לשכב בצלך, כרמל
יום ו', 03/12/2010 שעה 0:26
סופת האש שפקדה בדצמבר החם הזה את הכרמל הביאה למותם הטראגי של עשרות בני אדם, רובם ככולם אנשים שסיכנו את חייהם במודע במטרה לסייע לחילוצם של אחרים מהתופת הרותחת הזו. אבל היא לא טרפה רק את אותם צוערי סוהרות, אלא חיסלה גם בעלי חיים, עופות, יערות ושכיות חמדה אחרות. אני עצמי גדלתי על ההר היפה הזה וזוכר היטב את שביליו ומבואותיו. בלא כל תכנון מוקדם, התיישבתי והעליתי על הכתב כל מה שעלה בדעתי באותו רגע על הכרמל. הוצאה הייתה ערבוביה של אסוציאציות: הווה טראגי משתלב בעבר תמים וכל אלה יחד שלובים שמחשבה על סצינה מסרט של דיסני, באגדת ילדים על מערה יפה ובסצינה מתוך טיול באחד הנחלים היפים של האזור. וכן, יש גם מילה אחת של תודה, לאלה שנענו לקריאת העזרה או הציעו בעצמן לסייע בדיכוי הלהבות המשתוללות.









סוף שנות השמונים– או שמא היה זה בראשית שנות התשעים - ה דליקה גדולה בכרמל. לא זו של 2010. אחרת. באחת הכתבות שפורסמו לאחר כיבוי האש תואר הנזק העצום שנגרם אז. ששת אלפי דונמים כלו בעשן. היה שם גם ציטוט של סלמן אבו רוקון, איש שמורות הטבע האגדי מעוספייה, שסיפר: ''בלילה שמעתי את היחמורים בוכים''. המשפט הזה, כל כך נוגע ללב ומסגיר חוסר אונים, צף ועלה במוחי היום, כשהגיעו הידיעות על ממדי האסון שפקד את ההר הירוק.

סופת האש שפקדה את הכרמל בדצמבר 2010 נהרגו, מלבד בעלי החיים, עשרות בני אדם. מדובר באסון לאומי. אין דרך אחרת לתאר את הכחדתו של יער שלם באיזור כזה, אחד הירוקים והיפים שנותרו לפליטה בארץ. יחלפו שנות דור לפחות עד שהכרמל יוכל להשתקם מההרס הזה.






הכרמל בחורף. מים זורמים בוואדיות, צמחיה ירוקה ורעננה מלבלבת בשולי היערות ועצים רחבי ידיים מתנשאים אל-על (מקור תמונה 1).





נולדתי בחיפה וגדלתי על הכרמל. בסביבה הזו ביליתי את 16 השנים הראשונות לחיי. חרשתי את שבילי העפר ההרריים, טיפסתי על העצים ביערות הכרמל, הסתובבתי במערות הפעורות במדרונות המתונים וצפיתי בשמחה במרבדים הפורחים של רקפות, כלניות וחרציות שנפרשו על פני האדמה הלחה בעונות האביב. אחד הפאבים של עין הוד היה מקום הישיבה המועדף עלי בחברת חברים, באותם ימי שישי שבהם נהגתי לשוב הביתה עייף מהצבא. חניון האגם, חורשת הארבעים, מצפור הצוק, חניון הרקפות, חורשת הפרסה – כל האתרים הללו היוו מקום מקלט כשביקשתי כמה שעות של שקט עם ספר טוב ומוסיקת רקע מהטייפ של המכונית, או כשחיפשתי שם מקלט מההמון הסואן בחברת בת-זוג בליל קיץ. כמה פעמים מצאתי את עצמי בחברת גיטרה או מפוחית ביערות הללו, כשאני שר לבדי אל הציפורים והאצטרובלים ומקווה שאיזה יחמור ביישני או נשר חולף מקשיבים גם הם בתשומת לב לכל זה ואולי יתנו אות או סימן.

מי שלא נולד או גדל בכרמל לא יבין את זה, אבל העיר השוכנת עליו וסביבו היא משהו שקשה למצוא כמותו במקומות אחרים בארץ. היא אינה המישור מכוסה הנדל''ן של תל אביב. היא גם אינה הערב-רב של דתות ולאומים שמצטופף ברחובות ירושלים. היא משהו בריא יותר משתי אלו. היא עיר שמצויה בליבם של יערות, עיר שהרריה מבותרים על ידי ואדיות, עיר שכדי לצאת ממנה אל הטבע צריך פשוט לצאת החוצה וללכת כמה מאות מטרים לכל כיוון. תל-אביבים שרוצים לקחת חופשה מהעיר צריכים להיכנס למכונית ולנסוע חצי שעה ממרכז העיר. בחיפה זה הרבה יותר פשוט.

אני עצמי, אגב, גדלתי בשכונת כרמליה. השכונה הזו, שנוסדה לפני כארבעים שנה, יושבת על המדרונות המערביים של הכרמל ומשקיפה על הים התיכון. מצפון לשכונה השתפל לו נחל שיח, שהיה מעין מגרש המשחקים של ילדותי. עד היום אני זוכר את העזים שטיפסו במעלה הוואדי בהנהגתו של רועה צעיר מבוסתן כיאט, הכפרון הקטן והציורי שבתחתית הוואדי. העזים הללו ליחכו את השיחים הנמוכים שצמחו במדרונות הגבוהים של הנחל. בית הספר היסודי בו למדתי היה ממוקם בפתחתו העליונה של הנחל האכזב היפה הזה. בימי חורף הייתי ממהר, יחד עם בני כיתתי, אל חלונות הכיתה וצופה משם בהתרגשות במי הגשמים הזורמים בערוצו המסולע. לפחות פעם בשבוע הייתי יורד בוואדי, מפלס את דרכי בין השיחים העבותים, מריח את ריחו העז של הטיון הדביק, מלטף בעיני את הסביונים ועצי החרוב, מנגב בכף ידי את הזיעה ונח בישיבה מזרחית בצילם של שני אלונים שצמרותיהם העבותות התחברו. אחר כך הייתי ממשיך מתחת לטראסות הקדומות ומגיע אל עין משוטטים, הוא עין אל-פרג', המעיין שלידו הקימו הנזירים הכרמליתים את הכנסייה הראשונה שלהם. משם הייתי עובר אל עתיקות הכנסייה, יורד אל הערוץ הסלעי ועולה ממנו אל הגדה הצפונית של הנחל, שבסלע הרך שלה נחצבו כבר לפני מאות שנים מערות נאות. הבולטות בהן הן שתים, הקבועות האחת מעל השנייה. מהמערה התחתונה עולה גרם מדרגות פנימי, חצוב בסלע, אל העליונה. הילדים נהגו לקרוא לה ''המערה על שתי קומות''; לימים, אכן קיבלה את השם הרשמי ''מערת קומתיים''.

עד היום אני זוכר את אותו טיול קיצי לנחל שיח שערכתי עם דרור, טמיר, סיגי וחגי. נפגשנו במחנה קיץ של ''נוער שוחר מדע'', התיידדנו ובילינו הרבה יחד. בלילה הכנסנו את פחיות השתייה שלנו לקירור במעיין הקטן והלכנו לישון במערה העליונה שמולו. זמן קצר לאחר שעצמנו עיניים, החלו הצפרדעים לקרקר ברקע. אחרי שהקרקור התגבר מאוד, נמאס העניין לדרור. הוא פקח את עיניו וצעק ''שקט!'' בקול רם כל כך, שממש קשה להבין איך לא נשברו חלונות בבתי השכונה הסמוכה. אבל הצפרדעים, למרבה הפלא, הבינו את חמת הזעם הזו, הפנימו את המסר והשתתקו. אחר כך יכולנו להירדם בשקט.

במורד הוואדי אפשר לראות עד היום את בוסתן כיאט. פעם היה המקום גן המשחקים של איש העסקים הערבי-נוצרי עזיז כיאט. לימים, רכשה העירייה את המקום ממנו. התושבים עזבו את הכפרון, אבל העירייה, מצידה, לא ממש טרחה לטפח אותו. הכפר הלך והתפורר, אבל שכיות החמדה שלו עדיין שרדו. עד היום אפשר לראות שם עצי חרוב, תאנה ורימון וכמובן את הביכה שאליה זורמים המים מעין שיח הסמוך. פעם נהגתי לבוא לבריכה הזו כדי להתרחץ בה. כיום אני מביא לשם, לפחות מדי פעם, את ילדיי.

נחל שיח היה בית הגידול שלי ושל שאר ילדי השכונה. אבל, כאמור, לא היינו החיפאים היחידים שהסתובבו במורדות הנחלים הללו. ילדי אחוזה ודניה נהגו לגלוש בנחלי אורן, כלח, חיק וגלים. גם אנו הסתובבנו שם לא מעט. הכרנו את נחל מערות הרבה לפני שבאנציקלופדיות היה כתוב שהתגלו שם שרידים של מושבות האדם הקדמון. נחנו בצילו המוגבל של הצניר הנאה של נחל אורן, ושמענו כיצד הבריחה ההגנה את מעפילי מחנה עתלית דרכו, עד שהגיעו לראש הרכס ומשם ירדו לקיבוץ יגור. צפינו בשפני סלע. בערבים אפשר היה לראות שם גחליליות שאורן זוהר בחשכה. ביקרנו במערת אצבע ושמענו את האגדה על היווצרותה. מעשה בענק רע-לב שהתגורר בכרמל והטיל משטר טרור על תושבי הכפרים הסמוכים. הללו, בייאושם, התפללו לעזרה משמיים. עד ששמע האל הטוב את זעקתם והחליט להעניק לאותו ברנש טיפול מיוחד. הוא שיגר אליו דבורה קטנה וממזרית שהתעופפה סמוך לענק ועקצה את אצבעו. האצבע העקוצה התנפחה והתנפחה לבלי קץ. היא הוסיפה להתנפח וגדלה כל כך, עד שהבקיעה את החלל הקטן שבו נח הענק והגדילה את המערה. סופו של העניין היה שהעקיצה גרמה למות הרשע, גופו התפורר והאפר נסחף ברוח. כל מה שנשאר הוא המערה הזו שנוצרה מההתנפחות של אצבעו.

הכרמל עולה בלהבות. רק שישתקם מהר, ההר היפה ונעים המזג הזה (מקור תמונה 2).

הכרמל של ילדותי – ושל ילדותם של ילדיו הנוכחיים – הרוס. הוא אינו הרוס ללא תקנה, אבל שיקומו יהיה איטי ומיוסר, ועוד שנים הרבה נצטרך להוותנו לחזות בגדמי העצים המפוחמים ובאדמה השחורה שפעם הייתה מנומרת שיחים ופרחים. עוד זמן רב נצטרך לעבור בשבילים החרבים כשאיננו שמעים כמעט שום צליל של יצור חי. כי זה דרכו של אזור אסון. אין בו מזון ומפלט לבעלי החיים ולעופות, והם מתרחקים ממנו עד שיקום מחדש מאפרו ויתעטף שוב בגלימה של ירק רענן.









בשנת 2000 החליטו בחברת דיסני להוציא מחדש חלק מסרט האנימציה המופלא ''פנטסיה''. כחלק מהעניין, שילבו בו גם את גירסת האנימציה הדיסנאית ליצירה ''ציפור האש'' שהלחין איגור סטרווינסקי. הסרטון שואב את השראתו מהתפרצות הר הגעש סנט הלנס שבצפון מערב ארצות הברית. ב-‏1980 התפרץ ההר הזה, כאשר חלק ממנו פשוט התפוצץ, ניתק ממנו וקבר תחתיו אלפי דונמים של נחלים, אגמים, שדות, מישורים, יישובים, יערות ובעלי חיים, כולל בני אדם. ב''ציפור האש'' משרטטים האנימטורים של דיסני את ההתפרצות כסערת חורבן שעליה מנצחת ציפור נוראה, ובהשראתה שוטפים הלבה, האש והבוץ כל מה שעומד בדרכם. לאחר ששוככת הסערה, מגיחה אי משם פיית האביב, וכאשר היא מרחפת מעל השטח השחור והמפוחם, היא ממטירה גשם ומסייעת לטבע להתאושש. אט-אט שבים העשבים הירוקים וצצים מהקרקע, פרחים עולים ומלבלבים, העצים שבים לצמוח, בעלי החיים מתלקטים אל מקורות המזון המחודשים והארץ עוברת לבלוב מחודש. ללא קשר למסר המאיים (שבסופו תקווה להתחדשות), מדובר ביצירת מופת שאסור להחמיץ – לא עכשיו ולא בעוד עשרות שנים.

אותה נחמה פורתא של שיקום מאוחר, של צמיחה מתוך אפר המוות, היא גם הנחמה הפרטית שלי. הכרמל קום יקום, גם אם זה ייקח זמן רב. הוא עבר כבר הרבה אסונות באלפי השנים האחרונות. הוא יתגבר גם על הפצע הכואב הזה.









בכוונת מכוון לא כתבתי על מה שוודאי ייכתב בקרוב: על הרשלנות האנושית שאיפשרה את התפתחות הטרגדיה הזו, על אמצעי הכיבוי החסרים, על חוסר האונים שבו היו שרויים כוחות ההצלה כשהבינו את גודל המחדל, על ועדת החקירה שתוקם מייד לאחר הכיבוי. לא כתבתי על כך דווקא משום שכולם מדברים על הנושא הזה עצמו. יהיו ודאי לא מעט אנשים שיביעו את דעתם על כך.

אבל חשוב לכתוב כאן כמה מילה אחת שעליה איש אינו מדבר כרגע. מילה שמכוונת לכמה מדינות שנענו לבקשת העזרה של ראש הממשלה והודיעו על שיגור צוותי סיוע במטוסים ובמסוקים מתאימים. מתברר שגם בשעה של אסון הומניטארי מסוג זה עדיין יש כמה מדינות שעדיין מוכנות לעזור. ולמדינות הללו - ספרד, צרפת, יוון, בולגריה, קפריסין, רוסיה, איטליה, מצרים, ירדן ואזרבייג'אן (וסליחה עם כל מי ששכחתי) - צריך לומר רק מילה פשוטה אחת: תודה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   עדו ר   יום ו', 03/12/2010 שעה 2:56   [הצג]
אסון הכרמל   אריאל עמית   יום ו', 03/12/2010 שעה 11:17   [הצג]
אכן דברים מהלב   אריה מלמד-כץ   יום ו', 03/12/2010 שעה 12:42   [הצג]
''הכרמל קום יקום''   שי   שבת, 04/12/2010 שעה 17:25   [הצג]
מצטרף ליתר התגובות   אלעד יאיר   יום א', 05/12/2010 שעה 12:05   [הצג]
מרגש ונכון   אורחת לרגע   יום א', 05/12/2010 שעה 14:29   [הצג]
סנט הלנס   יעל ר.   יום א', 09/01/2011 שעה 15:30   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©