עשרים שנה, שני מערכונים
יום א', 18/10/2009 שעה 18:49
לפני עשרים שנה הלך לעולמו דן בן אמוץ, מהחשובים שבהומוריסטים הישראליים ביובל השנים הראשון שלאחר קום המדינה. בן אמוץ היה אחראי, בין השאר, אחראי (יחד עם חיים חפר) ל''ילקוט הכזבים'' המיתולוגי, שכלל בדיחות וצ'יזבאטים מהווי הפלמ''ח; ל''מילון עולמי לעברית מדוברת'' (יחד עם נתיבה בן-יהודה), שהיה אחד ממילוני הסלנג הראשונים בעולם; ולעשרות מערכונים וקטעי הומור שביצע בעצמו וכתב לאחרים. ספרים שכתב (''זיוניוני הדרך'', ''זיונים זה לא הכול'', ''לא שם זין'', ''לזכור ולשכוח'') נקראו על ידי מאות אלפים. ספי רכלבסקי כתב בספרו ''אין גבול'' ‏‏כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו שתי הדמויות המשפיעות על הישראלים, משה דיין ולצדו דן בן אמוץ. השפעתם הייתה רבה בהעלמת ה''אנחנו'' של ימי ראשית המדינה, ובהעלאת קרנו של ה''אני''. כמחווה לבן אמוץ וכאות הוקרה לכמה נבחרי ציבור הנהנים מבילויים יקרים בחו'', אני מביא כאן שני מערכונים מפורסמים שלו.










במהלך העימות התפיסתי והמילולי בין העיתונאי נחום ברנע לבין כמה בלוגרים שמצאו עצמם מקוטלגים כרכילאים נרקיסיסטיים העוסקים בעיקר בדיווח משמים על שטויותיהם-שלהם, התבטא ברנע באופן שהזכיר משהו ללא מעטים מאיתנו. בתארו את מה שראה כבלוגר הסטנדרטי, כתב ברנע כך: ''בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון...''.

ואכן, ה''קמתי, התרחצתי, התלבשתי'' כנראה הבהב בזכרונו של ברנע מאותו מערכון בלתי נשכח של דן בן אמוץ, המספר על יומנו של ילד שובב בן תשע. במקור נדפס המערכון הזה באיך לעשות מה, ספר שיצא לאור ב-‏1962 והיה להיט גדול בין חובבי ההומור הצברי של התקופה. לאלה שימשיכו לקרוא הלאה, צריך להזכיר כמה דברים. ראשית, שמדובר בתקופה אחרת ובהומור אחר, כזה שגווע כמעט לחלוטין אל תוך ערפילי ההיסטוריה ומה שנותר ממנו שוב אינו פעיל כבעבר; והאחר, שמה שנחשב אז כהומור אבסורדי (דינמיט בבית הספר, למשל) נחשב כיום כעניין מציאותי ובלתי מצחיק בעליל.

 
 


 
 










המערכון האחר שאני מביא כאן מספרו של בן אמוץ הוא ''איך להיות שליח ציוני?''. גם כאן, ראוי שנפנים את השינוי החומרי והמנטאלי העצום שעברו באותן 47 שנים שחלפו. השליח שבו מדובר יוצא לעבודתו הסבוכה בפאריס מטעם אחת מתנועות הנוער הציוניות. הוא נקרע כל העת בין משיכתו לחיים הטובים בעיר האורות לבין הזיכרון המתעתע שהוא בכל זאת שם כדי לקדם איזשהו אידיאל שבארץ מזרח-תיכונית כלשהי עדיין מייחסים לו חשיבות. ועדיין, גם כאשר מאוד מתאמצים להבין מה מפואר כל כך באורח חייו של השליח הצעיר, זה רחוק מאוד מהסכומים האגדיים שהוציאו אהוד ברק, דליה איציק ופמליותיהם, בבואם להתארח באותה עיר עצמה.

 
 


 
 


 
 


 
 











בלי קשר, מצאתי באיך לעשות מה את כתב ידו של בן אמוץ בכבודו ובעצמו. יש לי שני עותקים של הספר, ובאחד מהם (שאותו קיבלתי מספריה שנפטרה מספרים חסרי ביקוש) יש הקדשה של בן אמוץ לבעליו הקודמים של הספר. אין לי מושג מי היו הבעלים הללו, אבל אני מביא כאן את ההקדשה עצמה, שיש בה הן מן הההיסטוריה והן מן הפיקנטריה.

 
 










מקור הטקסט הוא בספר איך לעשות מה, מאת דן בן אמוץ. הספר יצא לאור בשנת 1962. הביא לדפוס: עמיקם גורביץ.




----

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אחד.הספרים.האהובים.עלי.ביותר   טליה   יום א', 18/10/2009 שעה 22:32   [הצג]
לאורי   שרה   יום ב', 19/10/2009 שעה 12:26   [הצג]   [11 תגובות]
דן בראי הזמן   אמיר   יום א', 25/10/2009 שעה 16:19   [הצג]
מדהים   איל   יום ו', 22/01/2010 שעה 18:13   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©