בורות לפי מידה
יום ג', 11/01/2005 שעה 22:30
אחת האהבות הגדולות שלי, ברמה ההיסטורית, היא הסאגה של הבלה לזהב לאלסקה וליוקון. בחלק ארץ זה של העולם נאלצו המהגרים להתמודד עם בעיות אקלימיות לא פשוטות, על כל הנובע מהן. הנה אנקדוטה קצרה על מקום בו לא ניתן לחפור קברים בשיטה המקובלת ועל הדרך היצירתית שמצא אחד מתושבי המקום להתמודד עם הבעייה. ולא, זה לא יקרה בארץ שלנו. האקלים, האקלים
ביולי 1999 טיילנו בדאוסון סיטי, יוקון. מפיה של בחורה מקומית נודע לנו שבימי הבהלה לזהב, אי-שם בסוף המאה ה-‏19, נוצרה בעייה אמיתית לקבור את המתים. מאחר והקרקע באיזור הצפוני ההוא של העולם קפואה כמעט תמיד (מה שקרוי Permafrost), ומפשירה מעט רק באביב ובקיץ הקצרים (מאי-אוגוסט), לא ניתן לחפור בורות קבורה אלא בעונה החמה בלבד. אפס, המהגרים ומחפשי הזהב לא התחשבו במגבלה הזו ורבים מהם הלכו לעולמם דווקא בעונות הקפואות, שעה שלא ניתן היה להביאם לקבורה כדת. פתרונות כמו שריפת גופות היו כמעט הכרח, והד להם נמצא, בין השאר, בהומור השחור והמוטרף-משהו ששזר רוברט סרוויס, המשורר הפופולרי של התקופה, ביצירת המופת הפופולרית שלו ''The Cremation of Sam McGee''. הבלדה הזו, שעד היום מומחזת ומוצגת בכל סיטואציה אפשרית ברחבי האיזור, קסמה גם לי, אני מודה (ועל הבלדה הזו ארחיב ברשימה הבאה, משום שהיא בהחלט שווה רשימה נפרדת).

מחנה חורף על נהר יוקון באלף שמונה מאות תשעים ומשהו. האדמה, הקפואה מרבית חודשי השנה, הפכה את הקבורה לבעייתית למדי

אבל נניח לשירה, לפי שעה, ונשוב לעסקי הקברנות. גם כיום קצת קשה לקבור אנשים, הן ביוקון עצמה, והן באלסקה, שכנתה של יוקון ממערב (הגבול האמריקני-קנדי חוצץ בין שני חבלי הארץ היפים האלה, אבל במידה רבה הם חולקים היסטוריה משותפת; קלונדייק, השם הנוסף שמשמש כמילה נרדפת לבהלה לזהב של אז, הוא חבל ארץ שבמרכזו עובר נהר בשם זה, ומצוי בצפון יוקון), ומסיבות זהות. מה שהזכיר לי סיפור אחר מאותו טיול מלפני חמש שנים.

- ''אתם מבינים'', סחה לנו אותה בחורה צעירה שהכרנו שם, כשהיא מורה לנו על בניין ששימש כחנותו של קברן, ''שריפת הגופות לא הייתה הפתרון המועדף על כולם. הרבה מהגרים רצו שבבוא יומם תיטמן גופתם בחיקה של אמא אדמה. הקברן העירוני של דאוסון סיטי היה, כנראה, אדם עם לא מעט תושיה. במהלך העונות החמות, וכל עוד האדמה רכה דיה, היה חופר קברים רבים, כך שבחורף, שעה שהאדמה קשה וקפואה, יהיו לו כבר בורות פתוחים מוכנים, וכל שיהיה עליו לעשות הוא להניח בהם את הגופות ולכסותן בעפר''.

- ''אבל איך יכול היה לדעת מה גודלו של האדם שאותו ייאלץ לקבור בעוד כמה חודשים?'', זרק מאן דהוא.

- ''זה בדיוק העניין'', אמרה המקומית, כשחיוך מופיע על שפתיה, ''האיש נהג להסתובב ברחובות העיר בימי האביב כשבידו סרט מדידה, כשעיניו תרות אחר תושבים שנראים חולים מהרגיל. לאחר מכן היה ניגש אליהם, מבקש את סליחתם ומודד בסרט שבידו את אורך גופם. היה ברור לו שאלה הם ה'מועמדים' למות בשנה הקרוב. לאחר מכן היה ניגש למיתחם הקבורה וחופר את הבורות לפי מידתם. תארו לכם שניגש אליכם אדם בחרוב ומבקש למדוד את גופכם לצורך חפירת קבר...איך הייתם מרגישים''?

התגובה הייתה צפויה: כל הנוכחים פרצו בצחוק.

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תיקון   אזרחושב   יום ג', 22/02/2005 שעה 11:06   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©