שלווה של יום שישי
שבת, 30/01/2010 שעה 0:02
יום שישי הוא אולי היום השלו ביותר בשבוע (בהנחה שאין יותר מדי עבודה דחופה וריצות לטלפונים). לא שהוא פטור מסידורים שונים, אבל בדרך כלל יש בו כמה שעות שבהן ניתן לחוות שלווה כמעט מוחלטת. זה נכון בשעות הבוקר, אחרי שהילדים הולכים לבית הספר ואפשר להתרווח עם ספר או עיתון על הספה בסלון או בגינה המוצלת. זה נכון בשעת שלאחר ארוחת הצהריים, כששוכבים על המיטה או על השטיח, מניחים לגוף לעכל את המזון ומנמנמים בניחותא. וזה הכי נכון כשנוסעים בנופים כפריים וירוקים, מסתכלים על פרות המלחכות עשב, מאזינים למוסיקה טובה ומקשיבים לשיחות על מאכלי שבת, ספרי קריאה ודברים נוספים שבינם לבין המציאות היומיומית המיוזעת שלנו יש מעט מאוד קשר. וכל כך חבל שהשלווה הזו נמשכת זמן מועט כל כך. כל כך חבל שהיא אינה השכיח, אלא החריג. ובכל זאתף בהיותה כה נעימה, מן הראוי להנציחה.








יום שישי חזר.

אני מניח שלא מעט אנשים חשים רווחה מסוימת כשיום חמישי בא אל קיצו ושבוע העבודה מסתיים. חוזרים הביתה עם חיוך גדול, מחבקים את בני המשפחה, חולצים נעליים ומתיישבים על הספה בסלון כשהרגליים פשוטות קדימה ונושמים עמוק. סוף שבוע חדש נכנס. אפשר לחייך, לחבק את המשפחה ולתכנן איך לבלות עם בת הזוג והילדים.

רקפות בלטרון. יופי של חורף אביבי (מקור תמונה 1).

כשאני חושב על יום שישי, כמעט תמיד עולה ומזדמזם במוחי שירו המרגש של דני רובס ''מחר הוא יחזור''. רובס כתב את השיר על אחיו הצעיר יואב, שמת מסרטן כחייל בתחילת מלחמת לבנון. אבל השורה שאני מדבר עליה דווקא היא אינה קשורה לאבל ולשכול. ''איך ירוץ במדרגות'', דובב רובס את חלומו של חייל במסע קשה בשטח, '' אל ריח של עוגות, אל האור בחדרים, אל שלווה של יום שישי''.

וזה יום השישי שלי. זה היום היחיד שבו אני מרשה לעצמי לקום מהמיטה חצי שעה מאוחר יותר, (כלומר בשבע במקום בשש וחצי). הילדים כבר מתארגנים לבית הספר. לפעמים הם יוצאים החוצה כדי להביא את עיתוני הבוקר (יש ארבעה כאלה, לא כולל מקומונים) שאבא מקבל ושמשגעים את אמא כשהם נערמים באחד החדרים במשך ימים שלמים עד שהוא מואיל בטובו לפנות אותם. בשבע וחצי הם יוצאים מהבית עם ילקוטים על הגב, מחייכים ורעננים, נותנים יד זה לזו והזזים לבית הספר. בניגוד לימים אחרים, ביום שישי אבא ואמא לא מסיעים אותם ללימודים אלא נותנים להם ללכת בעצמם. והם כל כך אוהבים את העצמאות הזו, כמו גם את הידיעה שיום הלימודים שלהם קצר במיוחד ושכאשר יחזרו הביתה יקבלו חיבוקים ונשיקות מההורים המחייכים והממתינים וירוצו אל האור בחדרים, אל שלווה של יום שישי.

ואז אנחנו נשארים בבית. פתאום, שנינו יחד, בבית כשהילדים כבר לא. ואנחנו יודעים שיש לנו ארבע וחצי שעות ברוטו עד שהם יחזרו, כי יום שישי הוא יום לימודים קצר. עד מהרה נשמעים באוויר צליליה של מוסיקה עברית שקטה, כזו שאינה מקפיצה ומתזזת אלא מנעימה את המלודיה שלה ומתאימה לשעות השקטות הנדירות האלה שבהן צריך, כפי ששר פעם אריק איינשטיין, ''לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים''. רוחמה רז מתאימה, וגם מתי כספי, חוה אלברשטיין והנשמות הטהורות. ואני פותח את הדלת המובילה לגינה ומניח לאור הרך לפרוץ פנימה ולבריזה הקלה לנשב ולהפיח את הווילונות באוויר. אני מביט בדשא הירוק ומתפלא איך הוא צומח כל כך מהר, לעזאזל. הרי לא ראיתי אותו שבוע שלם ודשא לא אמור להתארך מהר כל כך.

הבישולים מהמטבח מפיצים תמיד ניחוח עדנים. עוף בחרדל ודבש, קציצות בשר עם פירות יבשים, דג סלמון ברוטב אוכמניות מתוק-חריף, תפוחי אדמה אפויים עם שום ופטריות, מרק עדשים חום וסמיך, סלט ירוק עם גרגרי רימונים, עוגת תפוחים לוהטת. בכל פעם משהו אחר. כל אחד יכול רק לאחל לעצמו את כישרון הבישול ואת חוש ההמצאה הקולינארי של זוגתי. כשהזמן והילדים מאפשרים את זה, היא מעדיפה להתחיל ולבשל כבר ביום חמישי. אבל גם בשישי זה בסדר.

ובגלל שזה יום שישי ומרבית האנשים אינם עובדים, שומעים רק מעט מאוד מכוניות שעוברות ברחוב. ובאוויר השקוף והנקי, שטיפות הגשם טיהרו ממעט האבק שעוד היה בו, נשמע קול ציוצן של ציפורים. קצתן מתחבאות בין העלעלים הצפופים של הפיקוס הענק שמפריד בין גינתנו לזו של השכנים. מרביתן יושבות על העצים, על כרכובי המרפסות, בראש הגגות. ציוצן מחליק לנשמה תחושה של נורמליות כמעט-כפרית. של חיים בריאים ושפויים. גם אם זו רק אשליה.

ותוך כדי השלווה הזו אנחנו יכולים לדבר ולשמוע את עצמנו. ולהתחבק מדי פעם. ולהיזכר שבשעות שבהם אנחנו לא עסוקים אנחנו סתם בני אדם רגילים שרוצים ליהנות מקצת שקט, ממוסיקה טובה, מספר מרתק, משיחה נעימה.

בשתים עשרה בצהריים נכנסים הילדים הביתה, נלהבים מסוף השבוע. שניהם אחרי טקס ט''ו בשבט. לקראת הטקס לבשו שניהם לבן, הביאו צלחות מעוטרות עם פירות יבשים ועשו חזרות על שירים, דקלומים וריקודים. עופריקו הדגים לנו ערב קודם לכן את תנועות הריקוד ל''ואלס להגנת הצומח'' שלמדו הוא וחבריו לקראת ההופעה. סהר הקטנה הסבירה לנו ש''גם הגן שלנו ישתתף בהופעה'' והתרגשה מאוד מכל העניין. כמה ימים קודם לכן הכינה לה אמא ''עץ ממתקים'', מעין מבנה עשוי חוטי מתכת שסביבם לופפו סרטים נוצצים ואליהם נקשרו מיני תרגימא – מרשמלו, סוכריות טופי וכדומה. ואחרי כל ההכנות הללו הם מספרים חוויות מהאירוע ועיניהם נוצצות. ואחר כך הם רצים לחרדים, זורקים את התיקים, שוטפים פנים וידיים ומתיישבים לשולחן.

אחרי הארוחה מגיעה שעת המנוחה. עופריקו עולה לשחק במחשב או בצעצועי הלגו המורכבים שהוא מהנדס מפעם לפעם. סהר צופה בטלוויזיה בחד ההורים ועד מהרה נרדמת כשהיא עטופה בשמיכה שלי וראשה נח על גופה של אמה. ואני מנמנם לי על הספה בסלון, מתעורר, קורא כתבה או שתיים במוספי השבת וחוזר לנמנם קצת.











כשמגיעה השעה שלוש אני יוצא מהבית ונוסע למושב. המושב הוא כפר שמואל, הנטוע בלב עמק איילון, עשרה קילומטרים מלטרון. כבר שנים שאני משחק שם כדורגל בשעות אחר הצהריים עם אחד מחברי הקרובים, בנו הבכור ונערי המושב. רבע השעה של הנסיעה ממודיעין למושב היא אולי פרק הזמן שמזקק בצורה הטובה ביותר את ההנאה של יום שישי.

אלה שעות אחר הצהריים. האנשים נחים בבתיהם. אין כמעט תנועה ברחובות. הדרך קלה ונוחה. אני יוצא מהעיר ונוסע על הכביש לכיוון לטרון. בגבעות המוריקות צומח עשב טרי, ארוך, שנע ברוח הקלה. אני פותח חלון ונושם עמוק את האוויר. הרוח פורעת את התלתלים. מצד שמאל אני מבחין באתר החביב עלי. זהו עמק קטנטן שנוצר במפגשן הנמוך של שלוש גבעות לא גדולות מדי. במרכזו עומד מיכל ישן ומחליד, מהסוג שאפשר לחבר למכונית ולגרור. בחלקו המישורי העמק מכוסה בעשב גבוה וצפוף. מדי פעם אפשר להבחין בעדר פרות שרועה שם בנחת ומלחך את אוצרות המזון המוריקים הללו. אין לי מושג אם הרועה שלהן משקה אותן מים מאותו מיכל ישן, אבל אני מניח שכך הדבר. בימים בהם אני מבחין בהן, אני עוצר לכמה רגעים ומסתכל. לרגע אני נזכר בפרות הגדולות שמשוטטות להן בחופשיות כמעט מוחלטת במישורי הענק של ואיומינג. אחר כך אני חושב שאצלנו הכול בזעיר אנפין, וגם זה הולך ומתמוסס, הולך ומתפוגג.

פריחת השקד. תענוג של דרך (מקור תמונה 2).

הכביש מתפתל הלאה. אחרי הפנייה לכיוון לטרון אני חולף על פני הכרמים של מנזר לטרון. שורות שורות של גפנים משורגות עומדות וממתינות לאביב. אז יחלו ללבלב ולפרוח, עליהן הרחבים והמפורצים, דמויי כף היד, יפרשו חופה ירוקה וזמורותיה תצמחנה במהירות. עד מהרה יופיעו הענבים, יתמלאו מיץ, יתנפחו, יבשילו וימתינו לתורם להיקטף בקיץ. כשמסתיימים הכרמים מופיעים מטעי הזיתים של פארק קנדה. משמאל לכביש הם משתרעים, ערוכים בשורות ישרות ומלוכסנות. אי שם, על אחת מדרכי העפר שבתוך הבנק, נוסע ג'יפ של מטיילים. בצד ימין מופיעות משוכות הצבר. הן עומדות בצד הדרך, צומחות בר וממתינות לקוטפי פרי מזדמנים. בפעם האחרונה שהלכתי לקטוף צברים נטלתי עמי את סהר הקטנה, שביקשה מאוד להצטרף. למרות שבבשרה נתקעו כמה קוצים היא דווקא עמדה בזה בגבורה וקיטרה פחות משחששתי. מעניין אם תרצה לקטוף איתי בשנה הבאה.

ועכשיו, בחורף אביבי של סוף ינואר, יש כאן פריחה נהדרת של עצי השקד. מאות פרחים מלבינים על העצים. המראה יפה כל כך שפשוט מתחשק לעצור בצד הדרך, לטמון את הראש בין הענפים ולרחרח. אבל לא, זהו מסוג הדברים שאין קוטפים אותם אלא יש לראותם בלבד, כמו את נרות החנוכה. בשולי הדרך מתגודדות רקפות בין הסלעים וגם כלניות אפשר לראות לא מעט. תענוג.

מן הרדיו בוקע קולו הרך והנינוח של שמעון פרנס. יש לי רומן ארוך עם פרנס, ולמרות שלא השתגעתי מעולם על תוכניות הטלוויזיה שהגיש, ברגעים כמו יום שישי אחר הצהריים הוא במיטבו. הוא משדר מוסיקה עם הרבה הבעה, עם מינון נכון של מלנכוליה וחוכמת חיים. רבטיקה יוונית, פאדו פורטוגזי, נגיעות עדינות של גיטרה בבוסה נובה, דואטים של זמרי פולקלור בהופעות חיות. אחר כך הוא מתחיל לנגן את ''לה פלאיה'' בביצוע המפורסם מתוך ''גולדן גיטאר'' (שאינו הביצוע שאליו קישרתי כאן), על רקע הפריטה העדינה מעלה לשיחה איש בוהמה כלשהו, בדרך כלל שחקן תיאטרון או סופר, ושואל אותו על עבודתו, על השבת שלו, על המאכלים שהוא מבשל. כביכול שיחה בטלה, לא באמת חשובה, אבל כזו שאפשר לשמוע בכיף תוך כדי נהיגה על פני נופים ירוקים ושקט של סופשבוע.

אחרי שעתיים מיוזעות של כדורגל, אני חוזר הביתה. את פרנס מגל''צ מחליף ירון אנוש מרשת ב'. גם הוא כבר בן בית ברדיו של יום שישי. יש לו קול ניחר משהו ונשימתו כבדה ושורקת, ובכל זאת הוא משרה רוגע ושלווה ומנגן מוסיקה טובה. וכשהוא מעלה לשידור את מאתר הספרים איתמר לוי אני חושב על כך שאולי היה קל לנו יותר לו היו משדרים יותר על ספרים ופחות על פוליטיקה.

וכשאני מגיע הביתה שוב, הערב כבר יורד על הגבעות. ירח גדול משקיף בחלון. יש לו קסם משלו, לירח הזה, אבל הוא כבר אינו הדבר המיוחד ההוא ששעות אחר הצהריים נתנו לי. וכדי לשחזר אותן, ולו במעט, אני מעלה במחשב כמה קטעים מוסיקליים של כריסטינה בראנקו או קטיה גוריירו. פאדו מלנכולי של יום שישי כבר אמרתי?











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ליום ששי יש משהו שאין לשבת:   אבי   שבת, 30/01/2010 שעה 6:21   [הצג]   [2 תגובות]
הפרטים הקטנים   יגאל לביב   שבת, 30/01/2010 שעה 9:17   [הצג]
תוסיף את נרות השבת ויש לך נוסחה מנצחת   שי   שבת, 30/01/2010 שעה 11:12   [הצג]
אוטופי   ט.ל.ח   שבת, 30/01/2010 שעה 18:50   [הצג]
מסכים   נועם   יום ד', 24/03/2010 שעה 0:47   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©