פגישה באום רשרש
יום ב', 10/01/2011 שעה 22:37
בשנת 1906 הגיע קצין בריטי בשם וילפרד בראמלי לאזור שכוח אל סמוך לים האדום בשם אום רשרש. שם, יחד עם עוד חמישה ז'אנאדרמים מצריים שליוו אותו בדרכו, נטה את אוהליו. עד מהרה הגיע למקום קצין טורקי בשם רושדי, ששאל אותו לפשר נוכחותו הבלתי קרואה במקום. השיחה בין שני לובשי המדים הייתה ראשיתו של משבר שבו היו מעורבות שתי מעצמות באופן גלוי וככל הנראה גם כמה מדינות נוספות מאחורי הקלעים. משבר זה איים בשיאו להפוך למלחמה בהיקף רחב בהרבה, אבל ככל הנראה לא היה מנותק משיקולים אסטרטגיים חשובים, כמו הרצון להגן על דרך הים להודו מצד אחד, או השאיפה לבטל את התלות בנתיב מים חיוני זה מצד שני. ואגב, הנה עניין שיש לברך עליו. אלמלא עמדה מסוימת שנקט הקצין הטורקי באותו סכסוך, לא הייתה העיר אילת באה לעולם.









ההיסטוריה של קביעת קו הגבול בין ישראל למצרים ארכה כמאה וחמישים שנה, החל מפירמאן (צו) הירושה של מוחמד-עלי ב-‏1841 ועד שנת 1988 עם סיום הבוררות בין ישראל למצרים לגבי קו הגבול בטאבה. לאורך מאה וחמישים השנים הללו השנה התנהל הדיון על הקו בין אימפריות,מדינות, תנועות לאומיות וגופים בינלאומיים שונים.

ברוב תקופת השליטה העות'מאנית על אזור מזרח הים-התיכון, נמצאו מצרים וארץ-ישראל תחת שלטון רשות מרכזית אחת, ולא נקבע קו ברור שהפריד בין מחוז דמשק, שארץ-ישראל נכללה בו, לבין מחוז מצרים. מצב זה השתנה כאשר עלה לשלטון במצרים קצין צבא ממוצא אלבני, מוחמד עלי שמו. עלי הסתכסך עם השלטון המרכזי בקושטא ושיגר את בנו, אברהים פאשה, לפלוש בראש צבאו לארץ-ישראל. מייד לאחר מכן הגיע צבאו של אברהים גם ללבנון ולסוריה ואף איים אל אנטוליה, ליבה של טורקיה העות'מאנית. המעצמות האירופאיות, שרצו לשמור על קיומו של המשטר בקושטא, נזעקו להפסיק את מעשי האיבה. באמצעות אולטימאטום ברור, כפו על מוחמד עלי ובנו אברהים להסיג את צבאם חזרה למצרים. בתמורה, זכה עלי במסמך הקרוי ''פירמאן הירושה''. השליט המצרי ויתר על כל המחוזות שכבש בסוריה של ימינו, ובתמורה קיבל הכרה כשליט מצרים וכן בזכות צאצאיו לרשת אותו. מפה חדשה ששורטטה על ידי הצדדים קבעה את גבולות מצרים מול האימפריה העות'מאנית. חצי-האי סיני חולק לשלושה אזורים. הרצועה שמצפון לקו העיר סואץ-רפיח ניתנה למצרים; האזור שמדרום לקו העיר סואץ-עקבה הועבר ניתן למחוז חג'אז שבחצי-האי ערב; ואילו המשולש שנותר במרכז סיני ואזור הנגב ניתן לנפת ירושלים, שהיה תחת שליטה ישירה של קושטא.

הקווים שהוצעו על ידי הצדדים במו''מ על הגבול. הקו הירוק שבין טאבה לרפיח הוא הקו שעליו הוסכם באוקטובר 1906 (מקור תמונה 1).

החל משנות השמונים של המאה ה-‏19 גברה מאוד הדומיננטיות הבריטית במצרים. בתקופה זו החלו להתנהל חילופי דברים ותכתובות בין הטורקים לבריטים בשאלת מיקום קו הגבול.הבריטים ביקשו מעוניינים להרחיק את הטורקים ככל שניתן מתעלת-סואץ שנחפרה בשנות ה-‏60 של אותה מאה. הוויכוח פרץ מחדש בתחילת המאה ה20. הטורקים, שרצו להשיג שליטה יותר חזקה על אזור המריבה הקימו את העיר באר-שבע ונפה שלה בדרומה של ארץ-ישראל. גם הקמתה של מסילת-הברזל החיג'אזית (שהגיעה דרומה עד מען), בסיוע גרמני, עוררה את חששם של הבריטים. לורד קרומר, קונסול בריטניה במצרים, ולמעשה שליטה בפועל, החליט לפעול לקביעת קו גבול ברור.









ביום 10 בינואר 1906 הגיע לסביבת עקבה וילפרד ג'נינגס בראמלי, המפקח הבריטי על חצי-האי סיני מטעם ממשלת מצרים, ויחד עימו חמישה ז'אנדארמים מצריים חמושים. בראמלי הקים אוהלים באום-רשרש, היא האתר שסביבו נבנתה אילת של ימינו. לקצין הטורקי שהגיע מעקבה כדי לעמוד על כוונותיו, אמר בראמלי שקיבל פקודה מן הסרדאר (המפקד העליון הבריטי במצרים) לבנות תחנות משמר באום-רשרש ובכמה מקומות אחרים בסביבתה ובדרך לעזה. הוא טען, שחציו המערבי של מפרץ אילת וכן כונתילה, קוציימה ונקודות אחרות בדרך מעקבה לעזה שייכים למצרים, ולשם שמירת הגבול מוטל עליו לארגן סיורי משמרות של רוכבי גמלים בין תחנות אלו.

למעשה, ידעו הטורקים כבר חודש ימים קודם לכן על תוכניותיו של בראמלי. מסיבה זו, ביקשו ממפקדת הגייס החמישי הטורקי בדמשק הוראות כיצד לפעול. בהתאם להוראות אלה, מסרו הטורקים לבראמלי כי לא יתירו לו להקים תחנות משמר במקומות אלה.

את התפקיד המרכזי במשא ומתן מצד הטורקים מילא רושדי פאשה, קצין בדרגת קולונל שלפי דבריו נשלח לכאן כדי לפקח על העברתן של יחידות צבאיות שהוחזרו מתימן לסוריה ולארץ ישראל. לאחר שנודע על כוונת הבריטים, קיבל רושדי הוראה להישאר בעקבה. הוא נפגש עם בראמלי והודיע לו, בלשון שלא השתמעה לשתי פנים, כי אום-רשרש נמצאת בתחום המינהל הטורקי. לאחר ימים מספר נאלץ בראמלי לשוב לעיירה נח'ל, מרכזו בחצי-האי סיני, בלא שהצליח להוציא את תוכניתו אל הפועל. מייד עם עזיבתו הקים רושדי, בהתאם להוראה שהגיע במברק מלשכת הסולטן ב-‏12 בינואר, תחנת משמר טורקית באום-רשרש, והציב בה יחידה של חיילים טורקיים.

השלב השני של הפרשה החל בשעות הערב של ה-‏22 בינואר, עם בואה של ספינת מלחמה מצרית קטנה בשם ''נור אל-בחר'' למפרץ אילת. הספינה, שעליה פיקד קברניט בריטי, עגנה בקרבת ג'זירת פרעון, הוא אי האלמוגים של ימינו, המצוי כ-‏14 קילומטרים בקו אווירי מאילת. אי קטן וציורי זה מילא תפקיד אסטרטגי חשוב בתקופת הצלבנים, ובשנים 1182-1183 ניסה ריינו דה שאטיון, לשווא, להשתלט עליו ולהכניע את חיילי צלאח א-דין שהתבצרו בו. חלפו למעלה משבע מאות שנה עד שהגיע תורה של מעצמה אירופית לחדש את הניסיון לפלוש לאזור. למחרת בואה ביקשו החיילים המצריים שבה לעלות אל החוף בטאבה, כעשה קילומטרים מדרום לאילת. טאבה לא הייתה יותר מאשר מקום שומם שבו נמצאו כמה דקלים ובאר של מים מלוחים. אולם רושדי, שתצפיתניו הבחינו בספינה, הספיק עוד באותו לילה להעביר לשם יחידה טורקית, שעליה הטיל להתנגד בכוח לעלייתם של המצרים לחוף. הוא פנה למפקד המצרי בקריאה להימנע מכל מעשה תוקפנות ולשמור אמונים לשליטם המשותף, הוא הסולטן והח'ליף העות'מאני.

הבריטים הגיבו מייד. בו ביום הופיע בראמלי שוב במפרץ אילת. הוא הגיע לטאבה בדרך היבשה והודיע שלפי פקודת הסרדאר במצרים יציב בטאבה ובאום-רשרש את חמישים החיילים המצריים שבספינה. ברם, נוכח התנגדותו הנמרצת של רושדי, ביכרו החיילים המצריים שלא להסתכן וירדו לחוף באי האלמוגים. רושדי טען שנהג בהתאם למברק שקיבל ביום 23 בינואר ממחמד פריד פאשה, הווזיר הגדול העות'מאני. במברק זה הורה לו הווזיר הגדול למנוע מהמצרים את תפיסת טאבה, הנמצאת בתחום השלטון הטורקי. לטענה זו הוסיף רושדי שטאבה היא במרחק של טווח תותחים מעקבה, ולפיכך גם חיונית להגנתה. נוכח החרפת המצב באזור עקבה הוחלט גם להעלות את רושדי לדרגת מירליווא, המקבילה לדרגת מייג'ר-ג'נרל בצבאות המערביים. דרגה זו זיכתה את בעליה החדשים בתואר הכבוד פאשה.

בראמלי ניסה שוב את מזלו מאוחר יותר, שעה שהסכסוך בעניין טאבה כבר עלה על שולחן הדיונים שבין שתי המדינות. הוא שיגר חיילים או ז'אנדארמים מצריים מסיני לשם הקמת מוצב בקרבת ראס א-נקב, שבראש ההרים ממערב לאילת; אך מסיבה טמירה כלשהי לא עלה הדבר בידיהם, ורושדי מיהר והציב גם שם חיילים טורקיים.

בפברואר הגיעה לעקבה תגבורת טורקית ניכרת, שהעמידה את חיל המצב הטורקי בעיר ובסביבותיה על שלושת אלפים איש או יותר. ואילו לורד קרומר, הקונסול הכללי הבריטי בקהיר, ולמעשה שליטה של מצרים בתקופה זו, שיגר למפרץ אילת ספינת מלחמה בריטית בשם ''דיאנה''. רושדי פאשה, שלדברי קרומר, ''נראה כדוגמה מייצגת של הטיפוס הלוחמני של קצין טורקי'', ציווה על כוחותיו לתפוס עמדות לשם הדיפת כל התקפה אפשרית, אם כי קיבל פקודה מקושטא להימנע מהתנגדות בכוח. נראה, אם כן, שבשלבים שונים של הסכסוך נקט רושדי עמדה תקיפה יותר מזו שבה נקטה ממשלתו. במשך החודשים מרץ ואפריל דרש מפקד הספינה הבריטית שוב ושוב את פינוי טאבה, אך רושדי סירב, ואף תבע את החזרת החיילים המצריים מאי האלמוגים. בסוף אפריל פרץ גם סכסוך בקצהו הצפוני של הגבול המצרי-טורקי. קרומר שלח ספינת מלחמה בריטית לרפיח, אולם גם כאן התנגדו הטורקים לכל ניסיון להעלות חיילים בריטיים לחוף.

עד היום טרם הוברר סופית איזה צד היה הראשון שנקט בפעולות תוקפניות בסכסוך הזה. לפי מקורות אחדים, חלקם גרמניים, תפיסת טאבה על ידי כוחות עות'מאניים קדמה לכל פעולה מצרית-בריטית. לעומת זאת, קובע רושדי פאשה שחיילים טורקיים לא נשלחו לטאבה אלא רק לאחר שהגיעה הספינה ''נור אל-בחר'' וביקשה להוריד שם כוח מצרי.

בינתיים נפתח משא ומתן נמרץ בקהיר ובקושטא. בהדרכתו של קרומר, דרש הח'דיב המצרי לפתור את הבעיה באמצעות התוויית הגבול בין הטריטוריות של טורקיה ומצרים. ממשלת הסולטן דחתה את ההצעה הזו בטענה שמצרים היא חלק של הקיסרות העות'מאנית, ומכאן שאין כאן כל שאלה של גבול בין שתי מדינות ריבוניות. לעומת זאת, הסתמכו הבריטים על מברק מיום 8 באפריל 1892, שבו הודיע אחמד ג'ואד פאשה, הווזיר הגדול העות'מאני, לח'דיב, שעקבה הוחזרה מן השלטון המצרי למינהל הטורקי, ואילו הממשלה העות'מאנית נאלצה, תחת לחץ בריטי, להסכים שבחצי-האי סיני יקוים הסטאטוס קוו ושהאזור ינוהל גם בעתיד על ידי הח'דיב המצרי. מאז נשארה קביעת גבולותיו של חצי-האי סיני סלע המחלוקת העיקרי. הבריטים הוסיפו וטענו שביום 13 באפריל 1892 שלח קרומר – שעדיין לא קיבל את תואר הלורד שלו, והיה ידוע כסר אוולין בארינג – איגרת לסגן שר החוץ המצרי, ובה קבע שגבולו המזרחי של חצי-האי סיני עובר מסביבת אל-עריש אל ראשו של מפרץ אילת. ברם, הטורקים לא ראו באיגרת זו אלא הצהרה בריטית חד-צדדית, שממשלת קושטא לא הסכימה לה מעולם. עכשיו הציע גאזי אחמד מוכתר פאשה, הנציג העות'מאני בקהיר, להכיר במינהל המצרי בשני אזורים בלבד: האזור הראשון כלל את החלק הצפוני-מערבי של חצי-האי סיני, עד לקו רפיח-סואץ, כלומר גבולה של מצרים לפי פירמאן הירושה משנת 1841; ואילו האזור השני כלל את חלקו הדרומי ההררי של חצי-האי בגבולותיו הטבעיים, דהיינו, מפרץ אילת במזרח, מפרץ סואץ במערב וקו עקבה-נח'ל-סואץ בצפון. באופן זה ביקשו הטורקים להשאיר בידם את המשולש רפיח-סואץ-עקבה, כלומר, מרכזו של חצי-האי, שגם ברוב המפות האירופיות סומן כטריטוריה טורקית.

אוולין בארינג, לורד קרומר, הקונסול הבריטי במצרים והאיש שנהנה בה ממעמד של מושל כמעט. היה הרוח החיה מאחורי פעילות בריטניה במשבר מפרץ אילת (מקור תמונה 2).

הבריטים התנגדו בכל תוקף להצעה שהטריטוריה העות'מאנית תשתרע עד סואץ. לפיכך, רמז מוכתר פאשה על הצעת פשרה: חלוקת חצי-האי סיני לאזור מערבי מצרי ולאזור מזרחי טורקי על ידי התוויית קו ישר מאל-עריש בצפון ועד ראס מוחמד שבקצהו הדרומי של חצי-האי. לפי תוכנית זו, כל חופו המערבי של מפרץ אילת צריך היה להיכלל בתחום הטורקי.

הבריטים דחו גם את ההצעה הזו. יתר על כן, כדי לתת תוקף לדרישותיהם, הניעו בתחילת 1906 תגבורת גדולה של כוחות צבא וצי למצרים. במקביל, ריכזו את צי הים התיכון שלהם בנמל פיראוס, ובכך רמזו על איום ישיר על מרכז הקיסרות העות'מאנית. כך נהפך הסכסוך המקומי במפרץ אילת למשבר בינלאומי ונשקפה סכנת מלחמה. השגריר הבריטי בקושטא, בתמיכתם של שגרירי צרפת ורוסיה, הגיש ב-‏3 במאי אולטימאטום לסולטן עבד אל-חמיד השני, ובו נאמר, כי אם לא יסכים הסולטן תוך עשרה ימים להתוויית הגבול בקו ישר מרפיח אל ראש מפרץ אילת ולא יפנה מיד את טאבה, תנקוט ממשלת בריטניה אמצעים תקיפים. במקביל, עשה אדמירל הצי הבריטי בים התיכון את כל ההכנות הדרושות לתפיסת כמה איים טורקיים בים האגאי, כולל מיטילנה ורודוס, ולעצירת כל השייט הטורקי בים התיכון. הסולטן הבין היטב את חומרת המצב. הוא זכר היטב כי פחות משנה קודם לכן, בימי משבר מקדוניה, נכנעה ממשלת טורקיה בעקבות הפגנת כוח ימית דומה מצד חמש המעצמות האירופיות הגדולות (לא כולל גרמניה), שתפסו זמנית את האי מיטילנה. גם עכשיו היה מעמדה של הקיסרות העות'מאנית רופף ביותר, ומאחר שגם ידידה הגדול, הקייזר וילהלם השני, לא תמך בה, קיבלה טורקיה ב-‏14 במאי את התביעות הבריטיות במלואן. יומיים קודם להודעת הכניעה של טורקיה פינה רושדי בלב כבד את טאבה, אך הוסיף להחזיק בעמדותיו באום רשרש ובסביבת ראס אל-נקב.

בסוף מאי הגיעו לעקבה משלחת מצרית-בריטית ומשלחת טורקית, כדי להתחיל בהתוויית הגבול. בעוד שהמצרים ביקשו להתוות את הקו מאום רשרש, לחם רושדי בכל כוחו כדי לשמור את עקבה בתחום הטורקי. הוא טען שנקודת המוצא של הקו תהיה , לפי הצעת הח'דיב המצרי, במרחק של יותר משלושה מילין מעקבה ושיש למדוד את המרחק הזה לא מעקבה העיירה, אלא ממבצרה, הנמצא מצפון לה, ושאת המדידה יש לבצע לא לאורך החוף אלא בקו אווירי. כמו כן, ביקש להשאיר בידי הטורקים את כל הדרך מעקבה לעזה.









כשהגיע המשא ומתן למבוי סתום ושני הצדדים אף לא התקרבו לידי הסכם, הוחלט להמשיך אותו בקושטא, ועתה היו הצדדים לו השגרירות הבריטית והממשלה העות'מאנית. בשלב המכריע איים נציג השגרירות שאם לא יוותרו הטורקים על נאות המדבר שבין עקבה לרפיח, תתבע מצרים חלק מהערבה לעצמה. טענות הבריטים בעניין הערבה היו מבוססות על העובדה שמזה זמן נהגה מצרים לשלם מענקים לשייחים משבט אל-חיואת, שאחד ממרכזיהם היה עין רדיאן (כיום יטבתה) שבערבה. לבסוף, נכנעה הממשלה העות'מאנית, וב-‏1 באוקטובר 1906 חתמו הנציגים הטורקיים והמצרים על הסכם, שהיה בו משום ניצחון בריטי מובהק. חלק גדול של האזור שבין עקבה לרפיח, שכלל את נאות המדבר והמעיינות כונתילה, עין קאדיס, קוציימה ועוד, עבר לידי מצרים. במפרץ אילת התחיל קו הגבול בראס טאבה, כשמונה קילומטרים בקו אווירי מאום רשרש. טאבה עצמה ואל-מפרק, היא פרשת הדרכים שליד ראס אל-נקב, ניתנו למצרים. ואילו הטורקים הצליחו לשמור בידיהם על אום רשרש, נקב אל-עקבה ואל-קטאר (עין נטפים), ובאופן זה גם על המבואות לערבה. בקצהו הצפוני הגיע קו הגבול אל הים התיכון על יד רפיח. הסדר זה צמצם את שטחה של ארץ ישראל הטורקית בכמה אלפי קילומטרים מרובעים.

גבול בלתי-טבעי ובלתי-היסטורי זה קיבל את התואר ''קו מפריד מנהלי'', שחצץ בין ולאיית חג'אז וסנג'ק ירושלים ובין חצי-האי סיני. הגדרה זו משמעה שהטורקים לא הכירו בקו זה כבגבול מדיני. גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשמצרים נעשתה למדינה עצמאית, לא נקבע הקו הזה באורח פורמאלי כגבולה. עם זאת, נתקבל הקו רפיח-ראס טאבה, שהותווה גם הוא ב-‏1906, כגבולה של ארץ ישראל המנדטורית, ולאחר הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש הנגב ואילת הוא הפך, בחלקו הגדול, לגבול ישראל-מצרים. מכאן, שאלמלא גירשו רושדי פאשה בתחילת 1906 את בראמלי ואת אנשיו מאום-רשרש, הרי קרוב לוודאי שמקום זה היה מסופח למצרים והעיר אילת לא הייתה קמה כלל.









יש הסבורים כי סכסוך מפרץ אילת לא היה אלא חלק מהתחרות הבריטית-גרמנית, שהגיעה באותן שנים לעוצמה כמעט חסרת תקדים. בשנת 1905 גברה המתיחות בין שתי המדינות בשל התחזקותו של הצי הגרמני, שבריטניה ראתה בו איום על מעמד הבכורה שלה כשליטת הימים. גם ביקור הפגנתי שערך הקייזר וילהלם השני בטנג'יר גרם למתח בין הצדדים, והביא למשבר בינלאומי סביב מעמדה של מרוקו. בוועידת אלחסיראס, שהתכנסה בתחילת 1906 כדי לדון בבעיה זו, הקימה בריטניה חזית אחת עם צרפת נגד גרמניה.

בפרק זמן זה התחרו הבריטים בגרמנים גם במחוזות האסיאניים של הקיסרות העות'מאנית. תחרות זו באה לידי ביטוי במידה רבה במאבק על רשת מסילות הברזל החדשות. בסוף המאה ה-‏19 נפתחו שיחות בין טורקיה לגרמניה בעניין התקנתה של מסילת ברזל מאנטוליה למפרץ הפרסי, היא מסילת הברזל הבגדדית. עובדה זו הניעה את הבריטים לחזק את עמדתם בכוויית. הטורקים, בתגובה משלהם, דחפו את אבן רשיד, שליטו של מרכז חצי-האי ערב, לצאת למלחמה בשליטה של כוויית, השייח' מובארכ. אולם כוחותיו של אבן רשיד והגדודים הטורקיים שבאו לעזרתם ניגפו בשנת 1904 בפני המנהיג הצעיר עבד אל-עזיז אבן סעוד. כך נכשל ניסיון החדירה הגרמני לראש המפרץ הפרסי.

התנגשות מקבילה התחוללה בקצהו האחר של צפון חצי-האי ערב, בראש מפרץ אילת, שאף הוא אחד המבואות לדרך הים להודו. רבים סבורים כי המשבר של 1906 נגרם גם על ידי בנייתה של מסילת הברזל החג'אזית. הבריטים חששו מתוכנית זו, שמטרתה הייתה לקשור את דמשק, ובעתיד גם את קושטא, למקומות הקדושים במכה ובמדינה. הסולטן עבד אל-חמיד קיווה שמסילת ברזל זו, שמומנה על ידי תרומות שהגיעו ממוסלמים בכל העולם והייתה עשויה במידה רבה להקל על תנועת עולי הרגל, תעלה את קרנו בקרב כלל המוסלמים ואף תחזק את מעמדה של טורקיה בחג'אז ובתימן, שבה פרצה ב-‏1905 מרידה רצינית נגד השלטון העות'מאני, כנראה בסיוע בריטי. בנוסף, עלולה הייתה מסילת הברזל החג'אזית לסכל את תוכניתם של הבריטים לסלול בו-זמנית מסילת ברזל משלהם מתעלת סואץ, דרך עקבה, למפרץ הפרסי, כחוליה חשובה בדרך בין אירופה להודו.

בסתיו 1904 נחנך קטע של המסילה החג'אזית עד מעאן, כמאה קילומטרים בקו אווירי מעקבה, והטורקים החלו להעביר בו כוחות צבא מסוריה למעאן, ומשם, דרך עקבה, לתימן. בשנת 1905 הסתיימה בניית הקו מחיפה לדרעה, התחנה של מסילת הברזל החג'אזית בדרום דמשק. באותו זמן פשטו שמועות, כנראה מבוססות, שבקרוב יוחל בסלילת קו מסתעף ממעאן, או מתחנה דרומית יותר, לעקבה, שיחבר את הים התיכון עם ים סוף. באופן זה ישתחררו הטורקים מתלותם בתעלת סואץ, שהייתה נתונה לפיקוח בריטי, ויקיימו דרך תחבורה משלהם בין מרכזיהם בים התיכון לבין מחוזותיהם שבחלקו המערבי של חצי-האי ערב. לפי תוכנית זו עמד לקום נמל מודרני בעקבה, שתהפוך למוצא טורקי חשוב לים האדום ולאוקיאנוס ההודי. צעד ראשון בכיוון זה נעשה ביוני 1905, עם פתיחת הקשר הטלגרפי בין עקבה למעאן, ומכאן לדמשק ולקושטא. לקשר זה נודעה חשיבות רבה בימי משבר מפרץ אילת.

תוכנית זו הדאיגה את הבריטים גם מסיבות צבאיות. הם חששו שבסיס טורקי בעקבה יסכן את דרך הים הבריטית מסואץ להודו. יתר על כן, כבר בנובמבר 1906 הביע הנספח הצבאי הבריטי בקושטא את הסברה שלאחר השלמתה של רשת מסילות הברזל העות'מאניות יוכלו הטורקים להעביר בקלות כוחות צבא לעקבה לשם עריכת מתקפה על מצרים. העובדה שהמסילה החג'אזית נבנתה בעזרת טכנאים גרמניים, הגבירה את חששותיהם של הבריטים. יתכן שאף סברו כי בעצם אותם ימים ממש עיבדו הגרמנים תוכנית להתקפה על תעלת סואץ בימי מלחמה.

בנסיבות אלה מובן בשנת 1906 חשדו רבים, בעיקר באנגליה ובצרפת, שגרמניה הייתה פעילה מאחורי הקלעים בסכסוך על מפרץ אילת. שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי, אמנם כתב באוטוביוגרפיה שלו שחשדות אלה לא נראו לו סבירים; אך במקביל מסר, שבאותם הימים קיים הברון פון אופנהיים, הנציג הגרמני בקהיר, קשרים הדוקים עם מוכתר פאשה, נציגו של הסולטן במצרים. לעומת זאת, טענו היסטוריונים גרמניים כי לממשלתם לא היה חלק בפרשה זו. יתכן שגם אם הייתה גרמניה מעורבת במגעים מאחורי הקלעים ובדירבונה של טורקיה לעמוד על שלה, היא לא הייתה מעוניינת להציג את המעורבות הזו בפומבי, משום שידעה שלא תוכל להכשיל פעולות בריטיות במפרץ אילת ובחצי-האי ערב.

חיילי חטיבת הנגב בדרכם לאום רשרש, היא אילת. אלמלא עקשנותו של רושדי, עיר זו לא הייתה קיימת והאזור שבו נבנתה לא היה נכלל בתחומי ישראל (מקור תמונה 3).

שלא לדבר על קוצר ראותו המדיני של הסולטן עצמו. יתכן שעבד אל-חמיד קיווה שהתנגשות בריטית-טורקית באזור הקרוב כל כך לנתיב עולי הרגל למקומות הקדושים לאסלאם תזכה את טורקיה בתמיכה נלהבת בקרב המוסלמים, בייחוד במצרים. ואכן, הסכסוך עורר בשעתו הדים חזקים בקרב הציבור המצרי וחוגים לאומניים ופאן-אסלאמיים שפעלו בה צידדו בגדול בעמדת הסולטן. הללו היו קשורים בקשר של נאמנות דתית לסולטן, שהיה גם ח'ליף, ונאחזו בריבונותו הפורמאלית על מצרים כמגן בפני סיפוח ארצם לבריטניה.

כך או כך, הסכסוך הבריטי-טורקי במפרץ אילת הביא לתוצאות ישירות הקשורות למעמדה של בריטניה במצרים. צבא הכיבוש הבריטי בארץ הנילוס חוזק, ומספר החיילים בו עלה משלושת אלפים לחמשת אלפים. הוצאות החזקתם של החיילים הנוספים הוטלו כמעט אך ורק על האוצר המצרי, מה שעורר התמרמרות רבה בקרב החוגים הלאומניים. התנפלויות על קצינים בריטיים הפכו לחזיון נפוץ, וביוני 1906 אף נתלו ארבעה איכרים לאחר שהורשעו בהתנפלות כזו. הסערה הציבורית העזה שפרצה בעקבות מעשה זה, הביאה להקמת המפלגה הלאומית המצרית בשנת 1907. מאורע זה פתח תקופה חדשה בתולדות מצרים המודרנית.










למאורעות אלה הייתה חשיבות נוספת, רלוונטית יותר לימינו אנו. ב-‏26 במרץ 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום. על פי ההסכם, נקבע קו אל-עריש – ראס מוחמד כקו ביניים לנסיגה המתוכננת לגבול הבינלאומי. קו זה נמדד וסומן בשטח, וב-‏25 בינואר 1980 התייצבו כוחות צה''ל מצידו המזרחי של הקו. לאחר שנתיים ושלושה חודשים בקו הביניים, ב-‏25 באפריל 1982, בדיוק על פי לוח הזמנים של הסכם השלום, נסוגה ישראל אל הגבול הבינלאומי. כוחות צה''ל התייצבו באופן סמלי מעט מזרחה לקו הגבול הבינלאומי - כיוון שמצרים הסכימה לפרז שטח נרחב בחצי האי סיני, וכדי להפגין הדדיות, קבע הסכם השלום שישראל לא תציב את כוחותיה על הגבול עצמו אלא מעט מזרחה לו, כמחווה סמלית.

הבעייה העיקרית נוצרה באזור טאבה, שכן סימון הגבול במפות משנת 1906 לא היה ברור. בנסיבות בלתי ברורות, נמצא כי אבני הגבול שסימנו את הגבול בשטח לא הגיעו עד לחוף הים, ובמפות הישנות התגלו סתירות בין הסימון הבריטי לסימון הטורקי. לדעת ישראל, בהסתמך על מפות טורקיות, האזור המכונה טאבה הנמצא מערבית לאילת נמצא בשטחה, ולכן היא לא נסוגה ממנו, ואפשרה בו הקמת מלון ומתקני תיירות ישראליים. מצרים, בהסתמך על מפות בריטיות, טענה כי הגבול עובר ממזרח לטאבה ותבעה נסיגה ישראלית מהאזור. הפתרון היה בוררות בינלאומית שקבעה שהשטח שייך למצרים.









תודה לינשוף על ההגהות.


[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©