תקדים רובְּלֶס
יום ב', 04/09/2006 שעה 23:12
בשנת 1290 גירש אדוארד הראשון, מלך אנגליה, את כל היהודים מממלכתו. היה זה קצת יותר ממאתיים שנה טרם ששליטיה הקתולים של ספרד, פרדיננד ואיזבלה, עשו צעד דומה, שהפך לימים לאחת הטראומות הגדולות בתולדות העם היהודי. ספרד חזרה בה מפקודת הגירוש ב-‏1968 אבל אנגליה מעולם לא עשתה כן. פורמלית, לפחות, פקודת גירוש היהודים מאנגליה לא בוטלה מעולם. אם בכל זאת מתירה אנגליה ליהודים לשבת כיום בתחומה, הרי שהדבר הוא בראש ובראשונה פרי פעילותו של דון אנטוניו רודריגז רובלס, אדם שמרבית יהודי זמננו לא שמעו עליו דבר. ובכן, הבה ונעשה עימו צדק היסטורי ונבדוק כיצד קרה שלמרות הוראה מפורשת של המלך מלפני שבע מאות שנה ויותר יהודים יכולים לחיות כיום במדינה זו




הקדים את פרדיננד ואיזבלה בגירוש יהודי ארצו ביותר ממאתיים שנה. אדוארד הראשון, מלך אנגליה (מקור תמונה 1)

בעיר יורק שבאנגליה קיים חוק ישן נושן המתיר לירות בכל סקוטי שיימצא בגבולות חומת העיר, בתנאי שהירי מבצע בחץ וקשת. לשון אחרת, אדם יכול לבצע שם רצח מסוגנן ולצאת זכאי בדינו בהסתמך על החוק הנואל הזה, שכנראה היה אמור לפתור פעם בעיה קשה של עודף סקוטים בתחומי העיר. זה, כמובן, אם מאמינים לאוון וגיל, שניים שהחליטו לצעוד את כל הדרך מיורק לאדינבורו ומבטיחים פרס למי שינחש את מספר הצעדים המדויק שיהיה עליהם לעשות עד ליעד הנכסף. וכל הצעדה הזו היא בכלל במטרה להרים תרומות למען אנשים שחוו טראומת התעללות בילדותם. המטרה נאצלת, ההסבר קצת מבולבל והנושא של אותו חוק עתיק השריר וקיים – או שלא – ביורק לא בהכרח קשור לכל זה. אבל מה זה חשוב, העיקר שיש איזה פריט טריוויה מסקרן שיוכל למשוך אנשים לאתר הנחמד של השניים שמרימים את התחרות הזו. ובכן, הנה קישור בחינם: http://www.39millionsteps.co.uk/index.html

האמת היא שקיימים חוקים לא פחות גרועים מאותו חוק ספק אגדי ספק לא בעיר יורק. הנחת המוצא היא שהם בגדר אות מתה ושאדם המנסה כיום לחסל סקוטים תמימים באמצע הרחוב הראשי בה לא יינקה מאימת הדין הבריטי גם אם חוק עירוני כזה עודנו שריר וקיים. אבל לעתים הביזיון הוא תוצאה של קיומם של חוקים או צווים מעין אלה. בשנת 1968, למשל, ביטלה ספרד את צו הגירוש החל על יהודים בתחומה, צו שיצא, כזכור, ב-‏1492 והביא לאחת הטראומות הגדולות בתולדות היהדות. באנגליה, לעומת זאת, לא בוטל מעולם צו שהוצא מאתיים שנה קודם לזה שהוציאו מלכי ספרד. כך שתיאורטית, לפחות, יכול להיות שכאשר תנחתו באנגליה ומישהו בנמל התעופה הית'רו יגלה את יהדותכם הוא יוכל להיאחז בצו זה ולהעלותכם על המטוס הראשון היוצא מלונדון.

ומעשה שהיה כך היה.



בשנת 1290 גזר מלך אנגליה, אדוארד הראשון, גירוש על כל יהודי הממלכה. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות (כולל עלילות דם הקשורות לקיום ריטואלים של רצח נוצרים), אבל מאחר והן אינן הנושא המרכזי במאמר זה לא אפרט אותן כאן. מכל מקום, ב-‏18 ביולי אותה שנה שיגר אדוארד צווים - בהתבסס על דבר המלך במועצתו - אל השריפים של כל ערי אנגליה בהם נאמר כי עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290 על כל היהודים לעזוב את המדינה; אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה - יוצאו להורג. למרבה הסמליות, התאריך העברי שבו שוגרו הצווים היה תשעה באב.

ככל שיישמע הדבר מפתיע - למעשה, אף בלתי-ייאמן - לא בוטל חוק הגירוש הזה מעולם והוא עדיין רשום בספר החוקים הבריטי (אגב, לא היה זה מעשה יוצא דופן: בין השנים 1290 ו-‏1550 סילקו רבות ממדינה אירופה את תושביהן היהודים מתחומן). ובכל זאת, למרות שהוא עדיין שם פורמלית, מורשים כיום יהודים להתגורר באנגליה באין מפריע. למעשה, מן המפורסמות הוא שמדובר באחת הקהילות היהודיות האיתנות והמשפיעות ביותר בעולם.

לעובדה שיהודים בריטים הם קומבינציה שבכלל יכולה להתקיים היום תרם בעקיפין ברנש בשם אנטוניו רובלס. פסק דין מפוקפק ומעורפל שנתנה מועצת המדינה (The Council of State) בעניינו של אותו אדם מהווה עד היום את הבסיס לכך. ומעשה שהיה כך היה.

התיר ליהודים להיקבר באנגליה גם ללא ביטול צו הגירוש. אוליבר קרומוול (מקור תמונה 2)

חוק הגירוש התקיים מאות שנים באין מפריע. יהודים כמעט ולא ניסו לבסס לעצמם עמדה באנגליה במהלך שלוש מאות השנים שלאחריו. אבל בתחילת המאה השבע-עשרה החלו להגיע לחופי אנגליה - ובעיקר, כמובן, ללונדון - סוחרים פורטוגליים מזרע האנוסים. מפורטוגל, ולא מספרד, ויש הבדל חשוב בין שתי הקבוצות: לאנוסי פורטוגל, שלא כמו לאחיהם מספרד, לא ניתנה הברירה להישאר יהודים על מנת שיעזבו את המדינה; מלך פורטוגל אסר עליהם את היציאה וכאשר הגיע יום הגירוש אנס אותם להמיר את דתם. עובדה זו היא גם מקור התופעה שכמעט כל האנוסים שברחו מחצי-האי האיברי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה וחזרו ליהדותם היו מצאצאי יהודי פורטוגל ולא מספרד. למרות זאת, רבים מהאנוסים מפורטוגל עברו לספרד וקיבלו אזרחות ספרדית טרם הגיעם לאנגליה. לפרט הזה יש חשיבות רבה בהמשך.

ההנחה היא שבשנת 1650 כבר היו באנגליה מספיק אנוסים כדי לקיים חיי קהילה סודיים, כולל בית כנסת סמוי מהעין. רובם של אלה עסקו במסחר בינלאומי ובספנות. שנה קודם לכן, ב-‏1649, תלה אוליבר קרומוול את המלך צ'ארלס הראשון והכריז על אנגליה כרפובליקה. הרב מנשה בן ישראל, שתדלן יהודי מהולנד, ראה בכך הזדמנות פז לשאת ולתת על מתן היתר גורף לשיבת היהודים לאנגליה. בספטמבר 1654 הגיע ללונדון שליח מטעמו כדי לנהל משא ומתן כזה; שנה מאוחר יותר הגיע לעיר הרב מנשה בן ישראל בכבודו ובעצמו.

אבל באמצע ההתדיינות בין קרומוול לבין הרב מנשה פרצה מלחמה בין אנגליה וספרד. אחת מתוצאות המשבר הזה היה חוק שעבר בפרלמנט במרץ 1656 וקבע כי יש להחרים את כל הנכסים השייכים לאזרחי ספרד באנגליה - בכסף, בסחורות ובספינות. כל הרכוש המולאם הזה נחשב מעתה והלאה לשלל מלחמה. בהתאם לחוק זה הוצא צו להחרמת כל נכסיו של סוחר ספרדי שישב אז באנגליה, אדם בשם דון אנטוניו רודריגז רובלס (Don Antonio Rodrigues Robles), כולל שתי ספינות שעגנו אז בנמל לונדון. רובלס זה היה אחד מאותם אנוסים פורטוגליים שמצאו מקלט בלונדון. כצעד כמעט מתבקש, ובמטרה להגן על עצמו ועל רכושו, ערער רובלס על צו ההחרמה, בטענה שהוא אינו ספרדי אלא פורטוגלי ושהגזירה אינה חלה על פורטוגל, שהייתה בעלת ברית לאנגליה מזה שנים ארוכות. למרות שרובלס היה, במקור, ממוצא יהודי, לא עלתה שאלת יהדותו כלל לדיון. מה שהיה חשוב לו להוכיח זה שהוא לא נתין של מדינת אויב אלא של מדינה ידידותית.

אבל צירוף מקרים מוזר שינה את כל המצב מיסודו. עוד לפני תחילת משפטו של רובלס, וללא כל קשר איתו, הגישו מנשה בן ישראל ועוד חמישה אנוסים שהשתקעו בלונדון בקשה לקרומוול לקבל היתרים לפתיחת בית כנסת רשמי בלונדון ולרכישת חלקת אדמה לבית קברות יהודי. קרומוול תמך עקרונית בבקשה והעביר אותה להחלטת מועצת המדינה. כאן השתרבב שמו של רובלס לפרשה: נשיא מועצת המדינה הודיע לקרומוול שמאחר ונודע לו שרובלס הוא ממוצא יהודי, המועצה החליטה לדחות את החלטתה על בקשת מנשה בן ישראל עד שיינתן פסק הדין בעניין רובלס.

לא הרבה ידוע לנו כיום על רובלס, אבל היה זה, כפי הנראה, אדם פיקח למדי. הוא הרגיש שכדאי לו לנצל את אהדת קרומוול לשאלה היהודית ואת האווירה האנטי-ספרדית באנגליה, והחליט לשנות את הנימוק המרכזי בערעורו נגד החרמת רכושו. ב-‏15 באפריל 1656 ערער רובלס מחדש לפני קרומוול (ולא לפני מועצת המדינה) בטענה כי הוא אינו ספרדי ואף לא פורטוגלי אלא יהודי, ועל סמך זה הוא מבקש את ביטול ההחרמה של נכסיו וספינותיו. הוא סיפר כי אחיו נרדפו על ידי האינקוויזיציה, אביו מת כתוצאה מעינויים קשים שספג, אימו הפכה לנכה כתוצאה מאותם עינויים עצמם, אחדים מבני משפחתו הועלו על המוקד ואחרים נשלחו לעבדות בספינות מפרשים. ביודעו את אהדת קרומוול ליהודים התחנן רובלס בפניו לבטל את הצו המורה על החרמת רכושו ולהשיב לו את נכסיו. באותה בקשה עצמה הוא גילה באנגליה חיות עשרים משפחות נוספות במצב דומה.

בא להשתדל אצל קרומוול ונכשל במשימתו. מנשה בן ישראל (מקור תמונה 3)

מאחר והספינות היוו את עיקר הרכוש המוחרם, הועברה הבקשה לטיפולה של האדמירליות האנגלית. ב-‏14 במאי הודיעה האדמירליות לקרומוול כי לא הצליחה לגבש החלטה סופית בעניין אזרחותו של רובלס. יומיים לאחר מכן, ב-‏16 במאי, הוציאה מועצת המדינה צו המבטל את הצו המחרים את רכושו של רובלס ומצווה להחזיר לו את כל מה שהוחרם.
עכשיו מגיעה ההתפלפלות המשפטית. החוק המתיר החרמת נכסים השייכים לאזרחי ספרד נחקק בחודש מרץ 1656. החוק המתיר החרמת כל רכוש יהודי (זה היה חלק מחוק הגירוש של 1290) נחקק למעלה מ-‏360 שנה לפני כן. מכאן שאם ניתן צו להחזיר לרובלס את רכושו מכיוון שהוא יהודי, המסקנה היא שחוק החרמת רכושם של יהודים כבר פג. על מסקנה זו - ורק עליה - מבוססת זכותם של היהודים לחיות כיום באנגליה.

מנשה בן ישראל, אגב, נכשל במאמציו. כל מאמציו לקבל אישור חוקי בכתב המבטל את חוק הגירוש ונותן זכות חוקית ליהודים לחיות באנגליה, עלו בתוהו. הוא שב לאמסטרדם במצב רוח שפוף במיוחד ומת שם זמן קצר לאחר מכן. אבל מה שהוא עצמו לא הצליח להשיג באורח חוקי נעשה בעקיפין. האנוסים בלונדון לא החמיצו את ההזדמנות שנתנה להם פסיקת רובלס וביולי 1656 הגישו בקשה רשמית לרכוש מגרש בלונדון שיועד לשמש כבית עלמין יהודי במייל אנד (Mile End). בפברואר 1657 נענתה הבקשה בחיוב. בקיצור, אם מותר לקבור יהודי באנגליה, מותר לו לחיות שם. מאות אלפי היהודים היושבים כיום בנוחות יחסית באנגליה נמצאים בה על בסיס הפסיקה המפוקפקת בעניין רובלס שניתנה ב-‏16 במאי 1656, לפני כמעט 350 שנה.

וכל זה, כאמור, למרות שחוק הגירוש של 1290 שריר וקיים גם בעצם הרגע בו אתם קוראים את השורות האלה. מעניין מתי תקום מדינת ישראל ותתבע מבריטניה להחתים את הוד מלכותה, המלכה אליזבת השנייה, על צו המבטל את זה שעליו חתם אחד מאבות אבותיה.




הסיפור פורסם במקור ביום 14.12.2004 ואני שב ומפרסם אותו שוב לבקשת חלק מהקוראים, הפעם בתוספת תמונות וכמה עדכונים.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מעניין אם גם בבריטניה מודעים לזה...   עופר לנדא   יום ג', 05/09/2006 שעה 8:55   [הצג]   [4 תגובות]
למה לבטל ?   דודו   יום ג', 05/09/2006 שעה 23:44   [הצג]   [2 תגובות]
כך דרכו של המשפט האנגלי   ערן עסיס   יום ה', 07/09/2006 שעה 0:24   [הצג]
מעניין למה   חיים   יום א', 17/09/2006 שעה 17:16   [הצג]
(ללא כותרת)   גליה   יום ב', 03/05/2010 שעה 0:08   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©