למה הוא חסר לי
יום ו', 22/10/2010 שעה 23:31
בתוך המהומה השנתית הקבועה על עיצוב דמותו ההיסטורית של יצחק רבין, על מורשתו ועל הטקסים האלה והאחרים שנערכים או לא נערכים לזכרו, החלטתי לקחת הפעם פסק זמן. ישבתי וביררתי עם עצמי מדוע הוא כל כך חסר לי. תוצאות הבירור היו חד-משמעיות. יצחק רבין הוא המנהיג היחיד מאז מנחם בגין ועד לבנימין נתניהו שהעניק לישראלים תחושה של התקדמות ותקווה. בימיו נסדק המצור הערבי והבינלאומי על מדינת ישראל כפי שלא היה קודם לכן מעולם. מאז הלך, קיבלנו שורה של ראשי ממשלה מזגזגים, שיכולת קבלת ההחלטות שלהם מוטלת בספק, ושבמידה שזו קיימת - היא נעמת בצילן של שערוריות פליליות וחקירות משטרה. רבין נהג לפי הקוד הבנגוריוניסטי של ''אינני יודע מה העם רוצה - אני יודע מה העם צריך''. וזה, אולי, לא רק מה שמגדיר מנהיג, אלא גם מה שמבהיר עד כמה אנו שרויים במשבר מנהיגות מתמשך מאז הסתלקותו.









ארנסט ראת'רפורד היה פיסיקאי ניו-זילנדי ששמו נחקק בדפי ההיסטוריה בזכות מחקריו בתחומי הקרינה והאטום – מחקרים שגם היקנו לו את פרס נובל לכימיה ב-‏1908. מסופר עליו שיום אחד שם לב שאחד הסטודנטים במעבדתו עובד קשה במיוחד; קשה אפילו ביחס לסטנדרטים המחמירים שקבע ראת'רפורד עצמו.

- ''האם אתה עובד גם בשעות הבוקר?'', שאל המרצה הנערץ את תלמידו.

- ''כן'', השיב התלמיד, משוכנע לחלוטין כי יזכה לדברי שבח על חריצותו.

- ''ומתי יש לך זמן לחשוב?'', הנחית ראת'רפורד את הנוק-אאוט.









בשנים האחרונות עשיתי לי הרגל, שמשתדל במידת מה לשאוב מההערה ההיא של ראת'רפורד: להגיב מאוחר על נושאי השעה. אחרי קריאת כל מאמרי הבעד והנגד של הצדדים השונים המתייחסים לאירוע אקטואלי, אני מפנה לעצמי מעט זמן לחשיבה. חלק מההתבגרות האנושית היא ההבנה שמוטב לחשוב כשהראש צלול ולא תוך כדי שפיכת חימה.

תחושה של התקדמות ותקווה. מנהיגי האיזור והנשיא קלינטון מתכוננים לכנס פומבי (מקור תמונה 1).

יום השנה החמישה-עשר לרצח יצחק רבין היה הזדמנות טובה לכך. מדי שנה נשפכות רבבות מילים על האיש, חייו, ההחלטות שקיבל, הצעדים שעשה. בסוף כל זה אנו נותרים עם צירוף המלים ''מורשת רבין''. כי הרי לא יתכן שראש ממשלה הלך לעולמו מבלי שהוריש אחריו מסר או רעיון שהם גדולים מסך מידותיו האנושיות. מסר או רעיון שיש בהם כדי להעניק שאר-רוח למדינה שלמה, אולי אף לעם שלם. כך הדבר לגבי יצחק רבין, וכך – סביר להניח – גם לגבי ראשי ממשלה נוספים, חלקם עדיין מהלכים בינינו וחלקם כבר לא. אם מישהו יודע מהי ''מורשת שמיר'' או ''מורשת שרון'', למשל, אשמח אם יעדכן אותי.

אני בכלל לא בטוח שהמושג ''מורשת'' הוא המושג הנכון לדון בו בהקשר הזה. ראש ממשלה צריך להימדד על פי המטרות שקבע לעצמו והדרכים בהן בחר ליישם אותן. זו אינה ''מורשת''. זהו אוסף של אירועים שאמורים היו, על פי דרכו של אותו ראש ממשלה, לייצר עתיד טוב יותר עבור ארצו ותושביה.

יש יותר מסיבה אחת שאני זוכר לטובה את יצחק רבין. אבל הסיבה המשמעותית ביותר היא התקווה. לא יעזור כלום: יצחק רבין היה ראש הממשלה האחרון שהתנהלותו הציבורית והפוליטית הביאה לנו קרן אור של תקווה. ותיכף אסביר את הקביעה הזו.









אפשר היה לאהוב או לא לאהוב את רבין, אבל דומני כי בין הכתבים שכיסו את מהלכיו הייתה תמימות דעים מלאה שהוא אדם שפיו וליבו שווים. הוא לא היה מוצלח במיוחד בלבישת הבעות אטומות או בייצור פני פוקר עבור שומעיו וצופיו. כשהוא אמר משהו, הוא גם התכוון לו. ודומני שזה יותר ממה שניתן לומר על כל אדם שישב מאז הירצחו ועד עצם היום הזה בלשכה שברחוב אליעזר קפלן בירושלים.

לרבין היו רק מעט ספקות. אחרי קדנציה ראשונה מקרטעת ורצופת טעויות ו-‏15 שנות מדבר פוליטי, היה ברור לו מה המדינה צריכה. הוא האמין שצריך לעצור את עיבוי ההתנחלויות והורה לעשות את זה. הכסף שנחסך זרם לשכלול מערכת החינוך ולהקמת תשתיות תחבורה. ראשי עיירות הפיתוח והערים הנחשלות - גבי ללוש מדימונה, מוטי אביצרור מירוחם, שאול עמור ממגדל העמק, כמעט כל אחד שתבדקו – הצהירו במפורש שלא הייתה ממשלה שהקצתה כל כך הרבה תשומות לפריפריה. וכולם, אגב, אנשי ליכוד. בתוך מספר שנים זינק התוצר המקומי הגולמי למאה מיליארד שקל. ישראל הפכה למעצמת היי-טק. השקעות זרות זרמו ארצה בסכומים חסרי תקדים. רמת החיים זינקה מעלה. פרויקטים ארוכי טווח - סלילת כביש 6, למשל - קיבלו קדימות לאומית (ומי שמכיר את טבען של ממשלות להחליט על ביצוע פרויקטים שאת פירותיהם יהיה ניתן לקטוף עוד במהלך הקדנציה שלהן, מבין באיזה הישג מדובר).

את ימי רבין חוויתי מקרוב. בתקופה בה קרם הסכם אוסלו עור וגידים הייתי צוער במשרד החוץ, ולאחר מכן כתב מדיני בסוכנות הידיעות עתי''ם. מבול של הצעות לשיתוף פעולה ולכינון קשרים דיפלומטיים נחת על המשרד. מאינדונזיה ועד מאוריטניה ביקשו מדינות מוסלמיות לשתף פעולה עם ירושלים. הביקוש למומחיות הישראלית בתחומים כרפואה, חקלאות, השקיה, חינוך, בנייה ומחשוב היה אדיר, ודומה היה כי אין מדינת עולם שלישי שאינה מכירה ביתרון של קשר עם הישות הציונית, שעד אז נחשבה כמשוקצת. לממשלת קטאר לא הייתה שום בעיה לאשר הסכם שבמסגרתו תייצא גז טבעי לישראל. נחתם הסכם שלום היסטורי עם ירדן. עשרות פרויקטים לשיתוף פעולה אזורי שבהם הייתה ישראל שותפה מרכזית נדונו ברצינות גמורה: פארק תיירות ישראלי-ירדני בערבה; הפקת חשמל משותפת עם מצרים; סלילת כביש מכרך שבירדן, דרך ניצנה ועד לאסמעיליה המצרית; הנחת מסילת ברזל מחיפה לאירביד ולמפרק; הנחת כבלי תקשורת תת-ימיים בין ישראל למדינות המפרץ; מאמץ אזורי להדברת מחלות מידבקות; שיתוף פעולה בין מדינות לייעול הקצאת המים ומלחמה במידבור; והרשימה עוד ארוכה. שגרירויות ערביות בתל אביב התחרו על תשומת הלב הישראלית, כאשר הגיעו ארצה שרים ומנהיגים מארצותיהם. ישראל הייתה חלק מתרחיש כמעט בלתי-נתפס של נורמאליות מזרח-תיכונית בהתהוות.

נכון, העניין לא היה אפילו קרוב ליחסים שבין הולנד ובלגיה או שווייץ ואוסטריה. הסכסוך הערבי-ישראלי לא זו בלבד שלא היה קרוב לסיומו, אלא דימם והכאיב קשות. ערפאת נתן גב לחמאס ולג'יהאד האסלאמי בביצוע פיגועי טרור המוניים בישראל. איראן לא הרפתה מטיפוח המוצב הקדמי שלה בלבנון, בגיבויה של סוריה. לא חסרו בעיות. אבל דומה היה שלמדינה שלא ידעה מנהיג של ממש מאז פרוץ מלחמת לבנון (אחרי אותה מלחמה שקע מנחם בגין בדיכאון ותיפקודו נפגע) צץ פתאום קברניט שמיישם את התפיסה הבנגוריוניסטית הישנה: ''אינני יודע מה העם רוצה – אני יודע מה העם צריך''.

אחוות מעשנים. רבין וחוסיין - אולי בעל הברית האזורי הקרוב ביותר לישראל - ברגע של קירבה (מקור תמונה 2).

אצל רבין, יותר מאשר אצל כל ראש ממשלה אחר מאז הירצחו, אפשר היה לחוש שיש אור כלשהו בקצה המנהרה. שטבעת הבידוד שישראל מוקפת בה מזה עשרות שנים הולכת ונסדקת. שעם עוד קצת נחישות ורצון להתמודד מול הקנאים משני הצדדים, העניין הזה יכול להתקדם הלאה. שלראשונה מזה זמן רב יש מנהיגים ערביים שאפשר להאמין להם ויש מנהיגים ישראליים שמילתם זוכה לאמון רב במדינות השכנות ובעולם המערבי.

מאז ועד היום קיבלנו ראשי ממשלה שמזגזגים נונסטופ או שלשמם נדבק כתם שמעיב על החלטותיהם. כמעט כולם הסתבכו בחקירות שחיתות ופרשיות מביכות נוספות. אחד מהם גם הבטיח סדר יום אזרחי ולבסוף כרת ברית עם ש''ס. שניים אחרים עשו תפניות אידיאולוגיות אמיצות ובלתי-פשוטות (אל תאמינו לדמגוגיה של המתנגדים הפוליטיים; פנייה אידיאולוגית נגד גוש פוליטי תומך הוא מתכון להרס הקריירה הציבורית, לא להזנקתה) – אחד לפני תחילת כהונתו והאחר במהלכה – אבל נחשדו בפלילים ואיבדו את האמון האישי בהם, אמון שהוא נכס חשוב כל כך לפוליטיקאי. ראש הממשלה הנוכחי מכור לסקרי דעת קהל וקובע את מדיניותו בהתאם לרוח המנשבת בהם. כל כך שונה מהתפיסה של ''אני יודע מה העם צריך''. כל כך ''אני יודע רק מה העם רוצה''.

זו הסיבה המרכזית שבמדינת ישראל מסתובבים כיום שבעה וחצי מיליוני אנשים כמעט חסרי תקווה. הם אינם יודעים מה יילד המחר. איש אינו מבטיח לספק להם עתיד טוב יותר ומגבה את הבטחתו במעשים. איש אינו מציג בפניהם סדר יום מוצק, לא לשמאל ולא לימין. מי שכבר מציג כזה (עמיר פרץ, סדר יום חברתי, זוכרים?) אינו מגלה יותר מדי נכונות לדבוק בו.

מאז נרצח יצחק רבין עברה ישראל כברת דרך. זו כבר אינה אותה המדינה. האווירה מדוכדכת. התחושה היא של חוסר תוחלת. הדה-לגיטימציה לקיומה של ישראל גוברת. עמדותיו של נשיא איראן בזכות השמדת ישראל זוכות לתמיכה מגורמים שפעם התביישו אפילו לחשוב על כך. אקדמאים ישראליים מוחרמים בחו''ל. מדינות מנתקות את קשריהן עם ישראל. מנהיגים צעירים בארצות המערב דוגלים בסנקציות כלכליות על ישראל כדי לאלץ אותה לקחת חלק פעיל בתהליך המדיני. ואנחנו משתנקים בשקט ומשתדלים להמשיך ולשרוד. שלטון סתמי ''מעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן'', כמאמר להקת כוורת. יש אולי רצון להישאר איכשהו בחיים, אבל מבלי לדעת מה עושים עם החיים האלה, לעזאזל. אם פעם נראה היה ששביב אור מהבהב בקצה המנהרה הרי שכיום אנו נעים במנהרה שדומה כי אין לה מוצא.

שילוב של מנהיגות, אחריות, פיכחון ויושר אישי הוא שילוב מנצח לכל אדם פוליטי. מעטים האנשים שניחנו ביכולת להביא את כל אלה לתפקיד ראש הממשלה. יצחק רבין היה האחרון שהצליח לייצג את כל אלה והגיע לעמדת הביצוע מספר אחת שלנו. הוא הצליח להפיח כאן, ולו לתקופה קצרה, תחושה של התקדמות ותקווה. כשמדובר במדינה החיה בתחושה מתמדת שהיא נתונה במצור, זהו הישג גדול.

וזו הסיבה העיקרית שהוא כל כך חסר לי.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תחושה של חוסר תוחלת?   אבי   שבת, 23/10/2010 שעה 0:33   [הצג]   [4 תגובות]
בשבחי השכחה...   שי   שבת, 23/10/2010 שעה 7:50   [הצג]   [2 תגובות]
ניסיון נאיבי לרבע את המעגל   רוני ה.   שבת, 23/10/2010 שעה 12:41   [הצג]   [20 תגובות]
אני חושבת שהוא היה המנהיג האחרון שהיה לנו   אסתי   שבת, 23/10/2010 שעה 19:23   [הצג]
מתי כבר תתנצלו בפניו   עדו   יום א', 24/10/2010 שעה 11:08   [הצג]
כל כך יפה!   שרון   יום א', 24/10/2010 שעה 11:59   [הצג]
לאורי   שרה   יום א', 24/10/2010 שעה 13:47   [הצג]
מאמר מעולה, תודה אמיתית על הדברים   ינון   יום א', 24/10/2010 שעה 13:54   [הצג]
''בהתחלה, היה נפלא. הרגשתי כמו ציפור''   ניר   יום ו', 05/11/2010 שעה 3:15   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©