שיעורי בית בתקשורת
יום ב', 12/10/2009 שעה 0:50
נחום ברנע לא אוהב בלוגרים. הוא בז להם, סולד מהם, לא מסוגל לסבול אותם. פעם המשיל על הבלוגרים את אותו הצ'יזבט המפורסם על שאול ביבר מהפלמ''ח שנכנס למסעדה ושאל את המלצרית ''מה יש לך היום'', וכשזו אמרה לו ''יש לי רגל קרושה'', השיב לה: ''הצרות שלך לא מעניינות אותי''. הבלוגוספירה היא מעין זמזום טורדני, רעש חסר חשיבות, ערימה של כותבים נרקיסיסטיים הסבורים ברוב טיפשותם שמעלליהם האישיים מעניינים עולם ומלואו. מהטקסט הזה לא רק שעולה שברנע לא מבין מה זה בכלל בלוג ומה מניע בלוגר; אלא גם שברנע מעולם לא טרח לקרוא ולו בלוג רציני אחד (אם בכלל). לו היה קורא, סביר שהיה מוצא שם לא מעט כותבים איכותיים, לפחות כמו בעיתונות המודפסת. חבל שזוהי התובנה שאנו זוכים לקבל ממי שעשה לעצמו שם של עיתונאי חרוץ ומעמיק. דווקא ממנו אפשר היה לצפות ליותר. כמה מלים על הטור של ברנע - וגם שתי אנקדוטות רלוונטיות.











הטור המדובר של ברנע. חבל שלא קרא קצת בלוגים טרם יצא למתקפה נגדם (מקור: ''ידיעות אחרונות'', 8.10.2009).

הטור שפרסם נחום ברנע בסוף השבוע האחרון ובו הטיח זלזול ומררה בבלוגרים עורר לא מעט כעס בקרב קהילת הכותבים ברשת. הרבה ביקורות נכתבו על הטור הזה, רובן ככולן נכונות. אבל דווקא משום כך בחרתי להמתין כמה ימים עד שאכתוב בעצמי את דעתי על כל זה. אומרים שיישוב הדעת הוא תכונה שבאה עם הגיל. אין לי מושג אם יש בכך אמת או שמא זוהי תכונה מולדת. דבר אחד ברור לי: לקיחת פסק זמן לחשיבה מאפשרת לחשוב בצלילות ובבהירות ולנטרל את כל הרעשים הפנימיים שעלולים להשפיע על תהליך הסקת המסקנות בזמן אמת. זה מה שבחרתי לעשות גם כאן.

ברנע החליט להתלבש הפעם על הבלוגרית אריאנה האפינגטון. מבחינתו היא משולה לאדם שקם, מתרחץ, מתלבש, שותה קפה עם מוישה, שומע ראיון במכונית, קופץ לברית של יענקל ואחר כך מפרסם את רשמיו בבלוג. במלים אחרות, ברנע רואה בהאפינגטון סוג של רכילאית. רכילאית זו נפגשה עם אהוד ברק, כתבה את מה שכתבה, שגתה כפי ששגתה (לגירסת ברק) והפליגה לדרכה, ככל הנראה אל משימות רכילותיות אחרות. בזו הסתיימה תרומתה להיסטוריה של הטקסט הפומבי.

יש להניח שברנע לא התפנה לעיין ב''האפינגטון פוסט'', האתר שבזכותו צברה הבלוגרית שלה הוא בז בגלוי את פרסומה. האפינגטון היא האישה המשפיעה ביותר באמריקה נכון לשנת 2008. יותר מקונודוליזה רייס. יותר מהילארי קלינטון. יותר מננסי פלוסי. על הפוסטים דשפורסמו עד היום באגד הבלוגרים הענק של ה''האפינגטון פוסט'' חתומים אנשים שאת ברנע היה שמח לראיין אישית. ברק אובאמה, הילארי קלינטון, רם עמנואל, מדלן אולברייט, ג'ון קרי, ראס פיינגולד, מייקל מור. טדי קנדי המנוח פרסם אף הוא כמה טורים. האפינגטון היא בעלת הבית של כל כותבי הטורים המקוונים הללו וככל הנראה היא עושה עבודה לא רעה. מדי יום מבקרים בו כל מקבלי ההחלטות החשובים של אמריקה: הנשיא, חברי הקבינט, סנאטורים, חברי בית נבחרים, יועצים, לוביסטים, מושלים, אנשי עסקים – והרבה מאוד אזרחים אמריקניים שאינם משתייכים דווקא לאליטות הפוליטיות אבל סקרנים מאוד לדעת מה מתרחש במסדרונות השלטון ועושים זאת בראש ובראשונה דרך האתר המסוים הזה. ה''האפינגטון פוסט'' נבחר ב-‏2008 כבלוג המשפיע ביותר בעולם על ידי ה''אובזרבר'', עיתון שאני מניח שאפילו עיתונאי מכובד כנחום ברנע אינו מקל ראש במוניטין שלו. בחודש שעבר נרשמו במולטיבלוג הזה למעלה מארבע וחצי מיליון כניסות מיוניקים (כתובות אינטרנט חד-פעמיות) נפרדים, נתון שמשמעותו שמספר הביקורים בו דה-פאקטו היה למעלה מעשרה מיליון. נכון, זה לא מונופול א-לה ''ידיעות אחרונות'', אבל כנראה שזה אומר משהו על רמת החשיבות שמייחסים האמריקנים – שוב, לרבות האיש שזכה לאחרונה בפרס נובל לשלום – למה שמתפרסם בו.

אגב, כפי שברנע ודאי יודע היטב, פופולאריות של מדיום אינה בהכרח ערובה להיותו הטקסט הראשון הנקרא על ידי מקבלי ההחלטות. עיתונים כמו ה''סאן'' וה''ניוז אוף דה וורלד'' נחשבים בבריטניה לפופולאריים במיוחד, אבל בהיותם צהובונים המתמקדים בשערוריות מין ושאר ירקות מסוג זה, מעדיפים בכירי הממלכה המאוחדת, החל מהמלכה אליזבת וכלה ביושבי הספסלים האחוריים בווסטמינסטר, לעיין בהם לאחר שסיימו את העיתונים הקצת יותר רציניים, כמו ה''טיימס'' וה''אובזרבר''. וזאת, למרות שתפוצתם של שני האחרונים נמוכה משמעותית מזו של שני הראשונים. ב''האפינגטון פוסט'' העניין קצת שונה: הוא גם הבלוג הפופולארי ביותר וגם המשפיע ביותר מסוגו. יתכן שברנע אינו משתגע אחר טעמם של האמריקנים בהקשר זה, אבל את העובדה הזאת אפילו טוריו המושחזים יתקשו לשנות.









אפשר להניח שברנע נמנע ככל יכולתו מביקור באותם בלוגים שהוא כל כך מתעב. לפיכך, אני מבקש להקדיש לו כאן את האנקדוטה הבאה, אחת האהובות עלי ביותר.

פרנסיס הנרי קומפטון קריק היה אחד הביולוגים הנודעים ביותר לתהילה באמצע המאה העשרים. על תגליותיו בתחום הביולוגיה המולקולרית של התא בכלל ובתחום המבנה המולקולרי הסלילי של ה-DNA בפרט יצאו לו מוניטין בינלאומיים. בשנת 1962 אף זכה על תגליותיו, יחד עם שותפו ג'יימס ווטסון, בפרס נובל לרפואה.

שנה קודם לכן, ב-‏1961, העלתה אוניברסיטת קיימברידג' את חמתו של קריק, רציונליסט מזן שקצת קשה לאתר כאן, כשביקשה לבנות בית תפילה באחד הקמפוסים שלה. קריק מחה בתקיפות נגד הרעיון הזה, ומשלא הועילו מחאותיו, התפטר מכהונתו באוניברסיטה. ימים אחדים לאחר מכן, הופתע קריק לקבל מכתב מראש ממשלתו לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל. הלה, בנימה מפייסת, הסביר בפשטות שקריק אינו צריך להיות מודאג מבית התפילה החדש, משום שממילא הדבר לא ישפיע עליו. ''לא ניתן יהיה לדרוש מאיש להיכנס אליו נגד רצונו'', כתב הארי הזקן.

קריק חריף הלשון מיהר לשגר מכתב תגובה ועשרה גיני בצידו (גיני היה מטבע ששוויו לירה ושילינג; הוא בוטל ב-‏1971). ''אני בכלל חושב שכדאי להקים שם בית זונות'', כתב, ''לא תהיה לכך שום השלכה על הנוכחים, משום שאיש לא יידרש לבקר בו''.

למי שלא הבין את הנמשל, הנה הוא כאן: ממש כאותם לקוחות פוטנציאליים של המוסד שהציע קריק להקים, חל גם על ברנע הכלל הפשוט ההוא: לא רוצה לבקר בבלוגים? לא צריך. באמת שאין חובה.

עד כאן על התקרית הקטנה הזו.









ברנע האנטי-בלוגר יכול להוות פתיח לדיון בכמה מישורים שונים: התמודדותה של העיתונות המודפסת עם עוצמתה האדירה של הרשת; יכולתם של כתבים ותיקים לסבול תחרות שבהם הם אינן יכולים עוד להכתיב בלעדית את הכללים; האפקט הסוציולוגי של פיזור המוביליות התקשורתית; ויש עוד כמה. אם אנסה להתייחס לכל אלה תיאלצו לקרוא כאן טקסט של עשרת אלפים מילה. בימים כתיקונם לא אכפת לי לכתוב טקסט באורך כזה (התמציתיות והמהירות הם לחם חוק של המדיה התחרותית, לא של הבלוגוספירה), אבל עכשיו, במטותא, דומני שאסתפק בפחות.

עובדתית, העיתונאי נחום ברנע אינו צריך את הטור המקוון. בעיתון המודפס שלו מעמדו הוא ברמה כזאת שאפילו לא עורכים אותו. זה אומר שכדי להחזיק טור טוב, צריך שיכתוב אותו בעל מקצוע שנון שגם יודע לכתוב. ברנע יודע לעשות את העבודה הזאת, ועל כך אין ויכוח. הוא אחראי ללא מעט סיפורים בלעדיים בקריירה שלו ומקומו בצמרת העיתונות הישראלית נרכש בהרבה שנות עבודה קשה.

אלא שברנע, מוכשר ועמלני ככל שיהיה, צמח בתקופה בה המדיה הייתה מורכבת ממספר ידוע של ערוצים. הוא טיפס בהירארכיה שלהם, החל מ''דבר'' המזוהה עם ההסתדרות וכלה ב''ידיעות אחרונות'', העיתון הנפוץ ביותר במדינה. הקריירה שלו צברה תאוצה בתקופה בה היו במדינה שלושה-ארבעה עיתונים משפיעים, מתוכם שניים רבי-תפוצה (''מעריב'' היה פעם העיתון הנפוץ ביותר, עד ש''ידיעות אחרונות'' – כנראה בתחילת שנות השמונים – עבר אותו). נוסף על כך פעלו כמה עיתונים קטנים (חלקם נסגרו במשך השנים), ערוץ טלוויזיה אחד ועוד שתי תחנות רדיו. ''ידיעות אחרונות'', כמו עיתונים אחרים, נתפס כמקום שבו אפשר להרחיב ולפרט על נושאים שבמדיום כמו הטלוויזיה דורשים קיצור הכרחי. שלא לדבר על כך שבעותק מודפס ניתן לעשות שימוש חוזר באמצעות העברה לקוראים נוספים.

האינטרנט הפך את המטריצה הזאת על ראשה. העובדה שהפצת המידע הפכה לנחלתם של אנשים פרטיים אינה מפסיקה להכביד על העיתונות המודפסת, מעין ביטוי נוסף של אותו הטקסט באמצעים אחרים. ברנע עצמו, אגב, נהנה פעם בעצמו מכך שטוריו פורסמו ברשת. אבל יתכן שתפס את הפרסום הזה כמעין הסתעפות הכרחית של העיתון המודפס. לאנשים בדרגת ההשפעה הזו קשה לתפוס כיצד יתכן שבניגוד לקושי האינהרנטי להפיק ולהפיץ עיתון מודפס בעל השפעה יכול כל אדם בעל גישה לרשת להקים לעצמו ערוץ תקשורת ייחודי ולהפיץ את הנאמר בו בתוך דקות ספורות.

ברנע יכול היה לכתוב בלוג בעצמו. טכנית, זה לא ממש מסובך וכפי שידוע היטב, יש לא מעט עיתונאים שעושים זאת. אבל יתכן, רק יתכן, שלשיטתו הבלוג אינו אלא אמצעי בידי עיתונאים זוטרים יותר לרומם את קרנם. חלקם עושים זאת משום שעדיין אינם בכירים דיים ואינם נהנים מהסטאטוס של ''להיות נחום ברנע''; אחרים עושים זאת לאחר שכבר עברו את שיאם ושוב אינם מצויים בעמדות השפעה כבעבר. יתכן שלשיטתו של ברנע כתיבה בבלוג היא אלמנט המעיד על פיחות ביוקרת הכותב.

ויתכן גם (בעצם יותר מיתכן) שברנע אינו מכיר כלל את הבלוגוספירה. זו אפשרות שצריך לקחת בחשבון, משום שלא מעטים בינינו לוקים בתכונה דומה: הם מסרבים להטות אוזן למה שנשמע להם כזמזום טורדני וחסר חשיבות, כרעש חברתי שאינו אלא גיבוב של ממבו-ג'מבו ללא משמעות. כלומר, יתכן בהחלט שברנע מתייחס לחבורה הטרדנית הזאת כפי שעבדכם הנאמן נוהג כלפי חובבי המיסטיקה למיניהם: מחליף ערוץ או זורק את העיתון בכל פעם שאני נתקל בקוראי כף יד, מרפאים באמצעות אנרגיות, קוראים בקפה ושאר טיפוסים מסוג זה. ממש כשם שאלה האחרונים אינם יודעים לחזות את העתיד או לשנות את המציאות, כך גם הבלוגוספירה אליבא דברנע: לא יותר מחבורה רעשנית של טיפוסים שנהנים לראות את שמם מהבהב על הצגים. ברוב הפעמים עדיף שלא להקדיש תשומת לב לטיפוסים הללו; כאשר כבר עושים זאת, עדיף לסנוט בהם כהלכה. שידעו כולם מה מקומם הטבעי של אלה.

נחום ברנע. עיתונאי מעולה שחטא בהיבריס (מקור תמונה 2).

לו היה ברנע קורא בלוגים, היה מופתע לטובה. הוא היה מגלה שכישרון הכתיבה אינו מתנקז רק לעיתונות הממוסדת. הוא היה מוצא שם תובנות שפעמים רבות אינן עולות בכלל בטקסט המודפס. לו היה מאמץ דפוס גלישה סטנדרטי, סביר שהיה משתלב בתהליך של ניסוי וטעייה, דוגם גם בלוגים לא טובים ובסופו של דבר מארגן לעצמו רשימה מועדפת של בלוגרים שאת כתיבתם הוא מעריך. זה הרי מה שעובר עליו כשהוא נדרש להעריך את כתיבתם של עיתונאים מהשורה. אבל ככל הנראה הוא לא עשה דבר מכל אלה. נוח היה לו יותר לספר לקוראי ''ידיעות אחרונות'' ש''בלוגר מספר רק על סלבריטאי אחד, הוא עצמו'' וש''הבלוג הוא עלוקה עצמית''. הטקסט הזה לא דרש מאמץ, וחשוב עוד יותר – הוא העניק לו אליבי רטורי מפני הסיכון שייאלץ להפריך בעצמו את הדעה הקדומה שגיבש.









הבלוגרים, כידוע, ימשיכו לפעול עם ברנע או בלעדיו. אינני יודע אם תצמח אצלנו תופעה נוסח ה''האפינגטון פוסט'', אבל סביר להניח שבעוד מספר שנים יהיו כאן בלוגרים שיספקו לקוראיהם מינון כזה או אחר של חדשות טריות (פרשנות הם מספקים כבר עכשיו). נכון, בבלוגוספירה יהיה גם אז לא מעט זבל. אבל את הזבל הזה, כפי שברנע יודע בעצמו, אפשר למצוא גם בלא מעט עיתונים מודפסים. אפילו ב''ידיעות אחרונות''.









לפני מספר פסקאות הבאתי אנקדוטה העוסקת באפשרות ששיש בידי אדם שלא לבחור במה שאינו מוצא בן בעיניו. נוכח דבריו של ברנע בגנות הבלוגרים, דומה כי רק הולם יהיה אם אסיים את המאמר הזה באנקדוטה העוסקת בתכונת הענווה.

בשנת 1958 הזמין המלחין האמריקני, ג'יאנקארלו מנוטי, את זמרת האופרה חמת המזג, מריה קאלאס, לשיר בפסטיבל המוסיקה בספולטו. הפרימדונה התלהבה מההזמנה אבל דרשה בתמורה את השכר הגבוה ביותר ששולם אי פעם לזמרת אופרה. בדברה על עצמה בגוף שלישי הסבירה כי שכר זה יוכל לחסוך למארגני הפסטיבל הוצאות רבות.

- ''ראשית'', הסבירה, ''לא תזדקק לטנור מפורסם. הקהל יבוא לשמוע את קאלאס ואת קאלאס בלבד ולא יתעניין בטנור המופיע לצידה. שנית, לא יהיה צורך בתפאורות יקרות כיוון שכל תשומת הלב תמוקד ממילא בדמותה של קאלאס. שלישית, אינך חייב להזמין מנצח מפורסם ויקרן, משום שאמנית גדולה כמו קאלאס יודעת בעצמה מתי בדיוק לפתוח את פיה''.

מנוטי, מיואש למחצה, ניסה להטות את השיחה לכיוון אחר. ''אנחנו מתכוונים להזמין את לוצ'ינו ויסקונטי כד שינצח על התזמורת'', אמר.

- ''ויסקונטי באמת יודע לנצח'', הסכימה איתו הזמרת, ''אך יש לו מגרעת אחת גדולה''.

- ''ומהי?'' שאל מנוטי.

- ''הוא אינו צנוע'', פסקה קאלאס.









עיתונות רצינית, איכותית ואחראית אינה פונקציה של המדיום בו היא מתקיימת אלא של רצינות ואיכות האנשים המפעילים אותה. הכלל הפשוט הזה נכון תמיד. אפילו אם ברנע טוען אחרת.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שטחיות במסוה של עמקות   מיכאל אוישי   יום ב', 12/10/2009 שעה 1:08   [הצג]   [707 תגובות]
בלוגרים לא קוראים את ברנע   אבי   יום ב', 12/10/2009 שעה 2:01   [הצג]
לא נורא.   SilentMike   יום ב', 12/10/2009 שעה 2:36   [הצג]   [2954 תגובות]
(ללא כותרת)   velvet underground   יום ב', 12/10/2009 שעה 7:17   [הצג]   [19 תגובות]
לאורי   שרה   יום ב', 12/10/2009 שעה 9:19   [הצג]   [2059 תגובות]
פוסט מצויין   ביילע-אמא של מתבגרים   יום ב', 12/10/2009 שעה 12:46   [הצג]   [2 תגובות]
לא הבנתי למה הגיני   מהגג   יום ב', 12/10/2009 שעה 16:38   [הצג]   [2 תגובות]
ויסקונטי מנצח?   גיל   יום ב', 12/10/2009 שעה 17:11   [הצג]   [2077 תגובות]
כתבת יפה   יהונתן   יום ב', 12/10/2009 שעה 20:36   [הצג]
לזכותו של ברנע   ימי גליק   יום ב', 12/10/2009 שעה 23:49   [הצג]   [2 תגובות]
אירוניה   RanE   יום ג', 13/10/2009 שעה 4:27   [הצג]   [243 תגובות]
גם לי היה מה להגיד בעניין   ירון   יום ג', 13/10/2009 שעה 8:07   [הצג]
היה מביך לקרוא את מה שהוא כתב   חזי שטרנליכט   יום ג', 13/10/2009 שעה 9:00   [הצג]   [247 תגובות]
מעולם לא קראתי את ברנע   אייל   יום ג', 13/10/2009 שעה 18:03   [הצג]   [2 תגובות]
כמה הערות   מנחם אלפרמן   יום ד', 14/10/2009 שעה 9:20   [הצג]
(ללא כותרת)   חיים   יום ד', 14/10/2009 שעה 21:13   [הצג]
Good info   Pharmd805   יום ה', 28/02/2013 שעה 5:39   [הצג]
Good info   Pharmk867   יום ה', 28/02/2013 שעה 5:39   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©