הקיסר האחרון
יום ג', 29/09/2009 שעה 22:24
ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה את התנהלותו של המלך האצטקי מונטזומה כ''איוולת שגרמה לחורבן''. דומה כי במבט לאחור קשה למצוא אנשים שיחלקו על דעתה. הכוונה, כמובן, להתנהלות השלומיאלית שהביאה לקריסתה של אחת התרבויות המפוארות וההישגיות ביותר בהיסטוריה, תרבותה של ממלכת אנאהואק. זהו סיפורה של תרבות שקרסה כמגדל קלפים. בניתוח עומק לאחור אפשר לומר שהסדקים שהביאו להתמוטטותה ניבעו כבר שנים רבות לפני מלכות מונטזומה. אבל מה שאני רוצה להביא כאן אינו אלא הדגמה של כניעתה הסופית של אימפריה גדולה בפני תשלובת של ציוד מודרני, אמונות תפלות ותרונים פוליטיים שגויים. וכל אלה, מול צבא שפועל בטופוגרפיה בלתי מוכרת ותוך תנועה מתמדת בצירים שבהם הוא חשוף כל העת לפגיעה ואפילו להשמדה. גיבור אותה עמידה של האצטקים היה הקיסר האחרון של אנאהואק, קואוטמוק, גבר צעיר,נמרץ ומוכשר שככל הנראה מונה מאוחר מדי לתפקידו. זהו סיפורו.










המגדל שקרס


ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה את התנהלותו של המלך האצטקי מונטזומה כ''איוולת שגרמה לחורבן''. דומה כי במבט לאחור קשה למצוא אנשים שיחלקו על דעתה. הכוונה, כמובן, להתנהלות השלומיאלית שהביאה לקריסתה של אחת התרבויות המפוארות וההישגיות ביותר בהיסטוריה, תרבותה של ממלכת אנאהואק.

זהו סיפורה של תרבות שקרסה כמגדל קלפים. בניתוח עומק לאחור אפשר לומר שהסדקים שהביאו להתמוטטותה ניבעו כבר שנים רבות לפני מלכות מונטזומה. אבל מה שאני רוצה להביא כאן אינו אלא הדגמה של כניעתה הסופית של אימפריה גדולה בפני תשלובת של ציוד מודרני, אמונות תפלות ותרונים פוליטיים שגויים. וכל אלה, מול צבא שפועל בטופוגרפיה בלתי מוכרת ותוך תנועה מתמדת בצירים שבהם הוא חשוף כל העת לפגיעה ואפילו להשמדה.



אימפריה


מונטזומה מקבל בכבוד מלכים את הכובש הספרדי קורטס. ביניהם עומדת המתורגמנית של קורטס, אינדיאנית בשם מלינצין שקיבלה מהספרדים את הכינוי מרינה ומילאה תפקיד מפתח בפענוח המסורת התרבותית והפוליטיקה המקומית עבור הספרדים.ציור מאת רוברטו קואבה דל ריו (Roberto Cueva del Río) (מקור תמונה 1).

מדינת האצטקים בראשית המאה ה-‏16 הייתה עשירה, מתוחכמת, והפילה את חתיתה על שכנותיה. ברמה מוקפת הרים בלב הארץ (המקום שבו נמצאת כיום מכסיקו סיטי) עמדה בירתה טנוצ'יטילאן, ובה 60,000 בתי אב, לאורך דרכים מוגבהות ועל איים בתוך אגם, ובה בתי חימר, רחובות וארמונות עיר זוהרת בתפארתה, חזקה בכלי נשקה. כחמישה מיליון בני אדם חיו באימפריה, והיו לה מושבות שהגיעו במזרח עד מפרץ מכסיקו ובמערב עד האוקיאנוס השקט. שליטי האצטקים היו מתקדמים באמנות, במדע ובחקלאות, מה שלא התיישב עם דתם האכזרית, שטקסי קורבן האדם שלה היו רוויים דם וזוועה.צבאות האצטקים היו יוצאים לעתים קרובות למסעות מלחמה במטרה ללכוד עבדים וקורבנות אדם מהשבטים השכנים, וכן מזון, שהיה דרוש להם תמיד, וכדי לשעבד שטחים נוספים או להעניש מורדים.

''התרבות האצטקית'', קבעה טוכמן, ''הייתה משועבדת לאלים. האל שיסד את המדינה, קצ'אלקואטל, ירד מגדולתו ויצא אל הים המזרחי, משם הייתה צפויה חזרתו עלי אדמות, חזרה שאת בואה יבשרו אותות מבשרי-רע ותופעות על-טבעיות ואשר היא עצמה תבשר את מפלתה הקרובה של האימפריה''.




קורטס מגיע


בשנת 1519 נחתה קבוצת הרפתקנים ספרדיים שבאו מקובה בפיקודו של הרנאן קורטס, בחוף מפרץ מכסיקו בוורה קרוז. בעשרים ושבע השנים שחלפו מאז נחת קולומבוס באיים הקאריביים כוננו הפולשים הספרדיים שלטון שהביא במהירות לכיליון תושבי המקום. אם לא עמד גופם בעבודת הספרדים, הרי נפשותיהם, במונחי הנצרות, ניצלו. לספרדים לא הייתה סבלנות לברא יערות ולגדל צמחי תרבות. הם היו הרפתקנים אכזריים וחסרי מנוחה התאבים לעבדים ולזהב, וקורטס סימל את תמצית מהותם. בעקבות סכסוך עם מושל קובה יצא קורטס למסע בראש 600 איש, שבעה עשר סוסים ועשרה תותחים. הוא רצה בתהילה ובכינון אימפריה עצמאית הכפופה לכתר. הדבר הראשון שעשה לאחר נחיתתו היה שריפת אוניותיו כדי שלא תהיה כל דרך לחזור. מאז הפך מעשה זה לסמל של נחישות.

לאחר שתושבי המקום, ששנאו את אדוניהם האצטקים, סיפרו לו על עוצמתה של הבירה יצא קורטס בראש מרבית אנשיו לכבוש את העיר הגדולה שבלב הארץ. למרות תעוזתו, לא נהג בטיפשות וכונן קשרי ברית עם עמים עוינים לאצטקים שנקרו בדרכו ובפרט עם בני טלאסקאלה, יריביהם העיקריים. הוא הוציא לעצמו שם כאילו היה נציגו של נסיך זר, אבל לא התאמץ להעמיד פנים כאילו היה קצ'אלקואטל השב לתחייה, דבר שהיה פסול בעיני הספרדים. הם צעדו כשאיתם כמרים משלהם שנוכחותם בולטת לעין, נושאים צלבים ונסים של הבתולה הקדושה ובפיהם המטרה המוצהרת לעשות נפשות לישו.

כאשר הגיעו אליו הידיעות על התקדמות הספרדים, כינס מונטזומה את מועצתו. כמה מיועציו תבעו בתוקף להתנגד לזרים בכוח או בעורמה ואילו אחרים טענו כי אם אלה הם באמת נציגיו של נסיך זר מוטב לקדם את פניהם בשלום, ואם הם יצורים שמעל לטבע, כפי שאפשר היה להסיק מכמה מעשים מופלאים המיוחסים להם, הרי ממילא לא תצלח כל התנגדות להם. פניהם ה''אפורים'', בגדי ה''אבן'' שלבשו, אש הקסם שלהם הפורצת מצינורות והורגת ממרחק, החיות המוזרות שלהם שנשאו את מנהיגיהם על גבן – כל אלה הצביעו על משהו על-טבעי בעיניהם של אנשים שלגביהם היו האלים בכל מקום. אבל הרעיון שמנהיגם עלול להיות קצ'אלקואטל היה, כנראה, פרי חרדתו של מונטזומה עצמו.

מודאג ושרוי בחוסר ודאות, עשה מונטזומה את הדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לעשות באותן נסיבות: הוא שלח מתנות נהדרות שהציגו את עושרו, ומכתבים שבהם ביקש מהמבקרים לשוב על עקבותיהם ובכך חשף את חולשתו. מאה עבדים נשאו את המתנות – אבנים יקרות, בדים, תכשיטי נוצות מרהיבים ושתי צלחות זהב ענקיות ''גדולות כגלגלי מרכבה''. מתנות אלו גירו את חמדנותם של הספרדים, ואילו המכתבים, שבהם אסר עליהם מונטזומה להמשיך במסע לעבר בירתו וכמעט התחנן בפניהם לחזור למולדתם, מכתבים שנכתבו בלשון רכה על מנת שלא לעורר את חמתם של אלים או שגרירים, לא עשו עליהם כל רושם. הספרדים המשיכו להתקדם.

מונטזומה לא עשה כל צעד לעצור בעדם או לחסום את דרכם כאשר הגיעו אל עירו. תחת זאת קיבל את פניהם בטקס ידידותי, ממנו הובלו למגורים בארמון ומחוצה לו. הצבא האצטקי, שהמתין בהרים לאות לתקוף, לא נקרא לעשות כן, למרות שיכול היה לחסל את הפולשים, לנתק את נסיגתם בדרכים המוגבהות שבביצות או לבודד אותם ולהכניעם ברעב. תוכניות אלה אמנם הוכנו, אבל הן נודעו לקורטס מפי המתורגמן שלו. משנודע לו הדבר הטיל על מונטזומה מאסר-בית בארמונו שלו, והחזיקו כבן-ערובה למקרה שיותקף. מלכו של עם לוחם, שהיה רב במספרו מן הכובשים פי אלף, נכנע. בשל עודף אמונה בנסתר או בגלל אחיזתו באמונות תפלות, שכנע מונטזומה את עצמו, ככל הנראה, כי הספרדים הם באמת בני-לווייתו של קצ'אלקואטל שבא לבשר את קץ ממלכתו, ומאחר שהאמין כי גורלו נחרץ לא עשה כל מאמץ להימלט מהצפוי לו.

אבל מדרישותיהם החוזרות ונשנות של הפולשים לקבל זהב ומזון אפשר היה להיווכח בקלות כי אין הם אלא בשר ודם, ומטקסיהם הבלתי-פוסקים, שבהם עבדו לאדם ערום המוקע על שתי פיסות עץ מוצלבות ולאישה וילד בזרועותיה, היה אפשר להיווכח שאין להם כל קשר לקצ'אלקואטל ושסימני עוינותם לפולחנו כבר היו ניכרים. כאשר ציווה מונטזומה, בהתקף של חרטה או בהשפעת שידולם של מישהו מאנשיו, להציב מארב לחיילים שהשאיר קורטס מאחוריו בוורה קרוז, הרגו אנשיו שני ספרדים ושלחו את ראשו של אחד מהם לבירה לעדות. מבלי לבוא בדברים או לבקש הסבר, כבר קורטס מייד את המלך באזיקים ואילץ אותו להסגיר לידיו את מבצעי הפשע, ושרף אותם חיים בשערי הארמון, ולא שכח לסחוט מידי המלך כופר רב-ממדים בזהב ובאבנים טובות. כל אשליה שעדיין נותרה בדבר קשר עם האלים נעלמה עם הראש הספרדי הכרות.

כמה מבכירי חצרו של מונטזומה הוקיעו את קורטס כרוצח וכגנב, אולם המלך שמר על שתיקתו ולא עשה דבר. ביטחונו של קורטס היה כה רב עד אשר, בשומעו כי כוח ששלח מושל קובה הגיע לחוף על מנת לאוסרו, חזר להתמקח איתו, בהשאירו מאחוריו כוח כיבוש קטן שהגביר את זעמם של תושבי העיר כשטבח באצילים אצטקים במהלך טקס דתי, ניתץ מזבחות והחרים מזון. רוח המרד ניעורה. מאחר שאיבד את סמכותו, לא יכול היה מונטזומה ליטול לידיו את הפיקוד או לכבוש את כעסם של בני עמו. כאשר חזר קורטס מרדו בו האצטקים, בהנהגת קואיטלאואק, אחיו של המלך. הספרדים השיבו מלחמה. כאשר גבר הלחץ, הוציאו את מונטזומה כדי שיקרא להפוגה בלחימה, אבל מייד כשהופיע הלה רגמו אותו בני עמו באבנים כפחדן וכבוגד. הספרדים גררו אותו בחזרה אל הארמון, שם מת כעבור שלושה ימים. נתיניו סירבו לערוך לו טקס קבורה. באותו לילה פינו הספרדים את העיר, כשהאצטקים עטים עליהם, מזנבים בהם ומחסלים שליש מאנשיהם. אבל בסופו של דבר הגיע עיקר כוחו של קורטס אל החוף, ומשם פתח במסע שתחילתו ברוח נכאים וסופו שיבה דרמאטית אל טנוצ'טיטלן והשתלטות עליה ועל עמה.

הקרב האחרון על טנוצ'טיטלאן. הפרשים הספרדיים שועטים על הסוללה לכיוון מרכז העיר ואיזור המקדשים, שעה שהסירות מטילות על התושבים מצור ימי. אמן לא ידוע (מקור תמונה 2).

אבל על קואיטלאואק, המלך החדש, נחת אסון שלא צפה מראש. אחד מחייליו השחורים של נארוואס, אותו מפקד שחייליו יצאו לתפוס את קורטס והפכו לחייליו, הגיעו נגוע במחלת האבעבועות, מחלה שלא הייתה מוכרת לפני כן ביבשת. המחלה התפשטה והפכה למגיפה שהרופאים המקומיים לא הכירו. לא עזרו קורבנות, לחשים וגם תרופות עשבים שרקחו בלי הפוגה למנוע את התפשטותה. רבים מאוד החלו ליפול חללים. החיילים האמיצים לא יכלו ללכת ונשארו שרועים במיטותיהם כשהם סובלים כאבים נוראים. על פי תיאור המקורות האינדיאניים, רבים מתו מהמחלה, אחרים מרעב ואימה השתלטה על העיר והממלכה. אנשים הפסיקו לטפל איש ברעהו ולהביא מזון., מים ותרופות לפגועים. כשאנשים הצליחו לגבור על המגיפה הם התעוורו, פניהם היו מושחתות והם התביישו להראות עצמם ברבים. הם הסתגרו בבתיהם, או בבית המקדש של אלת הזוהמה, בתקווה שהיא, האמונה על מחלות ועל ריפוי, תושיע.

שלושה חודשים נמשכה המחלה ופגעה בראשונה באדם שזה עתה הוכתר. המלך החדש קואיטלאואק מת ב-‏3 בדצמבר 1520, חודשיים וחצי לאחר שנבחר לתפקיד. עם תום המגיפה הופיעו כולם במקדש, חולים לשעבר ואלה שחמקו מהמחלה, בטקסי ריפוי שכללו הקרבת שבויים, ניקוי פני הלוחמים וגירוש הרע אל מחוץ לממלכה.

''כולם ראו במגיפה אות של האלים'', הסבירה טוכמן, ''המיתוס הקדום סיפר שהשמש החמישית התחילה כשאל, שעורו היה פגוע, קפץ למדורה והוליד מגופו הבוער את השמש. הפעם נפגעו רבים ממחלת השמש שגרמה לצריבות ולתחושה שאכן אש אחזה בנפגעים. אולי גם מחלה חדשה זו, שאיש לא היכר את פניה, מלמדת מה שכולם חששו: עומד להיפתח עידן חדש, אולי שמש שישית, שתקום לאחר חורבן מחזיקי השמש החמישית. שום דבר בשמיים ובארץ לא ייראה כפי שנראה לפני בוא המגדלים הצפים בים הגדול''.

ואז עלה לשלטון קואוטמוק, מי שהיה לקיסר האחרון של אנאהואק.



עלייתו לגדולה של קואוטמוק


נחום מגד, שכתב ספר המתאר בפירוט רב את ממלכת האצטקים, כולל בו גם ערך רחב ומפורט על קואוטמוק – מפורט יותר מכל מה שמצאתי בשפה העברית. מכאן ואילך, הן בתיאור קואוטמוק והן בתיאור המאורעות שבהם היה מעורב, לרבות הקרב האחרון על טנוצ'טיטלן, אני מסתמך על הסיכום המצוין שלו.

הנסיך קואוטמוק נולד בשנת 1496. אביו היה המלך אהויסוטל, שמלך לפני היבחרו של מונטזומה השני ומת בעת השיטפונות בעיר. אמו הייתה נסיכה מטלטלולקו, עיר ששכנה על אי נפרד ולימים הפכה לשכונה של טנוטצ'יטלאן הבירה. טלאטלולקו שמרה על מידה רבה של עצמאות ובראשה עמד מלך ממונה מאצילי המקום.

הנסיך הוקדש עם לידתו לאמנויות המלחמה. בברכות סביב היולדת, כשגזרו את חבל הטבור, נאמרו המלים המקובלות: ''בני אהובי...עליך לדעת ולהבין שאין ביתך כאן, היכן שנולדת, כי אתה הוא חייל ומשרת. אתה ציפור שמכנים אותה קצ'אלי...בית זה בו נולדת הוא רק קן...פעולתך תהיה לתת לשמש לשתות דם אויבים ולהאכיל את הארץ ששמה טלאטקוטלי, בגופם. ארצך וביתך, זיכרונך ואביך הוא בית השמש, שם בשמיים''. לאחר הטקס נוקה גופו של התינוק המיוחד שהוקדש כלוחם, והוקדש גם לאלוהות המים.

כשבאו לביתו של המלך הגדול לברכו על הבן החדש, נקרא לארמון הטונולפואוקי, היודע לנחש ולקרוא בספר הגורלות, כדי שיגיד מה יהיה גורלו של הנסיך. רק המלך והכהן יכלו לדעת את הגורל. הסיפורים המאוחרים מספרים שנאמר למלך שנולד בביתו אחד שישב על כסאו של אביו ויוכר בגבורתו העילאית. מכל מקום, פולחן הגבורה נקבע כבר בתחילה, כשליד הבמה המרכזית במקדש שמו הכוהנים מגן, קשת וארבעה חצים, כולם מוקטנים וסמליים, וניתן לילד השם קואוטמוק, שפירושו נשר השמש היורדת. בשם מחייב זה הוצג בפני האלים ובמיוחד בפני האל השבטי, שהיה גם אל השמש.

המלך מת כשהנסיך היה בן שש. חינוכו הופקד בידי מחנכים מיוחדים, שהמשיכו לחנכו גם לאחר מות אביו, עד הגיעו לגיל 15. כשמת אביו ומונטזומה נבחר במקומו, השתתפו הנסיך הקטן בן השש ועשרים אחיו בטקס ההכתרה וההקדשה של בן דודם, השליט החדש. זה היה ביום 9 צבי בשנה 10 ארנב, דהיינו ב-‏14 באפריל 1502.

בגיל חמש-עשרה, כיתר בני מעמדו, החל ללמוד בקאלמקאק, בית ספר דתי במהותו, שם נקשר לבני גילו ויצא מתחום אחריותם של המחנכים האישיים שניסו להקנות לו ערכים כגון גבורה, הסתפקות במועט וצייתנות למלך ולאלים.

קואוטמוק נכנע לקורטס. הקיסר האמיץ ביקש מהכובש הספרדי להרגו. ציור מאת מיגל אנחל פאלואו (Miguel Ángel Palou) (מקור תמונה 3).

בקאלמקאק לא הייתה הפוגה בלימודים. התלמידים היו מתעוררים בלילה כדי להדליק קטורת ואפילו להקיז מדמם לאלים במקדשים מבודדים שהיו בגבעות ולהתרחץ במים הקפואים של הבריכה הקדושה. הצומות היו רבים והעונשים למפירי כללים, קטנים כגדולים, היו תכופים. המגמה הייתה ליצור דור קשוח שיוכל לעמוד בתלאות הזמן.

במוסד למד הנסיך את עקרונות הדת, אצטגנינות, חגים ופולחן האלים. הוא למד את הלוחות הרגילים והקדושים, את ספר הגורלות, ספר החלומות, ואת הקשר בין גרמי השמיים לגורלו של האדם. מבית הספר יצא כחייל והצטרף כקצין לצבאו של המלך. הוא השתתף במרידות רבות ובלא מעט ''מלחמות פרחים'', עד שהגיע לדרגה של מפקד צבאות האימפריה ואז מונה למלך טלאטלולקו. הוא נבחר לתפקיד בהיותו בן לנסיכה מבנות העיר.

ב-‏1516, בהיותו בן עשרים, עזב על פי מסורת האצולה המקומית את בית הספר והתחתן. לא ידוע מתי ועם מי, אם כי ידוע שנולדה לו בת. הספרדים הגיעו לחופי מכסיקו שלוש שנים לאחר מכן. אותם ספרדים התפלאו, כשפגשו אותו, על מראהו של הנסיך הצעיר. היסטוריון הכובשים ברנאל דיאס דל קאסטיליו תיאר אותו כך: ''צורתו הייתה יפה גם בגופו וגם בפניו. פניו המאורכים היו שמחים, ומבטו העביר תחושה של רוגע שהסתתר מאחורי החיוך. צבע פניו היה בהיר יותר מהצבע הכהה של המקומיים''.



הקרב על טנוצ'טיטלאן


לאחר מות קואיטלאואק במגיפה נבחר על ידי המועצה כיורשו. כשמפקדים בשטח סיפרו לו על התקדמות הספרדים בצירים שונים היוצאים מטלאסקאלה. המלך הצעיר הבין, בצדק, שתנועת הספרדים היא פעולת הסחה. הוא החל לשקם את צבאו לאחר המחלה האיומה ולהכין את הביצורים. מהמלחמה בזמן קואיטלאואק הוא ידע מה כוחם של התותחים וכלי אש אחרים, אותם לא ראה ככוח אלוהי, אלא כנשק שניתן אפילו לעמוד מולו. על כן חיזק את החומות, תיקן את הגשרים הניידים והעמיד מחסומי קרקע מול התקפה מהאגם כי חשש, ושוב בצדק, מהסירות שבהן התותחים האיומים.

קורטס, בעזרת בעלי בריתו, הכין סירות שבהן תותחים, סירות שניתן היה לבנותן סמוך למים. בהתקדמותו על הסירות במעברי הרים דאג לכבוש ערים רבות לאורך החופים, כדי למנוע את הצטרפותם של התושבים לכוחות המלך החדש. הוא גם חשב להשתמש בנמלי החוף כבסיס יציאה לכיוון האי שבמרכז האגם. חודשיים לאחר שעלה קואוטמוק על כס המלכות נודע לו שקורטס הגיע למדינת הברית לשעבר, טשקוקו, ועימו 86 פרשים, 119 מחזיקי נשק חם ומכונות חצים, 700 חיילים מסתערים ו-‏15 תותחים. נוסף על הכוח המיוחד היה לכובשים צבא רגלי שמנה 150,000 חיילים, בני עמי הסביבה שהחליטו להצטרף לספרדים.

קורטס חילק את צבאו לשלושה ראשים. 300 חיילים עלו על הסירות עם התותחים כדי לתקוף מהמים. ל-‏300 החיילים הספרדים הצטרפו סירות של שוכני ערי תעלות. רק ממלכה אחת, סוצ'ימילקו, מספרה לקורטס 2,000 סירות שבהן אספקה וכן 12,000 חיילים שלחמו לצידו.

בהגיעם לעיר, במקום שנקרא צוק האילנות, החל הקרב הגדול. בהתחלה הייתה ההצלחה בידי המקומיים המבוצרים היטב, שלקו אחר המתקיפים. כשהתקרבו שוב הספרדים, יצאו לקראתם סירות מתוך התעלות, עליהן הורכב מיגון מיוחד. מהסירות הומטר גשם של חצים על התוקפים. קורטס הנחוש לא נבהל, המשיך להתקדם ואפילו כבש עמדות מסוימות מידי הלוחמים המקומיים.

בשלב זה הכניס קורטס מבירת בעלת בריתו החדשה טשקוקו, 12 ספינות גדולות שנבנו במקום. לסירות הייתה הוראה לא להיכנס לתוך התעלות העלולות להפוך למלכוד מוות., אלא אם כן נבדקו דרכי הכניסה הנוחות, כיווני אספקה, עומק מי האגם באזור ודרכי המילוט. רק שתי סירות, שגופן היה גדול, הצליחו להיכנס דרך התעלות הצרות והפתלתלות. הספרדים שנכנסו חיפשו בקור רוח מטרות נוחות וכואבות להתקפה. בינתיים ניסו תכסיסים פסיכולוגיים, שכללו השמעת תרועות מלחמה, שימוש בתופים ובכלי נשיפה. הספינות המיוחדות התקיפו דרך המים בתותחיהן ובאותו זמן הצליחו יחידות אחרות לעלות על החוף. כך החל קרב פנים אל פנים נגד המגינים המקומיים.

בין תושבי העיר שלא נלחמו החל לגבור הפחד. רבים עזבו בתים, סירות, שווקים קטנים ונמלטו על נפשם או מילטו את ילדיהם. כל מה שיכול לשמש למטרות המלחמה, כולל תופים, נלקח על ידי הספרדים ובעלי בריתם הרבים בעת מנוסת המקומיים. קרוב לטאלטלולקו הגיעו הסירות לאחד ממחסומי התעלות אותם בנה קואוטמוק, קיר גדול שחסם את המעבר מבחוץ. בכוח התותחים נפרץ המחסום. הסירות נכנסו לתוך העיר והחלו לתקוף בנשקן העדיף את הדוגיות המוגנות של בני טלאטלוקו ולהטביע אותן על הלוחמים שבהן. האצטקים ענו לתותחים בחיציהם, הנשק ארוך הטווח שלהם, ופגעו בכמה מיושבי סירות המלחמה.

קורטז מענה את קואוטמוק. הקיסר שתק על אף כל העינויים הקשים שסבל, לרבות טבילת איברי גופו בשמן רותח. ציור מאת לאינדרו איזאגווירה (Leandro Izaguirre) (מקור תמונה 4).

קואוטמוק חשש מפגיעה בחייליו על ידי בוגדים בתוך העיר. על כן ציוה להמית בני אצולה שהזדהו עם הספרדים. בין ההרוגים היו שישה בנים של מונטזומה. צבאו של הקיסר האצטקי כבש בלילה את הגשרים אותם כבשו הספרדים ביום. קורטס ציווה להעמיד יחידות חיילים שיגנו על הגשרים גם בשעות הלילה, למרות הסכנה. האצטקים למדו את תכונות כלי הנשק שבידי אויביהם. הם השתתחו כשהתותח או הרובה היה יורה ולא התקדמו חזיתית כשם שהיו מורגלים במלחמה המסורתית, אבל בזיגזג. בדרך זו היקשו על אלה שניסו לכוון את נשקם אל המגינים. כל צד למד את השינוי בדרכי המלחמה של אויבו ושינה את שיטותיו בהתאם. קואוטמוק בנה בכל יום חומות כדי להקשות על ההתקוממות ותותחי הסירות פרצו חומות אלה והתקדמו בתוך העיר.

הבגידה הראתה את פניה המכוערים. יושבי התעלות בערים אחרות, כגון סוצ'ימילקו, הודיעו לקואוטמוק שהם מפסיקים את תמיכתם בספרדים ומצטרפים לצבאו של המלך. הם ''התגנבו'' דרך ספינות המשמר הספרדיות והגיעו לעיר הנצורה, הנלחמת על חייה. המלך הצעיר שמח על בעלי הברית החדשים והבלתי צפויים. הוא העניק להם מתנות יקרות, כולל משקה האלים שמונטזומה השקה בו את קורטס, פולי קקאו, בדים יקרים ומתכות בלילה נשמעו קולות זעקה בעיר. ''הידידים, החדשים ניסו לחטוף נשים וילדים מבין תושבי העיר. נפתחה חזית פנימית חדשה עד שלבסוף הוקרבו ''בעלי הברית'' מהמדינה החדשה על מזבחות המקדשים.

קואוטמוק שינה שוב את שיטת הלוחמה. הוא איפשר לאויבים להתקדם ולאחר מכן התקיף את המתקדמים בחצים שנורו מחצרות הבתים. בינתיים עלו הספרדים עם סוסיהם על החוף, בנצלם את החסימות שעשו האצטקים בתעלות ושכללו לבנים, מקלות ואדמה. הקרבות הגיעו עד שער הנשר, שם הצליחו התוקפים להתקין את התותחים שגררו עימם. האצטקים לחמו מהגגות והספרדים התקשו לגלות מהיכן הם יורים, אך משניחשו החלו להרעיש את אזור גגות המקדשים והבריחו משם את הלוחמים המקומיים. תותח אחר הציבו הספרדים מול מקדש הויצ'ולופושלי, ליד האבן שאליה נהגו לקשור שבוי אשר נלחם בחרב אץ נגד מתקיפיו ממסדר הנשר או הנמר. המתקדמים לחמו נגד אלה שהתקיפו אותם מהתעלות וירו בגבם, ונגד אלה שהיו לפניהם וניסו לעצור בגופם את הספרדים ובני בריתם הרבים. שני הצדדים נסוגו כמה פעמים תוך כדי קרב ופעם אחת הצליחו האצטקים להשליך לתעלה את אחד התותחים. הקרב התנהל במקביל בטנוצ'טיטלן ובטלאטלוקו, ואנשי טלאטלוקו, שקואוטמוק היה מלכם ובן לאחת מנסיכות המקום, גילו גבורה עליונה, עליה סיפרו כל המודיעים האינדיאניים והחיילים הספרדים. קורטס כתב למלכו: ''...כל יום נלחמנו נגדם, והסירות שטו ושרפו בעיר כל בית...ביריות הרובים ובסוסים פגענו בהם קשות, פרצנו ביניהם במים ושברנו דוגיות אין ספור. הרגנו והטבענו אויבים רבים...פעמים נהגנו כאילו אנו נסוגים, ואז הפנינו לאחור את הסוסים, עלינו עליהם ופגענו ב-‏12-13 איש, האמיצים שביניהם. אירגנו גם מארבים אחרים...מצבם היה רע והם עוררו הערכה. כי למרות הפגיעות שלנו בהם רדפו אחרינו עד שראו אותנו עוזבים את העיר...''.

כדי שקורטס יוכל להמשיך ולהתקדם מבלי להשתמש בגשרים, אותם השמידו המגינים, הוא ציווה להפיל את הבתים שבצידי התעלות וכך התקדם עם פרשיו והגיע שוב עד לחצר המקדש הגדול. המתקוממים התקיפו אותם מתוך התעלות, ספרדים רבים נהרגו בקרב ואם כי המצביא והמפקדים הבכירים הצליחו לסגת, נפלו 18 מהם בשבי.

האצטקים הסירו מהשבויים את השריון ואת בגד המגן העשוי כותנה, וכך העלו אותם עירומים על אבן הקורבנות והקריבו אותם, לעיני חבריהם שהתבוננו במחזה מהסירות. חלק ממפקדי קורטס החלו לתבוע ממנו לעזוב את המקום הארור הזה, כי חשו שאיש מהם לא ייצא חי ממלחמת ההשמד. המקורות האינדיאניים מספרים: ''כולם נשארו ללא בגדים והוקרבו כשבני ארצם התבוננו מהמים איך ממיתים אותם (את השבויים)''. הספרדים כתבו: ''עירומים הרביו אותם וכך יכולנו הספרדים לראות...הסתרנו את חולשותינו מעיני ידידים ואויבים כאחד כשראינו איך בני העיר המתמרדים היו בעלי דעה נחושה למות...''.

התעלות החסומות איפשרו לספרדים לקדם את כל אנשיהם. בראש המתקדמים היו נושאי הדגלים ולאחר מכן המתופפים והחלילנים. תור גדול של חיילי טלאסקאלה ובעלי ברית אחרים התקדמו בעקבות הנגנים. בשני המחנות הלוחמים, הטלאסקאלי והאצטקי, עלו קולות שיר. כולם ניסו לנסוך אומץ בליבם באמצעות מילות השיר והמנגינה. המפקדים האצטקים ארגנו במשמעת מופתית את חייליהם בהתקפות נואשות, בהשמיעם כפזמון חוזר את המלים: ''מי הם הפראים האלה? שרק יבואו''. והאומץ שנסכו המפקדים בלוחמים עזר. הספרדים ברחו על נפשם וחשו ''כשיכורים''. הם רק ציפו, כדברי קורטס, ''שיפנו אלינו בהצעת שלום, אותו שלום שרצינו כגאולה עצמה''. הספרדים ירו כדי להרוג, וכך נהגו גם בעלי בריתם החדשים, האצטקים רדפו אחרי האוייב כדי להביא אותם כשבויים ולהקריבם לאל הגדול. במיוחד נפלו בשבי חיילי טלאסקאלה, סוצ'ימילקו וצ'לקו ומייד הוקרבו. המפקדים הספרדיים, בראותם זאת, החליטו על נסיגה זמנית.

השבויים נלקחו על ידי כוהנים ומפקדים. חיילים אצטקים שמרו על הקשורים מכל צד, כשי שלא ינסו לברוח. אחרים שרו או ''טפחו על פיותיהם, כמנהגם בעת מלחמה''. בתחילה הועלו הספרדים ולאחר מכן בעלי בריתם. כולם הוקרבו והאצטקים תקעו שיפודים בראשי הספרדים ובראשי הסוסים שגם הם נחשבו קודם לכן לאלים. את ראשי הספרדים הניחו למטה ומעליהם הניחו את ראשי הספרדים. כל הראשים המשופדים הופנו לעבר השמש העולה. חמישים ושלושה ספרדים הוקרבו וארבעה סוסים.

איסטליסוצ'יטל, שליט טשקוקו, הציע לקורטס לחוס על חייו ולהכניע את מגיני טנוצ'טיטלן ברעב. קורטס נענה בחיוב. כל הבתים הוחרבו. הסירות הספרדיות וסירות בעלי בריתם הטביעו כל דוגית שהביאה מזון לנצורים. חרפת הרעב הפכה כללית. אפילו הספרדים הזדעזעו ממראה עיניהם כשהרגו את התושבים שיצאו להביא מזון: ''ראינו ברחובות נשים וילדים שגססו מרעב והיה כאב גדול לראות זאת. הם התהלכו על המתים. לא היו ברשותם חצים וקשתות בהם יוכלו להילחם. המוות היה כה גדול במים וביבשה שבאותו יום מתו כ-‏40,000 איש''.

במהלך המצור פרצה אש במקדש. האצטקים, בראותם את מקדשם עולה באש, קמו בקול בכי ומספד. האחווה החלה להתרופף, כולם דיברו סרה איש באחיו ובכל זאת המשיכו הלכודים להילחם בגבורה, למרות הרעב והמחסור בנשק. הם ירו מגג השוק ומהתעלות. הספרדים הניחו בליסטרת עץ ליד אזור המזבח כדי לרגום את המתגוננים באבנים. המתגוננים הונהגו על ידי מפקדיהם שקראו בקול רם: ''צעדו הנה לוחמים, מי הם הפראים הקטנים האלה, הם רק אספסוף מדרום אנאהואק''. מולם עמדו הספרדים עם מגינים צמודים וגם להם אותה נחישות לנצח''.

מונומנט של קואוטמוק בעיר ורה קרוז, היא אתר הנחיתה של קורטס ואנשיו במכסיקו. דורות רבים של אנשי טנוצ'טיטלאן שרו על המלך הצעיר והגיבור שלחם באומץ שכזה נגד הפולשים הזרים ואליהם (מקור תמונה 5).

קואוטמוק החליט לשלוף את הנשק הסודי האחרון שנותר בידו. הוא בחר מפקד יפה תואר, צובע גדים לפי מקצועו, והחליט להלביש אותו ב''ינשוף הקצ'אל'', הבגד הסודי של אביו המלך. ''טול אותו'', הורה לו, ''לבש אותו ומות עימו. בכוחו תבהיל ותשמיד את אויבינו. יראו זאת אויבינו וישתאו''. ארבעה מפקדים צורפו לפמלייתו כשומר ראש. בידו הונח הנשק הקטלני של האצטקים, שמעולם לא הוצע לפני כן בשעת קרב: חץ ארוך על מוט ובחודו אבן יקרה. הייתה זו החנית של האל הויצ'ולופושלי, נחש האש האלוהי. ''אתם נוטלים את רצון האל, את החץ'', אמר להם לפני שיצאו לדרך, ''תיכף ומייד תראו אותו בשטח אויבנו. אל תזרקו אותו כלאחר יד על הקרקע, תפנו אותו אל אויבינו. ואם רק ייפצעו אחד או שניים מאויבינו...סימן שעדיין לא הגיע מועד הצלתנו''.

ינשוף הקצ'אל עלה על הגג. בעלי הברית המקומיים של הספרדים נתקפו אימה למראהו. הם ברחו והלוחם האצטקי בדמות האל ושומריו דלקו אחריהם. שלושה שבויים נלקחו למזבח. הספרדים צפו במחזה, אבל לא הבינו מה רואות עיניהם. אפס, דבר לא קרה. הקרב לא השתנה במהותו.

האצטקים, להם הראו האלים אותות אין ספור שהצביעו על החורבן הקרב ובא, ראו סימן נוסף. שלהבת גדולה. בלילה, כשהגשם נראה כטל נראתה האש ירדת מהשמיים, הסתובבה והתערבלה בצורה לולינית ופלטה ניצוצות ''כאילו צינור מתכת היה בתוך האש אשר הקימה רעשים רבים. האש הקיפה את החומה...איש לא גילה פחד, איש לא השמיע הגה''.

במקורות הספרדים אין תיאור כזה. האצטקים, שכבר מזמן חשו שהשמש ומחוז המתים של השמש לוחמים נגדם, קיוו בסתר ליבם שהגלגל מתהפך, שהפעם באה אש האל שהקיפה את החומה להגן עליהם, ושלמרות מצבם הנואש יקרה משהו ברגע האחרון, השאל יגלה את גודל האסון וישים קץ לניסיון בו הוא מנסה את בני עמו. המיואשים האמינו שהנס שיציל אותם עתיד לבוא בקרוב.

קורטס הציע שלום והפסקת אש, וקואוטמוק, המלך הצעיר, והנסיכים המקסיקניים, בעלי הברית המעטים שעדיין עמדו לצידו, החליטו להפסיק את הקרב, להיכנע ולקבל את הצעת השלום של המפקד הספרדי. המקורות האינדיאניים כתבו: ''תפסו את קואוטמוק! איש טנוצ'טיטלאן במצור! במצור איש טלאטלוקו...!'', ''הנה כבר הולך נסיכנו הצעיר ביותר, קואוטמוק כבר עומד למסור את עצמו לאלים!'' והספרדים כתבו: ''ואדון זה נאסר, ומייד הופסקה המלחמה ביום שלישי, יום היפוליטוס הקדוש, 13 באוגוסט 1521''. מקורות ספרדיים וטלאסקאלניים תיארו את הסוף, כשהמלך ניסה לברוח ואנשי טלאסקאלה תפסו אותו.

המלך הורד מהדוגית והועבר למפקד. הוא נאסר ונקשר. הספרדים העלו תותח מעל גג ארמון והחלו לירות לתוך העיר. כולם ברחו, כל הלוחמים. זרם סירות נראה באגם כשסירה התנגשה בסירה. אמהות ואבות בכו על ילדיהם בעולם הרע העומד לקום. הספרדים העמידו מחסומים וחיפשו זהב. האינדיאנים למדו כבר שרק מתכת זו תוכל להצילם ביום המחר. הנשים נשאו את הזהב בשמלותיהן והגברים בפיהם. הספרדים הפשיטו את הנמלטים והיכו בבורחים. כך מצאו את הזהב. החיילים גם בחרו מבין הבורחות את הבהירות ביותר ואנסו אותן. על כן החלו כולן למרוח את עצמן בבוץ וללבוש קרעים. גברים ונערים נישבו כעבדים ולחייהם או שפתיהם הוטבעו בחותם אש מלובן לציון קניין. בעל העיר עלתה צחנת המתים והספרדים כיסו את אפם במטפחות לבנות כדי לחצות את גיא ההריגה.

קואוטמוק הצביע על פגיון המצביא ואמר לו: ''עשיתי כבר את המוטל עלי כדי להגן על עירי ועל נתיני ואיני יכול יותר. אני שבוי חרב ואסיר לפניך. אני מבקש ממך שבפגיון זה תיקח את חיי''. שמונים יום נמשכה המלחמה. כשקואוטמוק קרא לנתיניו ממרפסת הארמון להניח את נשקם נותרו 60,000 מתוך 300,000 הלוחמים בתחילת המצור. קואוטמוק עונה קשות בניסיון להוציא ממנו את ציון המקום בו הוחבאו האוצרות, במיוחד אלה שנלקחו מהספרדים ב''נוצ'ה טריסטה''. הגזבר של צבא קורטס ציווה לפגוע בקואוטמוק עד שידבר. הם הניחו את ידיו ואת רגליו בשמן רותח והמקורות האינדיאניים מספרים שמלך טאקובה, שעונה אף הוא, ביקש מקואוטמוק לדבר ולמנוע מהם את המשך הסבל, ואז אמר לו המלך הצעיר (כאילו הסבל נחשב עבורו לעונג): ''האם אני באמבט תענוג?''.

למעלה משנתיים היה קואוטמוק אסיר הספרדים ואחד ממקורביו, מפקד הצבא, נבחר על ידי הכובשים למלך. ב-‏1524 הוא נלקח למסע כיבוש באזור הונדורס, כדי לא להשאירו במקום בו יוכל לארגן מרד. משם הוחזר למקסיקו. ב-‏26 בפברואר 1525 האשים אחד מאנשי טלאטלוקו אותו ואת מלך טאקובה בניסיון לארגן מרד חדש. קורטס שפט את הנאשמים ודן אותם למוות. לאחר שמלכה האחרון של ממלכת אנאהואק אולץ להתנצר וקיבל את השם פרננדו, ציווה שיתלו אותם על עץ סיבה, הוא העץ המקודש ביותר עבור אנשי המאיה.

דורות רבים של אנשי טנוצ'טיטלאן שרו על המלך הצעיר והגיבור שלחם באומץ שכזה נגד אלים ואנשים. הם שרו על האיש שניסה להציל את עמו מהשבי ומת בצורה משפילה כל כך. המאמינים האמינו שנסיכם, התגלמות הקוליברי האמיץ, נמצא אי שם בבית השמש ומתבונן על עמו.









מרבית החומר הנוגע לדמותו של קואוטמוק ולקרבות שניהל עד קריסת אנאהואק מקורו בספרו של נחום מגד האצטקים: מחנית השמש לחניתות שבורות. הספר יצא בסדרת ''מה? דע!'' בעריכת מרסלו דסקל ובהוצאת דביר, תל אביב, 1996. דברי רקע וניתוחים מרתקים סיפקה גם ברברה ו. טוכמן, בספרה מצעד האיוולת, שיצא לאור בספרית מעריב, תל אביב, 1986, בתרגומו של יוסי אשכול.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
גאוה לאומית   מיכאל אוישי   יום ג', 29/09/2009 שעה 22:42   [הצג]   [10 תגובות]
עוד ספר מומלץ מאוד   מהגג   יום ד', 30/09/2009 שעה 5:59   [הצג]   [2 תגובות]
פרסום עצמי   סמילי   יום ד', 30/09/2009 שעה 11:30   [הצג]   [6 תגובות]
נניח, רק נניח   בני   יום ד', 30/09/2009 שעה 11:44   [הצג]   [2 תגובות]
מרתק.   SilentMike   יום ד', 30/09/2009 שעה 12:36   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   חיים   יום ו', 02/10/2009 שעה 18:20   [הצג]   [5 תגובות]
מעניין מאוד   ויציוס   יום ג', 13/10/2009 שעה 13:24   [הצג]
אצטקים   שי   יום א', 14/11/2010 שעה 22:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©