איפוק בפני השכול
יום ב', 10/05/2010 שעה 22:49
ח''כ שי חרמש (קדימה) הניח לאחרונה על שולחן הכנסת הצעת חוק שמטרתה ריסון להיטותה של התקשורת למצוץ ממשפחות שזה עתה שכלו את יקיריהן מידע לפרסום. הוא מציע לקבוע פרק זמן שרק לאחריו יוכלו הכתבים לגשת אל המשפחות ולשוחח עימן. הוא מבקש לקבוע מרחק פיסי שיפריד בין הצדדים. מטרתו של חרמש ראויה: הוא רוצה לשמור על כבודן של המשפחות ולצמצם עד למינימום את הצורך שלהן להתמודד מול ה''אויב'' התקשורתי שאינו מניח להן להתכנס ביגונן. אלא שגם העונש המחמיר שהוא מציע לעברייני השכול (מאות אלפי שקלים קנס או חודש מאסר) לא יפתור את הבעייה הזו. מצד שני, סיטואציות מבישות כמו אלה שעברו על רונה רמון - שידעה מפי העיתונאים על מות בנה טרם הודיע לה על כך צה''ל באופן רשמי - אסור שיחזרו על עצמן. הפתרון הוא כפול: הסדרת ההודעה והאינפורמציה שבצידה - וריסון עצמי של התקשורת.









ח''כ שי חרמש (קדימה) הניח לאחרונה על שולחן הכנסת את ''הצעת חוק הגנה על מקבלי בשורת איוב''. על פי הצעת חרמש ייאסר על כלי תקשורת ליצור קשר עם מקבל בשורת איוב אלא לאחר שחלפה מחצית השעה לפחות, מהמועד שבו קיבל את הבשורה כאמור. לפי ההצעה על העיתונאי לשמור כל אותה מחצית השעה על מרחק מינימאלי של מאתיים מטר ממקבל בשורת האיוב ולוודא במשך אותו זמן שהבשורה הועברה למקבליה באופן רשמי על ידי נציגי המדינה. חרמש אף מציע כי ''כלי תקשורת לא יפרסם תמונה או סרט וידאו של מקבל בשורת האיוב ב-‏48 השעות הראשונות לאחר קבלת הבשורה, אלא אם כן ניתן לו אישור לכך, בכתב, ממקבל בשורת האיוב''. הפרת החוק הזה תעלה לעבריין במאסר של חודש ימים או בקנס בגובה שלוש מאות אלף שקל.

מבחינה מוסרית, הצעתו של חרמש מוצדקת לחלוטין. מבחינה מעשית, גם אם תעבור, אין סיכוי שניתן יהיה לאכוף אותה.

שי חרמש. הצעה ראויה מוסרית, אבל בלתי מעשית מבחינה אכיפתית (מקור תמונה 1).









נתחיל מהעניין המוסרי, וברשותכם גם בסיפור אישי. באמצע שנות התשעים הרעיד גל אדיר של פיגועים המוניים את הארץ. ארגוני הטרור הפלסטיניים שלחו מחבלים מתאבדים להתפוצץ באוטובוסים צפופים ועמוסי אדם. אחרים נכנסו לבתי קפה, לפיצריות, לכל מרכז מסחרי שיכלו למצוא ושהיה הומה אדם ופוצצו את עצמם. הגל הזה גבה מאות קורבנות. קול יללת הסירנות של האמבולנסים השועטים ברחובות הפך להיות אחד הקולות המוכרים ומעוררי החלחלה ביותר בסביבה. בכל שבוע נאלצו אנשים המומים בכל רחבי הארץ לאסוף חלקי אברים ספוגי דם מהכבישים וללוות חברים, מכרים וקרובים לדרכם האחרונה. באותה תקופה גם גברה המתיחות בגבול הצפון ותקריות עם נפגעים היו עניין יומיומי. לא מעט חיילים נהרגו בתקריות הללו. המצב הביטחוני היה על הקרשים.

באותה תקופה הייתי כתב צעיר בסוכנות עתי''ם, אללה ירחמה. הסניף הירושלמי שלנו מנה ארבעה כתבים צעירים. באופן פורמאלי הייתה לנו חלוקת עבודה לפי נושאים ותחומי כיסוי. בפועל, כשזה הגיע להרוגים מירושלים ומסביבתה, היינו עוזבים הכול והולכים לעשות את העבודה המלוכלכת. כך היה, למשל, כשנרצח החייל החטוף נחשון וקסמן במהלך ניסיונה הכושל של סיירת מטכ''ל לשחררו: אחד יצא לזירת האירוע בבית נבאללה; אחר נסע לבית הוריו של וקסמן בשכונת רמות; ואילו השניים הנותרים נסעו אל בתי החולים ביקור חולים והדסה עין כרם, לשם פונו נפגעי הפעולה. כך קרה שיום אחד קיבלתי הוראה להביא פרטים על חייל שנהרג בלבנון. החייל היה בוגר בית הספר התיכון רנה קסאן שברמות אשכול, ומשפחתו התגוררה בשכונת הגבעה הצרפתית שבסמוך, בה התגוררתי גם אני. מהמערכת ביקשו שאגש לבית המשפחה ואביא עליו משהו. ה''משהו'' הזה יכול להיות כל דבר שיסייע להכין על ההרוג בוקסה קטנה עד בינונית בעיתוני המחר: שמו המדויק, תחביביו, חבריו, אהבותיו, הכול. האם ניגן, מה קרא, באיזה ספורט עסק, כאלה. ואם אפשר שהמשפחה תגיד כמה מלים און רקורד, אז זה בכלל טוב.

מהמערכת מסרו לי את שמו של החייל. את הכתובת ביררתי בעצמי. הייתה שעת ערב כשהגעתי אל הבית בגבעה הצרפתית. ערב נעים, עם רוח ירושלמית קלילה שנשבה בעצי האורן. ריח פרחים נישא באוויר. המדרכה שליד הבית הייתה ריקה. החלונות היו מוארים. הכול נדף נורמאליות שלווה. ובהתחשב בנסיבות הטראגיות זה היה מוזר. תחשבו על זה רגע: בית שקיבל זה עתה הודעה על מותו של חייל אמור להיות מוקף בחיילים צעירים, בשכנים, בחברים, בקרובי משפחה. באנשים שיושבים על מדרגות הכניסה או על שפת המדרכה, מחבקים זה את זה ומשתדלים להתמודד עם ההלם המשתק שבמותו של אדם קרוב. וכאן – כלום.

דקות ספורות לאחר מכן הצטרפה אלי כתבת צעירה ממעריב. הפילו עליה את אותו התיק שהפילו עלי. גם היא השתאתה למראה החיים הממשיכים במסלולם. עלה בדעתנו שאנחנו ממתינים ליד הבית הלא-נכון. אבל כשהחלפנו אינפורמציה התברר שטעות, כנראה, לא הייתה כאן.

ואז זה קרה. מכונית צבאית נעצרה ליד הבית. שני חיילים במדים ירדו ממנה וניגשו אל דלת הבית. כעבור שניות פילחו קריאות שבר את חלל האוויר. הכתבת ואני החלפנו מבטי זעזוע. היינו עדים להעברת בשורת האיוב לידי המשפחה.

הרגשנו חרא. לא רק בגלל מותו של החייל, אלא בגלל החובה המחורבנת שהוטלה עלינו לפלוש לטריטוריה שלה בשעתה הקשה ביותר. לא ידענו איך לאכול את זה. בצר לנו, החלטנו להמתין. מכוניות נוספות הגיעו. שכנים יצאו מבתיהם והתקרבו אל הבית השכול. זמן מה לאחר מכן הופיע כתב שלישי בסביבה. כשניגש אלינו מאן דהוא והתעניין לדעת מי אנחנו, הסברנו לו בשקט מה אנחנו בדיוק עושים כאן. הוא הנהן, נכנס הביתה ועד מהרה יצא עם תמונה של ההרוג ועם מעט מידע. ככה זה הסתיים.

האמת היא שלא הייתי מאשים את המשפחה אם הייתה זורקת אותנו לכל הרוחות. ברגעי אבל אדגם רוצה להיות בחברת קרוביו ואוהביו ולא להתחיל לספק מידע לאנשים שאותם הוא אינו מכיר ושמבחינתם אסונו הפרטי הוא עניין אינסטרומנטלי עבורם, חלק מעבודתם היומיומית. היו לי גם מקרים שבהם היו הדברים קרובים לכך, אבל אף פעם לא קרה לי שהקדמתי את המשפחה בידיעת אסונה (למעשה, אין זה נדיר כל כך: מערכות העיתונים מקבלות מידע שוטף מגופים כמו המשטרה, מכבי האש, צה''ל ומגן דוד אדום, על אסונות וקורבנותיהם, ותכופות מגיע המידע הזה לידי התקשורת טרם שהוא מובא לידי קרובי המשפחה). המקרה של רונה רמון, שלמדה על בנה שנספה בתאונת מטוס מהעיתונאים שהתגודדו ליד ביתה, הוא דוגמה למשהו שאסור שיקרה יותר.

יש כאלה היודעים כיצד לתפקד גם ברגעים כאלה. בנובמבר 1994, כשנרצח הרב עמי עולמי, רב ההתנחלות עתניאל, הרמתי טלפון למאן דהוא במזכירות היישוב והלה חיבר אותי עם הרב בני קלמנזון, מי שהיה חברו הטוב של ההרוג. קלמנזון נטל על עצמו לשמש כדובר המשפחה וכאיש הקשר שלה לעיתונות. הוא עשה את מלאכתו בנימוס, בנועם הליכות ובמסירות רבה. ''אני מבין אותך ולא אמנע ממך שום מידע רלוונטי'', אמר לי כשהתקשרתי אליו טלפונית. אחר כך סיפר לי על חייו של עולמי, על שורשיו, על עבודתו כרב צעיר. אבל לא לכולם יש חברים שיש להם גישה כזו כלפי העיתונאים. למעשה, הרוב רואים בנציגי התקשורת מעין עייטים העטים על הגופה טרם התקררה רק כדי להוציא ממנה כמה מלים חסרות משמעות.

רונה ואסף רמון ליד הארון ובו גופת האב, האסטרונאוט אילן רמון. מותו של אסף, כמה שנים לאחר מכן, הציף פעם נוספת את דילמת כיסוי השכול על ידי התקשורת (מקור תמונה 2).

כך שמבחינה מוסרית שי חרמש צודק. העיתונות לא צריכה לפשפש בקרביהן של משפחות שכולות מייד לאחר היוודע דבר אסונן. מלבד השאיפה האובססיבית לפרסם את המידע ברשת בעוד עשר דקות או להביא אותו לאיזו בוקסה בעיתון המחרת, צריך גם לגלות מעט רגישות, חמלה וטוב טעם.









מהבחינה המעשית, כאמור, סיכויי הצלחתו של חוק חרמש שואפים לאפס. יש לכך אלף ואחת סיבות. הראשונה שבהן היא, כמובן, שהתקשורת הבין-אישית הפכה נגישה יותר מאי-פעם. אין שום דבר שיוכל למנוע שליחת אימייל או מסרון בטלפון הנייד. יש פורומים אינטרנטיים שפורחים בשעות לחץ וחירום והמידע זורם שם כמים. ואפשר תמיד לחפור באתרים כמו פייסבוק או טוויטר כדי לגלות משהו על החללים, לא?

הלאה. מה שחרמש מתכוון לייצר הוא חוק. את החוק מישהו צריך לאכוף. הגורם הטבעי ביותר לעשות זאת הוא המשטרה. האם חרמש באמת סבור שהמשטרה תוכל להקצות שוטר או שניים להשגיח על התנועה סביב כל בית שבו דרה משפחה הלומת יגון ושכול? הרי ברור שזה בלתי אפשרי. ואם כך, האם הדבר יופקד בידי בני המשפחה השכולה עצמם, כלומר הללו יוכלו, אם ירצו בכך, להתלונן במשטרה על כתב או צלם שההין לחצות את הקו הדמיוני במרחק מאתיים המטרים מהבית? ואיך יידע בדיוק המתלונן את זהותו של העיתונאי שמתקרב אליו? והמערכת, בהנחה שתגבה את האיש שאותו שלחה למשימה, האם לא תעשה כל מאמץ לעכב ולמזמז את ההליך המשפטי עד זרא (או עד שיותש המתלונן)? ובכלל, האם נורמות עיתונאיות יש לאכוף באמצעות חקיקה?









שני פתרונות יש למצב הזה. האחד תלוי בכלי התקשורת המובילים בכבודם ובעצמם. עליהם לרסן את תאוותם ולנהוג איפוק. יתכנסו נא האדונים שוקן, מוזס, נמרודי ועמיתיהם, כולל תחנות הרדיו והטלוויזיה ואתרי החדשות הגדולים ברשת – ויסכמו על הורדת הנחייה למערכות החדשות שלא לשלוח עיתונאים למשימות מעין אלה בטווח זמנים קצר כל כך. הייתי מציע שחלק מהריסון העצמי הזה יכלול החלטה שלא לגשת ולראיין את המשפחות ד שיחלוף לפחות יום אחד מהאירוע. הדבר יועיל לשני הצדדים: המשפחות יקבלו את השקט הרצוי להן בשעות הראשונות שלאחר קבלת ההודעה המרה, ואילו לעיתונאים תהיה ודאות מסוימת שאין הם מחללים את קדושת השכול.

הפתרון האחר הוא טכנולוגי במהותו, אבל ניתן ליישום רק בגופים גדולים ומאורגנים כמו צה''ל. מאחר והצבא הוא המודיע למשפחה על מות החייל, אולי כדאי שהוא זה שיאסוף את המידע, יכין עמוד אחד בפורמט אחיד שבו כמה פרטים על החלל, גילו, המקום בו נולד וכמה פרטים שימסרו עליו הוריו. הצבא הוא שיקבל מהמשפחה אישור להפצת המידע ויעשה זאת בפועל. כך ייחסכו מרבית ההטרדות העיתונאיות מהמשטרה ואילו למערכות התקשורת יהיה המידע הבסיסי שבו חפצו מלכתחילה.

דבר אחד ברור: המצב הנוכחי, בו כל הגדרות פרוצים ויגונן של משפחות שכולות מחולל על ידי עיתונאים רעבים למידע, אינו יכול להימשך עוד.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   רועי שהגיע אחר-כך   יום ב', 10/05/2010 שעה 23:32   [הצג]   [3 תגובות]
אני בעצמי תוהה על ההצעה שאני כותב עכשיו   גורו יאיא   יום ג', 11/05/2010 שעה 9:15   [הצג]   [2 תגובות]
הבעיה היא   יונתן   יום ג', 11/05/2010 שעה 18:34   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©