למיניהם, הייתה החגיגה הגדולה בגבעות ב-‏4 ביולי 1876, יום עצמאותה המאה של ארצות הברית. לרגל האירוע, החליטו הכורים להפגין לעין כל את מספרם, יכולתם ושגשוגם - במטרה להשיג את הכרת הממשל האמריקני ואת נכונותו להמשיך ולהגן על הכורים מפני האינדיאנים העוינים. בחצות ליל ה-‏3 ביולי ירו הכורים 100 יריות הצדעה. מוט חירות גבוה הציג לראווה מבחר דגלים עשויים בגדים בלע ''אצילות מיסטית'' שתרמו נשות העיר. השופט וו. ל. קיוקנדל (W. L Kuykendall) ניצח על השירה ההמונית ואילו מסכת הנאומים כללה ההקראה חגיגית של הצהרת העצמאות על ידי גובה המסים הפדראלי, הגנרל א.ר.ז דאוסון (A.R.Z Dawson) והצגת עצומה שתבעה מהקונגרס סיוע והגנה על הגבעות. ערים נוספות שהוקמו במורד ערוץ דדווד, כמו מונטנה סיטי (Montana City) ואליזבת'טאון (Elizabethtown) ערכו חגיגות משל עצמן. היום הסתיים בנשף גדול שנערך במלון גראנד סנטראל (Grand Central).

העיתון המקומי היווה את האמצעי הטוב ביותר להפצת תרבות ודרך ארץ באיזורי הספר ובמכרות. רוב העיתונים נוסדו במטרה לנצל את החוק האמריקני שחייב את הכורים להפיץ מודעות המבשרות על תגליותיהם - ולגרוף מכך הכנסה יציבה. ברם, הכורים התעלמו לחלוטין מפיסקה זו של החוק והעדיפו שלא לפרסם דבר בנוגע לתגליותיהם ובסיוע שכניהם בלבד. העיתונים גם קיוו להכנסה יפה מפרסום מודעות של איגודים, ערים ומחוזות, אך גם כאן נכזבה תוחלתם וההכנסות היו נמוכות בהרבה מן הצפוי.

השפעה תרבותית חזקה הייתה בגבעות לכנסייה. הכומר הנרי ווסטון סמית' (Henry Weston Smith) העביר את דרשתו הראשונה באזור בעיירה קאסטר ב-‏7 במאי 1876, ועם גבור הבהלה לזהב - עבר לדדווד. הוא נהג לדבר מחוץ לכנסייה, בעמדו על ארגז עץ וכשלרגליו מונח כובעו, לשם קבלת תרומות. יום אחד נטלה על עצמה ''קלאמיטי'' ג'יין קאנארי (Calamity Jane Cannary), דמות אגדתית בהיסטוריה של הספר האמריקני, לסייע לכומר במאמציו. בתוך דקות ספורות אספה עבורו 200 דולר, סכום עצום באותם ימים. כאשר נרצח סמית' שעה שעשה את דרכו להטפה בקרוק סיטי, סיכמה קלאמיטי ג'יין את העניין באומרה ''האם אין זה נורא שהאינדיאנים הרגו את האיש היחיד שהגיע לגבעות כדי לומר לנו איך לחיות? אנו בהחלט צריכים שיאמרו לנו זאת''.

הכנסייה הקהילתית, שיוצגה בדדווד על ידי הכומר ל.פ. נורקרוס (L.P. Norcross), הגיעה לעיירה עוד בראשית הבהלה לזהב. נורקרוס ערך את דרשותיו בכל מקום - באטליז, בחודר האוכל של אחד המלונות או בנגריה. בינואר 1877 בנה לו כנסייה משלו.

הכומר הקתולי, האב לונרגאן (Lonergan), עשה אף הוא שימוש בנגריה כבימה למיסתו הראשונה, במאי 1877. האפיסקופלים ניצלו לשם כך את בניין התיאטרון של ג'ק לאנגרישי. באחד מימי ראשון אף התיר בעליו של ה''מלודיאון'' לאחד הכמרים להשמיע דרשה בבאר שלו. ציוד ההימורים נדחק לפינה והכומר הטיף מעל במת הוודוויל. בסיום הדרשה קפץ על הבמה בעל המקום, נאטשל ביל (Nutshell Bill), מהמר ידוע מאוד בזכות עצמו, וצעק: ''עכשיו, בחורים, תקשיבו טוב: האיש הזקן סיפר לכם איך להציל את נשמותיכם; בואו הנה ואראה לכם איך עושים קצת כסף !!!''.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ברוך מחיה המתים   ערן עסיס   יום ד', 13/04/2005 שעה 17:27   [הצג]
דדווד   מונס   שבת, 23/04/2005 שעה 12:37   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©