גטו מנטאלי
יום ד', 28/10/2009 שעה 0:24
בשבוע שעבר ישבתי לכוס קפה עם סנדי, פעילה פוליטית מוכרת ובעלת אידיאות מוצקות כמעט בכל תחום שהוא. השיחה איתה הציפה אצלי את הדילמה בה נתונים לא מעט אנשים שתודעתם הפוליטית מפותחת מהממוצע: ההיקרעות הקבועה בין הקבוצה הפוליטית לרעיון הפוליטי. האם לדבוק בקבוצה המנסה לקדם מערכת רעיונית שלמה או שמא יש לנסות ולקדם רעיון בודד בעזרת כל קואליציה רלוונטית כאשר הסיכון הוא בניתוק מסוים מהקבוצה האוהדת. לא צריך להיות בעל כושר אבחנה יוצא דופן כדי להיווכח שנותנות הטון המרכזיים בדילמה הזאת הן קבוצות קיצוניות בימין ובשמאל שמבחינתן ייקוב הדין האידיאולוגי את ההר המציאותי. זוהי מנטאליות סתגרנית, גטואיסטית, שאינה מוכנה לקיים דיאלוג עם בעלי דיעות שאינן תואמות לה באופן טוטאלי. והפרדוכס הוא שדווקא עמדות אלה, קולניות אך שוליות מבחינת עוצמתן המספרית, מקבלות משקל גדל והולך בחברה הסדוקה שלנו.









בשבוע שעבר פגשתי את סנדי (שם בדוי). עד לא מזמן הכרנו רק כשהחלפנו במייל דעות על דברים שכתבנו ברשת. אבל לאחרונה גם התקיימו בינינו כמה שיחות טלפון והן היו מחכימות ומסקרנות עד כדי כך שהחלטנו להשביע את סקרנותנו בשיחה על כוס קפה. ומאחר ושיחה כזו דורשת מפגש בארבע עיניים ורצוי שיהיה בו גם קפה, מצאנו את עצמנו יושבים במוסד תל אביבי קטן ונחמד בקרן אחד הרחובות בעיר הלבנה.

סנדי היא הרבה דברים שאני מעריך. היא מכירה אנשי תרבות ומבינה תחנות תרבות באופן שאני לא אוכל, כנראה, לחקות לעולם. היא מיודדת עם אמנים, מבקרת בתערוכות, קוראת הרבה יותר ממה שאני מספיק ומאכסנת בתאים האפורים הרבה מאוד פיסות אינפורמציה שכאשר מצרפים אותן יחד יוצרות קולאז' אינטלקטואלי מרשים. היא מתנגדת לגירוש עובדים זרים. נגד מבצע עופרת יצוקה יצאה כבר מיומו הראשון, ודו''ח גולדסטון רק נתן מבחינתה גושפנקא בדיעבד לצדקתה. יש בה גם ניגודים מרתקים. היא מזהה את עצמה עם השמאל הפוליטי ועל אף שהיא אינדיבידואליסטית בנפשה היא אכפתניקית ברמה החברתית. היא פמיניסטית, אבל בשונה מהזרם הרעשני הפועל כאן סבורה שאי אפשר להטיל את האחריות למצבן של נשים על גברים בלבד. וכאילו להוסיף על כך, היא מגדירה עצמה כסוציאליסטית, אבל עוסקת בתחום בורגני להחריד.

ויכוח. כאן לפחות הוא עוד אפשרי. בחוגים פוליטיים מסוימים זה כבר בלתי אפשרי (מקור תמונה).

בשבועות האחרונים מצויה סנדי במצור חברתי. כמה משותפיה לאידיאלים לוחצים עליה להוכיח שהיא אינה ''פאשיסטית'' ולנטוש את תמיכתה באידיאה הציונית. מתברר שכמה משותפיה לאידיאלים מוטרדים במיוחד מהיותה ציונית ותיקה, כלומר תומכת של ההנחה שיש הצדקה לקיומה של מדינת היהודים בארץ ישראל. חלק מהם מתקשרים אליה טלפונית ומנסים בצורה ידידותית לשכנע אותה לסגת מעמדותיה ה''קיצוניות''. אחרים שולחים מיילים עוקצניים ונותנים לה להבין שהיא לא באמת אשת שמאל כל עוד היא תומכת בתנועה הניאו-קולוניאלית והלאומנית הזאת. והיא, שכמו כל שמאלן מצוי במדינה הזאת מרגישה כחלק משבט שמתפורר במהירות, מרגישה לא נוח עם כל זה. מצד אחד, היא רוצה אותם כשותפים לדרך; מהצד האחר, היא אינה סבורה שציונותה היא פגם פוליטי. זו גם הסיבה שהיא מקפידה להצביע למפלגת שמאל ציונית. אכן, לאומנית קיצונית בהתגלמותה.

כששוחחתי עם סנדי על כל זה, לא הרגשתי צורך להזדהות איתה ברמה הפוליטית. היא גם לא ציפתה לזה. מה שריתק אותי באותה שיחה היה הדילמה שנשקפה מסיפורה: האם על אדם פוליטי להיצמד לרעיון מסוים שהוא מאמין בו ולהמשיך עימו בכל מסגרת רלוונטית - או שמא עליו לאמץ מערכת רעיונית שלמה כדי שיוכל לחוש יותר בנוח במסגרת הפוליטית בה הוא פעיל. זוהי שאלה שכאשר בודקים אותה מקרוב מבינים שיש לה השלכה על עמדתו של כמעט כל אדם בעל תודעה אידיאית של ממש.










סנדי אינה אלא משל על בעיה משמעותית. יש שיקראו לה דילמת השבטיות. אנשים נוטים לדבוק בדומים להם ביותר. כשאדם מתחנך על ברכיה של מערכת ערכית מסוימת ויוצר לעצמו שותפות עם אחרים בכל הנוגע לאמונה באותם ערכים או ליישומם, הוא מתקשה להתנתק מהחמימות החברתית שיוצרת הסולידריות הזו. אבל כאשר האלמנט הפוליטי או האידיאולוגי מתחיל לתפוס משקל ניכר ביחסים האישיים בין חברי הקבוצה, נסדק המירקם החברתי שהתגבש במשך אותן שנים ומתחיל תהליך איטי של התפוררות. בשורה התחתונה, התהליך הזה מביא אנשים פוליטיים לתהות אם עליהם להיות נאמנים לקבוצה פוליטית או לרעיון פוליטי.

לי, לפחות, הניסיון להשאיר את הפרט בתוך הכלל באמצעות הכפפתו לכל מערכת הערכים והאמונות בלא לתת לו לסטות ממנה, נראית כמו התנהגות של חברה המצויה בהתגוננות מתמדת. סגירותה והתקפדותה כלפי חוץ הם תוצאה של אינסטינקט הישרדותי מפני חוגים רחבים בהרבה שההטרוגניות שלהם עולה על החברה הסגורה לאין שיעור. מעין גטואיזציה מרצון במטרה לשמור על לכידות פנימית. ב בכל זה היא שהסגירות הזו רק מגבירה את האטימות כלפי החברה שמחוץ לאותו גטו – והופכת את התקשורת עימה לקשה הרבה יותר. במובן הזה היא מזכירה לא במעט את הדינאמיקה שמאפיינת את העדה החרדית בירושלים.

הנחת המוצא הפוליטית של מי שנוקט בטקטיקה הזו היא שהעולם מחולק לטובים ולרעים. הטובים אינם טובים; הם טובים מאוד. הם קרן האור היחידה שנותרה בעולם אפל. הרעים אינם רעים; הם רעים מאוד. הם כל כך רעים שהשתלטותם על מוקדי הכוח היא לא עניין שלילי, אלא קטסטרופלי. הרדיקליזם הקיצוני הזה מניח ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מהצד השני. שכל פעולה של הצד השני אינה מיועדת אלא לסובב בכחש את ההמונים ושהם עצמם, אותו חוג סגור, היחידים שמבינים זאת. הדוגמה שהבאתי בפתיחת דברי, זו של סנדי, היא אמנם דוגמה משמאל – אבל אני מכיר גם רבות כאלה מימין.

למעשה, זוהי מעין דת. דת פוליטית. יש לה נביאים משלה, ז'רגון משלה, מסורות משלה. אבל בניגוד לדתות אחרות, היא מניחה שכל יום הוא מאבק בין גוג ומגוג, בין בני אור לבני חושך. המאבק הזה אינו שמור לאחרית הימים או לאירוע דטרמיניסטי אחר, אלא מתרחש כל העת, ממש כאן ועכשיו. היא אינה מקיימת שיג ושיח אלא עם עצמה בלבד. לא שהיא אינה מסוגלת לקלוט, לעבד או לעכל רעיונות חדשים או תובנות רעננות – היא פשוט אינה מעוניינת לעשות כן. טוב לה בבונקר הפרטי שלה. היא תופסת את הפוליטיקה לא כמקום לקדם בו אידיאלים תוך יצירת בריתות (עם פשרות הכרחיות) אלא כזירה לעימות כוללני ומותנה, בנוסח ''אלה עמדותינו, ולא נזוז מהן כמלוא הנימה''.

אמרתי שהמודל הזה קיים לא רק משמאל אלא גם מימין. המקבילה הימנית של הדת הרדיקלית משמאל היא קבוצת נערי הגבעות ואלה המעניקים להם גיבוי אידיאולוגי. אלה קוראים לצה''ל לסרב פקודה בשל הכיבוש; ואלה קוראים לאותו צבא עצמו לסרב לפקודת הפינוי. אלה סבורים כי אין הצדקה לממשלה ציונית בשל היותה זרוע של הקולוניאליזם לצורך הפקעת אדמות מהפלסטינים והתעללות בהם; ואלה אינם מכירים בממשלה הציונית משום שפינתה התנחלויות מרצועת עזה ומצפון השומרון. אלה סבורים שהממשלה אינה לגיטימית כי היא פועלת בניגוד לחוק הבינלאומי ולמוסר הבסיסי; ואלה זועקים כי לגיטימיותה פקעה משום שהיא אינה מצייתת לפרשני ההלכה שמהם הם יונקים את רעיונותיהם. כל אחד מסתגר לו בגטו הרעיוני שלו ותוהה איך יתכן שהמדינה שרצה לעצב בצלמו ובדמותו חומקת לו ממש מבין האצבעות.









הטוטאליות הזו מרתיעה אותי. היא מטרפדת כל אפשרות לדיאלוג. היא אינה מאפשרת בנייה של קואליציות על בסיס הסכמות חלקיות, כפי שמקובל בכל מערך פוליטיץ . היא הולכת עם הראש בקיר, שוללת כל פשרה ומעדיפה את הרע ביותר מתוך תקווה שממנו, איכשהו ומתישהו, יצוץ ממנו הטוב ביותר. כשמדברים איתי אנשים האוחזים בעמדות כאלה או אחרות ומנסים לשכנע אותי בדרכם, אני מחליף איתם כמה משפטים מנומסים וממשיך הלאה.

אבל אני אינני הבעייה המרכזית. הבעייה היותר גדולה היא שהאנשים הללו יוצרים מוקדי קיצוניות וקובעים את הטון הנשמע בוויכוחים. אני מניח שגם סנדי לא מתה על הטונים האלה. העניין הוא שאצלה עלול כל זה לפורר את רשת החברויות שטוותה במשך השנים. כי כאשר בני אדם אינם רואים זה בזה אלא רק את הצד הפוליטי, הם נוטשים בכך את האפשרות של חיבור אנושי כלשהו על בסיס אחר.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בעיה ידועה.   SilentMike   יום ד', 28/10/2009 שעה 0:59   [הצג]
תובנה מעניינת וחשובה   רוני   יום ד', 28/10/2009 שעה 8:22   [הצג]
והאמת היא...   אורי קציר   יום ד', 28/10/2009 שעה 15:38   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   ניצן פוקס   יום ד', 28/10/2009 שעה 22:14   [הצג]   [2 תגובות]
קשר הכרחי למציאות   אבי   יום ה', 29/10/2009 שעה 9:26   [הצג]
האמצע לא תמיד צודק   אבי   יום ד', 04/11/2009 שעה 22:22   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©