לגנוב את הבנק המרכזי
יום ג', 21/12/2010 שעה 23:29
בשנת 1924 החליט ארתורו וירגיליו אלווס רייס (Arturo Virgilio Alves Reis) לגנוב את הבנק של פורטוגל. רייס, נוכל נועז במיוחד, תיכנן להשתלט על הבנק - שהיה בחלקו בבעלות פרטית - באמצעות כסף מזויף שהדפסתו נעשתה, כביכול, לפי אישורו של אותו בנק מרכזי עצמו. לשם כך רקח רייס תוכנית שבה שילב חבורה בינלאומית של אנשי עסקים, סוכני ביון, פקידים רשמיים ועוד. הוא זייף חתימות, שיכפל שטרות ובקלות כמעט בלתי נסבלת הצליח להדפיס כסף בהיקפים עצומים, לרכוש חלק גדול ממניות הבנק המרכזי, ולא היה רחוק מהגעה לאחת מעמדות המפתח החזקות ביותר בכלכלה הפורטוגלית של אותה תקופה. ואחרי כל זה, כשמסתכלים על ההונאה המפותלת והיצירתית הזו, עולה השאלה - למה, לעזאזל, לא עושים מזה סרט עלילתי.









הסופר האמריקני מאריי טיי בלום פרסם את הביוגרפיה ''האיש שגנב את פורטוגל'', הדן בקורותיו של בחור ששמו המלא הוא ארתורו וירגיליו אלווס רייס. איש זה כמעט והצליח לרכוש את כל הבנק של פורטוגל, תוך שהוא משתמש בזיופים מתוחכמים ובכמה צעדים פשוטים ונועזים גם יחד.

רייס נולד בליסבון, ב-‏1896 או ב-‏1898, למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. בילדותו הוכרז אביו, קברן במקצועו, כפושט רגל. רייס, שהחליט להתעשר, בחר ללמוד הנדסה. הוא החל ללמוד באוניברסיטה, אבל פרש מלימודיו אחרי שנה אחת בלבד ונשא אישה בשם מריה לואיזה ג'אקובטי דה אזוודו, שבאה ממשפחה בעלת מעמד חברתי גבוה. ב-‏1916, לאחר שנמאס לו מהדלות ומן ההשפלות הבלתי פוסקות שספג מהוריה של אשתו, החליט להגר לאנגולה, שהייתה אז מושבה פורטוגזית. ארץ זו הייתה אז יעדם של רבים כמותו שביקשו להתעשר שם ולחזור למולדתם כמנצחים.

ארתורו וירג'יליו אלווס רייס. אחד הנוכלים החמקמקים והאלגנטיים בכל הזמנים (מקור תמונה 1).

רייס ידע כי עליו להצטייד ברקע אקדמי בעל משמעות כדי לקבל כרטיס כניסה אל החוגים המשפיעים שמהם ביקש להיבנות. הוא זייף תעודה של בוגר בית הספר הפולי טכני להנדסה של אוניברסיטת אוקספורד. על פי התעודה, הוא למד מדעי הנדסה, גיאולוגיה, גיאומטריה, פיסיקה, מטאלורגיה, מתמטיקה, פליאוגרפיה, הנדסה חשמלית ומכאנית וכן מכאניקה ופיסיקה שימושיות. בינתיים, החל לעבוד במקום צנוע למדי, כפועל בניין וכאיש אחזקה במערכת הביוב הציבורית. אלא שתוכניותיו הרקיעו שחקים הרבה מעבר למשרה הזו. את הראשונה שבהן ביצע כמעט מייד: בעזרת המחאה על סכום שאפילו לא יכול היה לחלום שיהיה ברשותו, רכש חבילת מניות גדולה בחברות הרכבות הטרנסאפריקנית של מוסאמדס שבאנגולה. הרכישה נעשתה, כאמור, בעזרת המחאה ללא כיסוי, אבל עד שנחשפה התרמית כבר היה בידיו אשראי מספיק כדי לכסות את הסכום כולו. שכן, הבנקים, שלא ידעו על חוסר הכיסוי של ההמחאה, בעידו לרשותו אשראי בהיקפים גדולים.

כשהוא עשיר וגאה, חזר רייס לליסבון בשנת 1922. שם חזר על אותו התרגיל: הוא רכש סוכנות רכב אמריקנית והחליט להשתלט על חברה בקשיים בשם אמבאקה. אחר כך זייף המחאות בסכום כולל של יותר ממאה אלף דולר, רכש את אמבאקה והשתמש בכספיה כדי לכסות את ההמחאות. בכסף הנותר החליט להשתמש כדי להשתלט על חברת הכרייה של אנגולה. אלא שטרם עלה הדבר בידו, נעצר ונחשד במעילה בכספי אמבאקה. אחרי שבילה 54 יום במעצר, שוחרר בשל פגם טכני כלשהו שנמצא בהליך הפלילי.









במהלך שהותו בכלא הגה רייס את התעלול השאפתני ביותר שלו: להדפיס כסף בעזרת ה''בנקו דה פורטוגל'', הוא הבנק המרכזי, האחראי על הנפקת שטרות כסף, שהיה באותה תקופה בבעלות חלקית פרטית. כשהשתחרר, יצר קשר עם כמה גורמים שהכיר קודם לכן ושהסכימו להצטרף למיזם הפיננסי שלו. בין שותפיו ניתן למנות את איש הפיננסיים ההולנדי קארל מאראנג ואן איסלוויר, איש הביון הגרמני אדולף הניס, אדריאנו סילווה, מורה קוטיניו, מנואל רוקט וגם חוזה באנדיירה, אחיו של אנטוניו באנדיירה, שכיהן אז כשגריר פורטוגל בהאג.

רייס קנה גיליון נייר עם חותמת רשמית של בנקו דה פורטוגל. במכונת הכתיבה הישנה שלו הדפיס עליו חוזה המאשר, כביכול, לקבוצה בינלאומית בראשותו, להנפיק מטבע פורטוגלי באנגולה בסכום השווה לשלושה מיליון לירות שטרלינג. אחר כך הלך לנוטריון והשיג ממנו, בקלות רבה, אישור נוטריוני על מקוריותו של המסמך. כעת, כשהיה בידיו מסמך רשמי שמקוריותו מאושרת על ידי גורם רשמי, פנה רייס לקונסוליות של בריטניה, צרפת וגרמניה וביקש לאשר באמצעותן את חתימתו של הנוטריון. כך הוסיף לחוזה המזויף שלו חתימות רבות רושם והשפעה.

כעת היה רייס זקוק לשני פרטים נוספים: לחתימתו של הנציב העליון באנגולה, המקנה לו את הזכות להנפיק מטבע פורטוגלי בסכום של שלושה מיליון לירות שטרלינג על אדמת המושבה האפריקנית; וכמובן – שלושה מיליון לירות שטרלינג כדי לשלם עבור זה.

באותו לילה עשה רייס את צעדו הבא לקראת כניסתו לפנתיאון של הזייפנים הגדולים ביותר בהיסטוריה. מעל לחתימות האוריגינליות של הנוטריון ושל הקונסוליות הוא זייף בדייקנות רבה את חתימותיהם של הנציב העליון באנגולה ושל שני פקידים בכירים נוספים. עתה היה המסמך שלו מצוייד באישור הרשמי הממלכתי הגבוה ביותר, שהיקנה לבעליו זכות להנפיק מטבע פורטוגלי בסכום של שלושה מיליון לירות שטרלינג.

עתה ניגש רייס לביצוע תוכניתו הלכה למעשה. תעדו הבא היה למצוא שאדם שיוכל לסייע לו לזייף שטרות כסף פורטוגליים בסכום של שלושה מיליון לירות שטרלינג, להמיר אותם בשטרות כסף אמיתיים ולאחר מכן, על סמך אותה תעודה רשמית כביכול שהייתה בידיו, להסתלק עם שטרות הכסף האמיתיים מן הארץ.

איש המפתח היה חוזה באנדיירה, איש עסקים מוכר שהיו לו קשרים בחלונות הגבוהים, בין השאר תודות למעמדו הדיפלומטי הבכיר של אחיו. באנדיירה קישר בין ריס לבין שני אנשי עסקים, שהסכימו לממן את התוכנית. אחד מהם היה קארל מאראנג. הלה התקשר עם חברה לונדונית שעסקה בהדפסת בולי דואר ושטרות כסף למדינות שונות, וביניהן לפורטוגל. בהתאם לבקשת מאראנג, הדפיסה החברה משלוח של שטרות כסף פורטוגליים עבור קבוצת רייס. שטרות אלה לא היו מזויפים במובן המקובל, שכן נדפסו על נייר זהה בעזרת הלוחות המקוריים. בעת ההיא לא הייתה לבנק של פורטוגל כל שיטה למנוע הדפסה כפולה של המספרים הסידוריים של השטרות.

דיפלומט דרום אמריקני שבא לעזרתם העביר את שטרות הכסף לליסבון, תמורת כמה חבילות מן המטען. רייס ואנשיו ניגשו להמיר את השטרות המזויפים לשטרות אמיתיים. הם לא נתקלו בקשיים, שכן השטרות היו זהים לחלוטין, פרט למספריהם הסידוריים הכפולים. כעבור זמן קצר כבר עלה בידי רייס וחבריו להשיג כסף פורטוגלי אמיתי השווה לשלושה מיליון לירות שטרלינג.

בפועל, אגב, היה מדובר במאתיים אלף שטרות של 500 אסקודו כל אחד, כלומר במאה מיליון אסקודוס, כאשר סך כל הכסף הזה היה שווה בערכו ל-‏0.88% מהתוצר הנומינלי של פורטוגל באותה תקופה. מתמטית, מדובר בערך בשני מיליארד שקל בערכים של ימינו, שמהווים בקירוב שיעור דומה מהתוצר המקומי הגולמי של המדינה נכון לשנת 2010.

שטר מזויף שהודפס על ידי קבוצת רייס. היום לשטרות הללו יש ערך אספני גואה (מקור תמונה 2).

נראה היה שהמבצע הצליח. הסכנה היחידה שנותרה עדיין הייתה בכך שהבנק הפורטוגלי יבחין לבסוף בשטרות כסף כפולים במחזור, ואז יגלה את הזייפנים וינקוט הליך משפטי נגדם. כדי למנוע סכנה זו החליט רייס, שהיה עתה מיליונר עז מצח, להשתלט על הבנק של פורטוגל. תוך זמן קצר הצליח לרכוש לעצמו חלק ניכר ממניות הבנק. בכספים שגרף הקים את ''בנק אנגולה והמטרופוליס'', שעד מהרה החל להציע ריביות גבוהות ללווים, להשקיע כספים בניירות ערך ובמטבע זר ולייצר גאות בשוק ההון הפורטוגלי.









נראה היה, איפוא, שהכול הצליח ושכעת יוכל רייס, כבעל השפעה על ענייני הבנק, לחסל מבפנים את פרשת השטרות הכפולים – אלמלא גורם מקרי שכנראה לא לקח בחשבון.

הידיעה על קנייה המונית של מניות הבנק דלפה לעיתונות, שהחלה לחשוד ולשאול שאלות. חלק מעיתוני התקופה העלות השערות שונות, כגון שהגרמנים מנסים להשתלט על אנגולה, או שברית המועצות מנסה להשיג מטבע זר. באוקטובר 1925 יצרה כספרית בבנק בעיר אופורטו קשר עם השלטונות והעירה כי היא חושדת ששטר שהגיע לידיה אינו בדיוק כשורה. בעקבות זאת, נפתחה חקירה רשמית בעניין סיבות הרכישה ההמונית של מניות הבנק, וחקירה זו הובילה לבסוף לגילוי הקונים.

העניין כולו פורסם בעיתון הפורטוגלי ''או סקולו'' ב-‏5 בדצמבר 1925. יום קודם לכן נשלח ז'ואאו טשיירה דירייטו, מפקח מטעם הבנק של פורטוגל, לאופורטו, במטרה לברר את פשרן של הפקדות גדולות של בנקו דה אנגולה בשטרות של 500 אסקודוס במוסד פיננסי בעיר. טישיירה מצא שטרות עם מספרים סידוריים כפולים והבין שעלה על זיוף בקנה מידה רציני.

רייס נעצר ברדתו מספינה שהחזירה אותו מאנגולה, כשנה לאחר תחילת מבצע הזיופים. באמצעים שונים הצליח לדחות את משפטו עד 1930, אולם לבסוף הועמד לדין על זיוף שטרות כסף פורטוגליים בסכום השווה לשלושה מיליון לירות שטרלינג ונידון לעשרים שנות מאסר, לאחר שהצליח לחיות במותרות כמיליונר במשך שנה אחת בלבד. במהלך מאסרו גילה שוב את האור שבנצרות, ואף עמד בראש חבורה של חוזרים בתשובה אחרים שהיו כלואים איתו.

שותפיו של רייס לקנוניה נלכדו ברובם גם הם ונדונו לתקופות מאסר שונות. המעניינים ביותר הם שלושת הפעילים הנמרצים ביותר בפרשה. חוזה באנדיירה נדון ל-‏15 שנות מאסר, ומת ב-‏1957, גם הוא כעני מרוד. הניס נמלט לגרמניה ומאוחר יותר חזר לשמו האמיתי, האנס דורינג. גם הוא מת, מרושש, ב-‏1957. מאראנג ברח להולנד, נלכד שם, הועמד לדין ונדון לעונש קל יחסית של 11 חודשי מאסר. כששוחרר, עבר להתגורר בקאן והלך לעולמו כשהוא אדם עשיר מאוד. בנקו דה פורטוגל תבע את החברה הבריטית Waterflow, שהדפיסה את השטרות הכפולים, ובאפריל 1932 נקבע כי יזכה לפיצוי בסך 610,392 לירות שטרלינג.

במאי 1945 שוחרר רייס ממאסרו. הוא דחה הצעה לעבוד באחד הבנקים, ומהר מאוד חזר לסורו. כמה שנים מאוחר יותר הורשע באשמת הונאה שהייתה קשורה ליבוא קפה מאנגולה. ב-‏1955 מת בעוני ובחוסר כול. לו היה חי חמישים שנים נוספות, ודאי היה נהנה מפירות עבודתו, שכן במכירות פומביות ברחבי העולם נמכרים שטרות מזויפים של 500 אסקודוס בסכומים של אלפי לירות שטרלינג ליחידה.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ככה בדיוק אילן בן דב קנה את פרטנר   גולה פוליטי   יום ג', 21/12/2010 שעה 23:49   [הצג]   [133 תגובות]
מרתק   עודד   יום ה', 23/12/2010 שעה 0:17   [הצג]   [123 תגובות]
תודה   דובי   יום ב', 27/12/2010 שעה 16:51   [הצג]   [65 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©