האיש עם הנבוט
שבת, 22/05/2010 שעה 22:07
בראשית המאה התשע-עשרה, על רקע מאבקי שליטה בין מושלים שפעלו מטעם האימפריה העות'מאנית, קם ליפו מושל חדש. האיש, מוחמד אגא א-שאמי, ממלוכי שנרתם לשירותו של הסולטן הטורקי שנים רבות קודם לכן ושירת בנאמנות את מושלה המיתולוגי של עכו אל-ג'זאר, היה פעלתן ושאפתני מכל קודמיו. הוא שיקם את העיר ההרוסה, בנה בה שווקים ומתקני מים, הפך את הנמל שלה לשוקק ומלא חיים והביא אותה למעמד של עיר מחוז חשובה ובעלת תשתיות מודרניות. עד היום ניכרים מפעלי הבנייה שלו ברחובותיה ובככרותיה של יפו. בד בבד, עשה לעצמו שם של שליט נוקשה וחסר-רחמים. אמרו עליו שהעונש הקל ביותר שנהג להטיל על חטאי נתיניו היה כריתת יד. אגדה מפורסמת שקשורה בשמו מדגישה אף היא את אופיו הסוער ואת נטייתו להטיל עונשים מהירים ולחקוק אותם בזיכרון הקולקטיבי. שאפתנותו עלתה לו במשרתו, אבל זכרו לא מש מההיסטוריה של העיר הזו, כמו גם שמו המיוחד: מוחמד אבו-נבוט.










קראו לו מוחמד אגא א-שאמי. זה, לפחות, היה השם שניתן לו בלידתו (הדעות חלוקות באשר לשאלה אם היה מוחמד או מוחמד, וכל מקור כותב אחרת). אבל איש לא הכיר אותו בשם זה. דווקא החפץ שנשא תמיד עימו, אלה ובקצה גולה, היא שהעניקה לו את הכינוי בו הוא מוכר לנו עד היום: אבו-נבוט. אַבי הַאַלָה.

הוא היה מבוניה הגדולים של יפו, אבל גם מהאכזריים במושלים שידעה העיר הזו אי-פעם. שלטונו הותיר אחריו ''מזכרות'' רבות ברחבי העיר. מסיבה זו, ולו היא בלבד, מן הראוי שנדע עליו עובדה או שתיים.









מניחים שנולד בקווקז בשנת 1770. לפי מקורות אחדים הוא ממוצא צ'רקסי או גיאורגי. לפי מקורות אחרים מוצאו דווקא אלבני. לא ברור כיצד הגיע לשירות הסולטן. לפי דיווח אחד אנס את אשת אחיו ונאלץ להימלט בשל חששו מנקמתו של זה האחרון. הרוב סבורים כי כמו רבים אחרים, הובא על ידי הוריו לקונסטנטינופול בנערותו ונמכר כ''ממלוק'', לג'זאר פחה, מושל עכו באותם ימים (1775 - 1804). מכל מקום, המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית והארגון הצבאי שלה איפשרו לממלוכים שכמותו להתקדם בסולם הדרגות בצבא והיו ביניהם אף כאלה שזכו להגיע לעמדות כוח ולהתמנות למשרות רמות במימשל. למוחמד לא הייתה כוונה להחמיץ את ההזדמנות להתקדם באופן שכזה.

סביל אבו-נבוט, בגלויה מימי המנדט, פרי מכחולה של טאבית'ה בראנן (מקור תמונה 1).

בשנים בהן שירת בעכו התגלה כמנהלן ואיש ביצוע מצוין. אכזריותו ושאפתנותו הניעו אותו למלא בהצלחה סדרה של תפקידים שהוטלו עליו על ידי ג'זאר פחה, ואט אט ביצר לעצמו מעמד של אחד הנאמנים ביותר לשליטה של עכו. אחרי שהלך ג'זאר לעולמו, ב-‏1804, שירת מוחמד את יורשו סולימן ושימש בתפקיד מנהל המכס בעכו.

ארץ ישראל הייתה מחולקת אז בין שתי פרובינציות עות'מאניות. האחת הייתה פרובינציית דמשק, שהשתרעה על פני שדרת ההר משכם בצפון ועד חברו בדרום, כולל ירושלים; והאחרת - פרובינציית עכו (או צידון), שבה נכלל אזור החוף מקיסריה עד חאן יונס. רצועת חוף זו התחלקה לשלוש נפות: יפו, עזה חאן יונס.

ב-‏1799 הדף צבאו של ג'זאר את התקפת הצבא הצרפתי בראשות נפוליאון על עכו. לאחר שזה הסתלק מארץ ישראל, הפכה יפו מרכז חשוב לנפות יפו לוד ורמלה. חשיבותה העיקרית הייתה בעיקר בזכות השליטה על המעבר מהים לירושלים, בעיקר בתקופה בה גבר העניין האירופי והאמריקני בנעשה בארץ הקודש.









בשנים 1799-1800 התחולל מאבק שליטה בין ג'זאר, ששלט אז בכל פרובינציית צידון, ומוחמד פחה אבו מרק, מושל המחוזות הדרומיים, אשר ניסה להשתלט גם על יפו. ג'זאר כבש את יפו בשנת 1803, לאחר שנתיים של מצור מתיש ורעב כבד שהטיל עליה. שנה לאחר מכן הלך ג'זאר לעולמו. אבו-מרק, שנשלח על ידי ''השער העליון'' בקושטא לג'דה שבחצי-האי ערב להיות מושלה, ניצ את ההזדמנות ובניגוד להוראות שניתנו לו נחת ביפו ותפס את העיר. הפעם נאלץ ''השער העליון'' להילחם באבו-מרק. סולימן פחה, מושל צידון, שלח ליפו כוח בראשות מוחמד אשא א-שאמי. ב-‏1807 לכד מוחמד, שכבר זכה אז לכינוי ''אבו-נבוט'', את יפו. לאות תודה, מינה אותו סולימן פחה כמושל העיר.

כינויו של אבו-נבוט בא לו בשל נוקשותו והעונשים שהיה מטיל על נתיניו. סיפרו, למשל, שהעונש הקל ביותר שנהג להטיל הוא כריתת יד. על פי האגדה היה מסתובב בסמטאות יפו כשהוא מצויד באלה ומכה את מי שהמרה את פיו. לא ברור אם כך אכן היו פני הדברים, אבל מהמקורות ההיסטוריים ניתן ללמוד שאבו-נבוט אכן היה שליט תקיף וחסר-רחמים.הוא היה אמנם כפוף לסולימן פחה, מושל עכו, אבל שאפתנותו גרמה לכך שהתקשה לקבל מרות והוא ניהל את ענייניו בעצמאות רבה, תוך שהוא מתמרן בהצלחה בין חובותיו לממונים עליו לבין נטיותיו ורצונו לשלוט כראות עיניו בשטחים שהיו נתונים למרותו.

ואכן, יחסיו הטובים של אבו-נבוט עם אדונו סולימן פחה סייעו לו לכונן שלטון יציב ביפו ובסביבותיה. אם בכוח הזרוע ואם בדרכי דיפלומטיה ידע לרסן – או לדכא – גורמים מפירי שקט בתחומי השליטה שלו, ובזכות הקשרים הטובים שטיח עם שייח' הכפר אבו-גוש ששלט על הדרך לירושלים זכו העושים את דרכם בין שתי הערים להגיע ליעדם בשלום.

כשהתמנה מוחמד אבו-נבוט למושל יפו הייתה העיר כתושה והרוסה לאחר סדרה של מלחמות וקרבות שבהם עמדה במצור ונכבשה פעם אחר פעם – פעם במצור שהטילו שליטים מקומיים כמו דאהר אל-עומר ואבו אל-דאהב, לאחר מכן בכיבוש האכזרי של נפוליאון וחייליו שטרחו להרוס אותה ולקעקע את חומותיה בעת נסיגתם מנה, וכלה במצור שהטיל הוא עצמו על העיר כאשר נשלח על ידי סולימן פחה לכבוש אותה מידי אבו-מרק. בכניסה לעיר מצא אותה נטושה ממרבית תושביה ופרדסיה פגועים.

ואולם, כשם שאבו-נבוט נודע בתקיפותו ובאכזריותו, כך יצא שמו כגדול הבונים של יפו. הוא שיקם את הנמל ואת חומות העיר ולשם הגברת הביטחון סתם את מרבית שעריה והותיר שער אחד בלבד שהיה לשער הראשי שלה. בשער הוצב משמר כבד, מצויד בתותחים. השער הצטיין בצורתו, בעל שתי קשתות ומעליהן שלוש כיפות, ואף נקרא על שם בונהו, כלומר ''באב אבו-נבוט'', או שער ירושלים. השער, שהיה מנקודות התורפה של העיר, שולב במערך מורכב של ביצורים שנועדו להגן עליו, ומי שביקש להיכנס אל העיר, היה חייב לחצות, על גבי גשר, את החפיר שהקיף את החומה ואז מצא עצמו במעין חצר פנימית לא-מקורה, שהייתה חלק ממכלול השער. מטעמים אסטרטגיים לא בנה אבן-נבוט את השער מול הגשר שהיה נטוי על החפיר. אויב שהיה מצליח לעבור את החפיר והיה מסתער אל תוך החצר הפנימית בדרכו אל השער היה מוצא עצמו מול קיר החומה. כדי להגיע אל יעדו – השער שמשמאלו – היה חייב לעצור את הסתערותו ולפנות שמאלה. מקומו של השער משמאל הוכתב גם הוא על ידי שיקולים טקטיים, שכן בתקופה זו שימשה החרב כנשקם האישי של מרבית הלוחמים וההסתערות אל השער חייבה את הלוחמים לעצור את הסתערותם ולפנות שמאלה לכיוון השער, כאשר בפנייתם שמאלה הם חושפים את ידם הימנית המחזיקה בחרב. השער היה עשוי עץ ומצופה בלוחות ברזל מסומרים והוגף בבריח כבד.

משנבנתה החומה, היה הנכנס עובר דרך בית השער ונאלץ לפנות פעמיים שמאלה – אמצעי מקובל במערכת ההגנה של העיר שנועדה להקשות על אויבים המבקשים לפרוץ אליה, ורק אז היה מגיע אל הראשונה מבין ככרות השוק של העיר. הכיכר הייתה דמוית טרפז ובמרכזה ניצבה מזרקה (קיוסק בטורקית), שנבנתה אף היא ביוזמת המושל הפעלתן.









בספרו של זאב וילנאי ''אגדות ארץ ישראל'', מופיעה האגדה ''קללתו של מושל יפו''. וכך מספר וילנאי: ''...בימים ההם הייתה יפו מוקפת חומה בעלת שערים ובריח. בכל יום עם שקיעת חמה סגרו את שערי העיר, עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת נעילת השערים: הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים. ויהי היום והמושל אבו-נבוט יצא לטייל מחוץ לעיר והרחיק לכת בין הפרדסים. כאשר שב, כבר שקעה השמש והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך אין שומה לו. ויוסף לקרוא בזעף: 'אני המושל אבו-נבוט, פתחו את השער!' אך אין קול ואין עונה, ורק קול צחוק הגיע אליו מעבר לחומה...ויאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא בשדה בקור הלילה.

''למחרת בבוקר בא אבו-נבוט אל העיר והזעיק את יושביה וסיפר להם את המקרה אשר קרהו, וגידף את השמרים העצלים על התנהגותם הגסה וסיים את דבריו ואמר בערבית: 'מלעון אבן מלעון אלי יאחז צאחב מן אהל יפא' – 'ארור בן ארור הלוקח לו חבר מאנשי יפו'. והוא ציווה לחקוק את הדברים האלה על אבן ולהציב אותה במקום גלוי למען יראו כל עוברי אורח...''.

לפי האגדה חרות היה פסוק זה על סביל אבו-נבוט. המושל הקים סביל (רהט) על אם הדרך לירושלים (כיום דרך בן-צבי), במקום שבו התפצלה ממנה דרך נוספת לעבר עזה. צורתו כשל מלבן והוא בנוי בסגנון סלג'וקי. הוא נושא שלוש כיפות אדומות, ובארבע פינותיו ארבעה מגדלים קטנים הנושאים גם הם כיפות אדומות. בצידו הפונה מערבה קבועה קשת עשויה משיש ומלבנים אדמדמות. במרכזה של הקשת קבועים ברזי המים.

וילנאי עצמו לא התעצל והלך לבדוק האם אכן כך היה. סימוכין לנכונותה של האגדה (שאותה שמע מפי שומר פרדס ערבי בשנת 1925) לא עלה בידו למצוא, אבל את הכתובת על גבי הסביל הבין היטב. בכתובת זו נאמר כך: ''מה שרצה אללה כך יהיה! בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח כבוד אדוננו סולטן מוחמד חאן, יתמיד אללה את מלכותו בכל הדורות והזמנים...בריאות לכל שותה...שנת 1230 לספירת המוסלמים''. במלים אחרות, לא קללה ולא בטיח. הכתובת על גבי הסביל מוקדשת לסולטן מוחמד (מהמט) השני, ששלט באימפריה העות'מאנית בשנים בהן נבנה הסביל.

הקיוסק שבנה אבו-נבוט בתחריט של ויליאם הנרי בארטלט (מקור תמונה 2: ''סביב כיכר השעון'', מאת יעקב ינון).

אריה חורשי מספר בספרו ''אגדות יפו'' את הדברים בפירוט רב יותר: ''פעם ביום חם יצא אבו-נבוט מהעיר, לפוש קמעה ולשאוף אוויר צח, הרחק מנעירת חמורים וצחנת השווקים שהקים: סוק א-דר, סוק א-סיק סיק, סוק א-צלאח, סוק.. הרחק מהעשן העולה מגללי הסוסים, ששימשו חומר הסקה. הוא נכנס בין עצי הפרדס ונהנה מעולמו היפה של אללה. לאחר ההליכה, החליט קצת לנוח. הוא התיישב בצלו של עץ, הקשיב לציפור שהעיזה לצייץ מעל ראשו, לזמזום הדבורים המקבצות צוף וחטף.. תנומה קלה. כאשר התעורר טבלה כבר השמש מזמן בימה של יפו ודמדומי ערב ירדו על עירו של אבו-נבוט. הלך לו אבו-נבוט עד שהתקרב אל שער העיר והנה השער נעול. בפקודת המושל הכל יכול, אבו-נבוט. אין נכנס ואין יוצא. ואווי לשומר, שיעבור על פקודתו של אבו-נבוט! ניגש אבו-נבוט אל השער ודפק בו בנבוטו. מי לא הכיר את צליל חבטתו? איש לא הכיר. אין זאת שגם השומרים חטפו תנומה. בטוחים מאחורי השער, חוסים בצלו של אבו-נבוט הכל יכול.

- ''הי, עצלנים, פתחו את השער!'' הרעים אבו-נבוט.
- ''תפסיק להרעיש עולמות!'' צרח לעומתו אחד השומרים, ''איש לא יפתח לך את השער. זאת היא פקודה של מושלנו הרם אבו-נבוט!''
- ''חמורים! אני הוא אבו-נבוט! פתחו מיד!''

עתה התאספו יותר שומרים מאחורי השער ואחד מהם קרא לעומת האיש המחכה בחוץ: ''חמור בן חמור אתה ולא אבו-נבוט. אחרת היית יודע שאין נכנס ואין יוצא אחרי שקיעת השמש..לא סוחר נכבד, שיש לו מצלצלים לשם ''חפארה'' (כופר שנגבה עבור שמירת צליינים וסוחרים בדרכים) ולא דרוויש מזוהם כמוך. ואווי לשומר שיעיז לפתוח את השער ולעבור על הוראתו של המותצריף.''

- ''אבל אני הנני המותצריף (מושל מחוז עצמאי) אבו-נבוט! שלחו מיד אל ארמוני ושאלו אם אני נמצא שם ואז תראו, כי כנים דברי.''
- ''אבו-נבוט ישן כבר ואיש לא יעיז להעיר אותו עכשיו!''
- ''אני הוא אבו-נבוט ולא ישן!'' צרח אבו-נבוט, אדום מחימה.

הפעם ענה לו רק צחוק רועם ומלא לעג. אף אם הכירו השומרים את קולו, החליטו הפעם להיות נאמנים להוראותיו. שמא רצה המושל לנסות אותם? או אולי הייתה זאת הזדמנות בלתי חוזרת לשלם לאבו-נבוט כגמולו.

מאין ברירה נאלץ היה אבו-נבוט להתעטף ב'עבאיה' (מעיל צמר ארוך) שלו, להתכרבל ולשכב תחת כיפת השמים, כששיניו נוקשות זו לזו מקור הלילה, מול החומה שהקים, עד עלות השחר.

כשנפתח סוף סוף השער, רץ אבו-נבוט מלא חימה וציווה לאסוף את כל תושבי יפו. וכאשר התאספו רועדים ומצפים מה ילד היום ומה בפיו של אבו-נבוט, פתח אבו-נבוט. הוא פתח בקללה עסיסית, שלא נגמרה במשך זמן רב. השעון ביפו לא היה עדיין קבוע ואיש מהשומעים לא יכול היה למדוד את הזמן. אחר כך הטיף להם מוסר. הוא הזכיר להם מה היה מצבה של העיר לאחר שה''אפרנג'י'' (צרפתים) עזבו אותם עד שבא הוא גואלם, אבו-נבוט. הוא הזכיר להם את הטובות שעשה לעירו, ולבסוף איך שילמוה לו העיר כפוית טובה. הוא אבו-נבוט שהקים את החומה, שתגן עליהם מפני שודדים, נאלץ היה לבלות לילה שלם מחוץ לה. ''אכן, ארור בן ארור הלוקח לו חבר מאנשי יפו!'' סיים את נאומו ההיסטורי. וכדי שלא ישכחו את המעשה המחפיר, קרא לחוקק באבן וציווה לקבוע לוח בקירות הסביל, כדי שכל הבא ממרחקים להרוות את צימאונו במימי הסביל יקרא זאת''.

אגב, האגדה הנאה הזו על אותו סביל הייתה חלק מהטריוויה של ימי ילדותם של לא מעט ישראלים שהתגוררו הרחק מיפו. בספר ''חסמבה ונערי ההפקר'' (שנחשב לאחד הספרים המוכרים ביותר בסדרה זו, בין השאר תודות לסרט הקולנוע שהתבסס עליו) שילב הסופר, יגאל מוסינזון את הסביל בעלילה. הארכי-פושע המיתולוגי אלימלך זורקין, אויבם הוותיק של ילדי החבורה, מעביר אליהם דיסאינפורמציה לפיה בסביל אבו-נבוט טמונים תכשיטים ששדדו הוא וכנופייתו. שמו של הסביל משמש כאמתלה לאיש הביטחון ראובן כרמלי - ידיד ותיק של חסמבה – לספר לילדי החבורה את אותה אגדה על קללתו של אבו-נבוט.









סביל אבו-נבוט היה רק אחד ממתקני המים שבנה המושל הנמרץ ביפו. המתקן האחר היה הקיוסק, הלא הוא המזרקה. את הקיוסק בנה אבו-נבוט, כאמור, ברחבת השער המרכזי לעיר. מי שנכנס העירה וביצע את הפניות הנדרשות היה מגיע בסופו של דבר ברחבה קטנה שבמרכזה המבנה הנאה של הקיוסק – בסיס מתומן ועליו שישה עמודים ושש קשתות התומכות בגג נאה. מתוך הקיוסק היו נובעים מים. בראשית המאה העשרים, כאשר הורחבה רשת הרחובות סביב מסגד המחמודיה הועתקה המזרקה אל הרחבה הקטנה שממול שער המסגד.

כל מה שנותר כיום מהקיוסק המפואר אינו אלא בסיסו המתומן. לעומת זאת, ניתן לראות את אחיו התאום של קיוסק זה בחצרו של מסגד אל-ג'זאר בעכו. קיוסק צפוני זה הוא שמור ומתוחזק לעילא. מי שרוצה לראות כיצד נראה הקיוסק היפואי אין לו אלא להציץ בתמונה שצייר האנגלי ויליאם ברטלט ב-‏1834 וממחישה את פארו הרב.

הוא שיקם ושיפץ את המסגד שנמצא בצפון-מזרח העיר, אתר המנציח עד היום את שמו, הלא הוא מסגד מחמודיה. הוא שיגר ספינות לחורבות קיסריה, עתלית, סידנא עלי ואשקלון, שם היו אנשיהן אוספים אבנים ומביאים אותן לעיר במטרה לשלבן בבנייה הנרחבת שבוצעה בה.

העמודים שנמצאו באתרי עתיקות אלו יועדו לשימוש משני כעמודים במסגד ואילו הכותרות נועדו לשמש כבסיס לעמודים. פשוט הציבו אותן כשהן הפוכות על הרצפה. מבט מדוקדק על העמודים המקיפים עד היום את חצר מסגד המחמודיה מגלה כי הם אינם זהים – תוצאה מתבקשת משיטת הבנייה המקורית של מוחמד אבו-נבוט שהתבססה על איסוף שיטתי של אבנים מכל אתר עתיקום בטווח של עשרות קילומטרים מיפו.

מסגד המחמודיה העומד כיום בעיבורה של יפו גדול בהרבה מזה שנבנה בתקופת אבו-נבוט ושכלל את החצר הפנימית ואת המבנים הצמודים אליה בלבד. הקיר הנראה כיום מאחורי הסטיו המזרחי של החצר, היה אז תחומו של המסגד ממזרח. בין הקיר המזרחי של המסגד לבין הקטע המזרחי של חומת העיר הפרידו כמה מטרים בלבד, כשדרך צרה מפרידה ביניהם. דרך זו שימשה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה את חיילי הצבא שהיו צועדים בה בהקיפם את העיר – מעין דרך פטרולים במושגים של ימינו. לאחר שהופלו חומות העיר, צורפה דרך זו אל שטח המסגד, נבנתה במקומה חצר מקורה וחצר זו חוברה אל החצר המקורית שבנה אבו-נבוט. מסגד המחמודיה היה הגדול והחשוב במסגדי העיר ומשמש עד היום מסגד מרכזי לתושביה המוסלמים של יפו.

הוא הקים חאן חדש, חאן אל-קמח, ושוק שהפך לשוק המרכזי של העיר (שוק זה מתואר רבות בזיכרונותיהם של תיירים ועולים לארץ. הוא נהרס במלחמת העולם הראשונה על ידי מושל העיר חסן בק, שביקש לפרוץ דרך חדשה ורחבה אל פתחו הצפוני של נמל יפו). במרכז השוק, לא רחוק מהשער החדש, בנה מזרקה גדולה ומפוארת, שבסיסה נשתמר. עם כיפה בעלת שישה עמודים. בין העמודים היו קשתות מצופות לוחיות זהב עם עיטורים של פסוקי קוראן.

מסגד מחמודיה כיום. מצד ימין - סביל סולימן, שהוקם על ידי סולימן פחה ושופץ על ידי אבו-נבוט (מקור תמונה 3).

למעשה, הניח אבו-נבוט תשתית לעיר מודרנית במושגי התקופה ההיא. בכל המכלולים שבנה - מבני ציבור, דת, מתקני שתייה, מערך דרכים, נמל, מזחים וביצורים - ניכרת המחשבה השילטונית המאורגנת והמסודרת שלו שנפרשה מהים ולפחות עד לגבולותיה של יפו, שהיו באותה תקופה באזור אבו כביר. גם לאחר שסיים את תפקידו ניכרו טביעות אצבעותיו במראה העיר ובבנייניה. ''יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי'', דיווח ב-‏1824 נוסע יהודי בשם ר' דוד דבית הלל. ''היא עיר גדולה ויפה מאד ומוקפת חומה, ובה מים טובים מאד ופירות משובחים. אני בעצמי לא הייתי בה, אבל חוויתי את פירותיה...אין יהודים יושבים ביפו. כמעט מחצית התושבים נוצרים הם. כל יהודי או נוצרי הבא לשם בפעם הראשונה בדרכו ירושלימה, חייב לשלם חמישים גרוש לסוכן עדתו שבירושלים, מלבד אירופי או שיש בידו פקודה מהשלטון או הפחה...מושל יפו הוא בדרגת מתסלם הכפוף לפקודת הפחה מעכו''. דיווחים מעין אלה היו נדירים מאוד טרם תקופתו של אבו-נבוט בעיר, עת היו בה הריסות רבות ותשתית גרועה.

מקורות בני התקופה מציינים בהתפעלות את מפעלי הבנייה של אבו-נבוט ביפו, אך חלקם מוסיפים גם כי קימום יפו מהריסותיה נעשה בראש ובראשונה לתועלתו שלו. יצר הראוותנות, הרצון ליצור לעצמו מקורות עושר הנובעים מפיתוחה של העיר והצורך להבטיח את עצמו מפני אויבים אפשריים - כל אלה הניעו, לדעתם, את מפעל הפיתוח הגדול שלו ביפו. חלקם מציינים שמוחמד אבו-נבוט היה בעליהן של אוניות ועל כן שיקום הנמל של העיר ונועד בראש ובראשונה לתועלתו שלו. בית המכס שבנה בנמל איפשר לו להעשיר את אוצרו באמצעות גביית מיסים מסודרת ואילו שיקום חומות העיר, ביצורה וחימושה ועד בראש ובראשונה לביטחונו האישי.









במשך אחת עשרה שנה שררו יחסים של הבנה ואמון בין מוחמד אבו-נבוט לבין אדונו סולימן פחה. אולם התגברות כוחו וגילויי העצמאות שנתלוו לשלטונו של אבו-נבוט לא נעלמו מעיני סולימן והוא החליט לשים קץ למושלותו. סייעה לכך שאיפתו הבלתי מסותרת של אבו-נבוט להשתלט על עכו בעצמו. ב-‏1818, כאשר אבו-נבוט נעדר מיפו, כבש אותה סולימן פחה בהתקפת פתע, לאחר ששוכנע על ידי יועצו היהודי רב-ההשפעה, חיים פרחי, כי זהו הדבר שיש לעשותו אל מול תוכניותיו של המושל היפואי. מייד לאחר מכן מינה השליט החדש את בן אחיו מוצטפא לשלוט בה במקום אבו-נבוט המודח.

אבו-נבוט נאלץ לנדוד למצרים, שם קיבל מקלט ממוחמד עלי. מארחו החדש של אבו-נבוט אף השתדל למענו בחצר הסולטן. ואכן, כשנתיים לאחר שהורחק מיפו ומצא מקלט במצרים, קם אבו-נבוט ונשא לקושטא. שם הטיל עליו הסולטן לשמש כמושל סלוניקי.

ויש אומרים שתקופת שלטונו בסלוניקי הייתה אף אכזרית מתקופת שלטונו ביפו.









מרבית המידע הנכלל במאמר זה מקורו בספרו של יעקב ינון ''סביב כיכר השעון''. הספר יצא בהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2001.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   מיכאל .ז   יום ב', 24/05/2010 שעה 1:16   [הצג]   [4 תגובות]
לגבי חיים פרחי   עדו   יום ה', 27/05/2010 שעה 13:56   [הצג]   [2 תגובות]
מאמר נהדר ומרתק   שרית   שבת, 11/09/2010 שעה 1:15   [הצג]
פשוט מרתק   ליאור ברקן   יום ד', 09/03/2011 שעה 18:56   [הצג]   [2 תגובות]
תיקונים קלים של הקלדה   אלמוני   יום ג', 03/01/2012 שעה 11:58   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©