להחליף את הפרצופים
יום ה', 17/12/2009 שעה 22:54
בנק ישראל הודיע השבוע על החלפה מדורגת של שטרות הכסף המקובלים כאן בשטרות חדשים. הנשיאים וראשי הממשלה (וגם סופר אחד) המככבים על גבי השטרות הנוכחיים יומרו בנשיאים בחוזה המדינה ובשלושה ראשי ממשלה אחרים. אצל שתיים מהדמויות החדשות הללו מדובר כבר בסיבוב שני על גבי השטרות. בעצם, כשחושבים על זה, אנחנו כמעט לא מכירים מציאות אחרת. מאז ומתמיד כיכבו אנשי ציבור כאלה ואחרים על גבי אמצעי התשלום הללו. אז נכון, לא תמיד היו אלה ראשי המדינה. היו שם גם נדבנים עשירים כרוטשילד ומונטיפיורי, אבל באופן כללי כבר עשרות שנים שהשטרות הללו אינם שמים את הדגש על האלמנטים האחרים במדינה. אין שם אתרים ארכיאולוגיים היוצרים גשר תודעתי אל העבר. אין שם צמחים המאפיינים את הארץ. אין שם בעלי חיים שנכחדו או שפעילים כאן כיום. בקיצור, דומה כי הגיעה העת לחשוב על כך מחדש.












עוד מאותו הדבר. בן גוריון, בוגר שטר קודם של חמישים שקל, יונצח על גבי שטר חדש (מקור תמונה 1).

בנק ישראל הודיע לאחרונה על יוזמה חדשה להחלפת שטרות הכסף המצויים במחזור. במסגרת המבצע הזה יוחלפו השטרות הקיימים בחדשים, מה שאומר שגם הדמויות המודפסות עליהם ישתנו. האישים שייצאו מהשטרות הם משה שרת (20 שקלים), ש''י עגנון (50 שקלים), יצחק בן צבי (100 שקלים) וזלמן שז''ר (200 שקלים). במקומם יודפסו שטרות עם דיוקניהם של בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין. השטרות החדשים ייכנסו למחזור החל משנת 2012.

אין בליבי דבר נגד הוועדה שישבה בבנק ישראל וקבעה אילו דמויות יזכו להנצחה המיוחדת הזו. אחרי הכול, מדובר ללא ספק בארבע דמויות ראויות: חוזה המדינה, ראש הממשלה הראשון וחותמי הסכמי השלום עם מצרים וירדן. ללא ספק, חבורה מכובדת. ובכל זאת, יש כאן איזושהי תחושה של דז'ה וו. אחרי הכול, מאז ילדותי הרחוקה אני שב וצופה בתחלופה הפוליטית על אמצעי התשלום שלנו. ראשי ממשלה ונשיאים שהולכים לעולמם מקבלים את ההנצחה הזו באופן כמעט אוטומטי. אם אני זוכר נכון, אצל הרצל ובן גוריון מדובר כבר בסיבוב שני. וחוץ מהם היו שם גם חיים וייצמן, גולדה מאיר, לוי אשכול ואחרים, שלא לדבר על יצחק בן צבי, משה שרת ושאר האישים המככבים שם כיום. בעבר אמנם הוטבעו על השטרות גם דמויותיהם של אישים קדם-מדינתיים דוגמת משה מונטיפיורי, הברון אדמונד דה-רוטשילד, הנרייטה סולד והרמב''ם, אבל דומה כי כיום הולכת ומתחזקת המגמה של הנצחת ראשי ממשלה ונשיאים דווקא. סביר להניח שבעוד שני עשורים יוטבעו על השטרות גם דמויותיהם של יצחק שמיר, אריאל שרון, עזר וייצמן ושמעון פרס.

אז זהו, שכל זה כבר נראה ונשמע די משעמם. הממלכתיות חוגגת. אין שום זכר למהויות אחרות של הקיום הישראלי. גיבורי תרבות שיש קונסנזוס על איכותם אינם מופיעים על השטרות הללו. מלבד ש''י עגנון, סופר נפלא, דתי שזכה גם להערכה חילונית גדולה וקטף את פרס נובל לספרות ב-‏1966, אין עוד אנשי תרבות על השטרות הללו. לא ס. יזהר, לא משה שמיר, לא יהודה עמיחי, לא נתן יונתן. שלא לדבר על יוצרים בדרגתם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי ואברהם שלונסקי. פעם הייתה דמותו של חיים נחמן ביאליק על גבי אחד השטרות, אבל מאז חלפו שנים רבות. כשיושלך גם עלה התאנה העגנוני אל תהומות הנשייה לא יישאר כלום.

לפני כמה חודשים קראתי באתר האספנים ''קולקט'' את מאמרו של פנחס בר-זאב ''השטר הכחול והנסיך הקטן''. מאמר זה מביא את סיפורו של שטר בערך של חמישים פראנק שהודפס על ידי הבנק המרכזי של צרפת והנציח את דמותו של הטיס והסופר אנטואן דה סנט-אכזיפרי. בר-זאב מיקד את המאמר המעניין שלו במסר נסתר שהחביאו מעצבי השטר בין הפרטים המיוצרים בו, אבל אותי תפסה העובדה הפשוטה ששום יוצר של קלאסיקה ישראלית משמעותית (שוב, למעט ש''י עגנון) לא זכה לכבוד דומה.

שלא לדבר על השטר היפהפה שיצא באיי קוק. באיים פאסיפיים אלה, השוכנים לא הרחק מניו זילנד, החליטו להעניק את הכבוד לסרט ''לרכב על הלוויתן''. ''הרוכב על הלוויתן'' הוא כינויו של המנהיג הקדמון, שהגיע לכפר מאורי לחופי ניו זילנד על גבו של לוויתן במטרה להנהיג את תושביו. במאוקה שבאיי קוק מראים את קברה של קיאה, אשתו של פאיקיה, האיש שהגיע לאיים על גב הלוויתן. המדינה הזעירה החליטה, איפוא, להבהיר לכל אזרחיה ואורחיה עד כמה המסורת הזו חשובה לה.

שטר הרוכבת על הלוויתן של איי קוק. דוגמה להנצחת מורשת לא-אישית על גבי הילך תשלום נפוץ (מקור תמונה 2).

שטרות כסף הם אמצעי שבעזרתו ניתן לחרוט בזיכרון הקולקטיבי פיסות מידע היסטוריות ותרבותיות ממדרגה ראשונה. אם אתם רוצים, הם חלק ממערכת העברת מסרים ברמה החינוכית. לא בטוח שכל מי שמציץ בשטר של מאה שקלים מבין בדיוק מי היה יצחק בן צבי או מה הייתה תרומתו הייחודית לחברה הישראלית, אבל ברור שכך קל יותר למשתמשי השטר הזה לא הכיר את דמותו, או לפחות את צורתה החיצונית. השאלה אם ניתן להעביר בעזרת שטר כזה גם ערכים נוספים – למשל, מידע על יצירתו של האיש המונצח – היא שאלה שיש בצידה תשובה ברורה.

מצד שני, אני בכלל לא בטוח ששטרות חייבים להנציח אישיות כלשהי. אולי כדאי בכלל שישובו להנציח אתרים ונופים מארץ ישראל. דומני שאם יטביעו, למשל, תמונות מגלריית הנופים הנאה של עמק יזרעאל יהיה לכך ערך רב: בעוד מספר שנים יוכלו בני הדור הנוכחי ואלה שיבואו אחריהם לראות שם את כיצד נראו השדות הירוקים והכרמים הגאים שהשתרעו סמוך למעיינות ולנחלים המפלחים את העמק לפני שנבנה במקומם שדה התעופה הבינלאומי החדש של חיפה וסביבותיה. אפשר גם לחשוב על תמונה נאה של בקעת תמנע, זו שמתהדרת כיום בתצורות סלעיות מרהיבות נוסח עמודי שלמה ופטריות האבן ובעתיד עלולה ללבוש דמות של כפר נופש המוני שמכניס הרבה מאוד כסף ליזמיו אבל פוצע באופן קשה את הסביבה הטבעית והנקייה הזו.

ואולי כדאי שהשטרות יהיו ''סתם'' חינוכיים. פעם, לפני שהתחלנו לזלזל בעברנו, הייתה כל המדינה להוטה אחר ממצאים ארכיאולוגיים. מעבר לרצון לזהות את מאורעות העבר עם אתרי ההווה, הייתה גלומה בכך גם ציפייה רחבה לקבל עוד אישוש ועוד אישור לכך שלארץ ישראל הייתה היסטוריה הרבה לפני שאומות העולם החליטו שליהודים מגיע להקים בה מדינה. היום, כאשר בני תשחורת משוכנעים שהתיבה ''אתר תיירות'' משמעותה מלון עם חבילת הכל-כלול בטורקיה, דומה כי יש ערך כלשהו בהטבעה של פסיפס לוד, למשל, על גבי שטר כלשהו. רצפת הפסיפס בת אלף ושבע מאות השנים, מהמפוארות ומהגדולות שנראו בישראל, התגלתה ב-‏1996 ומורכבת משטיחים צבעוניים שמתוארים בהם בפירוט יונקים, ציפורים, דגים, מיני צמחים וכלי השיט והמסחר הימי שהיו בשימוש באותה תקופה. אפשר גם לחשוב על התיאטרון העתיק בציפורי, עתיקות בית שאן והעיר הנבטית בעבדת. לא חסרים מקומות יפים בארץ, לרבות אלה המזכירים לנו שבהיסטוריה שלה שזורים לא מעט עמים, רבים מהם לא-יהודים בעליל.

ואפשר גם לחשוב במונחים זואולוגיים. אם אינני טועה, היו במדינת ישראל פעם כמה בעלי חיים ששוב אינם עימנו. זו ההזדמנות להזכיר לנו שפעם היו כאן הפרס, העזניה, התנין, הדוב החום הסורי ואייל הכרמל. מינים אחרים של בעלי חיים נכחדו בזה אחר זה כשצומצמו שטחי המחייה של הנמר המדברי (שכמה פרטים בודדים שלו עדיין מנסים לשרוד) וכשיובש אגם החולה בשנות החמישים. בעצם, אלה רק דוגמאות בודדות. אבל בעלי החיים הללו איכלסו את הארץ הרבה לפני שהאדם החליט לשים להם קץ ולצוד אותם לשם התענוג שבדבר. זוהי הזדמנות לא רעה להזכיר לנו את כל זה. לחילופין, תמיד אפשר להטביע על השטר אתדיוקנם של אורגניזמים שעדיין עימנו. אם אינני טועה, עדיין מסתובבים כאן כמה נשרים, עיטים ניציים, חוברות וצבים רכים. בכרמל עשה החייבר עבודה נאה בשימור היחמורים ובערבה גודלו בהצלחה ראמים ופראים (חמורי בר). כל אלה היו כאן פעם והוחזרו לכאן כגרעיני רבייה. אולי כדאי שנוכל לראותם לא רק בתוך שמורות מגודרות אלא גם כשה נוכחים בחיינו היומיומיים. אולי יעורר הדבר איכשהו את מצפונם האקולוגי של אלה המשתמשים בשטרות הללו.

רעיון לשטר חדש: פסיפס עתיק ויפהפה שהתגלה בלוד. לחילופין, אפשר גם ליטול רעיונות מעולם הטבע או מאתרים אחרים (מקור תמונה 3).

לפני אי-אלו חודשים נערך מישאל אינטרנטי לצורך בחירת הציפור הלאומית של מדינת ישראל. את הרעיון הנחמד הזה שאלו יוזמי המישאל מחו''ל. מדינות רבות כבר בחרו להן ציפורים כאלה. ביניהן אפשר להזכיר את העגור אפור הכתר מאוגנדה, את האמו מאוסטרליה, את הפלמיגנו המצוי של איי הבהאמה, את הבז הנודד של אנגולה, את אדום החזה של אנגליה, את מגלן השי של טרינידד, את קונדור האנדים של צ'ילה – וכמובן את העיטם לבן הראש של ארצות הברית. במאוריציוס, אגב, בחרו כציפור הלאומית את הדודו האפור, עוף שהוכחד כליל על ידי המתיישבים ההולנדיים ב-‏1681. הנה דוגמה טובה לשימור הזיכרון הלאומי באמצעות הנצחתו על גבי סמל רשמי.

אגב, במישאל הישראלי גברה הדוכיפת על כמה מתחרים ראויים בהחלט ובהם הבז האדום, הנשר המקראי, הבולבול, הסיקסק, החוחית, התנשמת הלבנה והשלדג לבן החזה. ציפור לאומית זה דבר נחמד, אבל דומני שלא רבים יודעים יותר על הציפור המעניינת הזו אחרי המישאל מאשר לפניו. מאשר ובכן, האם אין זה ראוי שבמקום להפוך את המישאל הזה ללא יותר מאשר אירוע אינטרנטי נשכח ננציח את תוצאתו הברורה באמצעות הטבעת דמותה של הדוכיפת על גבי כספנו?

וגם את הבוטניקה אסור לשכוח. ברחבי הארץ פזורים צבעוני ההרים, הדרדר הכחול, דם המכבים, הכלנית, הרקפת, אחירותם החורש ואירוס הארגמן. כל אחד מהם נאה מקודמו ויכול לככב על גבי שטר. נאים לא פחות מהם העצים. אמנם טרם בחרנו לנו גם עץ לאומי, אבל דומה שלרשותנו עומד מבחר לא מבוטל מאלה. הקטלב בעל הגזע האדמדם, האלון המצוי וזוגתו הכמעט-קבועה האלה, השיזף המצוי, השיטה המלבינה וגם עצי הפרי למיניהם – החרוב, התאנה, השקד, התפוז, הרימון והזית. חלק מאלה נמנים על שבעת המינים. אחרים הפכו לסמל הישראליות החדשה. אחדים נושאים בקרבם משמעות סימבולית. הזית, למשל, מסמל גם חתירה לשלום (האם לא על כך דיבר בן גוריון בהכרזת העצמאות?) ומקובל כמאפיין ארצישראלי הן על יהודים והן על ערבים. ובכן, במה נגרע כבודם של אלה לעומת הפוליטיקאים הקבועים הנוחתים על השטרות מדי עשור או שניים?









כך שיש מספיק סימבולים מרתקים בארץ ישראל כדי למלא לא מעט שטרות. דיוקנאות של פוליטיקאים ודומיהם אנחנו רואים ממילא במשך רוב ימות השנה בטלוויזיה, באינטרנט ובעיתונים. אנו מאזינים ללהגם בתחנות הרדיו, נאלצים להתמודד עם הגיגיהם ולצפות במאבקיהם ובאופן כללי סובלים מהם לא מעט. כך שגם אם הם אנשי שם, גדולי אומה ושועי עולם אולי כדאי לתת להם קצת הפסקה מהשטרות הללו.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ומה עם פרס?   אבי   יום ה', 17/12/2009 שעה 23:03   [הצג]   [2334 תגובות]
אין חדש תחת השמש הישראלית   דוד קסירר   יום ו', 18/12/2009 שעה 1:32   [הצג]   [3 תגובות]
תחינה נואשת בעד השטר של עגנון   דרור   יום ו', 18/12/2009 שעה 1:48   [הצג]   [3 תגובות]
הדרה של הערבים   חנן כהן   יום ו', 18/12/2009 שעה 13:21   [הצג]
לאורי   שרה   יום א', 20/12/2009 שעה 12:51   [הצג]
תודה אורי   עמיחי   יום ג', 22/12/2009 שעה 12:59   [הצג]   [3 תגובות]
רעיון מצוין   יעל   יום ו', 25/12/2009 שעה 17:44   [הצג]
להנציח אתרים ונופים מארץ ישראל?   יהושוע הגרוע   יום ד', 30/12/2009 שעה 6:40   [הצג]
אפשר להנציח דמויות נוספות מההיסטוריה של היישוב   רן ביטר   יום ה', 24/01/2013 שעה 17:35   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©