''לא חשבתי שיש ויכוח''
שבת, 10/07/2010 שעה 20:46
יעל דיין הייתה חברת כנסת במשך אחת עשרה שנה. היא עשתה לעצמה שם כיונה פוליטית מובהקת וכפעילה נמרצת למען זכויות המיעוטים, הנשים והקהילה ההומו-לסבית. בין היתר, גם הייתה פעילה ב''שמיניית רמון'', אותה חבורה שהתאגדה סביב מועמדותו של חיים רמון לראשות המפלגה והתפרקה לחלוטין לאחר כניסתו של אהוד ברק לחיים הפוליטיים. דיין, שהגדירה עצמה תמיד כאשת שמאל, קיימה אז מגעים פוליטיים עם ברק, שמיצב את עצמו במרכז הפוליטי ומעט ימינה ממנו, בין השאר במטרה למשוך קולות ממצביעי הימין המתון ומהעולים החדשים למפלגה שעל ראשותה התכוון להתמודד. חלק מאותם מגעים אני חושף כאן עתה, במכתב המתפרסם לראשונה. דיין מנסה לברר בו את המכנה המשותף האידיאולוגי שלה עם ברק ודוחקת בו לקיים דיון אידיאולוגי במישור הפנים-מפלגתי. יום אחד המכתב הזה יצוטט על ידי הביוגרפים של שניהם.









יאן הוס היה הוגה דתי ומהפכן צ'כי, שייסד תנועה דתית שהתבססה על רעיונותיו של ג'ון וייקליף בימי הביניים. וייקליף, שפעל במאה ה-‏14, טען, כי הכמורה חייבת למשוך ידה מכל החזקת רכוש; שומה עליה להיות ענייה ולעסוק במעשים טובים. הוא הפיץ את התורה, כי כתבי הקודש הם קנה מידה קובע ויחידי בענייני דת, וכי כל אדם יכול להיוושע על ידי אלוהים במישרין, ללא עזרת הכמורה. כן האמין, שעל טקסי הפולחן בכנסייה להיות פשוטים וצנועים יותר. לפי וייקליף והוס, לאף אפיפיור או בישוף אין זכות להרים חרב בשם הכנסייה, ותפקידם של אנשי הדת הוא לנהוג כמצוות הנצרות ולהתפלל בעד אויביהם ולברך את מקלליהם. מחילה נוצרית נקנית באמצעות חרטה הבאה מן הלב, ולא באמצעות כסף. במלים אחרות, תורה שלא תאמה את התפיסה האורתודוכסית של המימסד הכנסייתי. תורה זו זכתה לתמיכה רבה בקרב הצ'כים ולרדיפתו על ידי האפיפיור ובני-בריתו. הוס נעצר, הושלך לכלא, נשפט, הוקע ככופר ונידון למוות בשריפה. כאשר הוצת המוקד, ניגשה אישה זקנה והוסיפה זרד למדורה. האישה עשתה את המעשה מתוך אדיקות דתית גמורה שעוררה אפילו את התפעלותו של הוס, ועל קר, בעודו עקוד אל העמוד: ''הו, תמימות קדושה'' (''O sancta simplicitas!'').









על התמימות המופרזת הזו חשבתי גם כשעיינתי שוב במכתב ישן-נושן שכתבה יעל דיין לאהוד ברק - מכתב שלא פורסם מעולם. דיין הייתה אז עדיין חברת השמינייה, אותה קבוצה של פעילים צעירים בעלי עמדות יוניות שחתרו למודרניזציה של מפלגת העבודה והתאחדו סביב מנהיגותו המוסכמת של חיים רמון. לבד מרמון ודיין נמנו על אותה קבוצה גם אברום בורג, יוסי ביילין, עמיר פרץ, נואף מסאלחה, חגי מירום ושמואל אביטל (נסים זוילי קדם לאביטל, אבל עזב). לאחר הבחירות הכלליות ב-‏1996, בהן נוצח שמעון פרס על ידי בנימין נתניהו, רצתה השמינייה להריץ את רמון לתפקיד יו''ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה לקראת הבחירות הבאות.

ברק, שזיהה ברמון את האיום המשמעותי ביותר מבחינתו, פעל כדי לנטרל אותו בהקדם. היה לו חלק מרכזי בגירסה שפרסמו שלושה עיתונאים מ''מעריב'' – בן כספית, אילן כפיר וחנן קריסטל – על תבוסת העבודה בבחירות. בספר זה, ''ההתאבדות'', נפרשה מסכת האשמות נגד רמון שהסבירה, למעשה, כי הלה מנע מפרס ומברק מידע חיוני במהלך הקמפיין, ובכך הכשיל הלכה למעשה את פרס. ברק והשלושה לא נרתעו מהרמיזה שמהלכים אלה של רמון נבעו משיקולים פוליטיים ברורים. הספר היכה גלים בציבוריות הישראלית, חלקים ממנו פורסמו בעיתונים והוא דוסקס בכל תכנית רדיו וטלוויזיה שעסקה באירועי השעה.

זה היה הצעד הראשון. הצעד הבא של ברק היה לפרק את השמינייה כהתארגנות פוליטית. לרמון נרמז שיקבל תפקיד בכיר בממשלת ברק, לכשזו תקום. נואף מסאלחה הבין מברק שלא יהיה נציג מיעוטים בכיר ממנו במערך הכוחות הפוליטי החדש. חגי מירום יצא מברק עם הצעה לכהן כמזכ''ל העבודה, תפקיד ארגוני רב חשיבות שחולש על המנגנון המפלגתי (מירום לא ידע אז שברק דיבר עם עוד שני ח''כים לפחות על תמיכתו בהם לאותו תפקיד – אורי אור ורענן כהן). אט-אט התפוגגה האנרגיה הפנימית של השמינייה ואנשיה החלו לשקול את עתידם האישי לצד הכוכב הפוליטי העולה שמעמדו בסקרים הלך והתייצב.

יחסי ברק עם יעל דיין היו טובים במשך רוב אותה תקופה. הם היו בעלי גיל דומה (שניהם נולדו באותו תאריך, 12 בפברואר, ודיין מבוגרת מברק בשלוש שנים), גדלו בהתיישבות העובדת, הכירו היטב את צה''ל ומנגנוניו וגיבשו עמדות אישיות דומות כלפי אופייה הרצוי של ישראל כחברה. אלא שבעוד שדיין הייתה אידיאליסטית שביקשה לעשות את הפוליטיקה מנוף לשינוי חברתי, ברק השתמש בסדר היום הפוליטי כדי למנף את העצמתו האישית. בעוד שדיין ביטאה נכונות חסרת פשרות לוויתורים טריטוריאליים ולחזרה לקווי 1967, ברק הסתייג מהתחייבויות כאלה (אם כי במידה רבה חשף את עמדותיו בוועידת קמפ דייוויד ב-‏2000). שעה שדיין פעלה למען זכויות נשים, מיעוטים וחד-מיניים, העדיף ברק להתמקד, כפי שעשו מנהיגי מפלגה רבים לפניו, בענייני חוץ וביטחון בלבד.

ההבדלים הללו, שניכרו מייד עם תחילת הקריירה הפוליטית של שניהם, הפכו ברורים ובולטים יותר עם השנים. וכמה אופייני שדיין פרשה מהעבודה על רקע מה שראתה כהתנוונותה הפוליטית והמוסרית – בעוד שברק עצמו עזב בעקבות כישלון אלקטורלי, חזר ובימים אלה משלים את פירורה הסופי בעקבות סדרת פעולות שאינן מקובלות על מרבית חברי מפלגתו שלו.









אבל לא על אלה באתי לדבר כאן. באתי להראות את מכתבה של דיין לברק, בניסיון להסביר לו את השקפת עולמה בנושאים שעל סדר היום. כדאי לקרוא ולהפנים: יעל דיין באמת האמינה אז שפוליטיקאי חסר גייסות ממפלגת העבודה יכול לשכנע את העומד בראשה שיש לגבש עמדה מפלגתית מוסכמת בנושאי השעה. שזכותו להביע בעצמו עמדה כלשהי ולהציגה כעמדת המפלגה מבלי שזו נשאלה ודם לכן לכך או התבקשה לדון בנושא הזה, אינה בדיוק זכות טבעית וברורה. שבירור פנימי של עמדת המפלגה – במיוחד לקראת בחירות (שהיו צפויות אז להתקיים בשנת 2000, ובשל בקיעים בממשלת נתניהו הוקדמו בסופו של דבר ל-‏1999) – היא חלק מהפלורליזם שמנהיג העבודה אמור לקבל על עצמו.

שלוש מחוות בולטות עשתה דיין לברק במכתב שאותו אני מביא כאן: סיפרה לו שסירבה להגיב בתקשורת על התבטאויות שלו שאותן ראתה כבעייתיות; הסבירה שאינה מעוניינת לתגמל פוליטית את יוסי ביילין (שכשזכור, היה שותפה הפוליטי בשמינייה, ולאחר מכן במרצ, ובאותה תקופה היה היחיד מתוך החבורה שהתמודד על ראשות העבודה מול ברק); והודיעה שבחלק מתפיסתו את התהליך המדיני (''הקדמת הסדר הקבע על חשבון הסדרי הביניים''), הוא יכול לראות בה שותפה לעמדותיו. לתומה סברה, כנראה, שתצליח בכך להתקרב אליו איכשהו. ההיסטוריה הוכיחה שטעתה. ההיסטוריה גם הוכיחה שברק נכשל בניסיונו להביא לשינוי במערך המדיני במזרח התיכון ובהנהגתו את מפלגת העבודה. חלק מהכישלון יכול אולי להיות מוסבר במה שבוקע בין השורות מן המכתב הזה – שיום אחד אולי ישמש היסטוריונים בכתיבתן של שתי ביוגרפיות, לפחות.









 
 









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
השמיניה שהכזיבה   אבי   שבת, 10/07/2010 שעה 21:04   [הצג]
דוקומנט היסטורי ממדרגה ראשונה   אילן כהן   שבת, 10/07/2010 שעה 22:57   [הצג]
דבר הנוקדן.   עמית   יום א', 11/07/2010 שעה 2:22   [הצג]
תיקון שגיאה   גואו יאיא   יום א', 11/07/2010 שעה 4:37   [הצג]
תודה על התיקונים   אורי קציר   יום א', 11/07/2010 שעה 7:30   [הצג]
מזכיר לי   לידיה כרמלי   יום א', 11/07/2010 שעה 15:39   [הצג]
הערב קטנונית   מהגג   יום א', 11/07/2010 שעה 20:27   [הצג]   [2 תגובות]
מעניין אם הייתה תגובה   מיכאל ז.   יום ב', 12/07/2010 שעה 11:18   [הצג]
קבל ציון לשבח   שחר   יום ב', 12/07/2010 שעה 14:12   [הצג]
בהחלט אשת-חיל   אוננות אינטלקטואלית   יום ו', 30/07/2010 שעה 12:22   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©