טיסת בכורה
יום ג', 01/05/2012 שעה 13:36
בדצמבר 1913, עשר שנים בלבד לאחר טיסת הניסיון המוצלחת הראשונה שערכו האחים רייט בקיטי הוק, נחתו טייסים מצרפת בחוף יפו ובירושלים. נחיתה זו היוותה, למעשה, חלק ממירוץ הרפתקני שערכו חמישה טייסים בשלושה מטוסים במסלול קשה שהתפתל בין פאריס למצרים. המירוץ היווה גם זרז למעורבות גוברת של הטורקים, שליטי המזרח התיכון אז, בניסיון להוכיח עליונות אווירית על פני המעצמה ממערב. שני טייסים טורקיים נהרגו באחת מטיסות אלה. עד ימינו אלה הם קבורים על שפת הכנרת. ואת ההיסטוריה שעשו הצרפתים בארץ ישראל, כמעט מיותר להזכיר, איש אינו טורח להנציח









בונייה ובארנייה מנצלים את שהותם בקהיר לרכיבה על גבי גמלים בסמוך לפירמידות. בהגיעם למצרים האשים אותם ודרין בהתנכלות כלפיו

טרטור מונוטוני של מנוע רעשני הרעיד את האוויר. הבריות הבודדות שהיו אותו יום בחוף הבינו מייד במה מדובר, אבל לא תפשו מדוע מנמיכה הנקודה הכהה שריחפה באוויר לקראת נחיתה על החול הרטוב, המהודק, שעל שפת הים. הטייס, יכך ידעו היטב, אמור לנחות הרחק משם, בשדות שמדרום לחוף, מקום בו הכינו לו זה מכבר מינחת ראוי לשמו.

היה זה ה-‏27 בדצמבר 1913, עשר שנים ועשרה ימים בדיוק לאחר היום ההוא בו הצליחו האחים וילבור ואורוויל רייט להטיס את המכונה הממונעת שלהם במשך קצת למעלה מחצי דקה, במישורים שליד קיטי הוק, צפון קרוליינה. במטוס שהפציע מתוך הרקיע החורפי וירד אל חופה של יפו ישב אחד מממשיכיהם הראויים ביותר של חלוצים אלה, ובעצם חלוץ בזכות עצמו. היה זה גבר משופם כבן 32, ז'ול ודרין (Jules Vedrines) שמו, אחד האנשים הנערצים בצרפת של אותה תקופה. כשנחת ודרין בשלום על הקרקע החולית, תוך שאחד מגלגליו משמיע קול נפץ קל של שבירה, הוא נכנס אל מסדר החלוצים הארצישראלי, בהיותו הראשון שטס אי פעם בשמי ארץ הקודש.

באוגוסט 1908 הגיע וילבור רייט האמריקני לצרפת, במטרה להציג לאזרחיה הטובים את המצאתו החדשה, המטוס. ההצלחה הייתה מסחררת. ביולי 1909 כבר חצה הצרפתי לואי בּלֶריוׁאת תעלת למאנש, מבצע שעורר תדהמה והתרגשות באירופה של אותה תקופה וזכה לכותרות נלהבות בעיתונים. חודש לאחר מכן כבר נערכה התערוכה הבינלאומית הראשונה לתעופה ולתחרויות טיס בבתני (Betheny) שמצפון לריימס. באותה שנה הוקמה בצרפת הליגה הלאומית לטיסה, וצעד זה האיץ את מעורבותה של צרפת בתחום זה. שלוש שנים מאוחר יותר כבר היו בצרפת כמעט אלף בעלי רשיון טיס - יותר מבכל מדינות תבל גם יחד (כולל ארה''ב).









פרסים למסעות

בדומה למסופר בספרו של ז'ול ורן ''פרסים למסעות'', גם אז נערכו מבצעי טיסה רבים בחסות העיתונות, מבצעים שאיתגרו את הטייסים הנועזים. בעידודו של רנה קנטון, נשיא הליגה הלאומית לתעופה (Ligue Nationale Aérienne) ועורכו של העיתון הפופולרי Le Matin, הודיע העיתון על פרס של חצי מיליון פרנק לטייס שיגיע ראשון מפריז לסין. לאחר שהתברר שטיסה זו אינה בת ביצוע, יזם קנטון טיסה מפריז לקהיר בנתיב המזרחי, דרך שלוש יבשות: אירופה, אסיה ואפריקה. היה זה מבצע לאומי לכל דבר וממשלת צרפת טרחה לבקש את עזרת המדינות שדרכן היו אמורים הטייסים לעבור. שלטונות צרפת פנו למושבה הצרפתית בכל אתר ואתר וביקשו לארגן את קבלת הפנים לטייסים.

המירוץ לקהיר היה בעל חשיבות רבה. ב-‏1913 כבר נשברו שיאים טיסה אחדים, וקנטון רצה להיות האיש מאחורי שיאים נוספים. בספטמבר אותה שנה גמא ברינדז'ונק דה מולינה (Brindejonc des Moulinais) מרחק של שלושת אלפים מילין (4800 קילומטרים), ואילו רולאן גארוס (שעל שמו נקרא לימים טורניר הטניס המפורסם) חצה, לראשונה בתולדות התעופה, את הים התיכון. הרעיון של קנטון היה לשבור את שיא המרחק של דה מולינה: המרחק מפאריס לקהיר הוא 3500 מילין (5600 קילומטרים), ומי שיגיע לשם ראשון יטוס רחוק יותר מכל אחד אחר לפניו.

אגדת טיסה. רולאן גארוס, גיבור לאומי צרפתי, היה הראשון שחצה בטיסה את הים התיכון, עשר שנים בלבד לאחר המצאת המטוס. הוא מוכר כיום, למרבה האירוניה, בעיקר בזכות טורניר הטניס הקרוי על שמו

שלושה מטוסים יצאו באוקטובר-נובמבר 1913 למסע: מפאריס דרך וינה, איסטנבול, קוניה, ביירות, יפו, ירושלים ופורט סעיד, בואכה קהיר. אף שהייתה זו תחרות, לא אצה הדרך לטייסים; הם יצאו לדרכם במועדים שונים, בחרו את נתיב טיסתם באורח שרירותי, לא היססו להאריך בדרכם, לא חסכו בחניות ביניים, ניצלו עד תום את קבלות הפנים הרשמיות והעממיות שנערכו לכבודם וערכו טיסות ראווה.









תקרית בהרי הטאורוס

בטיסה ראשונה שיצאה לדרך במטוס הדו-מושבי היו הטייס פייר דוֹקוּר (Pierre Daucourt) והמכונאי אנרי רוּ (Henry Roux). הם יצאו מפאריס ב-‏20 באוקטובר 1913 ומייד פנו מזרחה. דוקור נחשב לטייס מנוסה למרחקים ארוכים; ב-‏1910 היה הראשון שטס מפאריס לברלין. הוא ורו תיכננו את מסלולם בקפדנות ובזהירות. השניים עשות חניות ביניים בסאנס (Sens), כשמונים קילומטרים מפאריס. לאחר מכן נחתו בבלפור (Belfort), סמוך לגבול הצרפתי-גרמני. כאן הצליחו לקבל רשות לטוס מעל שמי גרמניה, הישג בלתי מבוטל כשלעצמו בהתחשב במתח הרב ששרר בין שתי המדינות (ושהוביל חודשים אחדים לאחר לעימות מזוין בין שתי המדינות, כחלק ממלחמת העולם הראשונה), ולאחר שעקפו את נמל התעופה של הצפלינים בפרידריכסהאפן, נחתו במינכן. כאן היה עליהם לשאת ולתת על רשיון לחצות את הגבול האוסטרו-הונגרי והסרבי, ומשניתן האישור הם המריאו שוב וב-‏31 לאוקטובר נחתו באַסְפֶּרן שבאוסטריה. משם טסו לווינה וב-‏2 בנובמבר נחתו בבודפסט, שם נערכה להם קבלת פנים על ידי נשיא מועדון הטיס ההונגרי. יממה אחת לאחר מכן המריאו השניים שוב, הפעם לעיר ההונגרית אראד.

עתה היה עליהם לחצות את הרי הבלקן, מקום בו התחוללה זמן מה קודם לכן המלחמה הבלקנית השנייה. דוקור פתר את הבעייה בכך ששילח את רו לנסוע ברכבת לתחנה אחרת במסלול, כדי להקל על משקל המטוס, ואילו הוא עצמו טס סביב החלק המערבי של הרכס, בואכה קראיובה שברומניה. על מנת להימנע מנחיתה בסרביה, מדינה חדשה שהייתה מסוכסכת עם אוסטריה-הונגריה, העדיף דוקור לחלוף מעל סרביה ללא נחיתת ביניים. בקראיובה התאחדו הטייס והמכונאי והמשיכו, במורל גבוה, לבירת רומניה, בוקרסט, בה נחתו ב-‏5 בנובמבר. משם המשיכו לווארנה שבבולגריה, שם התקבלו בטקס חגיגי על ידי מלכת המדינה, אלינור.

עד כה התנהל המסע למישרין. ב-‏7 בנובמבר עזבו דוקור ורו את וארנה והמשיכו לאורך חופי הים השחור, לכיוון קונסטנטינופול, אבל שם נתקלו ברוחות חזקות, שגרמו להם לאובדן דלק ואילצו אותם להנחית את המטוס בעיירה הבולגרית בוראגס, כדי לתדלק שוב. אבל כאן החל מזג האוויר לתעתע בהם שוב ושוב, וכשהמריאו לדרכם, אילצו אותם התנאים הגרועים לנחות ממש מעבר לגבול טורקיה, בעיירה בשם פודימה. לרוע מזלם, סברו המקומיים כי הם בולגרים, כלומר אויבים, וסירבו לסייע להם בהלנה ובתידלוק. דוקור ורו נאלצו, איפוא, לבלות לילה קר במיוחד מתחת לכנף מטוסם. בבוקר שלמחרת זיהה אותם, סוף סוף, מנהל בית ספר מקומי, כצרפתים, וסייע להם לתקן את המטוס. ב-‏9 בנובמבר הגיעו השניים בבטחה לקונסטנטינופול; שם, החליטו, יחליפו כוח כשבוע ימים.

ב-‏17 בנובמבר המריא הצמד מקונסטנטינופול וחצה את יצרי הבוספורוס ליבשת אסיה. המסלול בתוככי טורקיה נצמד, למעשה, לנתיבה של מסילת הרכבת ברלין-בגדד, וכמו הרכבת עצמה, עשו הטייסים חניות באדאבזאר, באשינשהייר ובקוניה. פני השטח הפכו הרריים ותלולים יותר ויותר ודוקור נאלץ להוריד את רו פעם נוספת כדי להקל על המטוס. רו נשלח לעבור את הדרך עד לתחנתם הבאה ברכבת. בסוף נובמבר הגיע דוקור לרכס הרי הטאורוס הנישא. כאן זנח את נתיב הרכבות והחל לחפש מעבר דרך הרכס, סמוך לעיירה סיליפקה.

טובי הטייסים בעולם ניסו לשבור שיאי מהירות ומרחק. קטע עיתון המבשר על אחד משיאי המרחק ששבר פייר דוקור

ב-‏26 בנובמבר, כאשר היה המטוס בגובה של כ-‏2,000 מ' שינתה הרוח את כיוונה. המטוס פנה, נגד רצונו של דוקור, אל ההר, והוטח אל צמרות העצים. רק כנף אחת נשברה. דוקור נחלץ ללא פגע והיה משוכנע שהנזק ניתן לתיקון. לשם כך מיהר אל העיירה הסמוכה כדי להוריד את רו מהרכבת, ועד לשובו הפקיד על המטוס רועה מזדמן שפגש בהרים. הרועה התיישב במושב הטייס, הצית להנאתו סיגריה - וגרם לדליקה שהשמידה את המטוס.




האפאש ש''ליטף'' את הנוטרדם


ז'ול ודרין היה הטייס השני שיצא לדרך. הוא ניחן בחזות מלאת אנרגיה, בלסתות בולטות, שפמו היה קצר ועבה וסגנון דיבורו היה מחוספס ועממי מדיי לטעמם של רבים. הוא נהג ככוכב לאומי, שמשך תשומת לב רבה וכונה ''האפאש (הבריון) המעופף''. את דרכו החל את דרכו כמכונאי בצוותו של הנרי פרמאן, אחד מחלוצי התעופה הצרפתיים הזכורים ביותר. עד מהרה עשה לעצמו שם כטייס מוכשר. ב-‏1911, לאחר שלמד טיסה, ''ליטף'' במטוסו את כיפת כנסיית הנוטרדם בפאריס. לאחר מכן החל להתחרות במירוצי הטייס היוקרתיים. הוא גבר על מתחרהו העיקרי באותן שנים, ז'אן קוֹנוֹ, במירוץ פאריס-מדריד. לעומת זאת, הפסיד במירוץ סובב-בריטניה שאירגן ה''דיילי מייל'' הבריטי לאורך מסלול של למעלה מאלף מילין שיצא מלונדון, ועבר דרך אדינבורו וגלזגו שבסקוטלנד לפני שהגיע לבריסטול ומשם שב לונדונה. ודרין הגיע שני, בזמן של 22 שעות, 38 דקות וחמש שניות, עשר דקות בערך אחרי המנצח, אנדרה בומונט. המנצח זכה בפרס שקצב ה''מייל'' לשם כך, בסך עשרת אלפים לירות שטרלינג. ב-‏1912 היה ודרין לאיש הראשון ששבר את מחסום מאה המילין בשעה, מהירות שהיום עושה כל מכונית פרטית בקלות. אז נחשב האירוע הזה לציון דרך חשוב במיוחד.

באוקטובר 1913 יצא ודרין בגפו לדרך מפריז במטוס חד-כנפי דו-מושבי, אבל עוכב בנאנסי עד 20 בנובמבר, באמתלה שהפר צו שאסר על טיסה מעל שטח צבאי סגור, סמוך לגבול עם גרמניה. הוא הצליח לקנות את שחרורו בהבטחה שישוב מייד במטוסו לפאריס ולא יעז לחצות את הגבול לגרמניה. אבל לוודרין המחוצף לא הייתה כל כוונה להניח לצבא לחסל את חלומו הגדול לשבור את שיא הטיסה הבינלאומי. מייד לאחר שהמריא פנה מערבה, לכיוון פאריס, ולאחר שנעלמה נאנסי מעין עשה תפנית מערבה וטס אל מעבר לגבול.

מאחר ולא היה בידיו היתר לחצות את הגבול לגרמניה, לא יכול היה ודרין להרשות לעצמו לנחות שם, פן ייעצר שנית. הוא חצה את המדינה בשבע שעות בלבד ואחר הצהריים נחת בפראג, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא היה בטוח בעצמו וביכולתו והיה מרוכז כולו במטרה האחת והיחידה: לנצח במירוץ היוקרתי. יתר על כן, כמכונאי לשעבר היה ביכולתו לבצע תיקונים בעצמו, בלא הצורך לשאת את משקלו של אדם נוסף. בשל אותו ביטחון עצמי - שלא לומר שחצנות - לא טרח ודרין אפילו לתכנן מסלול ולקבוע מראש את תחנות התידלוק שלו. הוא החליט לטוס טיסות ארוכות לתדלק היכן שרק יוכל.

ככל הנראה לא טרח ודרין אפילו לבקש היתר לחצות את הגבול אל תוך סרביה, שהייתה אז בתחומי אוסטריה-הונגריה. לא שזה שינה משהו: ב-‏2 בדצמבר הנחית הטייס הנועז את מטוסו בבלגרד, בירת המדינה. יומיים לאחר מכן כבר היה בסופיה, בירת בולגריה. שם הגיעו לאוזניו החדשות על התרסקותו של דוקור, שבועיים קודם לכן. הוא גם הבין אז שביכולתו להשיג את אנשי המטוס השלישי, מארק בונייה (Marc Bonnier) וז'וזף בארנייה (Joseph Barnier), שכבר הגיעו אז לקונסטנטינופול. הוא החליט להמריא מייד, וכשהגיע אל בירת טורקיה, גילה כי השניים עדיין נחים שם ממסעם. כאן עשה משהו לא אופייני: הוא טילגרף לצרפת והתנצל על ההטעיות שביצע בדרכו. הוא אף הציע לטוס לרוחבה של טורקיה בחברת בונייה ובארנייה, בתצוגה של סולידריות אווירית צרפתית ולהניף את הדגל הצרפתי שהשאיר דוקור על מדרונות הטאורוס. ממשלת צרפת והליגה הלאומית האווירית צידדו ברעיון, אבל בסופו של עניין לא יצא מכך דבר. במחווה גרנדיוזית, הוא המריא שוב, טס כחמישים רגל מעל ארמון הסולטן והצניח אליו דגל עותומני ומכתב אישי.

ז'ול ודרין, מנצח מירוץ פאריס-קהיר והטייס הראשון שנחת אי פעם בארץ ישראל (אם, כמובן, לא מביאים בחשבון את טיסתו המקראית של אליהו הנביא השמיימה...)

ב-‏17 בדצמבר יצא ודרין מקונסטנטינופול וטס בכיוון דרום-מזרח, במסלול דומה לזה שבו נע דוקור לפניו. ב-‏19 בדצמבר עבר באשינשהייר, ב-‏22 בקוניה ולאחר מכן גם בסיליפקה, והגיע עד הים התיכון. כאן טס מעל מפרץ אלכסנדרטה בקו ישר לכיוון העיר טריפולי שבסוריה (לבנון טרם התקיימה אז במתכונתה המדינית העצמאית) - מרחק שלוש מאות קילומטרים מעל הים - והמשיך מהר ככל האפשר במורד החוף, דרך חניית ביניים בביירות (שם היה גם לטייס הראשון שביקר אי פעם בלבנון), לכיוון יפו.

ביום שישי, 26 בדצמבר 1913, הוכרז בירושלים שוודרין יגיע בשבת בשש בבוקר ליפו ומי שחפץ לראות מטוס מוטב שיקדים ויסע, כי הטייס מוותר על נחיתה בירושלים. שדה התעופה הראשון בארץ הוכן בשדות מקווה ישראל, בשל זיקתו של המוסד החקלאי המכובד לצרפת. יפו וסוחריה שבתו ממלאכה וממסחר. הנהלת מסילת הברזל יפו-ירושלים הסיעה רכבות מיוחדות למקווה ישראל, ובשבת בבוקר נהרו אל המקום אלפים מיפו וממושבות יהודה ברגל, ברכבת ובעגלות מיוחדות.
ודרין יצא מביירות למקווה ישראל בשבת חנוכה, 27 בדצמבר 1913. לפני צאתו, הסדיר עם ספן צרפתי בשם ברויז (Bruix) שהלה יבוא לעזרתו במידה וייאלץ לנחות בים. למרבה אכזבתם של הרבבות שהמתינו במקווה ישראל, נחת ודרין, כאמור, בחוף יפו. תול כדי הנחיתה נפגע, כאמור, אחד מגלגלי המטוס. במוצאי שבת ערכו מסייה גֵרו (Gueyraud) קונסול צרפת בירושלים, ורעייתו, קבלת פנים חגיגית לוודרין במלון פארק ביפו, אבל לא היה בכך פיצוי הולם לנחיתה הסתמית בחוף בלא תשואות ומפגן אווירי. ודרין, שלא רצה לוותר על הכבוד וההערצה, שב ונחת למחרת במקווה ישראל. הנכבדים הטורקים והצרפתים עברו מיפו למקווה ישראל, צילמו והצטלמו לכבוד המאורע שלא אירע יום קודם, וההמונים שהתגודדו סביב שיוו לאירוע ההיסטורי אווירה ססגונית של יום שוק.

קבלת הפנים הרשמית נערכה בבית הספר של מקווה ישראל. מושל ירושלים, הפאשה של יפו, קונסול צרפת והאחרים, כל אחד בירך בתורו והעלה על נס את גודל המבצע וחשיבותו. ודרין, בתשובתו, התנצל על שלא יגיע הפעם לירושלים, משום שהוא ממהר לקהיר. יחד עם זאת, הבטיח כי בדרכו להודו דרך בגדד ובצרה יבקר גם בעיר הקודש. טרם המריא הגישה לו בתו של הקונסול הצרפתי סל מזון כצידה לדרך. הוא הודה לה בלבביות ולקול צחוקם של הנוכחים אמר שבצהריים הוא מוזמן לארוחה אצל שגריר צרפת בקהיר. למחרת, ב-‏29 בדצמבר בשעה שמונה בבוקר, המריא המריא לבירת מצרים.

את הדרך מיפו לקהיר החליט ודרין לעשות בטיסה ממושכת אחת. הוא חלף על פני קנטרה. בשעה אחת בצהריים הופיע מעל הליופוליס שליד קהיר. רבע שעה לאחר מכן נחת בשדה התעופה שבמקום, ניצח בתחרות וסיים בכך מסע מדהים, חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. הקונסול הצרפתי במצרים העניק לו אות כבוד ונשיקה מצלצלת על שתי לחייו.


הטייס הראשון בירושלים

בונייה ובארנייה המריאו משדה וילָקוּבּלָה (Villacoublay) בקרבת ורסאיי ב-‏10 בנובמבר כשמגמת פניהם מזרחה, כל הזמן מזרחה. בשלב מסוים היה בדעתם אף לנסות ולהקיף את העולם כולו, אך תוכניותיהם השתנו לאחר ששמעו על התאונה שהייתה מנת חלקו של דוקור והם החליטו להסתפק בקהיר כיעד סופי. הם טסו במסלול הדומה מאוד לזה שבו עברו לפניהם דוקור ורו; ב-‏14 בנובמבר 1913 הגיעו לווינה, וב-‏5 בדצמבר 1913 – לאיסטנבול. כאן עצרו כדי לבצע תיקונים שונים במטוס. העצירה הזו עלתה להם, כפי שראינו קודם לכן, בהפסד במירוץ. בונייה לא הצליח להדביק את ודרין, שהיה תמיד סולן ובוודאי תכליתי יותר מעמיתיו. לבונייה ובארנייה הייתה כנראה זיקה עמוקה יותר לעניני רוח ודת. הם טסו בכוונה מעל ניקיאה, עיר חשובה בהיסטוריה האָקומנית של הכנסייה הנוצרית, שנכבשה על ידי הצלבנים ב-‏1097. בקור עז של 20 מעלות מתחת לאפס, השתתפו במיסת חצות של ליל חג המולד בקוניה. ודרין חגג את הצלחתו בקהיר ב-‏29 בדצמבר, כאשר בונייה רק הגיע לביירות. ב-‏31 בדצמבר יצאו בונייה ובארנייה מביירות דרומה, טסו לאורך קו החוף עד למנזר הצרפתי על הר הכרמל, משם פנו אל המנזר הצרפתי בלטרון ולאחר טיסה בת שעתיים ורבע הופיעו בשמי ירושלים.

מארק בונייה וז'וזף בארנייה ממריאים ממסלול מאולתר בירושלים. המוני מעריצים נלהבים ליוו אותם לפני שהמריאו בדרכם לקהיר, התחנה הסופית של המירוץ היוקרתי

יומיים לפני כן, ביום שני, 29 בדצמבר 1913, נפוצה השמועה שהמטוסם של השניים עומד לנחות בירושלים, אך משבושש לבוא סברו הנכזבים שהטייסים החליטו, כמו ודרין לפניהם, על עיר הקודש, ולמהר לקהיר. אבל לשניים, שכבר ידעו שלא יביסו את ודרין, לא הייתה כל כוונה להימנע מקביעת היסטוריה קטנה משל עצמם. וביום האחרון לשנת 1913 נראה באופק באופן בלתי צפוי המטוס, שזנבו היה עטור בשלושת צבעי הדגל הצרפתי. בירושלים נתקבלה ההודעה המפתיעה במברק ששוגר בצהרי היום מביירות. קונסול צרפת קיבל את השדר סמוך לשעה 15:00 אחר הצהריים ובשעה 15:40 כבר נשמע רעש המטוס. לא נותר זמן להכשיר מנחת ולהכין קבלת פנים הולמת, והטייסים נאלצו לחוג מעל העיר, לרחף מעל לאתרים המזוהים עם צרפת בירושלים - כנסיות נוטרדם דה פראנס, סן אטיין ורטיסבון - ולחפש בעצמם אתר לנחיתה. רעש המנוע גרם להרמת המבטים. אנשי הדת עלו לראשי המנזרים, המואזינים עלו על מרפסת המסגדים, וצעקות התפעלות ופחד עלו מן הרחובות, המרפסות, החומות ומגדלי התצפית. לאחר מטס הראווה הנאה איתרו הטייסים מקום מנחת מתאים מדרום למנזר של מסדר סנט קלייר בקרבת תחנת הרכבת, מה שיהפוך לימים ל,מחנה אלנבי'' שבדרך חברון. את פניהם של הטייסים הסחוטים קיבל פלאח נפחד והמום שנקרה למקום ולא כל כך הבין, כנראה, את חשיבות האירוע.

הירושלמים התלהבו מהאטרקציה השמיימית. הם נהרו ברגל, באופניים, רכובים על חמורים ובכרכרות, עד למקום שנקרא מאז ''אדמת התעופה''. כל העדות, הדתות והמוצאים האתניים היו מיוצגים שם; ההתרגשות והסקרנות לא פסחה על איש. שפחדו להתקרב אל האווירון וצפו ב''ציפור השטן'' מרחוק בחוסר אמון.

את הלילה עשו באכסניית נוטרדם דה פראנס. אב המנזר, האב דולָה, היה גאה עד כדי כך שייחס למסע האווירי משמעות דתית. בונייה הנרגש שלח מברק לאפיפיור פיוס ה-‏10: ''הטייס הצרפתי הראשון שהגיע לירושלים כצליין כורע לרגלי הוד קדושתך ומבקש את ברכתך''.

מחשש שהמון יחסום את מסלול ההמראה, ביקשו בונייה וברנייה להקדים להמריא ב-‏1 בינואר, עם שחר. אך קודם שיצאו לשדה התעופה מיהרו לבקר בכנסיית הקבר, בכנסיית סנטה אנה ובכיפת הסלע. בבואם אל המטוס נדהמו למצוא במקום קהל גדול אף מזה שנאסף ביום האתמול. טרם הזריחה נהרו המון התושבים, שרי העיר, מושליה ומפקדיה, באו גם הקונסול הצרפתי ונתיניו וראשי המוסדות הדת והציבור. תזמורת של מסדר האבות הלבנים של כנסיית סנטה אנה בעיר העתיקה הנעימה במארשים צרפתיים לכבוד האורחים החשובים. בשעה 08:40 המריאה ''הציפור של צרפת'' לקול שאגת הקהל וצלילי ההמנון הצרפתי. המסלול המאולתר השתרע בין מחנה אלנבי לטיילת שרובר של היום. שעות אחדות לאחר מכן הגיעו בונייה ובארנייה לקהיר. כשנחתו, פגשו בוודרין הקדים אותם בשלושה ימים תמימים. ב-‏7 בינואר נחתו סוף סוף גם דוקור ורו ביעד הנכסף, לאחר שהצליחו להשיג מטוס חדש.

לוודרין, המנצח, היה חשבון פתוח עם הצמד האחרון. הוא האשים את אנרי רו כי הוא וחברו-שותפו, דוקור, שידלו את השלטונות הצרפתיים להניח מכשולים על דרכו כדי שיתעכב ולא יוכל להגיע למטרה לפניהם. בלהט הוויכוח סטר ודרין לרו. המכונאי הפגוע קרא לו בו במקום ליישב את הסכסוך באמצעות דו-קרב. ודרין חם המזג דחה את ההצעה על הסף. קנטון ניסה לשדל אותו לקבל את ההזמנה לדו-קרב, אבל המנצח הרתחן הודיע לבוס של הליגה הלאומית האווירית שאם לא יפסיק להציע הצעות כאלה הוא יילחם בו עצמו.

מארק בונייה וז'וזף בארנייה ממריאים ממסלול מאולתר בירושלים. המוני מעריצים נלהבים ליוו אותם לפני שהמריאו בדרכם לקהיר, התחנה הסופית של המירוץ היוקרתי


...וביום השני

הצלחתם המזהירה של הטייסים הצרפתים להקדים בטיסות לטווחים ארוכים דירבנה את הטורקים, שליטי המזרח התיכון, להוכיח את כוחם בתחום זה. ב-‏1914 הקימו הטורקים את ''משלחת קהיר'' (The Cairo Expedition), במטרה להשלים מסע של 2370 קילומטרים, מקושטא לאלכסנדריה, דרך סוריה, לבנון וארץ ישראל. שני מטוסים, אחד מדגם ''בלריו XI'' והשני מדגם ''דפרדוסין'', ובהם טייסים טורקיים, יצאו לדרך ב-‏8 בפברואר. מטוס ה''בלריו XI'' התרסק בסמוך לכנרת ושני טייסיו נהרגו (לאחרונה פורסם כי חבר קיבוץ סמוך גילה את המצבה שהוקמה לזכרם ושנזנחה והתפוררה בינתיים, שיקם אותה וחנך את המקום מחדש). ה''דפרדוסין'' הצליח להגיע לארץ ישראל וב-‏9 במרץ נחת ליד יפו. אבל מייד לאחר שהמריא שוב במטרה להשלים את משימתו, התרסק המטוס בים התיכון. אחד הטייסים טבע, וחברו הצליח איכשהו להינצל. רק באמצע מאי עלה בידי מטוס נוסף מדגם ''בלריו'', שהטורקים העניקו לו את השם ''אֶדֶרְמִיט'', לעבור את מלוא המרחק. טייסיו, סֶלִים וכֵּמָאל ביי, נחתו באלכסנדריה והצליחו, סוף סוף, להעלות את טורקיה על מפת הטייס הבינלאומית.

ז'ול ודרין עצמו המשיך גם בשנים הבאות להפגין ביצועים חסרי תקדים בתחום הטיסה למרחקים ארוכים. חודשים אחדים לאחר הטיסה הנועזת שלו למצרים, פרצה מלחמת העולם הראשונה וודרין גוייס למשימות מיוחדות במסגרת חיל האוויר הצרפתי. אחרי המלחמה, כשהוא עטור תהילה, שב לעיסוקו ובין השאר משך תשומת לב כאשר הנחית את מטוסו על גג בית הכלבו ''גאלרי לאפאייט''. ב-‏21 באפריל 1919, במהלך טיסה מפאריס לרומא, התרסק מטוסו והוא נהרג. נכדו, הוּבֶּרט ודרין, הוא בן משפחתו הידוע ביותר בימינו: עד לפני כשנתיים שימש הנכד כשר החוץ של צרפת.

המסע האווירי הראשון לארץ ישראל פתח כאן עידן חדש. העובדה שניתן לעבור מאות קילומטרים ביום טיסה אחד בלבד החלה לשנות את צורת החשיבה ואת מושגי הזמן של בני הדור ההוא. במלחמת העולם הראשונה כבר התמודדו מטוסים גרמניים (שהגיעו כדי לסייע לטורקיה, בעלת בריתה של גרמניה באותה מלחמה) עם כוחות בריטיים שפלשו לארץ והעולם לא חזר מעולם להיות כפי שהיה קודם לכן. חבל רק שאיש אינו טורח לציין את הרגע ההיסטורי ההוא: שום אנדרטה, שום שלט, שום ציון דרך, לא הוצב במקומות בהם נחתן ודרין ביפו ובונייה ובארנייה בירושלים. כמו תמיד, הפרטים ההיסטוריים (לבד מהעובדה שישראל היא ''ארץ אבות'') נשכחים, כשהם אינם רלוונטיים לאג'נדה הפוליטית המיידית.











[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לגבי הטייסים הטורקיים   מונס   יום ו', 10/12/2004 שעה 13:25   [הצג]   [5 תגובות]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©