להחזיר את חסמבה לצעירים
יום ו', 08/01/2010 שעה 0:00
שנה אחת לאחר קום המדינה ברא עיתונאי וסופר צעיר, יגאל מוסינזון שמו, חבורת ילדים תל-אביבית שאת עלילותיה הדמיוניות תיאר בסדרת סיפורים בהמשכים שפרסם בשבועון ''משמר לילדים''. בני החבורה נלחמו בכובשים הבריטיים, הגנו על קיבוצים שסבלו מחבלות המסתננים, לחמו בפשע המאורגן וניסו להציל נערים עזובים מפני הידרדרות לעבריינות. מדובר, כמובן, בחבורת סוד מוחלט בהחלט, הלא היא חסמבה. סדרת הספרים שבאה בעקבות אותו סיפור בהמשכים היא אחת הארוכות ביותר בתולדות ספרות הילדים. מאז שנות השמונים שקעה מעט קרנה של הסדרה והיא נותרה מיתוס ספרותי (התוכן שנוי במחלוקת, אבל הדבר אינו משנה את היותה של הסדרה מיתוס) המוכר בעיקר לבני ארבעים פלוס. הטלוויזיה לא טרחה להפיק סדרה על פי הספרים. ועכשיו, הפתעה: כשמפיקים סידרה כזו היא אינה על נערי חסמבה אלא על...גימלאיה. מבחינתי, אגב, זה לא שונה מאשר הפקת סרט על דורה כשהיא קשישה כפופת גו הנתמכת במקל הליכה. אותה רמה של תחכום - או, יותר נכון, אווילות.









חובבי הנוסטלגיה יוצאים בימים אלה בשירה ובריקודים. ויש להם סיבה טובה: חבורת חסמבה המיתולוגית חוזרת אל המסכים. לאחרונה התבשרנו שבערוצי הכבלים צפויה לעלות השנה סידרה בת 18 פרקים ובה עלילותיה של החבורה כשאנשיה כבר מזמן אחרי שיאם. אם אני מבין נכון, המפקד האגדי ירון זהבי אמור לצאת למסע לחילוצה של סגניתו תמר מידי חוטפיה, כאשר לצורך זה עליו לאסוף מחדש את חברי חסמבה המקוריים שהתפזרו איש איש לדרכו. לא שיש כאן משהו מקורי במיוחד: ג'ון לנדיס כבר עשה את זה פעם ב''האחים בלוז'', אבל נעזוב את זה בינתיים.

חסמבה נלחמת בבריטים. עטיפת הספר הראשון בסדרה (מקור תמונה 1).

מה שמפריע לי יותר מכל הוא הוצאתה של חסמבה לגימלאות טרם ששודרה סדרת טלוויזיה כלשהי על מעלליהם הספרותיים המקוריים. מי שנולד בשנה בה נכנסה תעשיית השידורים בכבלים לחיינו אינו מכיר את סיפורי חסמבה. הספרים הללו יצאו מהאופנה לפני אי-אלו שנים ושוב אינם המבוקשים ביותר על ידי הקוראים בני העשרה ומטה. אפשר לתהות על הסיבות לכך – ובינינו, גם לקשה להבינן – אבל לא זה העניין שעליו אני רוצה לדבר.









בואו נדבר לרגע על חסמבה עצמה. הסדרה נולדה כמעט עם קום המדינה. מחברה, יגאל מוסינזון, היה אז סופר מתחיל כבן שלושים וקצת. ראשיתה של הסדרה בהבטחה שנתן מוסינזון לבנו הבכור, עידו (שלימים נפל במלחמת יום הכיפורים), לחבר סיפור על גבורתה של חבורת ילדים עבריים במלחמתה נגד הכובש הזר. את דמויות גיבוריו שאל מחוויות נעוריו בקיבוץ נען ובתל אביב. כהשראה לדמותו של המפקד ירון זהבי שימש הנער ירון לונדון, שבבית הוריו התגורר מוסינזון כדייר משנה. את שמה המצלצל של החבורה הרכיב מראשי תיבות, על פי מסורת תנועות המחתרת. הסיפור נדפס בתחילה ב''משמר לילדים'' (1949) והופיע כעבור שנה בספר חסמבה, או חבורת סוד מוחלט בהחלט'' (1950). ההצלחה הייתה מיידית, וגם צפויה: לראשונה בתולדות ספרות הילדים העברית זכו הקוראים הצעירים בסדרת סיפורי הרפתקאות, המספרת על בני גילם האמיצים, הלוחמים לשחרור ארצם ולהבטחת שלומה וביטחונה. מעודד מן ההצלחה חיבר מוסינזון ב-‏44 השנים הבאות עוד 43 ספרים בסידרה. בכך הייתה חסמבה לאחרת מסדרות ההרפתקה הארוכות והמתמשכות ביותר בספרות הילדים העולמית. סיפורים אחדים הומחזו לתיאטרון ושניים מהם, ''חסמבה ונערי ההפקר'' (1971) ו''חסמבה ושודדי הסוסים'' (1985), הופקו לקולנוע. המילה חסמבה הייתה למוסד וחלק בלתי נפרד מעולם הילדות הישראלי, והסדרה הייתה ראשונה בז'אנר סיפרי המתח וההרפתקה העבריים.

סדרת ספרי חסמבה ספגה ביקורות קשות מפי מחנכים ומבקרים, בשל מה שאלה תיארו כעלילות המלאכותיות, מתח, אלימות וסגנון רדוד (ואכן, סגנונו של מוסינזון הוא דינאמי ומחוספס, ממוזג בהרבה מתח וקורטוב הומור). אחרים דווקא הוקסמו מהפטריוטיזם, מהערכים הנעלים שניסו החסמבאים לקדם ומהתושייה הרבה שהפגינו במאבקיהם. לרבים מהילדים שקראו את הספרים הוויכוחים הללו לא שינו דבר. הם העריצו את ירון זהבי, חיפשו בנרות אחר המערה החשמלית (מפקדת החסמבאים מאז הקמת החבורה ועד לאחרון ספרי הסדרה), הקימו חבורות שכונתיות משל עצמם בסגנון חסמבה וחלמו להתנסות בהרפתקאות דומות.

החבורה הזו נספגה אל תוך התרבות הישראלית הצעירה. יהונתן גפן הנציח את ירון זהבי ואת תמר סגניתו בשיר הנפלא ''יכול להיות שזה נגמר'', אותו כתב ללהקת ''צליל מכוון''. השניין הופיעו שם כחלק מסמלי הארצישראליות השורשית (יחד עם אלתרמן, ביאליק, טרומפלדור, תל אביב הקטנה, פינג'אן וילקוט הכזבים). סאבלימינל והצל הזכירו את חסמבה והמערה החשמלית בשירם ''זזים עם הבאס''. אפילו דודו טסה, ששר את ''מרקו התאבד'', הזכיר בשיר שלו – המדבר דווקא על ניפוץ החלום האידיאולוגי – את ירון זהבי כסמל.









לכל אורך ארבעים וארבעה ספרי הסידרה נשמרו בקפידה כמה ממאפייניה. אחד הבולטים שבהם – אם לא הבולט מכולם – הוא העובדה שתמיד, אבל תמיד, מדובר היה בילדים או בנערים. חברי חסמבה הפסיקו את פעילותם כחבורה שעה שהתגיסו לצבא. לאחר מכן פתחו בקריירות אינדיבידואליות, אם כי לעתים קרובות שמרו על קשר בינם לבין עצמם. ב''חסמבה והתעלומה בגבול הצפוני'' עומד הדור הראשון של חסמבאים לפני גיוס לצה''ל. ב''חסמבה בשירות הריגול הנגדי'', הספר הראשון בו מתואר הדור החדש של חסמבאים (הפעם בראשות יואב צור, שהחליף את ירון זהבי), מספרים לנו שהמפקד האגדי הוא עתה סא''ל בצה''ל ומשמש כמפקד מת''ם (המחלקה לתפקידים מיוחדים); שתמר, שנישאה לו, היא עתה רס''ן ועדיין משמשת כסגניתו במת''ם; שמנשה התימני אף הוא רס''ן במודיעין; שמשה ירחמיאל הוא מזרחן ידוע; וכן הלאה – ושכולם נפגשים מעת לעת ואף מתאחדים כדי לסייע לחסמבאים החדשים בתעלומה עימה הם מתמודדים עתה. אבל החסמבאים החדשים הם הגיבורים האמיתיים של הספר הזה – והם אינם אלא נערים. בשום מצב שהוא לא תוארה חסמבה מבוגרת יותר.

ארבעים שנה אחורה. כרזת הסרט ''חסמבה ונערי ההפקר'' (מקור תמונה 2).

והנה הפספוס הגדול: למעט שני הסרטים שהוזכרו, לא נעשה מאמץ אמיתי להפוך את חסמבה ללהיט מסך של ממש. שני סרטים על סידרה של 44 ספרים הם יבול קטן מאוד. לטעמי, לפחות, אפשר היה לעשות מזה סידרת טלוויזיה רצינית מאוד. אין חובה להפוך כל ספר לפרק (יש ספרים שרמתם נמוכה משמעותית מאחרים ועלילותיהם מופרכות באופן מוחלט), אבל משהו כמו 24 פרקים בהחלט היה ניתן לביצוע. כל פרק יכול היה להימשך משהו כמו 45-50 דקות. פרק כזה היה כולל, כמעט בהגדרה, סצינות הקשורות להיסטוריה הישראלית והמזרח-תיכונית. סידרה כזו, מלבד היותה גירוי לייצר ההרפתקני שלנו, יכולה הייתה גם לתרום לא מעט ליידע התרבותי וההיסטורי של בני הנוער כאן – מה שכיום, על פי כל סקר ומחקר, חסר להם מאוד. תארו לכצמעם סידרה שמתארת בני נוער המתמודדים עם המשטרה והצבא הבריטיים; עם מסתננים החודרים מעבר לגבול; עם פשיעה מאורגנת; עם בעיית הנערים העזובים בשכונות העוני; עם הטרור המופעל מעזה; עם ניסיון להשמיד מטוסים בחיל האוויר; עם חילוצו של טייס שנפל בשבי המצרי בתקופת מלחמת ההתשה.

אבל כל זה לא נעשה. הדור שהיה הלהוט אחרי ספרי חסמבה והפך את הסדרה למיתוס ספרותי אולי מכיר את כל זה, אבל אלה שבאו אחריו הרבה פחות. מרבית ילידי שנות השמונים מכירים את חסמבה יותר מפי השמועה מאשר מקריאה או צפייה בסרטים. אללה ולצעירים מהם יכולה הייתה סדרת טלוויזיה המבוססת על הספרים לתרום המון. סדרה שכזו, לו הייתה מופקת, מבוימת ומשוחקת בצורה איכותית, הייתה יכולה לשרוד שנים רבות באמצעות שידורים חוזרים בערוצים השונים. אבל היא לא נעשתה מעולם. כך קורה שיש דור וחצי של צעירים שהיכרותם עם חסמבה קלושה למדי, אם היא בכלל קיימת. כל שנותר הוא סרט וחצי (בעיקר ''חסמבה ונערי ההפקר'') המשודרים מפעם פעם בערוצי הכבלים והלוויין. זהו זה. מי שלא רכש את הספרים המתפרקים הללו (הגיעה השעה שיוציאו אותם במארז אחיד, רציני ומושקע; מישהו מוכן לקחת את הפרויקט הזה על עצמו?) מכיר, במקרה הטוב, את שלמה ארצי כירון זהבי ואת זאב רווח כאלימלך זורקין. זה הכול.

ועכשיו, כשכבר עושים עיבוד טלוויזיוני לחסמבה, מבססים אותו על היותם של החסמבאים...פנסיונרים. הדור שלא הכיר את חסמבה בנעוריה יכיר אותה כחבורת גימלאים מרירים וקמוטים המתרפקת על עברה המפואר. מה יוכלו הצופים בני השלושים מינוס לדעת על אותו עבר (בהנחה שלא קראו את ספרי הסדרה)? כלום. גורנישט. נאדה. מפיש. פשוט שום דבר. מוכרים להם אלילי נעורים מזדקנים כממשיכי דרכם של גיבורי ילדות ספרותיים. עודד קוטלר, נירה רבינוביץ, ציפי שביט – כל אלה הם ללא ספק שחקנים איכותיים. אבל הם לא יכולים להעביר – וגם לא יעבירו – את אותה התחושה שהזריקה חבורת נערים אמיצי לב אל תוך דמיונם המשתלהב של קוראי הספרים. מה שמראה שככל הנראה הכוונה היא לדבר אך ורק אל ליבם של המבורגים שבינינו, אלה בני הארבעים פלוס, שאיכשהו זוכרים את חסמבה מימי נעוריהם. בקיצור, סדרה נוסטלגית המתעלקת על יצירות של סופר שמעולם לא הרהר בגיבוריו כבוותיקים קמוטי פנים ומדולדלי שיער. תעשיית הטלוויזיה מעדיפה לתת קדימות להמשך הלא-כתוב של הסדרה מאשר לסדרה עצמה.

אשר על כן, הפקתה של סדרת גימלאי חסמבה היא הרבה יותר מאשר בעייתית. העובדה שלתפקידים המרכזיים בה לוהקו גיבורי ילדות אחרים של הדור ההוא (כוכב ''שלושה ימים וילד'', כוכבת ''מה פתאום'' וזמרת להיטי ילדים כ''ברבאבא'', ''מר אפצ'י'' ו''אבגדה'') אינה גורמת לרעיון הזה להיראות נכון יותר או צודק יותר. אם יש אתגר טלוויזיוני שראוי לפצחו הוא הפקת סדרה עלילתית על חסמבה המקורית. כן, המקורית. לא החיקוי, שמיועד אולי להראות סוג כלשהו של מקוריות אבל בפועל עלול לייצר לחבורה הנערית הזו דימוי של קשישים רטנוניים ומשועממים. כלומר, את ההיפך ממה שאותו התכוון מוסינזון להעביר לקוראיו.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   SilentMike   יום ו', 08/01/2010 שעה 6:53   [הצג]   [3246 תגובות]
לא בטוח שהילדים של היום היו מתחברים   michaly@gmail.com   יום ו', 08/01/2010 שעה 14:00   [הצג]   [3 תגובות]
חסמבה מתה עם הציונות   אבי   יום א', 10/01/2010 שעה 10:20   [הצג]   [3 תגובות]
לאורי   שרה   יום א', 10/01/2010 שעה 13:51   [הצג]
יליד שנות השמונים וחסמבה   ערן   יום ג', 12/01/2010 שעה 12:02   [הצג]
עוד יליד אייטיז בעדות מצמררת:   עדי   יום ה', 21/01/2010 שעה 23:18   [הצג]
גם זוכר לחיוב   סוב   יום א', 24/01/2010 שעה 15:14   [הצג]
האיש במסכה השחורה   מוטי   יום ה', 28/01/2010 שעה 3:09   [הצג]   [4 תגובות]
פאשיזם פאשיזם פאשיזם!   עדו   יום ד', 03/03/2010 שעה 16:47   [הצג]
שולחן הכתיבה שעליו נכתבו הספרים   אלי   שבת, 12/06/2010 שעה 9:27   [הצג]
האם הייטתה מערה חשמלית ?   מספר 666   יום ו', 22/10/2010 שעה 20:49   [הצג]
האם הייטתה מערה חשמלית ?   מספר 666   יום ו', 22/10/2010 שעה 20:49   [הצג]
האם הייטתה מערה חשמלית ?   מספר 666   יום ו', 22/10/2010 שעה 20:49   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©