תיירים בקמפוס
שבת, 23/01/2010 שעה 21:39
מי שבא לחוות את ירושלים מצידה התרבותי וההיסטורי לא חושב, בדרך כלל, על האוניברסיטה הגדולה שלה כעל אחד האתרים הראשונים שבהם יבקר. יש שם מספיק בתי תפילה, מוזיאונים ושכיות חמדה אחרות המעוררים תשומת לב. אוניברסיטה היא משהו שבו לומדים אלפי צעירים כדי לקבל תעודה כלשהי, שבבוא היום תעזור להם איכשהו לקבל משרה טובה ולהשתכר כמה שקלים (או שלא תעזור, אבל לא זה העניין כאן). לעומת זאת, קיימים סטונדטים שבכלל אינם יודעים שדווקא במיתחם בו הם שוהים בערך מאתיים וחמישים ימים בשנה קיימים אתרים למכביר שאילו היו פזורים בחלקים אחרים של העיר היו מעוררים לא מעט סקרנות תיירותית. מי יודע, למשל, שאחת מיצירות התרבות המפוארות והמרשימות ביותר שנולדו בישראל מקשטת בניין בגבעת רם שמדי יום מסתובבים בו אלפי בני אדם שרגילים לקיומו שם עד ששוב אין הם שמים אליו לב? או שאדם שתרם דלתות זהב לבית המקדש קבור במיתחם הר הצופים?









קמפוס גבעת רם



אתר 1: הספרייה הלאומית


שעות פתיחה: ימים א'-ד', 09:00-20:00 (השאלה עד 18:00); יום ה', 09:00-19:00, יום ו', 09:0-13:00 (ללא השאלה)
עלות כניסה: אין


הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) נמצאת בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים על שם אדמונד ספרא בגבעת רם בירושלים. בספרייה יש כ-‏5 מיליון ספרים ועיתונים (נכון לשנת 2005).

ניהול הספרייה היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת ''חוק הספרייה הלאומית'' הוגדרה הספרייה רשמית כספרייה לאומית (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). החל מיום 23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור, בשלב ראשון, כחברה בת של האוניברסיטה העברית ובעתיד (עד שלוש שנים ממועד המעבר לחברה לתועלת הציבור) בבעלות המדינה, האוניברסיטה העברית וגורמים ציבוריים נוספים.

הספרייה הלאומית אוספת כל מידע כתוב שיצא לאור בישראל וספרים נוספים שהספרייה רוכשת או מקבלת מתרומות. על פי ''חוק הספרים'' חייב כל מי שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. חובה חוקית זו הייתה בעיקרה בתוקף כבר בתקופת המנדט הבריטי.

''ירושלים כפי שהיא במציאות'', כך כינה הקרטוגרף הצרפתי ז'אן פרנסואה דומונט את המפה ששירטט בפאריס ב-‏1780 בערך. עותק שלה מוצג היום באולם המפות של גבעת רם (מקור תמונה 1).

יעודה העיקרי של הספרייה הלאומית הוא איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובמיוחד כאלו שיש להם זיקה לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. לייעוד זה שלושה מרכיבים:

1. לשמש כספרייה הלאומית של העם היהודי, ובמסגרת זאת להיות אחראית, בין היתר, לאיסוף כל החומר המודפס ביודאיקה והבראיקה (אותיות עבריות), לפרסום מפתח של מאמרים במדעי היהדות ולשימוש כמוקד להנחלת מורשת התרבות היהודית והישראלית.

2. לשמש כספרייה הלאומית של מדינת ישראל על כל מגזרי אוכלוסייתה, ובמסגרת זו להיות אחראית לאיסוף כל החומר הנדפס בישראל, בלי קשר לצורתו או לנושאו.

3. לשמש כספריית המחקר המרכזית של העם היהודי בעולם ובישראל, כולל של האוניברסיטה העברית, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומוסדות מחקר אחרים. תחומי המחקר הם במדעי הרוח, בדגש על מדעי היהדות, תרבויות המזרח התיכון, אסיה-אפריקה והאסלאם.


היסטוריה

הספרייה נוסדה בשנת 1892 בירושלים על ידי לשכת ירושלים של ארגון בני ברית ושמו המקורי היה ''בית הספרים מדרש אברבנאל''. יוזמי הספרייה היו ד''ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין וזאב יעבץ. הספרייה, שהוקמה 400 שנים לאחר גירוש ספרד, נקראה על שם רבי דון יצחק אברבנאל ממגורשי ספרד והמילה ''מדרש'' נועדה להסוותו כבית מדרש, מוסד שהפיקוח עליו מצד העות'מאנים היה חלש יחסית.

בשנת 1893, עם עלייתו לירושלים, התמנה הרב יחיאל מיכל פינס לחבר בהנהלת הספרייה ובהמשך הוא גם עמד בראשה עד לפטירתו ב-‏1913. מדיניותו של פינס הייתה שהספרייה מיועדת לספרים ''ברוח העם ותורתו'', ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה ואחרים, אשר דרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון בני ברית. בשנת 1920 עברה הספרייה לרשותה של ההסתדרות הציונית ונמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן. בשנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, ב-‏1925, נמסרו אוצרות בית הספרים לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל''בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי''.


בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

ב-‏15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בניין וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוקו של הר הצופים נותק גם קמפוס האוניברסיטה העברית ובו הספרייה הלאומית מהעיר ירושלים. האוניברסיטה העברית הוקמה מחדש בבניינים שונים בירושלים ובין היתר במתחם טרה סנטה ברחביה, שם היה משכנו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. עם ירידת השיירות לירושלים הם הביאו איתם בין היתר את אוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים לירושלים. אפשר להניח שכמה ספרנים גויסו אז למשטרת ישראל. מקור חשוב לשיקומה של הספרייה שימשו גם אוצרות הספרים, שהובאו לארץ מעזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. הספרים הגיעו בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה.

בתחילת שנות ה-‏50 של המאה ה-‏20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת-רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה הנוכחי שם (בניין ליידי דייויס).

לקראת סוף המאה ה-‏20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, אשר נבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי. קשיי מימון אלה, כפי שדיווח מבקר המדינה, גרמו לליקויים בתפקוד הספריה בתחומי השגת, אחסון וקטלוג הספרים‏‏. ב-‏26 בנובמבר 2007 הועבר בפה אחד במליאת הכנסת ''חוק הספרייה הלאומית''. לפי החוק הספרייה תוגדר כחברה לתועלת הציבור בבעלות המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים שייקבעו. ב-‏23 ביולי בשנת 2008 הוכרז רשמית על הפעלת הספרייה הלאומית כחברה לתועלת הציבור.


מחלקות ואוספים

הספרייה הלאומית כוללת אולמות קריאה ואוספים שונים הפתוחים ברובם הגדול לציבור הרחב ללא צורך בהזדהות או בתשלום, זאת בניגוד למרבית הספריות הלאומיות בעולם, אשר אינן מאפשרות גישה חופשית לאוספיהן. האוסף ברובו איננו נגיש ישירות ואדם המעוניין בספר מזמין אותו והוא מובא מהמחסן לאולם הקריאה תוך זמן של כשעה. שיטה זו קרויה שיטת ''מדף סגור''. באולמות הקריאה עצמם ישנו אוסף מצומצם הניתן לגישה ישירה (שיטת ''מדף פתוח''). במקום ניתן גם לקרוא עיתונים ישנים, שצולמו על מיקרופילם, בעמדות קריאה ייעודיות. בבניין נמצאת גם הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית - ארכיון צליל, ''הזיכרון המוזיקלי'' של העם היהודי והקהילות הלא-יהודיות בישראל. הפונותיקה היא חלק מהמחלקה למוזיקה של הספרייה הלאומית.

מחלקה ייחודית של הספרייה היא מדור רמב''י - רשימת מאמרים במדעי יהדות, המחלקה עמלה על הכנת מפתח מוער ומסווג של עשרות אלפי מאמרים בנושאים יהודיים וישראליים. רמב''י ממפתח מאמרים בשפות רבות ושונות שפורסמו בכתבי עת וספרי מאמרים מגוונים. המפתח זמין בחינם באינטרנט.
צוות מיוחד של הספרייה עורך ומנהל את הקטלוג המאוחד לכתבי עת בישראל (ULS), הכולל למעלה ממאה אלף רשומות ביבליוגרפיות של כתבי עת בכל התחומים ובכל השפות. קטלוג זה זמין אף הוא בגרסה מקוונת, הכוללת נתוני מצאי מעודכנים של הספריות האקדמיות וספריות רבות נוספות בישראל. גרסת האינטרנט של הקטלוג מתוחזקת ומנוהלת על ידי מלמ''ד.

בבניין הספרייה הלאומית מחלקה לכתבי יד וארכיונים וכן המכון לתצלומי כתבי יד בו נאספו צילומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכון הוקם בראשית ימי מדינת ישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון והפרופסורים גרשם שלום ושמחה אסף. המכון שלח שליח (פרופ' נחמיה אלוני) אשר עבר בספריות ברחבי העולם וצילם את אוספי כתבי היד העבריים שלהם.

בין הארכיונים האישיים הנמצאים בספרייה יש לציין את אלה של אייזק ניוטון, אלברט איינשטיין (אשר הוריש את הזכויות על כתביו לאוניברסיטה העברית), חיים גורי, מרטין בובר וש''י עגנון.

בשנת 2000 החלו אנשי הספרייה הלאומית, במסגרת ''מפעל הדיגיטציה על שם משפחת שאפל'', ליצור ספרייה דיגיטלית ולהעלות ספרים מסוימים שזכויות היוצרים שלהם פגו לאינטרנט בתור קבצים סרוקים, רובם בפורמט DjVu. במסגרת זו נסרקו בין השאר אוסף כתובות, מפות עתיקות של ירושלים וארץ ישראל, כתבי יד של חיבורי רש''י והרמב''ם ועיתונות עברית היסטורית: הצבי, חבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ והצפירה.


אדריכלות

בניין הספרייה בגבעת רם תוכנן בעקבות זכייתם בשנת 1955 של האדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון, שסיימו שנה קודם לכן את לימודי האדריכלות בטכניון. הצעתם של ארמוני והברון, הייתה שונה משאר ההצעות שהוגשו לתחרות בכך שהמבנה אותו הציעו היה מבנה רחב ונמוך אל מול ההצעות האחרות שגרסו כי המבנה יהיה צר וגבוה. בהתאם לרוח התקופה, הושפעה ההצעה ממבנים בתכנונו של לה קורבוזייה שאופיינו בקווים נקיים, אמת החומר, שקיפות ושחרור המבנה מקירות נושאים באמצעות עמודים הנמצאים בנסיגה מקוי החזית.

בהתאם לדרישות הנהלת הספרייה, לא תוכננו חלונות באולמות הקריאה. בעקבות זאת, הוצב חלון ענק בחלל הביניים בבניין - המקשר לאולמות השונים. מבעד לחלון זה, ניתן היה להשקיף על פטיו גדול שהכניס אור לחלל הביניים. במהלך השנים, חלו שינויים בבניין כשהשינוי המרכזי הנו הצבת חלונות הוויטראז' של האמן מרדכי ארדון - אשר אטמו למעשה את הפתח והחשיכו את חלל הביניים.

על אף חשיבותו של הבניין בתולדות הארכיטקטורה הישראלית, סובל הבניין במשך שנים מהזנחה. כיום, מצבו הפיסי של הבניין הנו ירוד והדבר בא לידי ביטוי בשחיקתם של מערכות הבניין השונות (חשמל, מיזוג אוויר וכדומה) וכן איטום ישן המלווה בדליפות הפוגעות באוסף הספרים המצוי בבניין. לפיכך, מתוכננת בימים אלה בניית בניין חדש לספרייה הלאומית.




-----




אתר 2: אולם קריאה, מפות ואוסף לאור


שעות פתיחה: ימים א'-ה' 09:00-13:00
עלות כניסה: אין


ירושלים, עיר הקודש של היהדות, הנצרות והאסלאם, היא המוקד של כרכים רבים של היסטוריה, כרוניקות ומסלולים. רבות מן העבודות כוללות מפות תצוגות של העיר עצמה. מספרם של פריטים אלה גדל והלך בהדרגה עם התפתחות שיטות הדפסה מאז המאה ה-‏17. לפני הופעתן של הדפסה, מפות של ירושלים וכתבי יד אחרים של העיר היו לעתים קרובות חרוט על קלף, או לעתים רחוקות יותר כמו בניית קיר או רצפת פסיפס. מאז המפה המודפס הראשון של ירושלים הופיעה בסוף המאה ה -15 עד תחילת המאה התשע עשרה, כאשר החלה מפות להיות מבוססים על סקרים מדויק, יותר מ-‏300 מפות של ירושלים עוצבו מודפס.

רוב מפות ירושלים לא נוצרו כדי למלא את המטרה התועלתנית של המפות המודרניות. הן לא שורטטו תמיד במטרה לעזור למטיילים למצוא את דרכם. חלק מהן אפילו לא מתארות את העיר כפי שהיתה קיימת. הן שימשו כאמצעי להעברת מידע, משהו בין נקודת מבטו של המשרטט לבין מושג כלשהו. מעמדה הייחודי של ירושלים כעיר קדושה, מוקד עניין של משיכה דתית חזקה, הביא ליצירת מפות של רבים המתארים את העיר הזאת, לעתים קרובות יותר דרך מושגים אמוניים ולא מבחינה גיאוגרפית גרידא.

בין המפות הבולטות שבהן ניתן לעיין בחדר זה: מפת ירושלים של ברנרד מבריידנבך (1486); מפת ארץ ישראל של קונרד פויטינגר (1494); מפת ירושלים של כריסטיאן ואן אדריכם (1590); ומפת ירושלים של רוברט סאייר (1770); ואחרות. בנוסף, מצוי במקום גם אוסף נאה של ספרי מסע עתיקים וספרים שנכתבו על ידי חוקרים המתארים אזורים שונים בארץ ישראל במאות השנים האחרונות.









אתר 3: חלונות ארדון


שעות פתיחה: ימים א'-ד', 09:00-20:00 (השאלה עד 18:00); יום ה', 09:00-19:00, יום ו', 09:0-13:00 (ללא השאלה)
עלות כניסה: אין


יצירתו של מרדכי ארדון 'חזון ישעיהו', המוכרת יותר כ'חלונות ארדון', היא יצירה מונומנטלית הכוללת חלונות זכוכית צבעוניים (ויטראז') אדירי ממדים (17 X 6.5 מטר), המעטרים את קיר המבואה בספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. ארדון החל בהכנה לביצועה לקראת סוף 1980, והעבודה נמשכה ארבע שנים.

חזון ישעיהו משתקף בצבעים, במלים ובסמלים ביצירתו המונומנטלית של מרדכי ארדון. רבים מאלה החולפים על פני החלונות מדי יום אינם מודעים כלל לייחודיותה (מקור תמונה 2).

ארדון בחר כנושא לצירתו בחזון אחרית הימים של ישעיהו, פרק ב' 2-4: ''וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה''' (– ישעיהו פרק ב', ב-ד).

ארדון סבר שחזון הנביא, המתקומם נגד אכזריותן של המלחמות ושואף לשלום אוניברסלי, הולם גם את ימינו אנו, שכן המלחמות לא נעלמו מן העולם.

הוויטראז' מחולק לשלושה חלקים (טריפטיך) ביחס של 1:2:1, משמאל לימין, שכל אחד מהם מוקדש לתיאור חלק אחר מנבואת ישעיהו:


החלון השמאלי

החלון הראשון, השמאלי, עוסק בכוח המשיכה האוניברסלי של ירושלים, ומתייחס לפסוק: ''והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'' (ישעיהו ב', 3). ארדון לא צייר את העמים העולים לירושלים, אלא סדרת שבילים שעל כל אחד מהם רשום הפסוק: ''לכו ונעלה אל הר ה'...'' בלשונו של אחד העמים ובאותיות שונות: לטיניות, יווניות, ערביות ועוד. השבילים מסמלים את הדרכים המוארות בהן עתידים עמים רבים להעפיל לירושלים שתהפוך לעיר השלום האוניברסלי. מעל השבילים פרושים שמיים אוטופיים הצבועים בגווני סגול וכחול עמוקים ומרהיבים, המלאים בגרמי שמים האמורים ללוות את העולים להר האלוהים.


החלון המרכזי

החלון המרכזי הופך דרמטי הרבה יותר. השמיים הסגולים-כחולים שמשמאל, מתחלפים בשמים אדומים כדם, מהם מהדהדת ביקורתו של ישעיהו: ''ידיכם דמים מלאו'' (ישעיהו, א', 15). כמעין הפוגה למתח של השמיים ספוגי הדם, מרחף בלבם הפסוק: ''וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'', עליו נשען אחד מהמוטיבים רבי ההבעה של ארדון ''אילן הספירות'' הקבלי בגוון כחול, ולצדו סמלים נוספים. מתחת לשמים האדומים מופיעה ירושלים, שהחומה שלה היא בעצם מגילת קלף. ארדון העתיק בדייקנות את מגילת ישעיהו שנתגלתה במערות קומראן ויצר לה צורה של חומה. על חומה זו אמר האמן: ''חומת ירושלים כאן, או נבואה הנצחית כחומה? זו מטמורפוזה של שתיהן, של אות ואבן. כאן חזון השלום ועיר השלום מתקוממים נגד פלגי הדם שמעליהם...''‏‏


החלון הימני

החלון הימני והאחרון מייצג את התגשמות הנבואה: בשני השלישים העליונים שמיים זוהרים בצבעי כחול ירוק וסגול ועליהם אתי חפירה לבנים שנוצרו על-פי הנבואה, מן החרבות. השליש התחתון של החלון צבוע בצבעים ''ארציים' ועליו שברים, לא שברי חרבות, אלא שברי כלי המלחמה המודרניים, פגזי תותחים, חלקי טנקים ומטוסים, שננטשו בעידן השלום.









אתר 4: האוסף הגיאולוגי


שעות פתיחה: 09:00-18:00
עלות כניסה: אין


האוסף מציג תערוכות מתחלפות של פריטים גיאולוגיים לפי נושאים. התערוכה המוצגת בה נכון ליום הסיור כוללת פריטים שונים מתוך התצורה הגיאולוגית האופיינית להרי יהודה וירושלים.

בהרי יהודה נחשף מחבורה זו חתך המורכב מהתצורות הבאות:
• תצורת כפירה - גיר, דק-גביש ודולומיט.
• תצורת גבעת יערים - דולומיט אפור, גס גביש עד בינוני גביש.
• תצורת שורק - דולומיט חוארי צהבהב לחלופין עם שכבות חוואר.
• תצורת כסלון - מופיע כמצוק כהה אחיד, הבולט בנוף - מורכבת מדולומיט אפור וגיר דק-גביש.
• תצורת בית מאיר - שכבות דקות של דולומיט צהבהב לחלופין עם שכבות חוואר.
• תצורת מוצא - השכבה החשובה בהרי יהודה שכן היא בנויה משכבות חוואר העוצרת מים. ממנה נובעים מאות מעיינות קטנים.
• תצורת עמינדב- דולומיט משובח המשמש לאבני בניה ''מלכה''.
• תצורת כפר שאול - בנויה קירטון וקירטון חווארי לבן, רך ופריך. הגיר מוכר בתור אבן ריצוף בשם ''מיזי די יאסיני''.
• תצורת ורדים - דולומיט.
• תצורת בענה - הפרט התחתון, ממנו מופקות אבני בניה מסוג ''מיזי אחמר''. יוצרת שכבה עוצרת מים ממנה נובעים מעיינות.

כמו כן, קיימת באולם גם תצוגה של סלעים נוספים המצויים בהרי ירושלים וסביבתה, בהם ביטומן, חומר אורגני המצוי בטבע כמינרל בסלעים ומעיד, בדרך כלל, על פוטנציאל להפקת נפט. ניתן להפיק מאבן הביטומן ריח הקרוב לריח נפט באמצעות שפשופה במשך שניות אחדות.

באולם מוצגת מפה גיאולוגית של איזור ירושלים. למפה יש מקרא נילווה המאפשר להבין את משמעות הצבעים השונים ואת ראשי התיבות בלועזית.









קמפוס הר הצופים


שעות פתיחה: ימים א'-ה' 08:00-22:00.
עלות כניסה: אין (הדבר נכון לגבי כל האתרים במיתחם הר הצופים)


אתר 5: מפת תבליט של ישראל, מאת זלמן ליף


המפה, המוצגת במתחם החוג לגיאוגרפיה בבניין מדעי החברה בקמפוס הר הצופים, היא יחידה מסוגה בעולם. המפה בנויה ממאות גליונות של מפות טופוגרפיות בקנה מידה של 1:100,000. התוצאה היא תבליט מדויק ביותר, המקפיד על חלוקת לפי קווי גובה, סימון מדויק של תוואי קרקע והיצמדות לנוף התבליטי כפי שהיה בשנים בהן הוכנה המפה.

ניתן לדעת כי המפה הוכנה לפני שנת 1955. בשנה זו יובש אגם החולה כמעט לחלוטין, ואילו במפה עצמה מופיע האגם במלוא היקפו טרם הייבוש. יתר על כן, גם תוואי ההיקף של ים המלח אינו דומה לזה הקיים כיום בשטח. ב-‏1977 גרם תהליך הייבוש לחציית ים המלח לשניים באזור ''הלשון'', שם נחשפה קרקעית מצר לינץ', המפריד בין האגן הצפוני לאגן הדרומי, שהיה אזור רדוד יחסית. אמנם אין לכך חשיבות מבחינת זיהוי התאריך בו הוכנה המפה, אבל ברור כי הבדלים מסוג זה מחדדים את היכולת לתארך מפה כלשהי בהתאם לקווי התבליט המתוארים בה.

מפה זו היא יחידה מסוגה בעולם ברמת הפירוט הרב שלה.









אתר 6: ציור טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית


ביום 24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית. כשבע שנים לאחר מכן, ב-‏1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, בנוכחות אלפי משתתפים מהיישוב. טקס הפתיחה ביקש לבסס את מעמדה של האוניברסיטה העברית כסמל מרכזי של התנועה הלאומית. האורח הראשי בטקס היה הלורד בלפור, לשעבר ראש ממשלת בריטניה. כן נכחו נציגי הממשלות של צרפת, אוסטריה, בלגיה, יוון, ארצות הברית, פולין, גרמניה, איטליה והולנד ונציגים מאוניברסיטאות רבות בעולם. בין הנואמים בטקס היו הרב קוק, הרברט סמואל וגם חיים וייצמן הלורד בלפור וח.נ. ביאליק.

את רכישת הקרקע שעליה הוקמה האוניברסיטה מימן מי שכונה ע''י ההיסטוריון גרשון גרא ''הנדיב הלא ידוע'', הלא הוא יצחק לייב גולדברג. גולדברג הקדיש חלק נכבד מהונו למעשה הציוני. הוא היה התורם הראשון ליישום רעיון הקרן קיימת לישראל ואף נידב לקרן את הקרקע הראשונה, שטח של כ-‏200 דונם באזור חדרה. הוא היה ממייסדי החברות ''הכשרת היישוב'' ו''אחיאסף''. נרתם לפעילות חרושת בארץ ישראל והיה ממייסדי חברת ''כרמל מזרחי''. הוא היה הבעלים של פרדס גולדברג המתקדם לתקופתו, ששכן בגבול רמת גן ותל אביב, בסמוך לתל נפוליאון. הפרדס שכן באמצע הדרך בין יפו לפתח תקווה, והיה תחנה חשובה בחיי חלוצי העלייה השנייה. בשנת 1910 רכש גולדברג כמחצית משטח המושבה הר-טוב שהייתה במצוקה. הוא הקים שם את חוות גולדברג שהייתה משק הבקר המודרני הראשון בארץ ומימן נטיעת אלפי עצי יער סביב המושבה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה השקיע גולדברג כספים ברכישה מאדמות הטמפלרים שעל הר הכרמל (מרכז הכרמל של ימינו). במקום בית סגן הקונסול הגרמני, פריץ קלר, ברחוב קלר בחיפה, בנה גולדברג בית קיץ, וקרא לו 'בית רחל'. וכאמור, גולדברג הוא ששילם את הסכום העיקרי (7,500 לא''י( לרכישת אחוזתו של סר ג'ון גריי היל, הקרקע שעליה נבנתה האוניברסיטה העברית בהר הצופים והעביר את האדמות לרשות הקק''ל.









אתר 7: בית הכנסת הכט


זמני תפילה: מנחה בימי חול בין השעות 15:00 ל-‏16:00. ערבית - בין ההרצאות. שחרית לא מתקיימת במקום ומאחר שהקמפוס סגור בשבתות ובחגים אין תפילה גם ביום כיפור. בכניסה ניתן לקחת כיפות לבנות לשימוש אישי במהלך השהות בבית הכנסת. את הכיפות יש להחזיר למקומן לאחר השימוש.

בית הכנסת תוכנן על-ידי האדריכל רם כרמי, והוא ממוקם בפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים. זהו מבנה קטן, המשולב בין בנייני הפקולטה ונמצא בקצה של כמה מסדרונות. ממול מתגלה נופה של ירושלים כשבמרכזו הר הבית ומקדש כיפת הסלע. החלון שבו ממוסגר הנוף הירושלמי בנוי כטריפטיך ביחס של 1:2:1, בדומה לוויטראז' של ארדון בגבעת רם. הבניין עצמו בנוי אבן ירושלמית ובפנים טיח לבן. העיצוב מינימליסטי. אור בהיר ולבן מעביר את התחושה של המקדשיות. גדולתו של בית הכנסת היא בקטנותו. הוא משדר תחושה של היכל, מקדש מעט. ארכיטקטורה לשמה.

הכניסה למבנה היא בכבש, כלומר במשטח משופע, ולא בגרם מדרגות. זאת, בהתאם לקביעה ההלכתית האוסרת על בניית מדרגות לצורך עלייה למזבח. ארון הקודש מחולק לשניים על מנת שלא להסתיר את הנוף שבחזית. למעשה, הר הבית מהווה מעין תחליף לארון הקודש. הפסוק אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים, צ''ז, 11) - מעוצב בנרות התמיד על הפרוכת. התקרה, הבנויה מקמרון מרובע, יוצרת חופה או אהל, עם פתח של אוהל המשקיף על העיר העתיקה, הר הבית, ומוקד בית המקדש, משכנו של השכינה, באופן המזכיר את הפסוק ''מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'' (במדבר, כ''ד, 5). בקירות המקיפים את האולם קבועים שישה עיגולים גדולים. ששת העיגולים מסמלים שלמות. העיגול השביעי הוא המעגל שבתוכו יושב אולם התפילה. יחד נוצרים כאן שבעה מעגלים. שבע הוא המספר המיסטי ביותר שמחבר בין העולם הגשמי לעולם העליון.









העתק של תבליט לכיש המוצג בחוג לארכיאולוגיה בקמפוס הר הצופים. אפשר לראות את הלוחמים, את השבויים ואת מרכבות השלל (צילום: יורם הראל).

אתר 8: המכון לארכיאולוגיה


המכון נוסד בשנת 1934 כמחלקה לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1967 הוא הפך למכון לארכיאולוגיה. כיום הוא מכון מחקר עצמאי ונהנה משם של אחד המכונים בעלי המוניטין הטובים ביותר בעולם. אנשיו מבצעים חפירות באתרים שונים ברחבי הארץ.

במכון ניתן לראות תעתיק של תבליט לכיש, המתאר את כניעתם של לוחמיה היהודים של העיר לכוחות הצבא האשוריים בהנהגת המלך סנחריב. בשנת 701 לפנה''ס יצא סנחריב מלך אשור למסע צבאי לארצות המערב, לסוריה ולארץ-ישראל. מסעו הצבאי של סנחריב בא בעקבות קשר שקם נגדו בגבולה המערבי של אשור. ממלכת ישראל, שבירתה בשומרון כבר חדלה להתקיים באותה עת, הפכה לפרובינציה אשורית. אבל בדרום הארץ התקיימה ממלכת יהודה, שבירתה בירושלים. חזקיהו מלך יהודה היה מלך מצליח וחשוב, ובימיו שגשגה יהודה הן מהבחינה המדינית והן מהבחינה הכלכלית. חזקיהו כרת ברית עם מצרים ועם עיר המדינה הפלשתית אשקלון, כנגד אשור. בעיר הפלשתית עקרון נעשתה הפיכה והמלך הפרו-אשורי הורד מכיסאו ונכלא בירושלים. סנחריב יצא מאשור והגיע לחוף הסורי, ומשם המשיך לארץ-ישראל, לשפלת החוף. הוא השתלט מחדש על ערי הפלשתים אשקלון ועקרון, ניצח בקרב נגד חיל משלוח מצרי שנשלח כנגדו ממצרים, ואז פנה אל עבר ארץ יהודה שנותרה לבדה.

על מסעו של סנחריב אנו לומדים מהמקורות המקראיים - ''ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפשם'' (''מלכים ב', י''ח, י''ג) ו- ומהמקורות האשוריים. התיאורים השונים אינם תואמים זה את זה בחלק מהפרטים, ודעות החוקרים חלוקות באשר לשחזור מדויק של המאורעות. ברור, מכל מקום, שסנחריב כבש את הערים המבוצרות ביהודה והגלה לאשור תושבים רבים. בעת שהותו ביהודה קבע את מחנהו המרכזי בלכיש (''והוא על לכיש וכל ממשלתו עמו'', דברי הימים ב', ל''ב, ט') ומשם שלח חיל משלוח כבד לירושלים, על-מנת להכניע את חזקיהו. חזקיהו - אשר נתמך על-ידי הנביא ישעיהו - סירב להיכנע. לפי הסיפור המקראי, ניצלה ירושלים הודות לנס, כאשר בלילה אחד מתו כל חיילי אשור וסנחריב נאלץ לחזור לארצו. חזקיהו נשאר על כנו כמלך יהודה, אולם חויב בתשלום מס כבד למלך אשור.

עדות מיוחדת במינה למסע זה מהווים ''תבליטי לכיש''. סנחריב בנה ארמון מלכותי מפואר בנינוה, אותו כינה ''הארמון שאין שני לו''. קירות הארמון עוטרו בתבליטי אבן גדולים, המתארים בעיקר מסעות מלחמה של סנחריב. סדרת התבליטים המרכזית והמפורטת ביותר, שיוחד לה מקום מיוחד באגף הטקסי של הארמון, הוקדשה לתיאור המצור על העיר לכיש ביהודה. כיבוש לכיש - אשר תיאורו כאן מסמל את כיבוש יהודה כולה - היה, כמדומה, אחד מניצחונותיו הצבאיים החשובים של סנחריב, ועל-כן הוקדשה מערכת תבליטים מיוחדת לתיאורו. תבליטי לכיש נחשפו בנינוה באמצע המאה ה-‏19 על-ידי חוקרים בריטיים, והם מוצגים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, בעוד העתקים מהם מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים. תבליטי לכיש מהווים כיום תיאור חזותי יחיד במינו עיר ביהודה, של תושביה ושל מגיניה בתקופת הבית הראשון.

בחפירות הארכיאולוגיות נחשפו שרידיה של שכבת העיר מימי חזקיהו, העיר שנכבשה על-ידי סנחריב ב-‏701 לפנה''ס (שכבה שלישית לפי סדר שכבות העיר מלמעלה למטה), ונחשפו שרידים חשובים של הקרב על העיר. שרידי העיר ממחישים היטב מדוע קבע כאן סנחריב את מחנהו בעת שהותו ביהודה, ומדוע הודגש בתבליטים כיבוש העיר. מסתבר, שלכיש היתה העיר השנייה בחשיבותה ביהודה אחרי ירושלים הבירה. מלכי יהודה בנו עיר מבצר ממלכתית מרכזית, שלה ביצורים אדירים וארמון-מצודה, שבה ישב דרך-קבע חיל מצב. קשה לקבוע בפסקנות מדוע נבחרה לכיש כמקום להקמת עיר מבצר מרכזית, אבל דומה כי מלכי יהודה רצו להגן על גבולה הדרום-מערבי של הממלכה, אל מול ערי הפלשתים והדרך העולה ממצרים.

התבליט האשורי משלים את תמונת העיר והקרב שהתחולל כאן, המתקבלת מן הממצא הארכיאולוגי. דומה שהתבליט משרטט תמונה נאמנה של לכיש, אפילו שהיא מתוארת בסגנון הסכמטי האופייני לאמנות אשור. במרכז העיר נראה בית השער - בוודאי השער החיצוני -ואיל מלחמה מתקיף את פינתו. מימין לשער נראית סוללת מצור ועליה חמישה אילים התוקפים את החומה. חומות העיר דומות בצורתן לבית השער, ואף עליהן נראה מעקה המורכב משורת מגינים עגולים. משמאל מתואר הצבא האשורי, כשהוא תוקף את העיר; מימין לעיר נראים טור של חיילים אשוריים נושאים שלל, וטורים של תושבי לכיש היוצאים לגולה. טורי הגולים צועדים אל עבר מלך אשור, הנראה יושב על כס מלכות ופניו אל מול העיר. היוצאים לגולה דומים זה לזה בלבושם, וזה היה בוודאי הלבוש האופייני לתושבי יהודה באותם הימים. הגברים והילדים לובשים בגד קצר, שקצהו המעוטר בציציות משתלשל מתחת לבגד, בין הרגליים. לראשיהם הם חובשים צעיף, שקצהו המעוטר בציציות תלוי כלפי מטה ומכסה על האוזניים. הנשים והילדות לובשות בגד ארוך, המגיע עד לקרסוליהן. את ראשן מכסה צעיף, המשתלשל לאורכו של הגב עד לתחתית הבגד. ברקע התבליט נראית הקרקע הסלעית, האופיינית לאזור לכיש, והיא מתוארת כאן באורח סכמטי כדמוית קשקשים. פה ושם, ברקע הסצינה, מוצגת הצמחייה; נראים כאן בבירור גפנים, עצי תאנה ועצים סכמטיים, הבאים אולי לתאר עצי זית –שכולם אופייניים אף כיום לחבל ארץ זה.

בתבליט לכיש בולט המחסור בדמותו של המלך סנחריב. הסיבה לכך היא שחלק מהתבליט אבד במהלך העברתו בספינה ממקום הימצאו בנינווה. התבליט המקורי מצוי כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.










אתר 9: תיאטרון הר הצופים (מכונה בטעות אמפיתיאטרון)


אתר תצפית כמעט אידיאלי על הסביבה. כאן נחנכה האוניברסיטה העברית ב-‏1 באפריל 1925 בטקס מרשים בו נכחו לימים הנשיא הראשון חיים ויצמן, הרב קוּק, הגנרל אלנבי, לורד בלפור, הנציב העליון הרברט סמואל, חיים נחמן ביאליק שנאם בטקס ועוד רבים ומכובדים. זהו גם אותו התיאטרון בו קיבל יצחק רבין ד''ר כבוד בשם צה''ל לאחר מלחמת ששת הימים. אגב, בראש חבר הנאמנים הראשון דאז עמד הד''ר חיים ויצמן והוא כלל את לא פחות מאשר אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בּובר.

הנוף שניבט מכאן מזרחה ודרומה הנו מדבר יהודה לכיוון ים המלח והרי אדום שבירדן. מנקודת התצפית הזו ניתן לראות את הכפר א-זעים, את העיר מעלה אדומים ובזמן ראות טובה – גם את חלקו הצפוני של ים המלח. בל נשכח שהר הצופים כשמו כן הוא – המקום הגבוה באזור ממנו ניתן לצפות לכל עבר. 829 מטר מעל לפני הים וכ-‏100 מטר מעל לעיר העתיקה. דרומה, על רכס הר הזיתים שהר הצופים הנו חלקו הצפוני, ניתן להבחין במגדל עם הגג המשולש והחום, אוגוסטה ויקטוריה.

כאשר צופים בנוף המדברי מתיאטרון הר הצופים ניתן להבין טוב יותר את המונח ''מדבר בצל גשם''. עננים נושאי גשם מתרוקנים בדרך כלל מעל מקומות גבוהים וקרים. לאחר מכן הם ממשיכים לנוע אל עבר צידו המזרחי של הר הצופים, בכיוון המדבר. הטמפרטורה עולה, הלחות יורדת והמשקעים היורדים בצידו המדברי של ההר זעומים למדי.









אתר 10: מערת ניקנור


מערת ניקנור היא מערת קבורה הנמצאת במורד המערבי של הר הצופים ובה נתגלתה גלוסקמא המתייחסת ל''ניקנור עושה הדלתות''. באוקטובר 1902 התגלתה מערה בתוך שטח שקנו ג'ון וקרוליין אמילי גריי היל (Gray Hill) במטרה להרחיב צפונה את מעון החורף שלהם בהר הצופים.

מאחר שגריי היל שהה בחוץ־לארץ באותו הזמן, דיווח הממונה על משק הבית לקונסול הבריטי על התגלית. בתו של הקונסול, הארכאולוגית גלדיס דיקסון, חקרה את המערה. בביקורה הראשון במערה היא התרכזה בעיקר במבנָהּ ובמוטיבים הארכיטקטוניים שלה. בביקורה השני היא התרכזה בחקר שבע הגלוסקמאות שהיו במערה, שבינתיים כבר הספיקו לעבור לקישוט גן האחוזה. שש מהגלוסקמאות שנבדקו התגלו כרגילות למדי, אך על הגלוסקמה הרביעית התגלתה כתובת ביוונית עתיקה ובעברית. שלושה ימים לאחר מכן, לאחר שהתפרצות מחלת הכולרה בין עובדיו הכריחה אותו להשעות את החפירות בתל גזר, הגיע רוברט מקאליסטר לירושלים. מקאליסטר בדק את המערה ואת הכתובת, ותצלום של הכתובת הועבר לשארל קלרמון-גאנו. בשנה שלאחר מכן פורסמו שני מאמרים על המערה ברבעון של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF). ראשון, פרסם קלרמון-גאנו את ממצאיו על כתובות שונות מארץ ישראל, ובכללן כתובת ניקנור. הפרסום השני נעשה על ידי דיקסון, ובו תיאור של המערה וממצאיה יחד עם שרטוטים של המערה, פרי עטו של מקאליסטר. הגלוסקמא הועברה בשנת 1903 למוזיאון הבריטי בלונדון, שם היא שוכנת עד היום.

קבריהם של פינסקר ואוסישקין במיתחם מערת ניקנור. המקום לא הפך לפנתיאון לאומי בשל העובדה שבמשך קרוב לשני עשורים הייתה הגישה אליו כמעט בלתי-אפשרית (מקור תמונה 4)

הממצא החשוב ביותר שהתגלה במערה היה הכתובת שזכתה לכינוי כתובת ניקנור. הכתובת כתובה על־גבי גלוסקמא: זו מעוטרת משלושת צדדיה, ועל צידה הרביעי הכתובת, ובה שלוש שורות ביוונית ושורה אחת בעברית או בארמית: ''העצמות של אלה של נק/ נר (או 'אנשי נקנר') איש אלכסנדריה/ שעשה את הדלתות/ נקנר אלכיסא''.

קלרמון-גאנו היה הראשון שפענח את הכתובת, והיה הראשון שזיהה את נקנר האלכסנדרוני ''שעשה את הדלתות'' עם אותו ניקנור המוזכר בתלמוד כמי שהציב את דלתותיו של שער ניקנור, תוך דחיית הרעיון שהדלתות הנזכרות הן למעשה דלתות מערת הקבורה, שהרי הישג כה פעוט לא היה מתועד על הגלוסקמא. קלרמון-גאנו הבין את המילה ''אלכיסא'' כקיצור של ''האלכסנדרוני'', ולפיכך הגיע למסקנה כי הגלוסקמא הכילה את עצמותיו של ניקנור עצמו.

המערה חצובה בקפדנות בסלע הקירטון של הר הצופים. מחוץ למערה חצובה חצר מלבנית, שבצדה הדרום-מזרחי נמצאת חזית המערה. חזית המערה היא למעשה סטיו, הבנוי משתי אומנות בצדדים ומשני עמודים הממוקמים ביניהן. צורה זו אופיינית למערות הקבורה המפוארות של ירושלים בימי הבית השני, אבל בשאר המערות, כגון קברי המלכים או קבר בני חזיר, נמצאים עמודים מונוליתיים החצובים בסלע, ואילו כאן, בסיסי העמודים שנשתמרו מעידים כי העמודים היו בנויים אבני גזית. הסטיו, שבמקורו היה מקורה אך עם השנים נפלה תקרתו, נפתח לתוך ארבעה אולמות קבורה, ובכל אחד מהם מספר כוכים. התוכנית האדריכלית של המערה, סגנונה האמנותי, וכן הממצא שבתוכה, מאפשרים לתארך את המערה לאמצע המאה הראשונה לספירה, בקירוב.


הפנתיאון הלאומי

ב-‏1934 הועלו ארצה עצמותיו של יהודה לייב פינסקר ממקום קבורתו באודסה ונטמנו במערת ניקנור. יוזם ההעלאה היה יו''ר קק''ל דאז, מנחם מנדל אוסישקין, שרצה להקים פנתיאון לאומי במערה. הרעיון התקבל בחיוב, אך לא יצא אל הפועל. האדם השני והאחרון שנטמן במערה, באוקטובר 1941, היה אוסישקין עצמו. חלקת גדולי האומה בהר הרצל הוקמה לאחר קום המדינה, בין השאר מכיוון שהר הצופים היה מובלעת בתוך ירדן והגישה אליו הייתה מוגבלת למאה ועשרים שוטרים (למעשה, חיילים בלבוש שוטרים).


יהודה לייב פינסקר

הוגה דעות ופעיל ציוני שהיה מראשי תנועת חיבת ציון. בתחילה תמך בהשתלבותם של היהודים בחברה הרוסית ובתרבותה, עודד לימוד רוסית בבתי ספר יהודיים ותבע הענקת שוויון זכויות ליהודי רוסיה. הפרעות ביהודי אודסה בשנת 1871 גרמו לזעזוע בקרב המשכילים היהודים. ד''ר פינסקר הפסיק את פעילותו למען השתלבותם של יהודי רוסיה והתרכז בעבודתו כרופא. הפרעות ביהודי רוסיה שפרצו עשר שנים לאחר מכן (''סופות בנגב'') הביאו לשינוי בעמדותיו והניעו אותו לפעולה. הוא העלה פינסקר את רעיונותיו על הכתב, ובשנת 1882 פרסם את ספרו ''אוטואמנציפציה''. פינסקר הצטרף לפעילותם של חובבי ציון שביקשו להקים ''מרכז יישובי, אם אפשר בארץ ישראל, לעניי אחינו בכל הארצות''. הוא השתתף בוועידת קטוביץ' - ועידת היסוד של תנועת חובבי ציון - שהתכנסה לרגל יום הולדתו ה-‏100 של השר משה מונטיפיורי (תרמ''ד - 1884), ונבחר לעמוד בראשה. כשנפטר ב-‏1891, נקבר בבית הקברות היהודי באודסה לצד אביו. אך כ-‏43 שנה אחר כך העביר מנחם אוסישקין את עצמותיו של פינסקר לקבורה בהר הצופים בירושלים. היישוב נחלת יהודה - כיום שכונה בעיר ראשון לציון - נקרא על שמו.


מנחם מנדל אוסישקין

כמו פינסקר, היה גם אוסישקין מראשי תנועת חיבת ציון. בעקבות הפוגרום בקישינב החליט לדאוג לארגונם של היהודים בארץ כבסיס להקמת מדינה יהודית. הוא קיבל את הסכמתו של הרצל ויצא לביקור בארץ, שבמהלכו ארגן בזיכרון יעקב ''כנסת גדולה של יהודי ארץ ישראל'' - כינוס שנמשך שלושה ימים וממנו צמחה הסתדרות המורים העבריים. הוא נמנה עם המתנגדים הפעילים לתכנית אוגנדה ופרסם את ''הפרוגרמה שלנו'' - חוברת שעסקה בהתיישבות היהודית בארץ ותמכה בהקמת יישובים חקלאיים על אדמות שיירכשו בידי הקרן הקיימת לישראל ויועמדו לרשות חקלאים יהודים. הוא הגדיר יעדים תרבותיים ליישוב בארץ והיה אחד הראשונים שהעלו את הצורך באוניברסיטה עברית. יחד עם ד''ר חיים ויצמן פעל למען הקמת האוניברסיטה בירושלים. עם פרסומה של הצהרת בלפור ארגן אוסישקין באודיסה הפגנת ענק, שבה השתתפו כ-‏200,000 איש. שנתיים לאחר מכן, בתום מלחמת העולם הראשונה, הוזמן על ידי ויצמן וסוקולוב לשאת דברים בעברית בוועידת השלום בוורסאי כנציגם של היהודים. היה זה ''הנאום העברי הראשון בוועידה מדינית כלשהי''. בגיל 48 עלה אוסישקין לארץ, ובתפקידו כראש ''ועד הצירים'' השיג את הכרת השלטונות הבריטיים בשפה העברית כלשון רשמית בארץ ישראל ורכש את אדמות עמק יזרעאל. כארבע שנים לאחר עלייתו לארץ נבחר לראש הקרן הקיימת לישראל, תפקיד שמילא עד יום מותו. במסגרת זו פעל במרץ לגיוס כספים לרכישת קרקעות להתיישבות יהודית - במפרץ חיפה ובעמק חפר, בעמק בית שאן ועוד.

על אוסישקין סופר שדאג מאוד לפרסומו האישי ולהאדרת שמו עוד בחייו. לאיש, שנחשב אז לכל יכול ממרום מעמדו כראש הקק''ל, הפריעה העובדה שהוא מתגורר ברחוב הנושא את שמו של המשורר והוגה הדעות ר' יהודה הלוי בזמן שבאותו רחוב מתגורר... מנחם אוסישקין. לכבוד שנת השבעים לחייו, לקח אוסישקין צוות של עובדי הקרן הקיימת וציווה עליהם, בהחלטת איש אחד, לעקור את כל שלטי הרחוב הנושאים את שמו של יהודה הלוי ובמקומם להציב שלטי קרמיקה מפוארים הנושאים את שמו שלו. צעד זה עבר ללא מחאה ממשית ואוסישקין ניגש לפרק ב' של הנצחת פועלו. מאחר ודרכו לעבודה עברה מביתו ברחוב אוסישקין למשרדו בבניין המוסדות הלאומיים שנקרא בעבר רחוב שמואל הנגיד, החליט להחליף את השלט 'רחוב שמואל הנגיד' ב'רחוב הקרן הקיימת'. צוות חמוש בשלטים חדשים עקר את שמו של שמואל הנגיד והציב שלטי רחוב שנשאו את שם הרחוב החדש: 'הקרן הקיימת'.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סקירה מאלפת, תודה :)   אבי   יום א', 24/01/2010 שעה 10:49   [הצג]
תודה אורי. כרגיל -מעניין נורא,   יהונתן   יום ב', 25/01/2010 שעה 22:34   [הצג]   [4235 תגובות]
כישרון כתיבה מדהים!!!   אילן בצלאל   יום ג', 26/01/2010 שעה 11:03   [הצג]   [1079 תגובות]
יופי של מאמר!   קואלה   יום ו', 29/01/2010 שעה 19:57   [הצג]   [249 תגובות]
(ללא כותרת)   איילה   שבת, 30/01/2010 שעה 21:28   [הצג]
תודה   אורן   יום ו', 05/02/2010 שעה 1:09   [הצג]
(ללא כותרת)   שלמה צין   יום ד', 15/02/2012 שעה 23:59   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©