ארבע יריות באישון לילה
יום ב', 20/09/2010 שעה 0:32
באותו לילה סתווי של נובמבר, כשראה השוטר ג'ון הולדן אישה צעירה היושבת בפתח בניין הדירות ביקמן טאוארס שבמנהטן, הוא לא ידע כי כשייגש אליה יפתח בכך את אחת השערוריות הגדולות שפקדו את התפוח הגדול בעשור הרביעי של המאה העשרים. במקום ישבה צעירה נאת מראה, המומה, שסימני בכי עדיין ניכרו על פניה. כמה דקות מאוחר יותר כבר הבינו הולדן ושוטר נוסף שהיה עימו כי הצעירה הייתה מעורבת במעשה רצח. העיתונים היומיים מלאו בכותרות גדולות על הבלונדינית קרת הדם שחיסלה באישון לילה תעשיין גרמני מצליח בלא כל סיבה נראית לעין. היא, מצידה, סירבה לדבר. בשיא הדרמה הזו הופיע הפרקליט המצליח סם לייבוביץ, שנשכר כדי ליצג את הצעירה, ורה סטרץ שמה. מכאן ואילך, הפגין לייבוביץ מופע משפטי וירטואוזי שדומני כי הוא ראוי לתיאור ולהצדעה גם כיום. זהו סיפורו.









ניו יורק של התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה עיר תוססת. בשנים בהן אכפה המדינה את תיקון החוקה שאוסר על מכירת משקאות אלכוהוליים, פרחו בה בתי מזרח מחתרתיים, שבהם שגשגו מופעי בידור וחשפנות ומשקאות חריפים זרמו כנהר שוצף. מועדוני ג'אז אפופי עשן פרחו בכל פינה. ברחובות הסואנים של העיר נבטו שלדי בניינים שהפכו לאחר זמן מה ליצירות מופת אדריכליות. מכוניות חדשות נצצו באלפיהן ברחובות. רבבות מהגרים מכל רחבי תבל ניסו להתגבר על המבטא הזר בדברם את שפתו של העולם החדש, שעה שהם מנסים לשרוד בו ולהגשים את חלומותיהם.

על רקע זה ידעה עיר התפוח הגדול באותה תקופה כמה שערוריות זכורות במיוחד. אחת מהן דווקא נשכחה משהו, אבל ראויה בהחלט לאיזכור, התחוללה באמצע העשור הרביעי של המאה. בשיאה, זכתה פרשה זו לכותרות ענק בעיתוני התקופה. ואין פלא בדבר, שכן אישה צעירה היורה למוות במאהבה אינו עניין שכיח במחוזות אלה, וכשהוא כבר מתרחש – הוא מגרה את יצרי הסקרנות והמציצנות של התושבים כולם. ואם נוסיף על כך כוח, סקס, פוליטיקה, נאציזם וגלגל שלישי בעגלה רומנטית, נקבל מתכון לשערורייה עסיסית במיוחד.









ב-‏25 בנובמבר 1935, בשעה רבע לשלוש לפנות בוקר, ראה השוטר ג'ון הולדן ממשטרת ניו יורק אשה צעירה, יושבת בחדר המדרגות, מתחת לקומה השלישית של ביקמן טאוארס, בית מגורים גדול במנהטן. היא ישבה ובכתה ולחצה ארנק גדול אל גופה. השוטר הולדן ניגש אליה ושאל אותה מה מכיל ארנקה. האשה נשאה אליו עיניים מבוהלות ודומעות והשיבה מוכנית: ''שפתון, מתפתחות, דרכון, טבעת האירוסין שלי, פודריה וממחטה''. בינתיים הצטרף להולדן שוטר נוסף, וולטר מיטצ'ל שמו. השניים ביקשו לבדוק בעצמם את תוכן הארנק, אך הבחורה סירבה. הם הוציאו אותה ממנה בכוח ותפחו אותו. מלב החפצים שמנתה קודם לכן, היו בו גם כמה פריטים שנערות ניו יורקיות אינן נוהגות לשאת תדיר בתיקיהן. היה בו אקדח בקוטר 0.32, שהיה עדיין חם למגע. הייתה בו קופסת כדורים ובה ארבעים ושישה קליעים. בתחתית הארנק, בין השפתון לפודריה, מצאו השוטרים שני תרמילים ריקים. היה בו דרכון על שם ד''ר פריץ גבהארדט (Fritz Gebhardt), כמה מניות על שמו וכתונת לילה דקה, ורודה ומקומטת ועליה כמה כתמי דם שטרם יבשו לחלוטין.

- ''האם ירית באיש ההוא למעלה?'' שאל מיטצ'ל את הנערה.

- ''כן'', בכתה הנערה, ''אבל בבקשה ממך, אל תשאל אותי מדוע''.

השוטרים העלו אותה לדירתו של ד''ר גבהארדט, בקומה העשרים של אותו בית דירות. השלושה נעצו את עיניהם בגופה, שהייתה שרועה על המיטה בעווית של מוות. הם שאלו אותה אם זה האיש שירתה בו והיא נענעה בראשה לחיוב. אחר כך העבירו אותה לתחנת המשטרה ברחוב ה-‏51. כשהגיע לשם חוקר מקרי המוות, המפקח פרנסיס קאר, כדי לחקור אותה, ראה מולו בחורה עדינה. היו לה עיניים כחולות-אפורות ושיער רך בצבע דבש. היא לבשה מעיל אפור עם צווארון קארקאל וחבשה לראשה כובע לבד כחול. קולה היה נמוך ורגוע כשהשיבה לשאלות שהציג לה.

גזיר עיתון מדיווח בנובמבר 1935 על הרצח בביקמן טאוארס. בתחילה, הייתה האהדה נתונה כולה לנרצח (מקור תמונה 1).

היא סיפרה לקאר ששמה ורה סטרץ (Vera Stretz), בת 31. היא סיימה את לימודיה באוניברסיטת ניו יורק, שם למדה את השפה הגרמנית. זמן קצר עבדה בהוראה, אך היו לה הכנסות מספיקות לקיומה. לאחר פטירת אימה, ירשה ממנה ורה סכום של שלושים וחמישה אלף דולר, והיא ואחיה חילקו ביניהם הכנסות משכירות של כמה דירות שקיבלו בירושה מסבם. נוסף על כך, עבדה במשרה חלקית בחברת היבוא והיצוא פראנק פון קנופ ושות', שבראשה עמד פריץ גבהארדט. את גבהארדט פגשה במהלך הפלגה בדצמבר 1934. היכרותם הפכה לידידות, ולאחר מכן לאהבה. השניים התארסו. הם גרו בסמיכות זה לזו, כשדירתה של ורה שכנה קומה אחת מתחת לדירתו של פריץ בביקמן טאוארס.

קאר חקר את ורה באשר לסיבה שבגללה הרגה את גבהראדט. ורה סירבה לענות ואמרה כי ברצונה לדבר תחילה עם עורך דין. קאר, שביקש עדיין לחלץ ממנה מעט מידע, שלח להביא את אביה בן השבעים. כשנכנס האב לחדר המעצר וראה אותה באומללותה, נשבר ליבו בקרבו. ורה נפלה על צווארו והתייפחה ארוכות. אטבל כעבור שעה, כשעזב הקשיש את המקום, אמר כי ביתו לא רצתה לספר לו דבר וכי הוא אינו מאמין שיכלה בכלל להרוג מישהו.

בינתיים ערכה המשטרה חיפוש בדירותיהם של ורה ושל גבהארדט. היא מצאה שם תריסר מכתבי אהבה שהחליפו השניים, ובהם דברי רוך והבטחות לאהבה נצחית. מסמך מעניין אחר שנמצא שם היה מכתב התאבדות שכתבה ורה ובו ציוותה את רכושה לשתי בחורות שהזכירה בשמותיהן. היא לא הייתה מוכנה לגלות למשטרה מתי חיברה צוואה זו.

אביה של ורה שכר את שירותיו של סמואל לייבוביץ (Samuel Leibowitz), שנחשב אז לפרקליט הפלילי הטוב ביותר בניו יורק, אם לא במדינה כולה. לייבוביץ הסכים להגן עליה. מאחר וורה סירבה לדבר, פרסמו העיתונים ספקולציות מסוגים שונים. אחד מהם כתב, למשל, שוורה עקבה אחרי אהובה לבית מלון בו נפגש עם אישה אחרת. כשנוכחה שהוא אכן אינו שומר לה אמונים, תכננה את נקמתה ושבה לביקמן טאוארס כדי להמתין לשובו ולירות בו למוות. לאחר זמן מה התברר שהשערה זו אינה אלא עורבא פרח.









בינתיים ביצעו העיתונים תחקירים מפורטים על ד''ר גבהארדט. הוא היה גבר נאה, בעל שיער כהה. במלחמת העולם הראשונה שירת בהצטיינות בצבא הגרמני, ואף נמנה עם מקורביו של הטייס האגדי מנפרד פון ריכטהופן. חבר טוב אחר שלו היה טייס אחר שלימים יעלה לגדולה, הרמן גרינג שמו. הוא למד פילוסופיה וכלכלה מדינית באוניברסיטת פרנקפורט. במשך זמן מה היה מרצה באוניברסיטה, ולאחר מכן שינה כיוון והחל לעסוק במסחר. הוא בראה ברכה בעסקיו ועד מהרה נחשב לאדם אמיד ומצליח.

אלא שגבהארדט עשה שגיאה גדולה אחת. בצעירותו נשא לאישה צעירה יהודיה. אלמלא שגיאה זו, יתכן שהידידות הקרובה עם גרינג ועם בכירים נאציים אחרים הייתה מאפשרת לו לעלות לגדולה. שמו הוזכר אפילו כמועמד למשרת שגריר גרמניה בארצות הברית. כדי לנקות את שמו ותדמיתו בעיני השלטון, נטש גבהארדט את אשתו ואת שני ילדיו (אם כי לא התגרש רשמית). לימים הידק את שיתוף הפעולה שלו עם מי שנחשב כקוסם הכלכלי של המשטר הנאצי, היילמאר שכאט, ולאחר מכן היגר לאמריקה. בראשית שנות השלושים הצליח מאוד בהחלפת חומרי גלם גרמניים במוצרים אמריקניים, כשהוא גובה דמי עמלה מהחברות משני הצדדים. גבהארדט – ועל כך לא היו חילוקי דעות – היה אדם נעים הליכות, מקסים ותרבותי, שמלבד שפת האם שלו דיבר גם צרפתית ואנגלית.

באמצע שנות השלושים עדיין לא היה מקובל לשנוא את הנאצים באמריקה. שלטונו של אדולף היטלר נתפס בעיני רבים כנוקשה ויעיל, ככזה שיודע לטפל בחוזק יד בשביתות ואף ''עושה סדר'' בהשליכו כמה אלפי יהודים למחנות ריכוז. שתיקתה של ורה ומותו של גבהארדט הנאה והמצליח הביאו את עיתוני התקופה לתקוף אותה כמי שמשתמשת ''בשיטות נקם של העולם התחתון''.

גם לעורך דינה של ורה, סם לייבוביץ, היה קושי רב לדובב אותה. ללייבוביץ’ היו קשיים אובייקטיביים שנבעו גם מטבע המימצאים. לא היו כוויות אבק שריפה על גופו של גבהארדט, כך שברור היה שוורה לא לחצה את האקדח אל גופו כשירתה. יתר על כן, האקדח בו השתמשה, קולט 0.32, אינו נשק שכל חובב חש בנוח לטפל בו. לחיצה עם ההדק גם דורכת את הפטיש וגם מביאה ליריית כדור. זהו נשק קופצני, שלחיצה על ההדק גורמת לו להיטלטל בעוצמה כתוצאה מההדף. ורה ירתה שני כדורים בחזהו של גבהארדט. הפגוע סב על עומדו ואז היא ירתה פעם נוספת, ופגעה בגבו. גופו החל ליפול, ואגב כך היפנה אליה את צידו, ואז פגע הכדור האחרון בזרועו. ככל הנראה, פגעו תחילה שני הכדורים בחזהו. ורה לא ירתה ארבע יריות מהירות ברגע של זעם בלתי ניתן לשליטה. העובדה שהייתה לגבהארדט שהות להסתובב, הוכיחה שחלף רגע קל בין שתי היריות הראשונות לבין שתי האחרונות. היה ברור שעובדה זו ידועה גם לתובע המחוזי, ושהוא יתאר את ורה כרוצחת קרת רוח.

ורה הוסיפה לשתוק. היא לא הייתה מוכנה לספר לאיש מה התרחש בחדר קודם שנורו אותן ארבע יריות. לייבוביץ סבר שהתחמקויותיה נובעות מרגש בושה על מה שהתרחש באותן דקות. כשאמר לה את דעתו, פרצה ורה בבכי עז. אחר כך, בעוד היא ממררת בבכי, סיפרה לו הכול. היא הייתה נרעשת ונסערת כל כך, שהסניגור לא פיקפק באמיתות דבריה ולו לרגע. כשיצא מפגישה זו עימה, עצרו אותו כמה עיתונאים בפתח ושאלו אם הוא מוכן לומר משהו און רקורד.

- ''ודאי שאני מוכן לומר משהו'', השיב לייבוביץ בכעס, ''שמעתי את סיפורה של ורה סטרץ, ואני יכול לומר לכם שמבחינה משפטית ומוסרית ומכל בחינה אחרת קיבל ד''ר גבהארדט את המגיע לו''. אחר כך הוסיף: ''היא תספר את הכול בבית המשפט''.

הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו דיבר טובות על ורה באוזני התקשורת. כמה ימים מאוחר יותר יצא מתאה הכומר אלברט ריבורג, מהכנסייה האפיסקופלית סנט אנדרו, שבה ביקרה ורה במשך חמש עשרה שנה. ורה סיפרה לו הכול. בצאתו אמר הכומר לכתבים: ''הייתי מגן על ורה סטרץ בעוז ובצורה נמרצת כאילו היא אחותי. אני יודע שהיא נערה הגונה ובעלת אופי טוב''. לייבוביץ המשיך בכיוון זה וכמה ימים לפני המשפט התיר לכתבים להיפגש עם ורה, כשמראש סיכם עימה שלא תאמר להם שום דבר בעל חשיבות. העיתונאים התרשמו מאישיותה הנעימה, ומכאן ואילך חדלו לפרסם עליה תיאורים בלתי מחמיאים כ''בלונדינית קרירה'', ''רוצחת קרת דם'' ועוד.









המשפט החל ב-‏20 במרץ 1936, בפני השופט קורנליוס פ. קולינס, משפטן עב-גוף ומחמיר. לייבוביץ הפתיע כשבתהליך בחירת המושבעים שאל את המועמדים אם למדו את הפילוסופיה של פרידריך ניטשה ואם הם מסכימים עימה. מהתשובות שקיבל היה ברור כי רק מעטים מהם שמעו אי-פעם על הפילוסוף הגרמני החשוב. לייבוביץ הסביר להם את עיקרי תורתו של ניטשה ותמיד רמז על כך שגבהארדט היה חסיד נאמן של תורה זו. העיתונים הבינו מייד את הרמזים, וכולם פרסמו פרטים על פילוסופיית ''האדם העליון''. חלק מהפרשנים ציטטו את כתבי ניטשה העוסקים ביחס בין גבר לאישה. ''את הגבר יש לחנך למלחמה ואת האישה לשובב נפשו של הלוחם: כל השאר אינו אלא איוולת'', ציטטו אחדים מתוך ''כה אמר זרתוסטרא''. אחרים הזכירו את המשפט ''אושרו של הגבר הוא: אני רוצה. אושרה של האישה: הוא רוצה''. והמשפט החשוב מכל היה: ''אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט''.

לייבוביץ גם פסל מועמדים לחבר המושבעים שהיו בעלי נטיות דתיות מובהקות. הוא מנע גם את השתתפותם של אלה שהיו בעברם מריבות ביתיות רציניות, כולל ארבעה גברים גרושים. הוא שאל את המועמדים אם לדעתם כשאישה חוששת שמישהו מבקש לבצע פשע חמור בגופה זכותה להגן על עצמה ואף להרוג לשם כך. אחרים שאל אם לדעתם רשאי אדם להרוג כדי למנוע את אילוצו להשתתף בפשע חמור.

לבסוף נחה דעתו של לייבוביץ מהרכב המושבעים והמשפט החל. עוזר התובע המחוזי, מיילס אובריאן, תיאר את המאורעות הידועים ודרש לגזור על ורה סטרץ עונש מוות. הוא הזכיר את העובדה שוורה עצמה הודתה שירתה למוות בד''ר גבהארדט. כמו כן, הזכיר שגבהארדט היה גבר נשוי ואב לילדים ושהדבר היה ידוע לנאשמת. אלא שאובריאן לא הסביר מה היה המניע לרצח. הוא הסתפק בקביעת עובדת הרצח ובביצועו על ידי ורה סטרץ. לייבוביץ, לעומתו, העדיף לוותר על נאום הפתיחה. הוא לא רצה לרמוז – כמקובל בנאומים מסוג זה – על קו ההגנה שינקוט.

ואז החל מצעד העדים. לסלי טייט, עוזר המנהל של ביקמן טאוארס, סיפר שקיבל שיחות טלפוניות מדיירים ששמעו את היריות. אחרי בדיקה חסרת תוחלת בקומות העליונות, הגיע לחדרו של גבהארדט, פתח את הדלת במפתח שהיה ברשותו ומצא את הגופה. בשעת חקירת העד העלה לייבוביץ את העובדה שטייט פגש את ורה בקומה התשע עשרה, והיא שאמרה לו שילך לחדרו של גבהארדט בקומה העשרים ואחת, שם נמצא אדם הזקוק לעזרה. כך העביר לייבוביץ את הרושם שדקות ספורות לאחר הרצח כבר הייתה ורה חרדה להחיש עזרה לאיש שבו ירתה. המטרה הייתה ברורה: להטביע במושבעים את הרושם שאין מדובר במפלצת קרת דם אלא בבחורה בעלת רגש אנושי.

סמואל לייוביץ, מגדולי הסניגורים בהיסטוריה המשפטית האמריקנית. ניהל משפט בעייתי באופן מזהיר (מקור תמונה 2).

השוטר הולדן סיפר כיצד מצא את ורה בחדר המדרגות ומה גילה בארנקה. ד''ר מילטון הלפרן, הרופא מטעם התביעה, העיד כי גבהארדט שכב במיטתו כשהחלו היריות, כי גופתו נמצאה בצד המיטה וכן שסדין מגואל בדם נמצא כרוך סביב רגליו. לייבוביץ ניסה להקטין את הנזק והצליח להביא אותו להודות בכך שייתכן וההלם של שני הכדורים הראשונים הוא שהיפנה את גבהארדט אחורנית, ומכאן ההסבר למקום הפגיעה של שני הכדורים הנותרים. הלפרן גם הודה כי הרהיטים שעמדו לאורך קירות חדר המיטות הקטן לא זזו ממקומם, על אף שיתכן כי התחולל במקום מאבק עז בין ורה לגבהארדט.

אובריאן לא היה מודאג במיוחד מהשאלה שאותה ניסה לייבוביץ לתקוף מכיוונים שונים, דהיינו האם גבהארדט נורה בשעה ששכב במיטתו מבלי שיכול היה להתגונן, או שמא קרה הדבר כשעמד על רגליו ואיים פיסית על ורה סטרץ. התיזה שלו הייתה פשוטה: בין השניים התנהל רומן, ולאחר שהתגלע קרע ביחסיהם ורה רצחה את הגבר שפעם אהבה.

אבל על השאלות העיקריות שהותירו אחריהם עדי התביעה לא יכולה לענות אלא ורה סטרץ עצמה. מה עשתה בחדרו של גבהארדט בשעה שתיים אחר חצות? מדוע התלבשה מייד לאחר הרצח? האם הביאה את האקדח לחדרו? האם, נוכח העובדה שכתונת הלילה שהחזיקה בארנקה הייתה מוכתמת בדם, הרגה אותו בהיותה לבושה בה ואחר כך התלבשה בגדים אחרים כדי שתוכל להימלט? ומדוע, לכל השדים והרוחות, הרגה אותו בכלל?









המשפט הארוך והמפורט, כמו גם העיסוק האינטנסיבי של התקשורת בפרשה וההשערות השערורייתיות שהעלתה, גרמו לוורה זעזוע נפשי קשה. כמה פעמים התמוטטה והיה צורך להשיב את רוחה באמצעות תרופות הרגעה. היא הייתה עצבנית ונבוכה ושוב לא הצדיקה את תווית ''הבלונדינית הקרירה'' בעלת ''שיטות העולם התחתון'' שהדביקו לה העיתונים קודם לכן.

אחרי שהשופט קולינס דחה את בקשתו השגרתית של לייבוביץ לבטל את האישום ברצח מדרגה ראשונה, העלה הסניגור את ורה סטרץ לדוכן העדים. היא הייתה חיוורת ואומללה. בתשובה לשאלותיו של לייבוביץ, סיפרה כי רכשה את האקדח בשנת 1930, לאחר שקיבלה לכך רשיון הממשטרה. באותם ימים התגוררה עם אביה ואחיה ברחוב ה-‏128 שבמזרח העיר, והסביבה שבה גרה שרצה גורמים מפוקפקים במיוחד, מה שהביא לשיעורים גבוהים של אלימות, שוד ומעשי תקיפה מיניים. הגיעו הדברים לכדי כך, שאביה היה מודאג כשנמצאה לבדה בבית. בעידודו, קנתה את האקדח להגנתה, ואחיה הראה לה כיצד משתמשים בו. מאז נשאר האקדח ברשותה גם לאחר שהחליפה מספר פעמים את מקום מגוריה. פעם סיפרה את הדבר לגבהארדט והלה טען כי החזקת אקדח היא עניין מסוכן מדי עבורה. הוא ביקש ממנה להחזיק אותו עבורה והיא הסכימה. מכאן ואילך היה אקדחה של ורה מצוי ברשות גבהארדט.

אחר כך סיפרה באריכות על נסיבות היכרותם, על הנושאים המשותפים שמצאו לשיחה, על כך שגבהארדט – שעדיין לא שלט בלשון האנגלית – שמח על כך שהוא יכול לשוחח עם אמריקנית בגרמנית. היא סיפרה על הטיול המשותף להוואנה, על הנשיקה שנשק לה בליל הסילווסטר ועל הפרחים, הממתקים והספרים ששלח לה כשחיזר אחריה.

- אגב'', אמר לייבוביץ כמשיח לפי תומו, ''את ירית בד''ר גבהארדט, לא כן?''

הייתה זו שיטה בלתי מקובלת להבלטת עובדה חשובה, אולם לייבוביץ נקט בה באופן מחושב. שאלתו הפתאומית עוררה באחת את תשומת ליבם של המושבעים, שהשתעממו מתיאורי החיזור והמתנות. משנתחדש עניינם של תריסר האנשים הללו במשפט, שב לייבוביץ וחקר את ורה על יחסיה עם גבהארדט.

היא אמרה שהוא היה אדם משכיל, מקסים, אדיב ומשעשע. היא סיפרה שיצא למסע עסקים קצר לאירופה, ובשובו אמר לה שהוא אוהב אותה. באותה הזדמנות גם גילה לו שיש לו אישה ושני ילדים בגרמניה. ''אבל הוא מעולם לא הציג אותה אשתו'', הוסיפה ורה, ''תמיד כינה אותה בשם תיאה. הוא אמר שכבר עשר שנים אינו מתגורר איתה. שאין ביניהם כל אהבה, ושבתנאים הקיימים עתה בגרמניה אין אלה אלא נישואין על הנייר בלבד. הוא אמר שהחוק אוסר עליהם להיות נושאים בכל צורה אחרת''.

בכך כיוונה ורה לחוקי נירנברג, שאסרו על גרמנים לקיים מגע מיני עם יהודים או להתחתן עימם. לייבוביץ, יהודי בעצמו, רצה להבליט את העובדה הזו כדי להראות עד כמה ביזה גבהארדט את אשתו היהודייה בגרשו אותה מעל פניו ובנתקו את יחסיה עימה. הוא רצה להבהיר שגבהארדט עצמו היה נאצי ושיחסו לאישה שעמדה עתה על דוכן העדים נגזר מהשקפות הנאציזם. אבל בנקודה זו התערב השופט קולינס והבהיר בתקיפות שלא יתיר לדון בבית המשפט על הפוליטיקה הנאצית.

- ''הוא אמר לי שהוא אוהב אותי'', סיפר ורה, ''ואחר כך אמר שהוא שונה מגברים אחרים; שהוא אדם בלתי רגיל. חוקים רגילים, אמר, יש להם תחולה על אנשים רגילים. ואילו לגבי אדם יוצא דופן יש צורך בקנה מידה אחר. אני...אני הוקסמתי ממנו''.

ליבה של ורה הלך שבי אחר המשכיל הגרמני האמיד והכריזמטי. אחרי כמה חודשים של חיזורים נמרצים מצידו, הסכימה ללכת אחריו. במאי 1935 נסעו השניים ללייק ג'ורג' ושם נרשמו במלון מקומי כד''ר וגברת גבהארדט. הגרמני אף הציע לה להינשא בניו יורק ולהתעלם מנישואיו הקודמים בגרמניה. ורה סירבה. ''זו תהיה ביגאמיה'', אמרה בתוקף, ''לא בא בחשבון''.

כשחזרו לניו יורק הבטיח לה גבהארדט שיישא אותה לאישה באביב הבא ואף נתן לה טבעת אירוסין. הוא הבטיח שעד למועד שקבע יסדיר את ענייניו בגרמניה, יתגרש ולא יותיר עוד שום מכשול חוקי בפני נישואיהם. כדי להוכיח שלוורה היה יסוד להאמין שאהבתו של גבהארדט כלפיה כנה ושהוא באמת מעוניין לשאתה לאישה, הקריא לייבוביץ בפני בית המשפט כמה מכתבים שהחליפו השניים שעה שגבהארדט שהה במסעותיו באירופה ובקנדה. במכתבים אלה החליפו השניים הצהרות אהבה לוהטות, נשבעו לחיי נצח ותכננו תוכניות משותפות לעתיד. באחד המכתבים ששלח לה כתב: ''נערתי היקרה, לו ידעת מה נכסף אני לראותך, כמה אני זקוק לך. בקרוב אהיה שוב שלך, ואז אהיה כולי שלך...''. במשפט אחרון זה ראתה ורה המאוהבת הצעת נישואין. ככל הנראה, האמינה, עלה בידי פריץ לסלק את כל המכשולים החוקיים הקשורים בנישואיו הקודמים.









ב-‏8 בנובמבר 1935 חזר פריץ גבהארדט לניו יורק. בינתיים שכרה ורה חדר בבימן טאוארס. פריץ הגיע לחדרה היישר מן הספינה שהביאה אותו לנמל מנהטן. הוא נשק לה, סיפר לה עד כמה קשתה עליו הפרידה ממנה וסיים בקביעה פסקנית. ''בדצמבר אני נוסע שוב לאירופה'', אמר, ''והפעם את תבואי איתי''.

- ''ומה אמרת לו?'' שאל לייבוביץ.

- ''אמרתי לו שאם כן, עלי למהר ולשלוח את ההזמנות לחתונה'', השיבה ורה, ''ואז הוא אמר לי שלמרות שהוא אוהבת אותי ואינו יכול לחיות בלעדי, הוא גילה בשעת מסעותיו שאין הוא אחד מאותם גברים המתאימים לחיי נישואין. הוא רצה שנמשיך ביחסינו כמו קודם?''

ורה סיפרה שאמרה לו כי אינה מוכנה להמשיך באורח חיים כזה. היא רצתה בית ובעל ולא רומן עם גבר נשוי. גבהארדט חיסק אותה בזרועותיו, אך היא דחתה אותו ואמרה לו שעליה לחשוב על כל העניין. היא הלכה לטייל, אכלה במסעדה בגפה וכשחזרה לדירתה מצאה שם זר פרחים שגבהארדט שלח לה. למחרת הזמים אותה גבהארדט לסעוד עימו, הודיע לה שלעולם לא תמצא גבר כמותו וניסה לשכנעה שיחסיהם יכולים להימשך במתכונת זהה לזו שאיפיינה אותם קודם לכן. ''מה ההבדל אם אנו נשואים או לא?'' שאל.

אבל ורה לא ויתרה. היא עמדה בתוקף על דעתה, ולאחר מכן עזבה את המקום בטענה שעליה לסיים עבודה כלשהי. בימים הבאים הפעיל עליה גבהארדט לחץ במטרה לשכנעה לסגת מדרישתה להינשא כדת וכדין. הוא אף זרק לה מפתח לדירתו. ''אם תשני את דעתך, עלי אלי'', הציע, ''דלתי תהיה תמיד פתוחה בשבילך''.

אפס, בנקודת הזמן הזו כבר החליטה ורה לסיים את יחסיה עימו. היא אמרה לו זאת, אך הוא סירב לקבל את החלטתה. הוא חזר ונפגש עימה, קרא לה מהמכתבים שכתבה לו והזכיר לה את חופשתם הקסומה בלייק ג'ורג'. ''מעולם לא עזבה אותי אישה'', אמר ביהירות, ''וגם את לא תעזבי אותי''.

הם חזרו לביקמן טאוארס וורה הלכה לדירתה, התפשטה, לבשה את כתונת הלילה שלה ושכבה לישון. שנתה הופרעה כשזמן מה לאחר מכן צילצל הטלפון. פרית גבהארדט היה על הקו. הוא סיפר לה כי הוא סובל מכאב עז ואמר כי אינו יכול למצוא את כר החימום החשמלי שלו. ורה, שכבר טיפלה בעבר במחושי הבטן שלו, הסכימה לעזור. ''הכר שלי מקולקל'', אמרה לו, ''אעלה לחפש את הכר שלך, ואם לא אמצא אותו, אנסה לשים לך תחבושת חמה''.

ורה לבשה חלוק מעל כתונת הלילה, השתחלה לזוג נעליים ועלתה אל דירתו של גבהארדט. הוא קיבל את פניה במאור פנים. היא אמרה לו שבמצבו לא היה צריך לקום מהמיטה והכריחה אותו לחזור ולשכב. היא שמה את ידה על מצחו. פניו היו אדומות, והיא אמרה בליבה שאם יש לו חום, מטב שלא להשתמש בחימום להפגת הכאב. למרות זאת, ניגשה אל שולחן הכתיבה, שבו נהג להחזיק חפצים שונים וחיפשה שם את כר החימום. בין הפריטים שהחזיק גבהארדט בשולחן היו צווארונים, עניבות – ואקדחה של ורה, אותה נטל מידיה ושמר אצלו.

דרמה בבית המשפט. התובע אובריאן זועק ''לא תרצח!'' אל עבר הנאשמת ההמומה, שעה שלייבוביץ מביע בקול את התנגדותו לדברים (מקור תמונה 3).

לייבוביץ שאל אם הרגישה בכך שפריץ קם ממיטתו. ורה השיבה בשלילה. ''לא עד לרגע שבו אחז בי מאחור'', אמרה, ''הוא אחז במרפקי ומשך אותם אחורנית. אמרתי: 'אם אין לך צורך בי, אלך'. אבל הוא אמר: 'לא, את לא הולכת. תשארי כאן כל עוד ארצה בכך'. הוא הרים אותי והשליך אותי על המיטה. אחר כך הטיל את עצמו עלי והחזיק את זרועותיי מעל לראשי. התחננתי: 'בבקשה, תן לי ללכת. אני שונאת אותך. אני שונאת אותך. אצעק וכל האנשים בבניין ידעו מה אתה עושה'. הוא אמר: 'אני בטוח שלא תצעקי. את פחדנית. אל תשכחי שאת נמצאת בחדרי ולא אני בחדרך'''.

כאן נפתחה מסכת של שאלות ותשובות שבהן נצטיירו פרט הדרמה, שהתקרבה במהירות אל סיומה הקטלני. ורה סיפרה שגבהארדט התגבר על התנגדותה ואנס אותה. ''הכאב היה בלתי נסבל'', אמרה בזעזוע, ''שכבתי על המיטה ונאנקתי. ואז הושיט את ידו אלי שוב, ואני זינקתי מתוך המיטה. חיפשתי את נעלי. ראיתי אחת מהן מוטלת על המכתבה. אחת הייתה מוטלת בין המצעים. נעלתי אותן ואמרתי: 'אני שונאת אותך. אני לא רוצה לראות אותך יותר, חיה שכמותך'''.

''עמדתי ליד המכתבה ונעלתי את נעלי'', המשיכה ורה וסיפרה, בתשובה לשאלותיו של לייבוביץ, ''כאשר אמרתי זאת, הוא קם מעל המיטה. הוא קילל. הוא גידף אותי והשתמש במלים שכמותן לא שמעתי מעולם בגרמנית. אינני זוכרת הרבה מהן. הוא השתמש במילה אחת שפירושה 'זונה ארורה שכמותך'. אחר כך אמר: 'את לא כמו הנשים האחרות שלי, אבל תהיי כמותן לפני שתעזבי את החדר שלי. אעשה אותך כמותן. אכריח אותך לעשות כל מה שאני רוצה שתעשי'''.

- ''ומה קרה אז?'' שאל לייבוביץ

- ''אני אמרתי: 'תן לי ללכת, תן לי ללכת'...'', ורה פרצה בבכי וניסתה איכשהו להמשיך בדבריה כשכל גופה רוטט, ''הוא הרים את כתונת הלילה שלו...הוא לקח...הוא לקח את איבר המין שלו...''.

רטט של בכי הציף אותה והיא קטעה את המשפט באמצעו. השופט קולינס ניסה לעודד אותה להמשיך בדבריה וביקש ממנה למשול ברוחה ולספר למושבעים כל מה שקרה. היא עשתה מאמץ גדול להתגבר על רגשותיה ואחרי מספר דקות הנהנה בראשה לאות שהתאוששה.

- ''המשיכי'', אמר לה השופט.

- ''הוא אמר: 'תעשי כל מה שאני דורש ממך''', סיפרה, ''הזדעזעתי. אמרתי: 'לא, לעולם לא'. נזכרתי באקדח ולקחתי אותו בידי. הוא קרב אלי בניתור ואמר: 'זונה ארורה, אהרוג אותך', ומייד לאחר מכן תפס את ידי. הוא משך אותי אליו ואני נחלצתי מידיו. וברגע זה נפלט כדור''.

- ''ומה קרה?'' שאל לייבוביץ.

- ''הוא נפל על הספה והתרומם בקושי''.

- ''הוא נפל על הספה והתרומם בקושי?''

- ''ושוב ניסה לתפוס אותי בידיו''.

- ''שוב ניסה?''

- ''ואז יריתי בשנית''.

- ''כמה פעמים ירית?''

- ''אינני יודעת''.

- ''האם חששת שהוא עומד לבצע בך פגיעה גופנית חמורה?''

- ''כן''.

- ''האם חששת שהוא עומדת לעשות בך מעשה סדום?'' שאל לייבוביץ.

הסניגור הכין את הקרקע לקראת פריט המידע החשוב ביותר במשפט הזה, אותו פריט מידע שיסביר מדוע בכלל ירתה ורה בפריץ. מעשה סדום הוגדר בסעיף 690 של החוק הפלילי כביצוע מין אוראלי או אנאלי בגבר או באישה.

- ''חכה!'' צעק מיילס אובריאן ממקום מושב התובע. הוא לא רצה להניח ללייבוביץ לפתח באוזני המושבעים את התיזה שהירי היה מוצדק – וביצוע מעשה סדום בגופה של ורה היה עלול להביא אותם בדיוק למסקנה זו ולערער את עמדת התביעה.

- ''ההתנגדות מוצדקת'', אמר השופט קולינס. הוא הסב את ראשו אל הקצרן. ''מחק את זה'', הורה לו, אין לזה שום שייכת עם העדות שנמסרה''.

- ''אני מתנגד'', קרא לייבוביץ ממקומו.

פרצה מהומה בבית המשפט. כולם צעקו בעת ובעונה אחת. השופט היכה בפטישו בכעס. אובריאן יצא מכליו וטען שלייבוביץ מנסה לשים דברים בפי העדה. לייבוביץ ידע שוורה טרם סיפרה למושבעים מה היה הדבר שהביא אותה להרוג את גבהארדט. הוא ידע שבגלל סירובה להשתמש במלים המכוערות שיבהירו את התמונה, היא נמנעה מלומר את הדברים בצורה המפורשת ביותר. יתכן שהמושבעים לא ראו במעשה האונס סיבה מספקת להריגה. מה ציווה עליה לעשות אחרי האונס, בעמדו לפניה כשהוא מחזיק באיבר מינו?

ורה סטרץ הייתה בחורה מחונכת ועדינה. היא נעה בכסאה בחוסר נוחות, מבוישת, נחרדת מהאפשרות שתצטרך לספר לכל האנשים הללו מה בדיוק קרה באותו מעמד. היא בושה בעצמה, חרדה לחלוטין שאם תספר מה קרה שם, תהיה לצחוק ולבוז בעיני הקהילה כולה. ולייבוביץ, שהבין כי המושבעים עלולים לפרש את שתיקתה שלא כהלכה, נאלץ להפעיל את כל תחבולותיו המילוליות כדי להוציא ממנה את המלים המפורשות.

בסופו של דבר עלה הדבר בידו. ורה סיפרה, נסערת מאוד, מה קרה באותו לילה בדירה בביקמן טאוארס. היא סיפרה כי גבהארדט נהג בה בזילזול, כפי שנוהגים באישה שיש לנצלה. ''אם את רוצה שזה יהיה הלילה האחרון, עלייך לדאוג שיהיה זה לילה טוב'', אמר לה בגסות.

מה שגבהארדט דרש מוורה היה שתבצע בו מין אוראלי. סעיף 690 של החוק הפלילי האמריקני הגדיר אז את המעשה הזה כמעשה סדום. אולם לייבוביץ, שרצה להעביר את אווירת ההשפלה מהחדר בביקמן לאולם בית המשפט, אילץ את ורה להשתמש במלים המכוערות בהן תיאר גבהארדט את האקט. וכאשר חזרה על הדברים פעם אחת, דרש ממנה השופט קולינס לחזור עליהם פעם נוספת בקול רם יותר. ולאחר שעשתה זאת – התעלפה.

מה שגבהארדט דרש ממנה תאם למנהג שרווח אז בקרב ידידיו הנאציים, כלומר לנצל אישה ולא לאהוב אותה. ביקורו בגרמניה לימד אותו את דרכי ההתנהגות והשקפת העולם של הנאצים. בין השאר, ביקר בברלין ונפגש עם רבים ממנהיגיה הצעירים של התעשייה הגרמנית, שכולם היו חברי המפלגה. הוא הלך איתם למסיבות ולנשפים, ושם הראו לו מה מקומה של האישה בגרמניה החדשה. בגרמניה של אותה תקופה הפך החיזור המסורתי לעניין מיותר, שלא לומר כמעט מגונה. נערות נענו בקלות לדרישותיהם של גברים בעלי עמדה בחוגי הפוליטיקה והתעשייה וגבהארדט גילה שגם הוא אישיות רצויה בחוגים אלה, ולפיכך יכול ליהנות מאמות המידה השרירותיות שהן נחלת אדוני הגזע הארי.

חבריו של גבהארדט בגרמניה דגלו בפילוסופיה הניטשיאנית, שאלפרד רוזנברג ורודולף הס ציטטו ממנה על ימין ועל שמאל. הפגנת עדינות כלפי נשים נחשבה אות של חולשה. לפי השקפת העולם הנאצית נבראה האישה לצרכי פרייה ורבייה בלבד, או לשם תענוג, אך לא על מנת להיות שותפה להנהגה ולקבלת ההחלטות. ''אדם היה חייב להראות את אדנותו כלפי האישה בהשפילו אותה, בהכריחו אותה לנהוג בהתאם לפקודותיו'', כתב על כך העיתונאי והסופר האמריקני קוונטין ריינולדס, ''המעשה המיני הרגיל היה בו, לדעתם, משום שוויון, משום ביטוי לשותפות המינים שהייתה מאוסה בעיני האדם העליון בן גזע האדונים''.

ורה סטרף ופרקליטה לייבוביץ (מימין) יוצאים מבית המשפט לאחר אחד עשר ימים מתישים. סוף טוב לפרשה עגומה (מקור תמונה 4).

גבהארדט הושפע עמוקות מתפיסה זו. אין ספק שפעם אהב את ורה באמת, אולם ביקורו בגרמניה לימד אותו שאהבה אינה אלא חולשה שאינה לפי כבודו של מנהיג מבטיח שכמותו. הוא החלי לפעול על פי אותו כלל שהנאצים חובבי ניטשה נהגו לצטט מתוך כתבי הפילוסוף המנוח: ''הולך אתה אל נשים? אל תשכח את השוט!''.

באווירה ששררה אז בניו יורק הצטייר ניסיון הכפייה האוראלית של גבהארדט כחמור לא פחות, ואולי אף יותר, מהאונס עצמו. הוא רצה להשפיל אותה עד כדי כך, שיצר אצלה געש פנימי שבו התערבלו יחדיו שחיתות, בושה, פחד וזעם. לא ברור איזה רגש מכל אלה הוא שהביא אותה להוציא את האקדח ממגירת המכתבה ולירות במי שפעם היה אהוב ליבה.

אחרי שהתאוששה מעט, סיפרה ורה שלאחר הירי הלכה לחדרה, פשטה את כתונת הלילה ספוגת הדם שלה ולבשה אפודה וחצאית. היא רצתה להימלט על נפשה, אבל לא היה לה כל מושג לאן בדיוק. כך קרה שנמצאה על ידי המשטרה בפתח הבניין.

ורה עמדה יפה בפני חקירתו הנגדית של מיילס אובריאן, ולמעשה לא סתרה את דברי עצמה בשום נקודה מהותית. לאחר ארבע שעות, כשהסתיימה סוף סוף החקירה, ירדה ורה, סחוטה גופנית ונפשית, מדוכן העדים, ושקעה בכסאה כשהיא חסרת אונים.

לייבוביץ ביקש לבטל את האישום ברצח מדרגה ראשונה בטענה שלא עלה בידי התביעה להוכיח זאת במהלך המשפט. השופט, שעתה היה נתון בספק כבד לגבי אשמתה של ורה, רמז לאובריאן שיתכן והאישום יבוטל בהליך הערעור. אבל אובריאן התעקש: ''האם אין חבר המושבעים עלול להגיע למסקנה שהיא לקחה את האקדח עימה?'' שאל. בנקודה זו היה לייבוביץ רגוע לגמרי. הוא ידע כי אין כל עד לכך שוורה תכננה את הרצח מראש, נטלה עימה את אקדחה וירתה ממנו בקור רוח בגבהארדט בדירתו.

לייבוביץ היה – ועדיין הינו – אחד מגדולי הליטיגטורים שנכנסו בשערי בתי המשפט של ארצות הברית. נאום הסיכום שלו בפני המושבעים היה מלאכת מחשבת שעיקרה פענוח המנטליות האנושית וניגון על מיתריה הרגישים ביותר. הוא הודיע שלא יסתפק בפסק דין של פשרה, כלומר בהרשעה בהריגה בדרגה נמוכה יותר (שעונשה פחות ממוות), אלא דרש זיכוי מלא. הוא שאל רטורית מדוע לא באה גברת גבהארדט להגן על זכר בעלה שנרצח על ידי מאהבתו. ''אילו הייתה נערה אומללה זו הרפתקנית או פרוצה, האם לא הייתה האישה מופיעה כאן?'' שאל, ''אילו היה גבהארדט אדם הגון, האם לא הייתה אשתו יושבת כאן בבגדי אלמנותה?''

הוא ביקש לפורר ככל האפשר את הדימוי של הרפתקנית חסרת מעצורים שניסתה התביעה להדביק לוורה סטרץ. ''הסתכלו נא בנערה אומללה זו'', אמר למושבעים, ''האם היא נראית כפרוצה? האם היא נראית כהרפתקנית? האם קיבלה מידי גבהארדט אפילו פרוטה אחת? האם שילם את שכר הדירה שלה? הרי היו לה שלושים וחמישה אלף דולר משלה. איזה מין גבר היה זה? מה היה לו להציע לה? היא רצתה בית וחיי משפחה הגונים. היא רצתה ליצור מצב שבו תוכל לומר לשכנתה: 'הכירי נא את בעלי, ד''ר גבהארדט'. זה היה כל מה שרצתה מפריץ''.

הסניגור עמד בתוקף על דעתו שלא הובאה כל הוכחה שוורה הרגה את גבהארדט במחשבה תחילה. נהפוך הוא. הוא הטיל את האתגר לפתיחה של התביעה. ''אדרבה'', אמר לאובריאן, ''הוכח שלא הייתה רשאית להרוג אדם זה לפי החוק''. אחר פנה אל המושבעים שוב ואמר להם: ''בבקשה, הרחיקו מלבכם כל מחשבת חטא. אם אישה נכנעה פעם אחת לרצונו של גבר, אין הדבר מייב אותה לשוב ולעשות זאת. אם גבר תוקף אשת רחוב, הוא אשם ממש כאילו תקף בתולה. הוא אשם בפשע חמור. ואם היא מנסה למנוע זאת, אין להאשימה ברצח, בהריגה או בכל דבר אחר''.

הנוכחים באולם בית המשפט יכלו לחתוך את המתח בסכין. חלקם הבחינו בדמעות שזלגו על לחייה של ורה כאשר לייבוביץ קבע שגבהארדט נמנה על הגברים החשובים בעיני עצמם יותר מכל אישה. ''מי יודע מה היה נופל בחלקה של נערה זו אלמלא נמצא שם האקדח!'' הרעים בקולו.

ואז קום אובריאן לשאת את נאום התביעה. הוא תיאר את ורה כ''סרפד, ולא סיגלית כפי שאמר כאן הסניגור''. הוא תקף את טענות הסנגוריה ופעם אחר פעם הפנה אצבע מאשימה לעבר הנאשמת. ''אתם, המושבעים'', קרא בהתרגשות, ''לא נשבעתם על ספר פילוסופיה, אלא על ספר התנ''ך. ובספר זה אין מבדילים בין עשיר ועני, בין שחור ולבן, בין גבר ואישה. חוק אחד יש בספר זה לכל המעמדות לא צרח!''

ורה נרעדה לרגע וכיסתה בידיה את עיניה. אובריאן המתין רגע, מנצל את הדומיה ששררה באולם כדי להדגיש עוד יותר את המימד הדרמטי. ואז פנה אל הנשאמת, הרים מולה את אצבעו וצעק בקול רם: ''לא תרצח!''

ורה ההמומה פרצה בבכי תמרורים. היא התחננה בפני התובע שלא יצעק עליה. אובריאן המשיך בדבריו. הוא ניתח את כל העדיויות ולגלג על ''כישרונו הבימתי של מר לייבוביץ'', אותו השווה לזה של אדווין בות'. הוא טען כי ורה רצחה את פריץ בשל קנאתה לו. ''מדברים על הקדחת שלהטה בעורקיו של המנוח'', אמר, ''אך עוברים בשתיקה על החום שיקד במוחה של אישה זו מפני שגבהארדט לא היה מוכן לוותר על אשתו למענה''. הוא לגלג על דמעותיה של הנאשמת והגדיר את התמוטטויותיה כ''הפגנת התרגשות המבוימת יפה''. ''אם לא ראיתם מימיכם משחק בימה טוב, הרי יכולתם לראותו כאשר עלתה על דוכן העדים'', קבע, ''היא אישה בעלת ניסיון, לא ילדה. היא נמרה כאשר מרגיזים אותה. וכי מה היא טוענת להגנתה. פשוט: 'אני אישה'. היא רצתה את גבהארדט ויהי מה''.

נאומו של אובריאן הסתיים, והשופט קולינס פנה לתת הוראות למושבעים . חמש שעות ארך הליך זה, בו הבהיר השופט למקבלי ההחלטה את ההבדלים בין רצח מדרגה ראשונה לרצח מדרגה שנה, דיבר על מידת המהימנות של העדים וכן הלאה. לאחר מכן יצאו המושבעים מן האולם והתכנסו בחדרם כדי לדון במה ששמעו ולהחליט על פסק הדין.

כעבור שלוש שעות הודיע שמש בית הדין, סם בות', כי חבר המושבעים הגיע לכלל הסכמה. ורה נכנס לאולם, ובעקבותיה בות' הקשיש. השמש החביב עמד לצידה של ורה במשך כל אחד עשר ימי המשפט. תמיד היה במקום כדי להגיש לה כוס מים או לעודדה במילה חמה. היא ישבה במקומה, חיוורת כסיד, ובות' טפח על שכמה בניסיון לרומם את רוחה.

המושבעים התיישבו במקומם. דובר ההרכב, הבנקאי מווירג'יניה קרטיס לי, קם ממקומו, וקרא בקול ובהטעמה: ''לא אשם''. סם בות' חייך בסיפוק. הוא היפנה את פניו לוורה ואמר לה: ''אמרתי לך שלא צריך להתייאש''. ורה נעצה בו עיניים נדהמות, כאילו אינה מבינה את שהתרחש זה עתה. כמה נשים שנכחו באולם השמיעו קריאות שמחה. השופט קולינס, שזעם על הרעש, דפק בפטישו על השולחן וקרא: ''הנאשמת חופשית''.

לייבוביץ נטל את זרועה של ורה והוציא אותה מאולם בית הדין.

למחרת בבוקר הסכים לייבוביץ לאפשר לעיתונאים לשוחח עם ורה במשרד עורכי הדין שלו. היא הייתה מוכנה לדבר על שני אנשים בלבד: סם בות' וסם לייבוביץ. את שניהם שיבחה על אדיבותם ועל העידוד הרב שהזריקו לה ברגעיה הקשים. ''חששתי רק מפני בית הסוהר'', אמרה, ''ומר לייבוביץ הציל אותי ממנו''.

- ''ודאי'', התלוצץ אחד העיתונאים, ''הרי הוא קיבל שכר עבור זה''.

- ''לא'', מיחתה ורה, ''לא הייתה לי פרוטה. לא יכולתי לשלם לו דבר''.

- ''ומה בדבר שלושים וחמישה אלף הדולר שאימך הורישה לך?'' שאל עיתונאי אחר.

- ''הוצאתי אותם מזמן'', השיבה, ''הוצאתי הרבה על לימודי ועל ספרי. נסעתי כמה פעמים לאירופה. עכשיו אין לי פרוטה, וגם לאבי לא''.

- ''אין דבר'', אמרה כתבת אחרת ברחמים, ''אל תניחי לפרשה זו להרוס את חייך''.

- ''חיי כבר הרוסים'', אמרה ורה במרירות, ''הם כבר הרוסים''.









מקור החומר המצוי כאן הוא בספרו של של קוונטין ריינולדס, בית דין. הספר תורגם לעברית על ידי ש. שניצר ויצא לאור בתרגומו העברי בשנת 1954 בהוצאת כתבים, תל אביב. מסיבה טמירה כלשהי, העדיף ריינולדס שלא להשתמש בשמה המקורי של הנאשמת וכינה אותה, לצרכי ספרו, בשם לאורה פאר.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הספר ''בית דין''   טל   יום ב', 20/09/2010 שעה 11:23   [הצג]   [3 תגובות]
מרתק   ח לי   יום ב', 20/09/2010 שעה 11:57   [הצג]
(ללא כותרת)   עדו ר   יום ג', 21/09/2010 שעה 13:26   [הצג]
תודה על איזכור מפורט של סיפור מרתק   המחסנאית   יום ג', 21/09/2010 שעה 17:47   [הצג]
איזה זכרון נוסטלגי   קרייזי   יום ג', 28/09/2010 שעה 11:57   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   שירי   יום ו', 15/10/2010 שעה 9:13   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©