הלאומיות, הפוסט-לאומיות ומה שביניהן
יום ו', 03/12/2004 שעה 0:19

מדינת הלאום, במובנה הקלאסי, מצויה כיום בתהליך של התמודדות מתמדת עם מאמצים לפרקה, עם דוגמאות של מיזוג מדורג ומוצלח עם לאומים אחרים ועם העובדה שמדינות לאום מתחרות אינן מראות סימני שינוי של הגדרתן ככאלה. כמה הערות על משמעותה של מדינת הלאום, מאפייניה, הכוחות החותרים לפורר אותה, על דהדינמיקה האלטרנטיבית של ההיתוך ועל הסיבות שלפיהן לפחות מדינה אחת לא תותך באיחוד האירופי הנוכחי, שההיסטוריה התרובתית-דתית שלו שונה לחלוטין ממורשתה שלה

בלגיה כמשל

אם מישהו מכם שמע אי-פעם את שמו של דיאב אבו ג'עג'ע, שיקום. מספר הקמים ממקומם, יש להניח, זעום למדי. ובכן, מר אבו ג'עג'ע, אזרח בלגי ממוצא לבנוני, עומד בראש גוף הקרוי ''הליגה הערבית-אירופית''. לפני שנתיים הצליח דיאב אבו ג'עג'ע להרעיד את אמות הסיפים של הפוליטיקה הבלגית. האיש - אזרח בלגי, כאמור - העלה בפומבי את הדרישה להפוך את השפה הערבית לשפתה הרשמית הרביעית של בלגיה, לצד הצרפתית, הגרמנית והפלמית.

התגובות, כאמור, היו כמעט צפויות מראש. מאות אזרחים דרשו ממנו לוותר לאלתר על אזרחותו הבלגית. אחרים האשימו אותו בזריעת שנאה ובהפצת משנה גזענית. בחוגי המרכז והשמאל אמרו כי דרישתו החצופה המשחקת לידי ה''פלאמס בלוק'', מפלגה פלמית לאומנית שפיתחה בשנים האחרונות תורה קסנופובית מובהקת ודוגלת בהגבלת כניסתם של זרים לתחומי בלגיה.

כוחו של המיעוט המוסלמי בבלגיה התעצם בשנים האחרונות עד כדי כך ששוב אין הפלמים והוואלונים רואים בהכרח אלה את אלה כאיום העיקרי על ארצם ותרבותם. דוחות של המודיעין הבלגי מדברים על אימונים צבאיים שמקיימים מאות פעילים מוסלמים במחנות בהרי הארדנים. אבל לא רק המידע הזה (שאחרי ה-‏11 בספטמבר 2001 ופיגועי הענק במדריד יש לו משמעות מפחידה במיוחד) טורדת את מנוחת הבלגים, אלא הטרמינולוגיה בה השתמש אבו ג'עג'ע להצדקת דרישותיו, טרמינולוגיה המסתמכת על החוק הבינלאומי ועל זכותם של המוסלמים הבלגים לאוטונומיה תרבותית משל עצמם. ואת האידיאלים האלה, צריך להבין, מבטא אדם שתומך בגלוי בארגונים כמו החמאס והחיזבאללה ושכנראה גם מעריץ את אוסאמה בן לאדן ובני בריתו.

אירופה קרועה בינה לבין עצמה יותר מכפי שהייתה אי פעם בעבר. מוראות מלחמת העולם השנייה עדיין חיים בזכרון אלה שחיו את הימים האפלים ההם. הגנטיקה האידיאולוגית החדשה הזו הפכה גם לנחלת העתיד: הדורות שגדלו ביבשת לאחר אותה מלחמה ספגו אל תוכם את החשדנות כלפי המסרים הלאומניים ואת הכמיהה לפציפיזם. הלאומנות לא גוועה מעולם, אך החלה להתחזק בצורה משמעותית בעיקר כשגברו גלי ההגירה והתחזקו התהליכים הסוציולוגיים שהביאו לזיהוי עלייה ברמת הפשיעה עם המהגרים ולהיווצרות קהילות אתניות גדולות ומובחנות שנמנעו מהיטמעות באוכלוסייה המקורית.

בלגיה, כמובן, אינה יוצאת דופן בהקשר זה. קבוצות אתניות שמקורן באזורים בהן שלטו מעצמות אירופיות במשך מאות שנים מצויות כיום בריכוזים גדלים והולכים ברחבי אירופה המערבית. במקרים אחרים מדובר במהגרים שמלכתחילה נועדו להוות כוח עבודה זול במדינות בהן זינקה רמת החיים של התושבים המקומיים קדימה ואפשרה להם להימנע מעבודות ששכרן נמוך. בצרפת, למשל, מעריכים את מספר המוסלמים בכשישה מיליון, כלומר באחד מכל עשרה תושבים. בגרמניה מדובר באחוז דומה של טורקים ובני לאומים מוסלמיים אחרים. מספרים גדלים והולכים של אוכלוסיות שחורות, חומות או מוסלמיות מצויים גם בבריטניה, באיטליה, בדנמרק, בשוודיה, בנורבגיה, באוסטריה ובספרד. האם מדינת הלאום, במובנה הקלאסי, מאבדת את צביונה והופכת לבלתי רלוונטית?


החתירה המתמדת נגד קיום מדינת הלאום

מקובל להניח שהחל מאמצע המאה ה-‏17 מהווה מדינת הלאום היא יחידת הבסיס של ההתנהלות הפוליטית הבינלאומית. מדינת לאום, משמע יחידה טריטוריאלית הנשלטת אפקטיבית על ידי קבוצה המגדירה את עצמה במשותף על בסיס של תרבות, שפה והיסטוריה המשותפים למרבית הפרטים בה.

''הלאומיות היא תופעה אוניברסלית, אך המסר הבסיסי שלה הוא פרטיקולריזם'', כתב על כך לפני כשנתיים פרופסור מעוז עזריהו מאוניברסיטת חיפה, ''התאורטיקנים שעוסקים בפיתוח תיאוריות אוניברסליות לגבי לאומיות, אינם מזדהים עם לאומיות זו או אחרת, וגישתם היא ביקורתית. לאומנים, לעומתם, אינם מעוניינים בלאומיות כתופעה. הם מעוניינים בלאומיות מסוימת ומוגדרת היטב - זו שלהם. התיאוריות על לאומיות מרובות, לא מעט מפני שנדמה שהלאומיות היא כוח סוחף בהיסטוריה. בה בעת, משתעשעות אליטות נאורות במערב ברעיון העולם הפוסט-לאומי. הסיבה פשוטה: הלאומיות, כך התחושה, הביאה סבל רב לעולם. הרבה, הרבה מדי, אנשים עונו, נרצחו, נאנסו וגורשו בשם האומה. מצב זה אסור שיימשך - יש לתקן את העולם. הנאורים מבקשים להביא תיקון לכלים שההיסטוריה האנושית שברה, והלאומיות היא מטרה נוחה במיוחד: מלחמות, טיהור אתני, דיכוי של עמים אחרים ו''האגואיזם הקדוש'' של אומות דומיננטיות, כל אלה עטופים בטרמינולוגיה לאומנית ומעוגנים במיתוסים לאומיים''.

עזריהו, שניתח את התופעה לעומקה, סבור כי הרעיון של פוסט-לאומיות (או, בלשוני שלי, יצירת מודלים דמוקרטיים רב-תרבותיים) אינו אלא וריאציה של פוסט-מודרניזם וכדוקטרינה מוסרית, סוג זה של פוסט-לאומיות הוא מין אסכטולוגיה עכשווית, פרוטו-משיחיות, תיאולוגיה חילונית של גאולה אוניברסלית. ''בגרסה הרדיקלית שלה, פוסט-לאומיות היא היבט של המאבק לשחרור האנושות מכבלי הדיכוי שמדינת הלאום מייצגת ומנציחה'', כתב, ''זוהי תיאולוגיה של שחרור, לא תיאולוגיה של חירות. החירות, אף פעם אין בה די. מכיוון שעידן הלאומיות הוא גם עידן מדינת הלאום, האסטרטגיה המועדפת על הפוסט-לאומיים היא להביא לדה-קונסטרוקציה של מדינת הלאום. העובדה שהשחרור תמיד מוביל ליצירת קבוצות חדשות ומבני כוח חדשים אינה מטרידה את הפוסט-לאומיים ואינה מפחיתה את כמיהתם אל השחרור כאל כוח של גאולה. העובדה שהשחרור מוביל ליותר פרגמנטציה ולחוסר יציבות אינה מצננת את התלהבותם המילינארית מן ההתקדמות לקראת 'סוף ההיסטוריה', שם לא ישא עוד גוי אל גוי חרב...''.

מסקנתו של עזריהו ברורה: ''מכיוון שעידן הלאומיות הוא גם עידן מדינת הלאום, האסטרטגיה המועדפת היא להביא לדה-קונסטרוקציה של מדינת הלאום, קודם כל במישור האינטלקטואלי, אחר כך במישור הפוליטי. מכיוון שהמחקר האקדמי במדעי הרוח והחברה אינו, לעיתים קרובות, אלא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים - הדה-קונסטרוקציה של מדינת הלאום מככבת בסדר היום של העלית המערבית הנאורה הפוסט- והטרנס-לאומית. היות שהעולם נעשה כפר גלובלי, כך הטיעון, מדינת הלאום והפרספקטיבה הצרה שלה מאיימת, לא רק על שכנותיה, אלא על האנושות בכללותה''.

עזריהו מתאר בהרחבה את המאמץ שעושים גורמים אינטלקטואליים מסוימים לקעקוע הזהות הלאומית. ''מחקרים המצוטטים למכביר חשפו את טבעה המלאכותי לכאורה של מדינת הלאום. האומה אינה אלא 'מסורת מומצאת' או, לחילופין, 'קהילה מדומיינת'. הדגש על היסודות התרבותיים של הזהות הלאומית, על הפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי, מתקפים את הרעיון שהאומה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ושל מניפולציה פוליטית. כפי שהראו אין ספור מחקרים, משמעויות חברתיות הן תוצר של משא ומתן חברתי ולכן אינן יציבות. בוודאי, כך הטיעון, אין הן מייצגות 'מהות' שהיא על-היסטורית. זיכרון לאומי מיוצר על ידי אליטות, ומייצג אינטרסים פוליטיים מוגדרים היטב. זהויות קולקטיביות הן תוצאה של התפתחות היסטורית והן משתנות, כך שאין משמעות לטענה, שיש 'זהות קולקטיבית' מוחלטת. בניגוד למה שהנחנו בתמימות, זהות לאומית היא תוצר של הבנייה חברתית, ולכן היא גם ניתנת לפרוק. זיהוי מקורותיה ההיסטוריים של הזהות הלאומית, וחשיפת המניפולציות שהשקיעו סוכני הכוח בעיצובה, משרתים את המטרה המקודשת של הדה-מיסטיפיקציה, שהיא תנאי הכרחי והשלב הראשון של תהליך הפרוק. מעבר לפרספקטיבה הצרה שהן מציעות, ולמרות חד-צדדיותן, מיתולוגיות לאומיות, המספרות את ההיסטוריה הלאומית, אינן מופרכות לחלוטין. בפועל, למרות ההתרגשות של הגילוי, נדמה שאין בכך כל חדש. מעבר לפרספקטיבה הצרה שהן מציעות, ולמרות חד-צדדיותן, מיתולוגיות לאומיות, המספרות את ההיסטוריה הלאומית, אינן מופרכות לחלוטין. למעשה, לידתה של אומה היא אלמנט חשוב במיוחד של המיתוס, והחשיבות המיוחסת בארה''ב לאבות המייסדים היא עדות לכך''.

מה פירושו של סוף מדינת הלאום? אליבא דעזריהו, יש בכך גם טענה מובלעת כי זו עתידה להיות מוחלפת במשהו אחר.

מדינת לאום, כאמור, היא מדינה המאגדת בתוכה קבוצה המוגדרת כעם או כקבוצה דתית, הרואה עצמה כזכאית לקיום עצמאי ולשליטה עצמית באמצעות נציגיה וחוקיה, בטריטוריה שלה. הבעיה צצה, בדרך כלל, כאשר העם והמדינה אינם חופפים זה את זה. הרעיון המנחה את מדינת הלאום הוא של האומה כ -raison d’etat . בעיקרון, פירוש הדבר הוא שהמדינה היא הביטוי הפוליטי של ה''אנחנו''. בבסיסה, לאומיות פירושה הפוליטיזציה של ה''אנחנו''. מדינת הלאום איננה רק סידור פורמאלי המכוון ומווסת יחסים חברתיים, אלא פרוייקט קולקטיבי שראשיתו בעבר, אפילו אם מיתי, המחויב להמשכיות שהיא על-זמנית.


פוסט-לאומיות: ביקוע או היתוך?

ההיסטוריה המשותפת היא בסיס השוויון בין חברי הקבוצה. היא שעושה את הסולידאריות הלאומית לטבעית ומובנת מאליה. ומה שחשוב במיוחד: היא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, לקיומה של דמוקרטיה במובן הפשוט של המונח, היינו, שלטון העם, המבוסס על עקרון ריבונות העם.

הפוסט-לאומיות העכשווית בוחרת להפריד בין שני המונחים ולהדגיש את האזרחות כמושג המפתח של שייכות לקהילה הלאומית, המוגדרת כאוסף של אנשים שיש להם מעמד משפטי ביחס למדינה. הלאום הוא מושג פורמאלי בלבד. עזריהו גורס כי הפוסט-לאומיות הזו אינה אלא ''פרוייקט של ביקוע''. מצד אחד, הפוליטיקה של הזהות הרואה בהשתייכות לקבוצה אתנית, במיוחד אם היא מקופחת, מקור של הון פוליטי, ומנגד - פולחן השחרור וההעצמה שפירושם פירוק מדינת הלאום לפרגמנטים.

וכאן בא פרדוכס דיאלקטי: עזריהו מצביע על כך ש''מעבר לרטוריקה הפוסט-מרקסיסטית של אינטלקטואלים פוסט-לאומיים, מעניין לגלות כי הטיעונים הפוסט-לאומיים, בין אם הם מנוסחים במונחים של רב-תרבותיות או אוניברסליות, מפארים את עקרון ההגדרה העצמית. במובן פרדוכסלי זה, פוסט-לאומיות היא דווקא גרסת 'טורבו' של הלאומיות השנואה כל כך. פירוק מדינת הלאום מוביל בהכרח להיווצרותן של מדינות לאום חדשות וקטנות יותר, ומה שחשוב במיוחד: כאלה המצטיינות בחוסר יציבות, מה שמוביל לעוד קונפליקטים ולפירוק נמשך. הכחשת הסולידאריות הלאומית כדבר לגיטימי, ככוח חיוני בעיצוב היחסים בין יחידים וקבוצות, פרושה גם שנגזר עלינו מאמץ סיזיפי לייצר תחליפים מלאכותיים''.

סבורני כי במרבית המקרים יש מקום להמשך קיומן של מדינות לאום בפורמט הנוכחי שלהן. יש לכך לא מעט סיבות, בעיקר כאלה הנוגעות לשימור היציבות המדינית, שכן ריבוי שחקנים פירושו גם ריבוי סכסוכים. יש לכך, כמובן, גם יוצאים מן הכלל. אין טעם לקיומן הנפרד של שתי מדינות בעלות לאום זהה במאפייניו, נוסח מזרח ומערב גרמניה (שהתאחדו), בצפון ודרום תימן (שהתאחדו) ובצפון ודרום קוריאה (שצפויות להתאחד לאחר קריסתו הבלתי-נמנעת של המשטר בפיונגיאנג). מאידך גיסא, מדינות שבהן האיחוד המדיני הוא מלאכותי ואינו מביא לעירוב לאומים, כמו צ'כוסלובקיה, אין טעם בשימור המסגרת המדינית המאוחדת. במדינות בהן התבצע מיזוג שכזה, כמו יוגוסלביה, גרמה ההיפרדות למסגרות המדיניות המקוריות (בהגדרתן הטריטוריאלית) לסכסוך פנימי מר ומדמם. יתכן ששרטוט מחדש של גבולות המדינות החדשות, בהתחשב בריכוזי הלאומים השונים, היה יכול לתת לפחות פיתרון חלקי לבעיה הזו.


פרקטיקת ההיתוך: דוגמה להצלחה ותחזית לכישלון

לאטומיזציה של היחידות המדיניות, מה שעזריהו מכנה ''ביקוע'', יש גם אלטרנטיבה, הלא היא ההיתוך. התפתחותה של אירופה המאוחדת מרמזת שלפחות באירופה, ערש מדינת הלאום המודרנית, סופה של מדינת הלאום נמצא מעבר לפתח. אירופה מאוחדת, כך נראה לכאורה, מבשרת את דה-הלאמתה של המדינה החדשה המעוצבת על ידי הביורוקרטים של בריסל. יצירתה של אירופה מאוחדת כוללת גם מאמץ אינטלקטואלי, מכוון ומתוקצב היטב על ידי בריסל, לייצר זהות פן-אירופית.

אבל כשבוחנים מקרוב את מאפייניהם המשותפים של הלאומים המתאגדים במסגרת האירופית מגלים לא מעט סתירות. קשה למצוא קווים משותפים בין שוודיה לפורטוגל או בין מאלטה לפינלנד. אם מחפשים מכנה משותף כזה, מוצהר או לא, מגיעים בסופו של דבר לתרבות הנוצרית, המגוונת אך בעלת המקור המשותף, שמיוחדת לה, לאירופה.

נצרותה של אירופה היא עניין שאינו מוטל בספק. יחד עם היראה מפני מלחמת עולם נוספת שמקורה בסכסוך פנים-אירופי, הנצרות היא דבק כה חזק שגם בעידן חילוני כמו המאה העשרים יש בו כדי לייצר שיח משותף בין מדינות שעד לא מזמן היו עוינות זו לזו כמו גרמניה וצרפת, בריטניה ואירלנד, איטליה ויוון. היא אינה מהווה אזיק שבאמצעותו שולטים גורמים קלריקליים על המעגלים הפוליטיים במדינות השונות אלא מכנה משותף בעל שורשים תיאולוגיים קדומים וסממנים תרבותיים שלא ניתן להתעלם מהם. הדומיננטיות הזו מאפשרת לה, לאירופה, לבלוע אל קרבה מיעוטים לא-נוצריים מסוימים, כל עוד אלה בטלים בששים מבחינה מספרית ואינם ניחנים ביכולת לייצר השפעה פוליטית על מרכזי הכוח המרכזיים של היבשת. אין לה, לאירופה, בעיה מיוחדת לספוח אליה את המיעוט הטורקי המתגורר בקפריסין או את הקהילה המוסלמית הגדולה של מאלטה. טורקיה, לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר.

המועמדות הנצחית של טורקיה לחברות באיחוד האירופי היא פארסה שסופה להסתיים במעשה שאירופה עתידה להתחרט עליו. אירופה אינה מרגישה בנוח עם ההכרח להסביר לטורקים כי אמונתם המוסלמית ומסורתם הלא-אירופית הם אלמנטים שיפריעו להומוגניות הנוצרית ארוכת השנים השורה על היבשת. ביטויים מסוג זה אינם תקינים פוליטית. מצד שני, חילוניותה ומתינותה היחסית של טורקיה הם נכס אסטרטגי למערב, בעיקר בתקופה של הקצנה רטורית איסלאמית ופעילות טרור מוסלמית גלובאלית.

ברמה המעשית, כניסתה של טורקיה לאיחוד עלולה ליצור מצבים שאיש אינו יודע עדיין בוודאות כיצד להתמודד עימם. גם כך, כאמור, הופכות אוכלוסיות מוסלמיות גדולות ברחבי אירופה למוקדי התבדלות מהמדינה בה הן פועלות ומסמליה המרכזיים. תוספת של שמונים מיליון מוסלמים (מספר תושבי טורקיה נאמד כיום ב-‏69 מיליון בקירוב; ההערכה המדברת על שמונים מיליון היא אישית ומתייחסת למועד המוקדם ביותר בה תוכל טוריקה להתקבל כחברה מלאה באיחוד, מועד שלא יחול לפני 2008, להערכתי) תשנה לחלוטין את אופיה של היבשת הנוצרית הזו.

בראש ובראשונה תהפוך טורקיה למדינה בעלת מספר התושבים הגדול ביותר באיחוד. היא תחלוף ביעף על פני מעצמות יבשתיות ותיקות כבריטניה, צרפת, איטליה וספרד ואף על פני גרמניה (שבשנים האחרונות, לפחות, הריבוי הטבעי בה הוא שלילי). הייצוג של הקהילה המוסלמית האדירה הזו במוסדות הנבחרים יהיה בהתאם. בזירה האירופית הפנימית תימצאנה לא מעט מדינות שתבקשנה לקדם את אינטרסיהן בתוך האיחוד באמצעות בריתות, טקטיות או אסטרטגיות, עם הכוח העולה ממזרח. במידה וטורקיה לא תתקדם בקצב הרצוי לה, צפויה עלייתם של כוחות איסלאמיים חזקים בה, כמו אלה שבראשם עמד ראש הממשלה לשעבר, נג'מאטין ארבקאן. השפעתם של אלה על המדיניות האירופית עלולה להתברר כבעלת חשיבות רבה, הן לאירופה והן לישראל. את ארבקאן הדיח, בסופו של דבר, הצבא הטורקי, שמעמדו החריג כשומר הדמוקרטיה מעוגן בחוקה. לא סביר שאירופה תתיר לסעיף כזה להיוותר על כנו.

אפשר להבין את הגישה האומרת כי אי-קבלתה של טורקיה לאירופה רק יחיש את דחיפתה לזרועותיו הממתינות של האיסלאם הקיצוני ויאיץ את הפיכתה ממדינה חילונית למדינה בעלת אופי הפוך לחלוטין – בדומה למה שהתרחש באיראן בשנות השבעים המאוחרות. מצד שני, טורקיה תשתלב יותר במרחב מדיני בלקני, יחד עם מדינות דוגמת יוון, אלבניה, בולגריה, מקדוניה, בוסניה-הרצגובינה ואחרות. מדינות אלה, שחולקות מרחב היסטורי-תרבותי משותף נרחב למדי ושהפערים הסוציו-אקונומיים בינן לבין עצמן נמוכים מאלה שבינן לבין מדינות אירופה המערבית, יוכלו להוות סביבה נוחה יותר לפיתוח שיתוף פעולה מדיני וכלכלי עבורה. בתנאים מסוימים יוכל שיתוף פעולה שכזה לייצר צמיחה כלכלית מהירה, ואולי אף את ''הנמרים הבלקניים'', הגירסה המודרנית של ההתפתחות האסיאנית שהדהימה את העולם בעשורים האחרונים.

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זכויותיהם של נשים   אלכסנדר מאן   יום ו', 03/12/2004 שעה 2:32   [הצג]   [5 תגובות]
לדעתי כבר מאוחר מידי עבור כור היתוך באירופה   רוני ה.   יום ו', 03/12/2004 שעה 18:11   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©