משני עברי החומה
יום ד', 23/02/2005 שעה 20:39
הסיפור הזה מזכיר את מערבון המופת ''הרכבת האחרונה מגאן היל''. במערבון עומדת למבחן ידידותם המוקדמת של המרשל מאט מורגן (קירק דגלאס) וחברו קרייג בלדן (אנתוני קווין), על רקע אונס שמבצע בנו של האחרון באשתו הצעירה של הראשון. סביר להניח שהבמאי של אותה יצירה קולנועית נשכחת, ג'ון סטרג'ס, לא היה מודע לסיפורם הדומה להפליא של שני העמיתים ללימודים שיצאו לדרכם הפתלתלה מהאקדמיה הצבאית בבריאֶן ב-‏1785. ריקעם השונה הצעיד אותם במסלולים הפוכים, עד 1799, אז נערך ביניהם מפגש גורלי דווקא משני חומות העיר המחוז הארצישראלית עכו










הם היו בני חמש-עשרה בלבד כשנרשמו ללימודים באקדמיה הצבאית ב-‏1784, אבל זה היה אולי הקו היחיד שהיה משותף לשניהם. האחד היה בנו של עורך דין שהתרושש והגיע מפרובינציה נידחת של האימפריה; למעשה, כאשר כבשה צרפת את אותה פרובינציה מידי גנואה כרעה אימו ללדת אותו, והוא הגיח לאוויר העולם לקול רעמי התותחים בהרים שסבבו את בית הוריו וגדל בצל ההשלמה שיהיה עליו להתחנך אצל האנשים שהיו אויבי ארצו והפכו לכובשיה. הוא היה מוכשר אך זעפן, נוטה להתבודד ובעל ביטחון עצמי שלא תאם לקוטן קומתו. האחר, לעומתו, היה בן למשפחת אצולה אמידה ובעל הליכות מלוטשות וקסם אישי רב. הוא נחשב לתלמיד המצטיין במחזורו ואופיו הנוח הפך אותו לחביב על מרבית מכיריו. לנמוך הקומה השאפתן היו לא מעט סיבות לקנא בו.

שניהם היו אז בני חמש עשרה שנים. האריסטוקרט יפה התואר, לואי אדמונד דה-פיליפו, היה המצטיין בכיתה וקיבל תמיד את הפרסים הראשונים. האחר בנו של עורך הדין המרושש היה קורסיקני בשם נפוליאון בוּאוֹנפרטה, שלימים ייסיר את ה''אוּ'' משמו כדי להקל על הצרפתים להגות אותו, יעלה לגדולה בימי המהפכה ויהפוך לקיסר צרפת. בונפרטה זה, על אף כשרונו הרב, לא הגיע אלא למקום השלישי בכיתתו, לכל היותר. השניים, כמעט למן הרגע בו נפגשו, לא סבלו איש את רעהו. הם ישבו, אמנם, ליד אותו שולחן, אבל על רגלי שניהם ניכרו סימנים אדומים ושחורים מהבעיטות שהחליפו מתחתיו.

נפוליאון משקיף על שדה הקרב. זיהה אסכולה צרפתית בשיטת הירי של תותחני עכו

בשנת 1785 סיימו השניים את לימודיהם, התגייסו לצבא, התמנו לקציני תותחים זוטרים ומילאו את תפקידיהם כהלכה. ארבע שנים מאוחר יותר, כשהם בני עשרים, פרצה המהפכה הצרפתית ולאחריה בא שלטון הטרור - ודרכיהם של השניים נפרדו. נפוליאון המשיך בקריירה צבאית ועלה בדרגות בקצב מסחרר, ואילו דה-פיליפו, בן האצולה, שרבים מחבריו וממכריו נערפו בפקודת רובספייר, ברח לאנגליה והשתתף בקרבות נגד הרפובליקה החדשה.

חייו של דה-פיליפו מזכירים שילוב בין שני גיבורים ספרותיים. האחד הוא סר פרסי בלייקני, האציל הנועז שנודע בכינויו ''סקרלט פימפרנל'', הסתנן פעמים רבות לצרפת והציל את חייהם של בני המעמד העליון בהריחם אותם אל מעבר לתעלת למאנש. האחר הוא תומאס וינגפילד, גיבור ''בת מונטסומה'', המתגלגל לארצות רחוקות ומוצא עצמו נלחם, בסיטואציות שונות, נגד דודנו ורוצח אימו. לימים חזר גם דה-פיליפו בחשאי לצרפת ופעל במחתרת בניסיון לחדש את המלוכה. הוא נלכד והושלך לכלא. לאחר מכן ניצל את קסמו ויפי תוארו ובעזרתה של אישה שעליה התחבב, שהיו לה קשרים עם המהפכנים, ברח ממאסרו והצליח להגיע שוב לאנגליה. אבל היו לו לא מעט עניינים להסדיר בצרפת, והוא חזר לשם פעם נוספת. משנודע לו כי האנגלי ויליאם סידני סמית נתפס על ידי הרפובליקנים והוא כלוא בפאריס, החליט לשחררו.

סידני סמית הוא הגיבור השלישי של המסכת הזאת. כשהיה בן שלוש עשרה הצטרף לצי האנגלי, נלחם בקרבות שונים והתקדם לדרגת לייטננט (סגן). הוא שירת שנתיים במרוקו ובצרפת, חזר לאנגליה והמשיך לשוודיה. שם הוצג בפני המלך והצליח לעשות עליו רושם חיובי כל כך, שהלה מינה אותו לקצין בצי השוודי. בשירות הצבא השוודי לחם ברוסים, ואף זכה בתואר אצולה כתגמול על אומץ ליבו. משוודיה יצא לקושטא (איסטנבול של היום) ולאחר שלוש שנים נקרא לחזור לשירות באנגליה, שהייתה שרויה אז במלחמה נגד צרפת. אבל בנמל שאליו הגיע לא הייתה כל ספינה המיועדת להפליג לאנגליה. סמית החליט לרכוש ספינה בכספו, שכר מלחים אנגלים והפליג לטולון כדי להצטרף לצי הבריטי שעגן בנמל. בין האנגלים והצרפתים ניטש קרב ימי, שבו הצטיין הקצין הצרפתי הצעיר בונפרטה. הספינות הבריטיות נאלצו לנטוש את הנמל, אבל חלק מהן לא יכלו לעשות כן, בשל הלחץ הצרפתי עליהן. האנגלים החליטו לשרוף את הספינות הלכודות כדי שלא יפלו לידי אויביהם, וסידני סמית היה הקצין שהתנדב לעשות זאת. המשימה עלתה בידו והוא חזר בשלום לאנשיו. כשחזר לאנגליה, קיבל מינוי של מפקד ספינה. באחת מהפלגותיו נלכדה ספינתו על ידי הצרפתים, והוא נאסר ונשלח לכלא בפאריס.

דה-פיליפו, ששמע על הקצין האנגלי ומעלליו, החליט לשחררו מהכלא. הוא זייף מסמכים של קצין משטרה, התיידד עם ביתו של מנהל הכלא שבו נכלא סמית והצליח ליצור עימו קשר. לאחר מכן גייס ארבעה חברים, הלביש אותם במדי שוטרים והתחפש בעצמו כקצין משטרה. החמישה הגיעו לבית הכלא ודה-פיליפו הציג תעודה מזוייפת המצווה למסור לידיו את סידני סמית. התרמית פעלה היטב: סמית יצא את בית הסוהר יחד עם החמישה. לאחר מסע ארוך ומייגע הגיעו הוא ודה-פיליפו ללונדון, וסידני סמית גמל למצילו ושיכנע את שלטונות הצי האנגלי למנותו כקצין. סמית עצמו התמנה כמפקד ספינת מלחמה וההוראות שקיבל היו לנוע לכיוון הים התיכון. הוא נטל עימו את דה-פיליפו, שכיהן אז בדרגת קולונל (אלוף משנה). זמן קצר לאחר מכן מונה סמית למפקד שייטת בדרגת קומודור.

סידני סמית בקרב על עכו. כמו רבים אחרים, גם הוא היה חייב לדה-פיליפו את חייו










השנה הייתה 1799. חברו לספסל הלימודים של דה-פיליפו, נפוליאון, שנחשב אז למצביא המבריק והמצליח ביותר של הצבא הצרפתי, הפליג בראש צי צרפתי גדול לכבוש את מצרים. הוא הכריע את הצבא המקומי, ומשם יצא לארץ ישראל, שהייתה אז בידי הטורקים. סידני סמית, מפקד השייטת שהייתה אז הסמוכה ביותר לזירת הפעולה של נפוליאון, קיבל הוראה להפליג לחופי ארץ ישראל ולהגיש לטורקים סיוע במלחמתם נגד צבא נפוליאון. לסמית נודע כי נפוליאון כבש את יפו וכן שבכוונתו לעלות על עכו. הוא מינה את דה-פיליפו למפקד ספינה והורה לו להפליג מייד לעכו כדי לסייע למושל המקומי, אחמד אל-ג'זאר.

במרץ 1799 כבש הכוח הצבאי בראשות נפוליאון את העיר יפו וסיים את המבצע בהשתוללות רבתי ברחבי העיר ובטבח של למעלה מאלפיים חיילים טורקיים שנפלו בשבי. תצוגת התכלית הזו תידלקה את חששותיו של אחמד אל-ג'זאר, והוא חשש שלא יוכל להגן על העיר מפני הצבא האיכותי שפלש לפתע לארץ. אותה שעה הגיע דה-פיליפו לנמל עכו, ירד העירה ושיכנע את ג'זאר להגן עליה. לא ידוע מה הבטיח לו תמורת אי-הנטישה; אולי הסביר לו שצי בריטי יחוש לעזרתו. מכל מקום, ג'זאר נעתר. כשהגיעו נפוליאון וחייליו לנמל חיפה, הייתה כבר עכו סגורה ומסוגרת בפניהם. הם הטילו עליה מצור. דה-פיליפו לקח כמה מאות חיילים אנגלים וירד איתם לעכו כדי לסייע בהגנתה. אותה שעה, הגיע סמית למפרץ הסמוך ופתח בהרעשה על הצי הצרפתי.

וכך נפגשו שני התלמידים לשעבר, שהיו בועטים זה בזה בבית הספר הצבאי, והפעם משני צידי חומות עכו. האחד רצה לכבוש את העיר כדי שיוכל להמשיך במסע המלחמה שלו; האחר - להגן עליה מפני בן עמו.

מדי פעם טיפס דה-פיליפו על החומה כדי לצפות על האויב שחנה על הגבעות הנמוכות סביב העיר והציב עליהן את תותחיו. הוא נהג לסרוק במבטו את החיילים, מחפש ביניהם את מפקדם הנמוך, בעל הכובע המשולש והמדים הכחולים-אדומים. פעם גם הצליח לקלוט אותו במשקפתו: נפוליאון עמד במרכזה של חבורת קצינים שהיו כולם, ללא יוצא מן הכלל, גבוהים ממנו. דה-פיליפו היה סקרן לדעת עד כמה השתנה נפוליאון בארבע עשרה השנים שחלפו מאז ימי ה''אקול מיליטֶר''. הקורסיקני הקטן, מצידו, היה חד ונמרץ. דה-פיליפו הבין כי העובדה שנפוליאון לא היה התלמיד המצטיין באקדמיה לא שינתה דבר: הוא היה אחד מגאוני המלחמה הגדולים של תקופתו, אם לא בכל הזמנים כולם. הוא ידע כי נפוליאון קורץ מחומר המזניק אנשים מסוגו לפסגה בכוח אישיותם והשפעתם על חייליהם. לרגע רצה להורות למפעיל התותח שעמד לידו על החומה לירות אל תוך חבורת הקצינים. סמל התותחנים פנה אליו ושאל אותו אם לירות לכיוונם.
''לא'', אמר דה-פיליפו קצרות. מי יודע, אולי היו אלה הזכרונות הברורים מספסל הלימודים הישן שמנעו ממנו לתת את הפקודה. הוא מיהר לרדת מהחומה.

נפוליאון היה בטוח שיכבוש את עכו במהירות, כשם שכבש את יפו. אבל העיר, שחלק גדול ממנה גבל בים ומשם הגנו עליה תותחי ספינותיו של סמית, עמדה בפניו בגבורה. כל צד פיתח המצאות שונות כדי לבלבל את יריבו. הצרפתים הפעילו בובות ודחלילים על מנת להביא את המגינים לגילוי עמדותיהם ולבזבוז תחמושתם. כמו כן, הם פיתחו שריון שהורכב על גבי חיילים שזחלו לעבר החומה. מנגד, הטילו אנשי ג'זאר ודה-פיליפו רימוני תאורה עשויים מחרס, תוצרת קדרי עכו, בכל פעם ששמעו רחש חשוד. בלילות הם האירו את הסביבה בעזרת פנסים שהוצבו על החומות והוציאו כלבים לחפיר כדי להפריע להתקדמות הצרפתים בלילה.

מפת המצור על עכו, 19 במרץ-‏21 במאי 1799 (פורסמה באדינבורו, 1850)

שני הצדדים עמלו ללא ליאות בעבודות הנדסה וביצור. הצרפתים הכינו תעלות נוספות וחפרו מנהרות כדי להכניס לתוכן מוקשים מתחת לחומות. הנצורים, לעומתם, שיפרו את ביצוריהם ותיקנו את אותם המקומות בחומה שנפגעו בפיצוץ המוקשים. אפילו הצרפתים סיפרו בשבחו של ג'זאר, שנראה יום ולילה בכל מקום כשהוא מדרבן את הפועלים בעבודותיהם ומפעיל אף נשים וילדים בביצורים. דה-פיליפו לא הפסיק לסייע לו. כשהסתערה חטיבה בפיקודו של הגנרל לאן על עכו, הם נתקלו במלכודת שהיכנו להם דה-פיליפו וג'זאר. האחרון הגה רעיון טקטי מקורי: להניח לצרפתים לפרוץ העירה כמעט באין מפריע, אך להכין שם שטח מיוחד שאליו יתנקזו חיילי לאן ושם יוכלו המגינים לחסלם בקלות, כשהם כבר בתוך תחומי עכו. דה-פיליפו הציע להקים לשם כך קו ביצורים שני, מאחורי החומה עצמה. בפינה זו השתרעו גניו הרחבים של ג'זאר ולכן לא היה כל קושי לבצע את העבודות בשטח הפתוח. כמו כן, נחסמו הרחובות שהוליכו מאחורי החומה אל תוך העיר. נוסף על כך, בשל העובדה שההתקפות החוזרות ונשנות של נפוליאון כוונו תמיד לאותו מקום, נמנע ממנו גורם ההפתעה באשר למקום - מה שאיפשר לחברו ללימודים להפיק לקח מועיל וליישם אותו נגד ההתקפה העיקרית.

דה-פיליפו עבד באותם ימים כאחוז תזזית. הוא היה פעיל ביום ובלילה. מדי פעם היה החוטף תנומה קלה - מנה שרכש באקדמיה הצבאית, כמוהוה בנפוליאן עצמו - ואז מתעורר בקפיצה וממשיך בסיוריו ממקום למקום. הוא תידרך את התותחנים הטורקיים, איתר את נקודות התורפה במערך הצרפתי, הצטרף לחוליות של חיילים אנגלים שיצאו בחשאי מהחומות כדי להתנפל על יחידות צרפתיות מופתעות.

נפוליאון עצמו לא ידע, כנראה, שבן כיתתו מפקד על הפעולות הנועזות של מגיני עכו. אבל העובדה שתותחני עכו דייקו מאוד בהפגזותיהם, למעשה עד כדי כך שהוציאו מכלל שימוש את רוב הארטילריה הצרפתית, הביאה אותו לחשוד שמולו ניצב בוגר אסכולת התותחנות הצרפתית. שיטת הפעולה הל תותחי המגינים היתה צרפתית במובהק ושונה לחלוטין מאופן הפעולה האנגלי. במערכה שבין שני קציני התותחנים היתה, איפוא, ידו של דה-פיליפו על העליונה.

שבע התקפות ערכו חיילי נפוליאון על עכו. פעם אחת אף הצליחו לחדור את החומה ולחדור לעיר, אבל נהדפו מהרחוב שאליו הגיעו אל מחוץ לתחומי העיר. דה-פיליפו הגן בעוז על העיר, אירגן קווי הגנה חדשים, יזם התקפות נגד ועודד את הטורקים. עיניו בערו מחוסר שינה, אבל הוא לא נח לרגע.

נפוליאון נחל תבוסה בעכו ונאלץ לסגת ממנה בבושת פנים. דה-פיליפו ניצח, אבל לא זכה לראות את הניצחון בעיניו. שבועיים לפני נסיגת נפוליאון, מת דה-פיליפו ממכת שמש. הכנותיו היסודיות, והתיאום המושלם שלו עם ג'זאר, הכריעו את המערכה גם ללא נוכחותו של הקצין המוכשר. כשחדרו הצרפתים אל העיר, כמתוכנן, הם נתקלו בקו הביצורים השני, שלא ידעו על קיומו, ובו נשברה התקפתם והם נאלצו לסגת.

סידני סמית הספיד את ידידו ומצילו ואמר כי הוא מת מאחר שלא נתן מנוחה לעצמו במהלך אותם חודשיים קדחתניים, נמצא בכל מקום שבו נערך קרב וכל רגע, ביום ובלילה, הקדיש למלחמה בבני עמו ובמי שהיה בעבר חברו לספסל הלימודים.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מי היה במצור?   בני   יום א', 28/08/2005 שעה 22:46   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©