להזדהות עם טמבל
שבת, 14/11/2009 שעה 12:30
בשנת 1975 החלו חברי להקת כוורת לעבוד על אלבומם השלישי, ''צפוף באוזן''. אחרי כמה חודשים שבילו בתא לחץ באחד מקיבוצי המרכז, הם הוציאו תחת ידם את היצירה המורכבת והרבגונית ביותר שלהם. במסגרת הקונספט שליווה את האלבום הזה, תרמו ליצירה גם חברי הלהקה שהיו פחות דומיננטיים בעבר. כך קרה שיצחק קלפטר קיבל שם את הסולו הראשון שלו, כשביצע את ''שיר הטמבל''. קלפטר אינו - ומעולם גם לא היה - זמר גדול, אבל דווקא הפשטות הכובשת של שירתו והטקסט הנוגע ללב הם שהפכו את השיר הזה ליצירה שראוי לשוב ולהקשיב לה פעם אחר פעם. ''שיר הטמבל'' הוא בלדה שמנציחה את בדידותם של אנשים שהסביבה מעבירה להם תחושת שונות וזרות, אבל הם עצמם אינם מסוגלים להסביר אותה במושגים דומים. וכמה שהבדידות הזו מזכירה את האישה המזדקנת ההיא, אלינור ריגבי, שאספה את האורז מחצר הכנסייה. ואני מכיר גם אי-אלו אנשים שיכולים להזדהות עם הטקסט הזה אישית. גם אתם מכירים.











קוראים לו ''שיר הטמבל''. לא, לא ''טמבל'', הסאטירה המולחנת של ולדימיר ויסוצקי שתורגמה לעברית על ידי ארקדי דוכין. ''שיר הטמבל''. שיר שביצעה להקת כוורת לפני למעלה משלושה עשורים ומשום מה, לא יודע איך, לא הצליח להפוך לקלאסיקה ישראלית. ומגיע לו.

הנה השיר. הקשיבו לו. ותוך כדי הקשבה, קראו את המלים:

שיר הטמבל/ כוורת

מילים: אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר, יוני רכטר, דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר ומאיר פניגשטיין
לחן: יצחק קלפטר

עטיפת ''צפוף באוזן'' הלהקה נתנה ביטוי באלבום הזה גם לכישרון הלא-סנדרסוני (מקור תמונה 1).

כולם אומרים לי שאני בסדר
אומרים לי ברחוב, היי אתה שם, אתה נחמד
אבל אני יודע שאני סתם טמבל
ואת זה תוכלו לראות מייד

כשמישהו פותח לי את הדלת
רואה מי בא - סוגר בחזרה
בטלפון יודעים שאני סתם טמבל
ובגלל זה תמיד תפוס נורא

יצאתי אט אני אוהב רגוע
כי לאדיוט לא טוב להיות מהר
המחשבות מתרוצצות קבוע
אבל בראש של מישהו אחר

השכם בבוקר קם להתגלח
אני רואה עוד טמבל ממולי
מה הוא רוצה? עם מי הוא מתווכח?
הרי בעצם הטמבל זה אני.

באוטובוס תמיד יושב אחורה
שלא ידברו עלי מאחורי הגב
בבנק הדם תרמתי דם תרמתי
תרמתי דם תרמתי רמתי רמתי דם

יצאתי אט אני אוהב רגוע
כי לאידיוט לא טוב להיות מהר
המחשבות מתרוצצות קבוע
אבל בראש של מישהו אחר

אני בודד והסיבה היא זאתי
שמתמיד הייתי בררן
אבל בסוף אמצא את האידיוטית
שתחלק את החיים עם מטומטם

היא בהחלט צריכה להיות אידיוטית
שתחלק את החיים עם מטומטם









כוורת התמחתה בימיה הטובים בסגנון שביני לביני אני קורא לו רוק-אנד-הורה. הטקסטים הסנדרסוניים האופייניים היו עתירי הומור נונסנס ומשחקי מלים וזכו להצלחה עצומה. לעתים חרגו חברי הלהקה מהסגנון המקובל והלכו לכיוונים נועזים יותר ''הבלדה על ארי ודרצ'י'', אף שתיארה סיטואציה קומית-מקאברית, הייתה עטופה בעיבוד גותי כבד ואפל. ''התמנון האיטר'' התבצע בשיתוף עם תזמורת קול ישראל בערבית בניצוחו של זוזו מוסא וחיבר בין ריפים רוקיסטיים לצלילים אוריינטליים.

ב-‏1975 החלה כוורת לעבוד על אלבומה השלישי, ''צפוף באוזן''. שלא כבעבודותיה הקודמות, שהתאפיינו בדומיננטיות של סנדרסון, ''צפוף באוזן'' היה תוצר של עבודת צוות שבה הוזמנו כל היוצרים בלהקה לתרום משיריהם. הם חיפשו מקום להתבודד בו והיו ''חברי משק'' בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, שם כתבו את שיריהם ועבדו עליהם במשך שישה חודשים. על כל אחד מהשירים נערכה הצבעה והתוצאה הייתה האלבום המגוון והנועז ביותר מוזיקלית שהקליטה הלהקה. למעט שני קטעים שסנדרסון כתב בעצמו, ''אינספקטור פקח'' ו''האיש הכי מהיר'', נכתבו רוב השירים תוך שיתוף פעולה שלו עם אלון אולארצ'יק. לצד ''גוליית'', המספר בהומור ילדותי את הסיפור התנ''כי על דוד וגלית, ''טנגו צפרדעים'', ו''מדינה קטנה'' אשר הולחן יחד עם רכטר, נכללו גם לחניו של אפרים שמיר ל''שיעור מולדת'', ''העולם שמח'' ו''ככה היא באמצע'' - וכן שני לחניו המוקלטים הראשונים של יצחק קלפטר, ''היא כל כך יפה'' ו''שיר הטמבל''. הראשון שבין שני האחרונים, בלדה אקוסטית נוגעת ללב, הפך לביצוע סולו של אפרים שמיר. השני, כך נדמה לי, היה לסולו הראשון של קלפטר בכוורת מאז החלה הלהקה את פעילותה.

מילותיו של ''שיר הטמבל'' (שעליהן חתומים כל שבעת חברי הלהקה) עוסקות באדם בודד מאוד. הוא מכנה את עצמו ''טמבל'', כלומר מודע לשונות הבסיסית שלו מסביבתו. הוא חסר כל ביטחון עצמי, ויש לכך כנראה גם סיבה טובה. עד כדי כך הוא נחשב בעיני סביבתו לטיפש, שהדחייה כלפיו היא כמעט אוטומטית. כשהוא דופק בדלתו של אדם, הדלת נפתחת ומייד נטרקת בפרצופו. כשהוא מטלפן לאחר, ההוא נמנע מלהרים את השפופרת. בבדידותו הוא מדבר עם הראי באמבטיה ותוהה מדוע כל זה בכלל קורה לו. האיש שלפנינו הוא הלוזר האולטימטיבי.

ועדיין, הוא מצליח לשמור איכשהו על שפיות. הוא מאמץ הומור סנדרסוני נוסח ''באוטובוס יושב תמיד אחורה/ שלא ידברו עלי מאחורי הגב''. קצת מזכיר את מה שקרה במערכון ''אנשי הארון'', כשוויטורה פרסטו שפך חלב על הרצפה כדי שאף אחד לא יבכה (כי לא בוכים על חלב שנשפך). וחוץ נזה, הוא גם בררן. הוא אינו מוכן להתחתן עם כל אחת.

נקודה אחרונה זו היא סימן לכך שמדובר, בעצם, באדם שניחן בחוסן נפשי בלתי מבוטל. לו היה מתנהג כפי שמצפים מטמבל שכמותו, היה קופץ על ההזדמנות הזוגית הראשונה שהייתה נקרית בדרכו ומנצל אותה. אבל לא, הוא מחפש את האידיוטית שתסכים להתחתן עם מטומטם שכמותו. הוא רוצה אישה הדומה לו, כזו שלא ממהרת להגיב ושהתנהלותה האיטית נוחה לו, גם אם החסרה הסובבת אותו אינה רואה בכך אות לחוכמה גדולה.

בדידות אנושית. סיבה טובה לחוש הזדהות (מקור תמונה 2).

אני מתקשה להאמין שיש בינינו אנשים שאינם מכירים את הטיפוסים הבודדים הללו, ש''שיר הטמבל'' מייצג בצורה יפה כל כך, אישית, כאשר אני שומע את יצחק קלפטר מזמר את המלים בקולו המוכר ובכבדות האופיינית לו, אני חושב תמיד על אלינור ריגבי של הביטלס. האישה הבודדה מחצר הכנסייה והאיש הגלמוד בספסל האחורי של האוטובוס נראים שייכים כל כך זה לזו, שלעתים אני תוהה מה היה קורה לו היו נפגשים. האם היה הטמבל מזהה בה את אותה אידיוטית שבה הוא כל כך מעוניין, אותה האחת שתבין באמת לנפשו המיוחדת.

הקשיבו שוב לשיר הזה. לפני שאתם עושים זאת ודאו שאתם מנותקים מהתפיסה שמדובר בשיר על אנשים טיפשים במובן המקובל. הקליפ של השיר הזה ביוטיוב מלא בתצוגות ויזואליות שמרמזות לטיפשות, לרבות פרצופים מגוחכים ומחווה לגלגנית לאינטליגנציה של ג'ורג' וו. בוש. זה מצחיק אמנם, אבל עזבו את זה עכשיו. בדיחות בגרוש כאלה קיימות מלוא החופן. מה שמעניין הוא הטקסט המצמהרר והלחן הפשוט ושירתו הבלתי-מתחכמת והנוגעת ללב של קלפטר. הקשיבו לעיבוד המינימליסטי, לפריטה של שלפטר על הגיטרה, שאליה מצטרפים מאוחר יותר הפסנתר של יוני רכטר וההרמוניות הקוליות של שאר חברי הלהקה. כל כך שונה מהעיבודים המוכרים של כוורת. כל כך אישי ונוגע. כל כך אחר.









דוּדי, חבר קרוב, מכיר היטב את דעתי על השיר הזה. הוא סיפר לי שבהיותו ילד בבית הספר היסודי נהג להתבודד, בין השאר בגלל סלידתו מבני כיתתו שה''בילוי'' המועדף עליהם היה לעודד שניים מהם להרביץ מכות זה לזה שעה שהאחרים עומדים בצד, מעודדים, מריעים ומשיאים עצות למתאבקים. בשעות אחר הצהריים, כשלא שיחק כדורגל, נהג דוּדי להעביר את זמנו הפנוי בחורשה קטנה, שם היה פורש שמיכה ישנה על מצע מחטי האורנים, מניח לצידו שקית ובה כריך שוקולד ופרי כלשהו (בדרך כלל תפוח או שני משמשים), נשען על גזע העץ, מוציא מתיקו ספר ושוקע בקריאה. במושגים של אז הוא היה ''יורם'', במושגים שימינו - ''חנון''. בני כיתתו, שידעו על מנהגו, צחקו עליו וכינו אותו בשמות גנאי.

''באותם ימים הרגשתי ממש כמו הטמבל ההוא'', אמר לי פעם, ''ידעתי שאני שונה, אחר, אבל לא הבנתי אף פעם את הסיבה. לא הבנתי למה זה כל כך רצוי להיות בין הילדים שמכים ומקללים ולמה קריאה כתחביב נחשבת למשהו נלעג. היום אני מבין שהייתי בדיוק כמו הטמבל, אחד שלא מצליח להסביר לעצמו את הזרות שלו למרות שהוא מכיר בקיומה. כשאני שומע את השיר הזה היום עומדות לי דמעות בעיניים''.









הוא שאמרתי, קלאסיקה מוחמצת.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שיר יפהפה   רועי שהגיע אחר-כך   שבת, 14/11/2009 שעה 13:03   [הצג]   [2 תגובות]
שיר חמוד ביותר; להקה גאונית   אבי   שבת, 14/11/2009 שעה 17:24   [הצג]
לאורי   לאורי   יום א', 15/11/2009 שעה 11:49   [הצג]
שיר יפה   אלירן   שבת, 16/01/2010 שעה 5:52   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©