אגדת כפר גלעדי
יום ג', 22/06/2010 שעה 10:53
כפר גלעדי, כך מספרים ותיקי הגליל, נהנה פעם ממעמד מיוחד בקרב ערביי הגליל. הקיבוץ, שהיה אז מבודד למדי, נודע ברבים בזכות הכנסת האורחים החמה שהעניק לעוברי אורח - אך גם בהיותו בסיסם של אנשים ללא חת, מזויינים עד שיניהם, שלא יהססו לפתוח באש על אויב המאיים על שלומם. אם לקבל את דבריו של אחד מאנשי ''השומר'' ותושב הקיבוץ רב המעללים אליעזר קרול, מקורו של דימוי זה במעשה שקרה פעם, שעה שחלק מערביי הסביבה ביקשו להכניס מעין ''סוס טרויאני'' אלתוך הקיבוץ השלו ולאחר מכן לפגוע בו מפנים ומחוץ בו זמנית. סיפורו של קרול מוגדר כצ'יזבט, כך שלא ברור אם יש לו יסוד עובדתי של ממש. ועדיין, הוא סיפור משעשע למדי, המוכיח שניתן להשיג תוצאה רצויה גם ללא שימוש של ממש בכוח האש.









סיפור טוב הוא דבר שתמיד כיף לשמוע. הוא צריך להיות מרתק, חכם, רצוי גם עוקצני. הוא אמור להסביר תופעה כלשהי שניתן להכירה בעין. הוא אינו חייב תמיד להיות נכון במלוא פרטיו, אבל בהנחה שהוא אינו אגדה או מיתוס, רצוי שיהיה בו גרעין כלשהו של אמת. אבל ברשותכם, נתמקד לרגע בסוגה מאוד מיוחדת של סיפורים, הלא היא סוגת הצ'יזבט.

אליעזר קרול בצעירותו (מקור תמונה 1).

מקורו של המונח 'צ’יזבט' במילה הערבית צ'יזב, שפירושה כזב. המילה הייתה נפוצה מאוד בקרב בני המושבות וראשוני הפלמ''ח. במלחמת העצמאות ולאחריה התפשט שימושה ורווח בפי אנשים שונים ביישוב עד כדי כך שנתפס כ''פזרנות והפקרות'' בעיניהם של מספרי הצ’יזבטים ה''מקוריים''. לדידם, כאשר החלו אותם ''חדשים'', שלא ידעו את ההבדל בין צ'יזב לבין שקר, להטות את המילה כפועל (צ'יזבטנו, צ'יזבטתם, צ'יזבטו) כהוכחה לכך ש''הם בעניינים'' - איבדה המילה מערכה. הצ’יזבט הוא סיפור שכולו, רובו, או חלקו שקר, הגזמה או מתיחה ו/או שלושתם יחד ו/או אף לא אחד מהם.

ב''ילקוט הכזבים'' של חיים חפר ודן בן אמוץ מופיעה ההבחנה לגבי ההבדלים בין צ’יזבט, שקר ומתיחה? - שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו. מתיחה היא כשכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה. צ’יזבט הוא כשכולם יודעים שהמדובר בסיפור המצוץ מן האצבע ובכל זאת מוכנים לשמוע אותו שוב ושוב.

במרכז המידע של הפלמ''ח נאמר ש''שקר מצליח לעלות לדרגה המכובדת של צ’יזבט רק לאחר ליטוש ושפשוף רציני ורק אלה שנחרכו שעברו את מבחנה של הביקורת העממית ואת מבחן הזמן - זכו להאריך ימים''.

בבסיס הצ'יזבט מסגרת סיפורית, שאליה יוצקים חומרים מן המציאות. יסודותיו הרעיוניים היו טיפוח המורשת הקיבוצית, תוך תיאורי התמודדות עם מצבים קשים במיוחד, כך שלמרות שהפלמ''ח לא המציא את הצ’יזבט, הוא התאים לפלמ''ח ''ככפפה ליד''. אמת ודימיון שימשו בו בערבוביה והוא היווה פולקלור מיוחד, המשלב מוטיבים ארץ-ישראליים - ערביים ואחרים - עם יסודות ההומור היהודי הגלותי. מרכיבים אלה איפיינו גם את תרבות הפלמ''ח ולכן לא פלא שהצ’יזבט מזוהה יותר מכל עם הפלמ''ח ומורשתו. ניתן לומר שהפלמ''ח שימש כמעבד, ממיין ומזקק לצ’יזבטים. סיפורים רבים קדמו להופעת הפלמ''ח, ואחרים באו מפי אנשים שהקשר שלהם לפלמ''ח היה רופף למדי. הפלמ''ח אימץ וגם יצר בעצמו סיפורים שהתאימו לו או ששיקפו את יחס בני הדור לבעיות שהעסיקו אותם. בהווי הפלמ''חאי מצויים צ’יזבטים על המחלקה הערבית והמחלקה הגרמנית; על בני מרשק ה'פוליטרוק', על קרבות ועל 'סחיבות' מלולים; על דמויות מיוחדות, על בנות, על 'שפת הקודש' ומה לא. בחברה הפלמ''חאית, שבזה למליצות וקידשה את העשייה, שימש הצ’יזבט כאמצעי לקבוצה ולפרט לדבר על עצמם ועל מעשיהם מבלי לחטוא במליציות או בהבלטה עצמית. כך למשל מיוצג כוח הרצון החזק של הבחורים בסיפור על הפלמ''חניק שהלך על קופסאות סרדינים פתוחות בתוך הנעליים בזמן המסעות, כדי ללמוד ללכת כמו הפרטיזנים - צריך ללמוד לסבול...

בדרך כלל כלל הצ'יזבט אלמנטים מעוררי פחד וסוף משעשע. הנה אחד מהם, שנועד להסביר מדוע נהנה אחד מקיבוצי הגליל העליון ממעמד מיוחד בקרב ערביי הסביבה בשנים שקדמו להקמת המדינה. ושוב: אינני יכול לומר בוודאות אם מדובר בסיפור שבבסיסו גרעין עובדתי או בצ'יזבט נטו. אבל הסיפור, כשלעצמו, יש בו פיקחות וקריצת עין ולכן כדאי לספרו.









לכפר גלעדי הייתה מעלה מיוחדת במינה, אשר לא תסולא בפז: הערבים פחדו לגשת לקיבוץ בלילה. גם אם באו בענייני מסחר, עמדו חצי שעה לפני השער וצעקו לשומר שיואיל בטובו לפתוח. כפר גלעדי היה אפוף אגדה, מה שהפך אותו למקום כמעט אידיאלי עבור פעולות בלתי-לגאליות נוסח העברת שיירות של פליטים יהודיים שהגיעו מסוריה ומלבנון.

אגדת כפר גלעדי יש בה עניין רב, משום אופייניותה להלך הרוח שסבב את ענייני עלייה ב' בגליל. ללא הלך רוח זה ששרר בין הערבים – יראה מהולה בכבוד – קשה לתאר כלל כיצד ניתן היה לנהל שם פעולות במשך שנים ארוכות מבלי להתנגש כמעט עם מודיעים, מרגלים וסוכני חרש אחרים. והאגדה, כמו כל אגדה, נולדה כצ'יזבט היישר מפיו של אליעזר קרול, היה מזקני אגודת השומר בכפר גלעדי. ''גבוה, זקוף קומה, בעל זקן נאה, אליעזר ממש דמות מתמונה מצויירת מאלבום של תולדות ההתיישבות בגליל'', תיאר אחד מרושמי הרשומות של אותן השנים.

תמונה קבוצתית של כמה מחברי ''השומר''. גם קרול נמנה על ארגון זה (מקור תמונה 2).

הדבר קרה בתחילת מאורעות 1936-1939, טרם הקמתן של מצודות טיגארט בעמק החולה. כפר גלעדי היה ישוב בודד ומנותק מהארץ, ממש כשם שהיה עשור ומחצה קודם לכן, בזמן תקרית תל-חי. רק כביש צר חיבר אותו למטולה, כביש שעבר מתחת להרים ודי היה בגלגול סלע אחד כדי שייחסם לגמרי למשך שעות רבות. מובן שמקום כזה משך אליו את תשומת לבם של אנשי הכפרים הערביים הסמוכים, אשר ראו מן הגבעות את הבנות הבהירות המהלכות במשק, את העושר הרב (יחסית לדלות שהייתה בכפרים הערביים; בפועל, היו רחוקים אנשי הקיבוץ ממשפע כלכלי של ממש) ואת בידודו היחסי. כמה פעמים ניסו הללו לתקוף את המשק, אך בכל פעם נהדפו ונאלצו לסגת. אולם יום אחד עלה על דעתם רעיון שהוא עתיק יומין, אמנם, אך הוכיח עצמו בעבר כמה וכמה פעמים – רעיו הסוס הטרויאני.

כפר גלעדי התפרסם כמקום מכניס אורחים, ואפילו בחודשי המתיחות הקשים לא ננעלו שעריו בפני ערבים עוברי אורח, פלחים שתעו בדרכם או סוחרים שביקשו מנוחה לעת ערב מנתיב הנסיעה הקשה. היחסים בין הקיבוץ לבין שכניו בסביבה היו בנויים על המסורת הערבית של ''כבדהו וחשדהו''. את הנוהג היפה הזה החליטו הלוחמים הערביים הבלתי-סדירים לשם ביצוע תוכניתם להכחיד את יושבי הקיבוץ.

יום אחד ראה השומר בתל-חי ערבי מתקרב לחצר, כשהוא מתבונן סביבו בחשדנות. השומר המתין עד שהלה הגיע סמוך אל החצר ואז יצא לקראתו ברובה דרוך. ''עמוד!'' הורה לו.

הערבי עמד, אך לא גילה כל סימני בהלה. כששאל אותו השומר לסיבת הגיעו לחצר, ענה הערבה בשקט שהוא מוכרח לראות מייד את חוואג'ה לייזר קרול בעניין שאינו סובל דיחוי. השומר קרא לחברו והשניים קיימו התייעצות מהירה. קרול היה מקושר היטב עם ערביי הסביבה ושני השומרים ידעו כי בין אלה יש לו רשת מודיעים שלמה, ויתכן שאורחם החדש משתייך אליה.

השומר הראשון הורה לערבי לבוא עימו ועלה בחרתו לקיבוץ, כשהוא מזהיר אותו שעם התנועה החשודה הראשונה הוא יירה למוות. כשהגיעה המשלחת המוזרה לחצר הקיבוץ, התעוררה שם התרגשות רבה. קרול, ששמע שמחפשים אותו, מיהר לבוא, שוחח עם הערבי ולאחר זמן קצר שילח אותו בכבוד לדרכו אחרי ששילם את שכרו. אחר כך חזר קרול למזכירות ואמר בשקט: ''כנופיה תבוא הלילה למשק''.

המודיע הערבי מסר שהערב תגיע למשק כנופיה בת עשרים איש בערך שיודיעו, כי הם לבנונים שתעו בדרכם ומבקשים מקום ללינת לילה. הבאים יהיו חמושים, ותוכניתם היא לפתוח באמצע הלילה באש על כל עובר ושב בתוך חצר הקיבוץ.

כשישמעו האחרים את האות הזה תתחיל הסתערות כללית על המשק מבחוץ והנקודה תיכבש מבפנים ומבחוץ ותיפול בידי הערבים.

- ''זהו'', אמר קרול והוסיף: ''נערוך להם קבלת פנים חמה, כיאות לאנשי-חיל, שלא ישכחו אותה עד יומם האחרון''.

ואכן, עם שקיעת החמה הגיעה אל שער הקיבוץ שיירת אנשים ופרדות שנראו עייפים ומאובקים מאוד. כולם היו חמושים באקדחים, רובים ופצצות פרימיטיביות ומקושטים בחגורות כדורים, פגיונות וכדומה. את פניהם קיבלו ארבעה בחורים, לבושים מכנסי רכיבה, נועלים מגפיים וחוגרים כל אחד על מותניו שני אקדחים.

הבאים נעצו עיניים מודאגות בבחורים ושאלו אם יוכלו לקבל ארוחת ערב ומקום לינה להם ולבהמותיהם, כי תעו בדרך חזרה ללבנון והלילה ממשמש ובא. ''נשלם בכסף מלא, כמובן'', הוסיפו.

- ''לא, לא'', השיב אחד הבחורים, ''אורחינו אתם וכל אשר לנו שלכם הוא''.

שניים מהבחורים תפסו באפסרי הפרדות והובילו אותן לאורווה, ושניים ליוו את עשרים האורחים הנכבדים לחדר האוכל. בדרכם לשם, בתוך חצר המשק, פגשו ההולכים בעגלה רתומה לצמד סוסים שהובילה כמה עשרות כלי נשק מכל הסוגים. העגלה חלפה על פניהם ונעלמה. בפתח חדר האוכל עמדו שני שומרים מזויינים: רובה ביד, שתי חגורות כדורים על הכדור, פגיון מימין, אקדח משמאל ובחגורה תחמושת נוספת.

הסליק של ''השומר'' בכפר גלעדי. בכל מקום ראו הערבים חברי קיבוץ חמושים (מקור תמונה 3).

הערבים החליפו מבטי חרדה זה עם זה, אך לא אמרו מילה. משנכנסו לחדר האוכל, גילו כי בפינתו, סביב שני שולחנות מכוסים מפות ותעודות, יושבים כתריסר אנשים, כולם חמושים מכף רגל ועד ראש, חבושים כובעים צבאיים, נעולים מגפיים מצוחצחים ומדברים זה אל זה בחשיבות מרובה.

כפעם בפעם נכנס מישהו, קפץ לדום מתוח, מסר דבר-מה, קיבל ''הוראה'', קפץ שוב לדום ויצא. נכנסו בחורים עם רובים. בא מישהו עם תרמיל רימונים. מאן דהוא יצא להזעיק תגבורת. קרול ביים את ההצגה היטב: האורחים היו משוכנעים שכל תושבי הקיבוץ, מהקשיש ביותר ועד צעיר הנערים, מתעורר עוב, אוכל וישן עם כלי נשק ומוכן תמידית לקרב.

הערבים איבדו פתאום את התיאבון. הם חדלו לאכול ורק הסתכלו בחרדה בנעשה, מביטים מדי רגע לצדדים, כאילו כדי לראות אם אין אורבים להם. אחרי כחצי שעה החלו מתלחשים ומסתודדים ביניהם ולבסוף קמו והודיעו שהם מודים מקרב לב על הארוחה והמנוחה, אבל זמנם קצר ולא יוכלו להישאר כאן למשך הלילה.

''חוואג'ה לייזר קרול'' קם ממרכז הקבוצה היושבת בפינה, חגור כולו נשק וענוד מדליות לרוב. הוא ניגש אל האורחים בכבודו ובעצמו וביש מהם בכל לשון של בקשה שלא יעליבו את ה''קומבניה'' (שיבוש ערבי למילה ''קומפניה'', כלומר חברה שיתופית) ואתו ויישארו ללון בצל קורתם. מנהיג השיירה הסתכל בעיניו על האקדחים והפגיונות התלויים בחגורתו של קרול, מיצמץ בעיניו ואמר:

- ''אנחנו מוקירים מאוד אנשים אמיצי-לב כמוכם, אבל לא נוכל ללון כאן הלילה. אנחנו ממהרים''.

- ''טוב'', הסכים קרול, ''יהי האלוהים בעזרכם ולא תתעו שנית בדרך. ואם פעם במקרה תעברו בסביבה, בואו אלינו ונגמול לכם, כי לא זכינו להלין אתכם הלילה בביתנו הדל''.

הערבים סיימו את ארוחתם והסתלקו מהמשק במהירות. בשל החופזה, שכחו אפילו לקחת מהאורווה את פרדותיהם. ימים אחדים לאחר מכן באו לכפר גלעדי שני ערבים בשליחות המנהיג כדי להביא את הפרדות.

- ''ה'ראיס' מודה ל'קומבניה' על שהאכילו את בהמותיו וישמח לשחרר את ידידו מהטורח המיותר שבהחזקתן'', אמרו.

אבל חוואג'ה לייזר קרול צחק ואמר לשליחים: ''מיסרו למנהיגכם את מיטב ברכותיי ואמרו לו בשמו של חוואג'ה קרול: 'שמח כי הצלת את החמורים, אך הפרדות תישארנה שלנו''.

וכך היה.

וכך נעשה השם כפר גלעדי לאגדה ולמקור של יראה בסביבה הזו. זו הייתה אחת הסיבות שהפכו את הקיבוץ מתאים במיוחד לשמש כמרכז להעפלה מסוריה.









מקורו של הסיפור הוא בספר עלילות פלמ''ח, שיצא בחתימת פלמ''חאי, פסבדונים בהם השתמש הסופר והעיתונאי ברוך נאדל. הספר יצא לאור בשנת 1950 בהוצאת נ. טברסקי, תל אביב.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סיפור יפה מאוד   אבי   יום ג', 22/06/2010 שעה 11:03   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©