שבעה עשר בפברואר
יום ו', 16/02/2007 שעה 16:40
אני חושב על מחר. על התאריך. לשבעה עשר בפברואר יש משמעות כמעט מיסטית עבור אוהדי כדורסל מזן מסוים. רבים מהם זוכרים את היום ההוא, אי-שם בעשור השמיני של המאה הקודמת, בו נצרב התאריך בתודעתם. היה זה היום בו התגאינו להיות הדווידים שברוגטקות המכביסטיות שלהם מעיפים קליעי כדורסל אל מצחם של הגולייתים מברית המועצות. שלושים שנה אחרי זוכרים רבבות מי נולד באותו יום וכמתנת יום הולדת חגג קיבל הישג היסטורי. ויש לו גם משמעות פרטית עבורי. השבעה עשר בפברואר הוא יום הולדתה של א', אישה מיוחדת במינה שאני זוכר בחיבה גדולה משנים של לימודים בעיר הגדולה - לימודים אקדמיים אבל גם אנושיים מאוד. א', אשת העולם הגדול, היא זו שהתוותה את המסלול המקצועי בו אני מצוי עד היום הזה ממש







הילד במחוות ניצחון מוכרת. את היום הזה לא אשכח כל כך מהר (מקור תמונה 1)

שבעה עשר בפברואר, אלף תשע מאות שבעים ושבע. עשר בערב. כרמליה, חיפה. קר בחוץ, אבל הגשמים פסקו. הרחובות האפלים ריקים. אפילו איוושה של מכונית חולפת לא נשמעת. רק מבתי המגורים המסודרים בשתי שורות מקבילות מבליחים אורות כחלחלים. מכשירי הטלוויזיה פועלים בכל עוז. מדי פעם מצליחות שאגות אנושיות להבקיע את קירות הבטון והזכוכית ולפלס להן דרך אל האוויר הקר ואל האספלט השותק. עיני כולם נעוצות במסך הקטן, חוקרות וחופרות בכל סנטימטר הנשקף ממנו. האירוע: משחק כדורסל. הזירה: אולם כדורסל של בית ספר תיכון בעיירה בלגית קטנה בשם וירטון. המתמודדים: מכבי תל אביב מול צסק''א מוסקבה. הסלון אצלנו אינו יוצא דופן. גם מי שלא סובל כדורסל (כלומר, כולם חוץ ממני) צמוד למתרחש שם. כולם: כהן הקשיש מהדירה שלמעלה, אלקלעי מדירה השלישית, הזוג הצעיר שעכשיו עבר לדירה שבקומה הרביעית וגם המשפחה של קובי הקטן, שילדי הבניין קוראים לו נוקי, שמתגוררת בדירה העליונה. אסור לפספס את הרגע הזה: בטעות, בלי כוונה מיוחדת, אנחנו עוד עלולים לראות כאן חתיכת היסטוריה.

מכבי מובילה כמעט כל המשחק. זה לא יכול להימשך, אומרים אנשים בינם לבין עצמם, התחושה טובה מדי. זה הרי לא כוחות, אנחנו מול הרוסים האלה. הם גבוהים, חסונים, בטח מתעסקים כל היום בכריתת עצים ובמילוי אטליזים. במחצית שלוש יתרון לטובת מכבי, אבל זה יתרון שביר מאוד. במחצית השנייה היתרון צומח. האופטימיות גוברת. אולי עוד יהיה נס. ברנש אחד צעיר, שהכריזמה פשוט נשפכת ממנו, משגע את כולם עם הצעד וחצי המושלם שלו. מישהו שואל מי זה. אני עונה שהשם הוא מיקי ברקוביץ. הקול שמשדר במונוטוניות מעצבנת מספר שהיום יום ההולדת העשרים ושלושה שלו. מכבי מובילה כבר בעשרים נקודות והקול בשידור אומר שאף אחד כבר לא ייקח מהם את הניצחון היום. הוא צודק.

תשעים ואחת שבעים ותשע. נגמר. הקהל פורץ למגרש. בתל אביב ממלאים המונים את כיכר מלכי ישראל ומזנקים אל מי המזרקה הקרים. ההיסטריה מוחלטת, בוודאי כשמי שצופה בה מהצד בהשתאות מוחלטת הוא ילד בן שמונה וחצי. גם ההיסטוריה. בטח למי שקונה את הדימויים שעפים באוויר על דוד וגוליית ועל הנקמה הקולקטיבית שלנו בשונאי ישראל הללו. כולם מדברים על כך שמנצחים לא רק בשבילנו אלא גם בשביל אנטולי שרנסקי ויוסף מנדלביץ' ואידה נודל וכל יהודי אחר שמתדפק על מסך הברזל ומבקש לצאת למערב ונזרק בשל כך לכלא. היום זה נראה כמעט מגוחך, אבל אז כנראה לסולידריות הייתה משמעות אחרת.

את הערב הזה אני כנראה כבר לא אשכח.







שבעה עשר בפברואר, אלף תשע מאות תשעים ושלוש. כמה שבועות קודם לכן מספרת לי א' שביום הזה היא חוגגת את יום ההולדת שלה. את א' פגשתי באוניברסיטה, בקורס על לניניזם. אחרי השיעור הלכנו לצלם חומר לשיעור הבא או אולי היה זה לקראת המבחן המתקרב. משם המשכנו למנזה. כייף לדבר עם א'. היא חכמה ומנוסה ובעלת דקות אבחנה ונכונות להיות ישירה והיא פחות לחוצה מהסטודנטיות האחרות.

א', ג'ינג'ית לא-טבעית בגובה מטר וחצי, היא אשת העולם הגדול, בוודאי בהשוואה לסטודנטים שסביבה. עשרים שנה קודם לכן, כשלמדה לתואר ראשון, הכירה את מי שהפך זמן קצר לאחר מכן לבעלה, נישאה לו ועזבה את הלימודים. בראשית שנות התשעיםן היא שבה להשלים את התואר הראשון. היא מכירה את הבוהמה הירושלמית ואת החוגים הפוליטיים של הימין החילוני והשמאל הרדיקלי. היא האדם הנכון להשלים איתו את הפרטים החסרים שאני קורא בכתבות המופיעות במוספי השבת של העיתונים הגדולים על כ' מהשב''כ ונ' מהמוסד. אצל א' כל אלה מקבלים שמות ופרצופים ותיאורי אופי ופרטים היסטוריים. היא אוהבת לקרוא כמוני ואנחנו מוצאים את עצמנו מנתחים את ההיסטוריה הפוליטית של המדינה שלנו (ולא רק שלה) ומדברים על מלחמת המינים ועל גידול ילדים, כאלה שלה יש ולי עדיין אין, ועל קולנוע ופילוסופיה ומוסיקה ומי יודע מה עוד.

נשיות אחרת. בשלה, בוגרת, משוחררת מהלחצים המאפיינים בחורות צעירות (מקור תמונה 2)

כמה חודשים מאוחר יותר, אחרי הרבה שיעורים וארוחות-בעשרה-שקלים, אנחנו כבר מעין זוג. קצת קשה, כי א', בעוונותיה, היא בעלת משפחה והזוגיות היא לא גלויה, אבל מסתדרים. פגישות בעין כרם ובגבעה הצרפתית, שהמים בהן גנובים ומתוקים. ותחושה של נשיות אחרת, סוערת, בשלה, משוחררת מלחצים ומדעות קדומות ןמההתנהלות האופיינית של בחורות צעירות שמסוחררות מכמות הבחורים בקמפוס ומתרכזות יותר בכמות ופחות באיכות. א' מחליטה ''לאמץ'' אותי ומעבירה אלי מכל טוב: בגדים (אמנם גדולים מעט מכפי מידתי) שממלאים את החסר במלתחה המדולדלת שלי, ספרים ומגזינים של ''נשיונל ג'יאוגרפיק'' שאני מת לקרוא אבל אין לי כסף לקנות, כרטיס להופעה של פול וינטר בפתח הקניון של עין עבדת, אפילו קצת אוכל. אני משתדל שלא לבקש ממנה. הגאווה, הגאווה.

בשבעה עשר בפברואר, שנת תשעים ושלוש, היא חוגגת ארבעים ואחת. אני אהיה בעוד כמה חודשים בן עשרים וחמש. אנחנו יושבים ב''קקאו'', המסעדה בסינמטק הירושלמי המשקיפה על גיא בן הינום והר ציון וחומות העיר העתיקה וספר המדבר שבמרחק. מקום שסטודנטים אוהבים לאהוב. קר בחוץ, אז אנחנו יושבים בחלל הסגור והחמים, במקום שממנו אפשר להשקיף על כרזות הסרטים הישנים שעל הקירות. תמונות שנותנות תחושה של לב הבוהמה. הארוחה עלי, כי זה יום ההולדת שלה. זה מצחיק ה''עלי'' הזה, בהתחשב בעובדה שאני מגרד את הגרושים שלי מעבודות מזדמנות כמו שמירה או השתתפות בניסויים בחוג לפסיכולוגיה. אבל זה לא נורא כל כך כשא' בסביבה. היא מלמדת אותי איך אפשר לשבוע מהלחם טהעים והריחני שאופים שם, כשבוזקים עליו מלח ופלפל ומטפטפים עליו מעט שמן זית ויוצאים בנזק של שקלים בודדים. מאוחר יותר תכניס אותי א', עיתונאית לפי משלח ידה, למקצוע שבו אני עוסק עד היום, תקשורת.

היום אנחנו כבר לא בקשר. נעזוב את הסיבות, הן לא ממש חשובות. חוץ, אולי, מפעם אחת לפני כמה שנים כשקראתי בעיתון על טרגדיה משפחתית שפקדה אותה והתקשרתי כדי לנחם. היא לא יכלה לדבר, אז ביקשה שאתקשר עוד פעם. התקשרתי שוב. שאלתי אותה איך היא מרגישה והיא אמרה שחרא. דיברנו ודיברנו והיה הרבה מה לספר, כי שנים חלפו והרבה דברים קרו. עד שהרגשתי שמשהו אצלה השתפר קצת. או אולי זו סתם הייתה אשליה. ומאז כלום והסקרנות מציקה, אם להתקשר או לא ובסוף זה איכשהו תמיד מתמסמס כי לא נעים וכאלה. מזל טוב, א', ויום הולדת שמח. ותתקשרי, אם את קוראת את זה, כי יש המון מה לספר והשנים שחלפו בוודאי מילאו את שנינו בזכרונות ואולי יהיה נחמד לדבר על זה וגם להיפגש ולשתות קפה לזכר ימים עברו. ותתקשרי, באמת, כי אני קצת מתבייש.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אכן היו זמנים   יוסי לוי   יום ה', 17/02/2005 שעה 13:34   [הצג]   [552 תגובות]
גם אני מכרמליה   יצחק שפי   יום ו', 18/02/2005 שעה 5:36   [הצג]   [116 תגובות]
אח, 1977   בועז כהן   יום ו', 16/02/2007 שעה 17:30   [הצג]   [9 תגובות]
אני אוסיף דבר נוסף   מונס   שבת, 17/02/2007 שעה 23:35   [הצג]   [20 תגובות]
אורי, אורי. שיגעת אותי בנוסטלגיה.   שרי שורצשילד   יום א', 18/02/2007 שעה 5:58   [הצג]   [69 תגובות]
מקסים.   ככ   יום ה', 15/03/2007 שעה 11:46   [הצג]   [9 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©