יום שישי חורפי
יום ו', 30/10/2009 שעה 15:50
החורף חזר. הממטרים שהחלו לרדת אתמול והתגברו הבוקר החזירו שוב אל הגינה ואל הרחובות את הריח הטרי של אוזון ואת התחושה שהמים שוטפים את האבק שהצטבר בחודשי החום של הקיץ. יש משהו ממגנט בצפייה במים הזורמים. לא כל כך משנה איך זה קורה ומה הם נושאים איתם. הזרימה שלעצמה היא עניין מרתק. היא ממחישה במדויק את משמעותה של המילה ''תנועה''. אפשר לראות היכן היא מתחילה ומה היא סוחפת ולהיכן היא הולכת. והצפייה הארוכה הזאת עשויה להותיר כמה זכרונות נעימים במיוחד כשהם צרובים במוח. החורף הוא העשבים המוריקים הבוקעים לפתע מן הקרקע, הפטריות יוצאות מן האדמה ביערות הסמוכים, המכוניות המתיזות מים מרופשים שעה שהן נוסעות בין זרזיפי המים ברחובות העיר. החורף הוא עונה בה אני מרגיש נוח יותר מן הקיץ. אולי בגלל שאין לנו חורפים וכמאמר מאיר אריאל, ''אדם משלים את שחסר לו''. ומים, כידוע, אין בארץ שלנו יותר מדי.












החורף בא. להשיר טיפת לילה זוהרת (מקור תמונה 1).

אני איש של חורף. חורף נותן לי תחושה טובה. אני אוהב לראות את המסך האוורירי המנוקד בטיפות קטנות כשהן נעות במהירות, כמו צבא של חיפושיות מים, אל עבר האדמה הממתינה. הקיץ הישראלי חם מאוד. החורף – או מה שאצלנו נקרא חורף – ממלא אותי בתחושה של רעננות. ריחו הטרי של האוזון באוויר לאחר סיום המטר, מראה העשב הירקרק המבצבץ לפתע מתוך האדמה שלא מכבר נסדקה מיובש, נחלי המים השוצפים במורד הרחובות כשהם נושאים עימם גבעולי דשא מזדמנים וגרגרי עפר המשווים להם גוון שחמחם – כל אלה גורמים לי תחושה טובה.

ככל שאני זוכר את עצמי, זה תמיד היה ככה. בהיותי ילד, למדתי בבית ספר יסודי בחיפה שניצב בשיפוליו העליונים של נחל שיח. זהו נחל שעד לא מזמן הכירו רק חיפאים מלידה. אפשר לעבור את כולו, מרכס הכרמל ועד פיתחתו בואכה בית העלמין בכפר זמיר, בלא יותר משלושת רבעי שעה. יש בו הכו: טיון דביק וסירה קוצנית וחלבלוב השיח ואלונים ושני מעיינות, שאחד מהם מוציא מקרביו את המים המתוקים, הקרירים והטעימים ביותר שגמעתי בחיי. יש בו גם שרידים של כנסיה כרמליתית נאה, מערות חפורות בסלע הגיר הרך שכבר שנים חסומות לכניסה לאחר שהכרמליתים הציבו בפתחן דלתות מתכת כבדות. ולמטה מזה, שוכנים להם בנחת שרידיו של בוסתן כיאט, כפר ערבי קטן וציורי שתושביו עזבו אותו כבר לפני שנים רבות. ויש שם, בכפרונצ'יק הזה, כמה בתים חסרי חן מבטון, אבל גם תעלות שמעבירות מים להשקיית עצי התאנה, התות והרימון הפזורים בו. וגם בריכה נאה, שאליה זורמים מי המעיין, ובה נהגו בעבר בני הכפר לרחוץ את גופם. את כל זה אי אפשר היה לראות מחלון כיתת בית הספר שלי. אבל בימי גשם, שעה שהמים היו מתחילים לזרום במורד הערוץ האכזב והמוריק הזה, היו בני כיתתי נצמדים אל החלון הפונה לכיוון הזה וצוהלים משמחה. ואני, שתמיד אהבתי מים זורמים, הייתי שם איתם.

כשלמדתי בחטיבת הביניים, שכן בית הספר שלי במורד גבעה אחרת. מגרש הספורט שלו עמד על ישורת מלאכותית, מצופה אספלט, שבצידה המרוחק, זה שפנה לכיוון מורד הגבעה, עמדה על מצוק ישר. התוצאה הייתה שבעתות גשם, זרמו המים אל הגדר המרושתת שתחמה את המגרש, חלפו דרכה בין מפריע ונפלו במורד המצוק במפל אנכי. יחד עם עוד כמה מתלמידי כיתות ז' או ח' נהגתי לבוא לשם בהפסקות כדי ללטוש עיניים במפל הגועש הזה. הספורט החביב עלינו היה לכסות את ראשינו בברדס של מעיל הדובון העבה ולהיכנס אל תוך המפל, שהרטיב אותנו כהוגן. ראינו את זה כסוג של תעוזה. אל זזה ממש לא היה מבחן אומץ. אפשר להגדיר את זה יותר כתענוג לשמו. משהו מזה נותר בי עד היום: אני לא נושא עמי מטריה, וכשיורד גשם על ראשי, אני מעדיף להניח לשערי לספוג אותו בהנאה והולך ללא כובע או כל כיסוי ראש אחר.

חורפי הילדות זכורים לי ומסתדרים במוחי במעין פאזל של סצינות, כביכול ללא קשר ביניהן. אני מחמם את גופי מול התנור, שעה שבטלוויזיה מוקרן משחק של מכבי תל אביב בגביע אירופה ובחוץ שולט המבול; אני קורא סיפור מצחיק המתאר כיצד נוטלים יורם וקופיקו שלו גיגית כביסה, מציבים בה מקל של מטאטא, קושרים אליו שמיכה ו''מפליגים'' בספינה המאולתרת הזו במורד הרחוב שמעליו ממטירים העננים גשם זלעפות; אחותי ואני רצים החוצה, אוספים כדורי ברד מהמדרכה ומעיפים אותם זה על זו תוך השמעת שאגות צחוק. כל זה לא אומר שאני זוכר מהילדות שלי רק את הגשמים והסערות, אבל יש כמה סצינות כאלה שבהחלט שמורות היטב בדיסק-און-קי הדמיוני המותקן במקום כלשהו בראשי.

קשה להסביר את המימד הממגנט שיש בזרימה של מים. אני יכול לעמוד שעה ארוכה ולנעוץ עיניים בזרם כזה, בפיסות האדמה הקטנות שהוא סוחף עימו. בעלי העצים היבשים המרחפים על פני המים ונישאים במורדם. כשאני מטייל בחו''ל, אני כמעט תמיד מחפש את הזרימה הייחודית של המקום: נהרות, מפלי מים, אפילו פלגים זעירים. אני זוכר כיצד עוד בהיותי ילד תהיתי על סוד כוחו של הנוזל הזה, שכל כך קל ללכוד אותו בתוך כלי ולשפוך אותו כשמתחשק. איך, למשל, מטפסים המים הללו במעלה שורשי הסקוויה אדירת המימדים שגובהה כמאה ושלושים מטרים אבל שורשיה מעמיקים לקרקע כדי חמישה עשר מטרים בלבד.










הגשם כאלמנט הממגנט את שדה הראייה. וילון שקוף (מקור תמונה 2).

אתמול החלו עננים כהים לפרוק את מטענם הכבד מעל גבעות מודיעין. הם זרמו במורד הכבישים, נספגו בגינות, אצו רצו אל פתיח הניקוז ונפלו מעל קירות גבוהים בזרמים דמויי מפלים. בחדר בו אני יושב עתה נשמע היטב את קול תיפוף הגשם על הגגון שמעל מרפסת הגינה. המרזב הגיר את מי הגג אל תוך הדשא הירוק. העץ הגדול הנטוע בחזית הבית הרווה סוף סוף את צימאונו, לאחר הקיץ הארוך והיבש הזה. הבוקר התעוררתי לקול הטיפות הדופקות על החלון. לרגע חשבתי על ''הברוש המשיר טיפת לילה זוהרת'', מתוך ''בלדה לנאיבית''. אחר כך חשבתי שכמה טוב שהספקתי לספר לסהר שלשום לפני השינה את אותה ''אגדה חורפית'' על סילווסטר וסילביה שמצילים שני עצים מכריתה ובתמורה מקבלים מהם מתנת אביב אישית.

בבית שררה אווירה נעימה של יום שישי. תבשילים של שבת על הכיריים, אור רך ואוויר נקי נכנסים מהחלונות. באוויר מתנגן קולו של שלמה ארצי, המזמר רומנסות ישנות של יצחק לוי. ואני יושב על הספה, שותה קפה קר, קורא עיתון של סופשבוע ונושם את השקט המבורך.

כשהחל הגשם לרדת במלוא עוזו, נשלחתי אחר כבוד לסגור את החלונות בבית. למעט חלון אחד, שמעליו גגון שלא איפשר את כניסת הגשם הביתה, הוגפו כולם. אחר כך פתחתי את דלת הכניסה ועמדתי כמה דקות, צופה בעניין בכוורת הטיפות הרוחשת ויוצרת מראה של וילון שקוף, כמו באותו שיר ישן ויפה של עלי מוהר ואפרים שמיר. קבלתי הוראה להביא את הילדים מבית הספר, משום שהם לא יצאו הבוקר עם מטריות. כל כך אהבתי לראות את זגוגיות המכונית המנומרות בטיפות שקופות. החורף המיוחל הגיע.

כשהוצאתי את הילדים אל מחוץ לבניין בית הספר, תקעתי מטריה בידה של האחת ופרשתי מטריה נוספת מעל ראשו של האחר. כשירדנו במדרגות המובילות אל מגרש החנייה של בית הספר, סהר כמעט ורקעה ברגליה באספלט הרטוב מרוב שמחה. ועופריקו, שהוא יותר טיפוס של קיץ, מיהר אל עבר המכונית הממתינה כשהוא נחוש בדעתו למצוא מחסה יבש בהקדם האפשרי.









- ''איזה יופי!'' קראה סהר, כשהתפרצה הביתה אל החמימות הנעימה ואל ריחות התבשילים שהכינה אמא שלה והיו כבר בדרכם לשולחן.
- ''מה יופי?'' שאלה האם בחיוך מופתע.
- ''החורף בא!'' שאגה בת החמש, ''והכנרת, אמא! הגשם הזה ממלא את הכנרת!''









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אכן מהפנט   מיכאל   שבת, 31/10/2009 שעה 3:54   [הצג]   [7 תגובות]
(ללא כותרת)   ח ל י   שבת, 31/10/2009 שעה 10:42   [הצג]   [2 תגובות]
נקודת מבט   דובי   שבת, 31/10/2009 שעה 13:28   [הצג]
החורף שלי   מונס   שבת, 31/10/2009 שעה 14:53   [הצג]
איזה טקסט מרגש!   בועז כהן   יום א', 01/11/2009 שעה 0:36   [הצג]   [3 תגובות]
זכרון אהוב לפיירסייד של פרידמן   עץ השדה   יום א', 01/11/2009 שעה 17:55   [הצג]
טוב לראות שעוד אנשים אוהבים את החורף   אלמוני   יום ב', 02/11/2009 שעה 17:15   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   לילי ט   יום ג', 03/11/2009 שעה 19:48   [הצג]
לאוזון אין ריח   חיים   יום ד', 04/11/2009 שעה 21:41   [הצג]   [2 תגובות]
סיפור מדליק   דודי   יום ב', 16/11/2009 שעה 7:04   [הצג]   [2 תגובות]
מעניין   רופא שיניים   יום ד', 22/12/2010 שעה 18:24   [הצג]
אני חייבת לספר לכן משהו..   נאווה הרפז   יום ה', 21/07/2011 שעה 10:55   [הצג]
אני חייבת לספר לכן משהו..   סיגלית שחק   יום ה', 21/07/2011 שעה 10:57   [הצג]
חשוב מאד לדעת   מיכל אמדרי   יום ה', 21/07/2011 שעה 11:48   [הצג]
אני מוכרח לשתף אתכם   אמנון שחר   יום א', 24/07/2011 שעה 20:45   [הצג]
לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה   תמיר הרפלנד   יום ה', 04/08/2011 שעה 9:38   [הצג]
להמשיך לחייך בגדול   אורנה מנחם   יום ה', 04/08/2011 שעה 15:28   [הצג]
להתכונן בצורה הראויה ביותר   צביקה אקסל   יום ג', 06/09/2011 שעה 17:55   [הצג]
שיקום אמיתי מתחיל כאן   יפתח ארבל   יום ב', 19/09/2011 שעה 12:46   [הצג]
בהחלט מרתק   אבי לוי   יום ד', 02/11/2011 שעה 13:37   [הצג]
כשאתם חושבים על צימר   צימרים   יום א', 20/11/2011 שעה 11:11   [הצג]
אהבתי מאוד- מעניין   חי ביטון   יום ג', 24/01/2012 שעה 15:43   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©