כשהפעמונים צלצלו לבריגאדות/ בני גשור
יום ב', 21/09/2009 שעה 23:32
מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) נחשבה פעם לקו החזית האידיאולוגי האולטימטיבי. המשורר הנודע אנטוניו מצ'אדו הציג את המחנות הלוחמים כ''שתי מדינות בספרד''. ימין נגד שמאל, רפובליקנים נגד לאומנים, אנרכיסטים נגד אנשי צבא, קומוניסטים נגד קלריקלים. אמנים רבים ראו בה את מלחמת גוג ומגוג. היה לה, למלחמה הזו, קדוש מעונה בולט במיוחד, רומנים שנכתבו על רקע מוראותיה וסמלים ויזואליים שקועקעו בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי, דוגמת התצלום של קאפה, המראה את רגע מותו של חייל ספרדי שנפגע מכדור בחזהו. בפרפראזה על מה שכתב צ'ארלס דיקנס ב''שתי ערים'', לא ניתן היה לומר עליה שהיה זה הטוב בזמנים והרע בזמנים בעת ובעונה אחת, אלא רק את חלקו השני של המשפט. בני גשור מפרסם מאמר אורח על אחד האירועים המעצבים של המחצית הראשונה של המאה העשרים - אירוע שלמרבה הצער זכרו הולך והופך אצלנו לעמום יותר עם השנים.









מבוא


מלחמת האזרחים בספרד נחשבה פעם לקו החזית האידיאולוגי האולטימטיבי. המשורר אנטוניו מצ'אדו הציג את המחנות הלוחמים כ''שתי מדינות בספרד''. ימין נגד שמאל, רפובליקנים נגד לאומנים, אנרכיסטים נגד אנשי צבא, קומוניסטים נגד קלריקלים. אמנים רבים ראו בה את מלחמת גוג ומגוג. היה לה, למלחמה הזו, קדוש מעונה בולט במיוחד (המשורר פדריקו גרסיה לורקה), רומנים שהתרחשו על רקעה (''למי צלצלו הפעמונים'' של ארנסט המינגוויי) וסמלים ויזואליים שקועקעו בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי, דוגמת התצלום של רוברט קאפה, ''מותו של חייל לויאליסט''. בפרפראזה על דיקנס, לא ניתן היה לומר עליה שהיה זה הטוב בזמנים והרע בזמנים בעת ובעונה אחת, אלא רק את חלקו השני של המשפט. שכן, המלחמה הזו, על כל מוראותיה, הייתה הנוראה ביותר שראה המין האנושי מאז שמה מלחמת העולם הראשונה קץ לחייהם של עשרות מיליוני צעירים אירופים. בשלוש השנים הללו עשו דיקטטורות כגרמניה, איטליה ורוסיה ניסויים בכלי נשק ובטקטיקה צבאית שאת תוצאותיהן ראתה אירופה כמה שנים מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, דווקא על המלחמה הזו, שעוררה רבבות מתנדבים לנהור אל חצי האי האיברי, לא מדברים הרבה במקומותינו. הגיעה השעה להשיב לה את המקום הראוי לה בזכרון כולנו.

התמונה הידועה ביותר ממלחמת האזרחים הספרדית. החייל פדריקו בורל גארסיה מונצח בעדשת המצלמה של רוברט קאפה ברגע מותו (מקור תמונה 1).



רקע


כמו בכל מלחמת אזרחים, קדמה לפרוץ מעשי האיבה שרשרת אירועים שהפכה את המלחמה לבלתי נמנעת, או לפחות ללא בלתי-צפויה. ספרד, המדינה שהייתה במאה ה-‏16 המעצמה החזקה בעולם, איבדה מן הדינאמיות שלה במרוצת השנים והמהפכה התעשייתית הותירה אותה מאחור. מאז כיבושה על ידי נפוליון בתחילת המאה ה-‏19 סבלה גם מחוסר יציבות פוליטי מתמיד. בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים חוותה ספרד ניסיון דמוקרטי קצר ולא-מוצלח, במצב של כמעט שוויון בין השמאל-מרכז, לימין, שכלל את הכנסייה, בעלי האחוזות והמלוכנים.

בפברואר 1936 עלה ברוב דחוק השמאל-מרכז לשלטון. ביולי 1936 הגיב הימין בהתקוממות שנתמכה על ידי הכנסייה ועל ידי רוב חלקי הצבא, כולל יחידותיו העלית שלו. גרמניה ואיטליה מיהרו להגיש עזרה תכליתית למתקוממים. בראש המרד התייצב הגנרל פרנסיסקו פרנקו (Franco). כך פרצה ההתקוממות שכונתה לימים ''מלחמת האזרחים'' בספרד.




אופייה של מלחמת האזרחים


מספר מאפיינים הפכו את מלחמת האזרחים בספרד לאחת הקשות והאכזריות במאה ה-‏20. ראשית, התנהגות שני הצדדים הותירה את אמנת האג כלא יותר משמועה רחוקה. על צבא המורדים, למשל, נאמר שהוא ''מתנהג כצבא כובש, שבמקרה הוא והנכבשים בני אותו עם''. מעשי טבח, אונס וחיסול שבויים אפיינו את המלחמה (וכנראה שגם האריכו אותה, כאשר הכניעה אינה אפשרות אטרקטיבית). לכך אפשר להוסיף לכך את הציוד הדל, את הפיקוד הלקוי לפרקים שגרם לאבדות כבדות מיותרות, ואת מזג האוויר הנורא שפקד לעתים את הצדדים. באשר אליו, ציפתה למתנדבים שדמיינו את ספרד כארץ של חופים שטופי שמש, אותה הפתעה שקידמה את חיילי בנות הברית שדשדשו בבוץ ובשלג של איטליה מספר שנים אחר כך. מבחינה צבאית, דמתה במקרים רבים מלחמת האזרחים למלחמת העולם הראשונה, כאשר אמצעי ההגנה עלו ביכולתם על אלו של ההתקפה, ואבדות רבות נגרמו מהסתערויות חסרות סיכוי מול אש מקלעים. למרות זאת, מפקדים ו''יועצים'' של צבא הממשלה דחפו מדי פעם לצאת למתקפות חסרות סיכוי מטעמים ''מוראליים'' - תעמולתיים וכך הרבו את אבדותיהם-הם. באשר לאמצעים שפותחו כדי להתגבר על כך, כמו טנקים ומטוסים, הרי סבלו תומכי הממשלה (הרפובליקנים) מנחיתות בולטת בהם. למעשה, המלחמה מנקודת ראות הרפובליקנים הייתה סדרה של תבוסות ונסיגות. אלא שעליונות ההגנה על ההתקפה, והכורח של המורדים להתקדם ולכבוש, כלומר לתקוף, אפשרו לרפובליקנים להחזיק מעמד כמעט שלוש שנים.



ההתנדבות – הספונטנית והמאורגנת


תנועת התנדבות נוצרת במאבק שנתפס כמניכאי. כלומר, כאשר לסכסוך ישנו מימד מוסרי מובהק, וכאשר בתיאור המאבק על רקע מימד זה, ברור מי ה''טוב'' ומי ה''רע''. במלחמת האזרחים בספרד בלט מאוד המוטיב המוסרי. המתנדבים עבור הרפובליקנים ראו את עימות כמלחמה גורלית נגד ''כוחות האופל'', הלא הם הנאציזם, הפאשיזם והריאקציה הדתית והחברתית. מצידו האחר של דה הקרב עמדו המעמדות העמלים, ''כוחות האור'', הצדק והקדמה. נוסף להיבט המוסרי, דרושה מידה של הזדהות עם הצד הנזקק. לצורך אותה הזדהות צריכות להתקיים תחושות כמו קרבה, אחווה, אמפטיה והערכה, יחד עם תפיסת אותו צד כאמיץ, נחוש וכבעל שיקול דעת (ולו בשל הנכונות לעמוד תחת פיקודו), כפי שהצטיירו כוחות הממשלה, לפחות בתחילת המאבק. בנוסף, צריך בדרך כלל הצד ה''טוב'' להיתפש כצד החלש, ה''אנדרדוג'', ולו כדי שיסביר את הצורך הבסיסי במתנדבים. הרפובליקנים הספרדים, נתפשו כצד החלש, בשל הצטרפות יחידות הצבא האיכותיות למורדים, ובשל הסיוע של איטליה וגרמניה. מאבק מניכאי פועל באותו הקשר כקונפליקט המעצים את היריב, גם אם הצד שאליו מתנדבים אינו בהכרח החלש מבחינה אובייקטיבית.

וכך, בימים שלאחר פרוץ הקרבות, הגיעו ביזמתם כמה מאות מתנדבים זרים לעזרת הממשלה, רובם ככולם אנשי שמאל. כמה מהם שהו במקרה בברצלונה בעת פרוץ הקרבות, שם אורגנה אולימפיאדה אלטרנטיבית כמחאה על אירוח המשחקים האולימפיים בברלין. בסופו של דבר הגיעו, שלא במסגרת הבריגאדות, כמה אלפים בודדים של מתנדבים.

הרעיון לגייס במאורגן מתנדבים מבחוץ למאבקם של הרפובליקנים בספרד הועלה על ידי כמה מנהיגים קומוניסטיים זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה. משנתקבל הרעיון ע''י סטאלין ומשהוסרה התנגדותו (שלא הייתה משוללת יסוד) של ראש הממשלה הספרדי פרנסיסקו לארגו קביירו (Largo Caballero), ניתן בסוף 1936 האות לקומינטרן (Comintern), הארגון ששלט ממוסקבה על המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם, לארגן ''בריגאדות בינלאומיות''. הפעילים הקומוניסטיים, שברוב ארצות מוצאם לא היו המפלגות הקומוניסטיות אהודות, רכשו תוך כדי פעילותם ניסיון בארגון ובפעולה חשאית, מה שאפשר להם לנהל את פעולות הגיוס על כל הקשור בהן, ולהשתלט על הבריגאדות למרות שאלה כללו מספר ניכר של לא-קומוניסטים (ומה שאפשר לקומוניסטים מאוחר יותר להשתלט במידה רבה על פעולות הצד הרפובליקני בספרד). מרכז הגיוס ישב בפריס ונראה שכגרעין לארגון זה שמשו כמה מאות קומוניסטים גולים שישבו עד אז בברה''מ.



מאפייני המתנדבים וההתנדבות


מספר המתנדבים היה כ 35,000, אם כי נראה שבכל רגע נתון, עקב זמני הגעה וחזרה שונים ועקב אבדות גדולות, שרתו לא הרבה יותר ממחצית ממספר זה, ולקראת סוף המלחמה – עוד פחות. כ-‏7,000 מתנדבים היו צרפתים, כ-‏1,600 מבלגיה והולנד, כ-‏5,000 פולנים, כ-‏3,000 אמריקנים, כ-‏2,000 בריטים, כ-‏1,600 מיוגוסלביה, כ–5,000 מגרמניה ואוסטריה, כמה מאות מארץ ישראל (כמעט כולם יהודים) וכן מתנדבים מקנדה, בולגריה, איטליה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ומשווייץ. בסך הכול היו נציגויות לכ-‏50 ארצות, ביניהן אתיופיה, שנכבשה על ידי איטליה הפשיסטית ואפילו רוסים ''לבנים'' (מתנגדי הקומוניזם) גולים, שקיוו שכך יורשה להם לחזור לארצם.

כרזת גיוס למתנדבים הסוציאליסטיים במלחמת האזרחים. ''בני האור'' הצטיירו כלוחמים על החירות האנושית (מקור תמונה 2).

המתנדבים היו ברובם קומוניסטים, או חברי ארגונים קשורים, שנענו לקריאת המפלגה. כן התנדבו גם אנשי שמאל שאינם קומוניסטים. חלק מהמתנדבים היו ''בוגרי'' שביתות, הפגנות ו''מצעדי רעב'' במולדתם, וטענו שהמאבק בספרד הוא המשך מאבקם זה כנגד המעסיקים המנצלים (כך, למשל, הצטרפה קבוצה של כורים מיליטנטים מוויילס). אחרים, ביניהם יהודים רבים, קשרו בין המורדים בספרד לבין הנאצים והפשיסטים שתמכו בהם, והתנדבו כדי לעצור את הנאצים והפשיסטים בטרם יהיה מאוחר (''הפשיזם לא יעבור'') - אם כי למורדים, שלמשטרם היו מספר מאפיינים פשיסטיים, חסרו מאפיינים רבים אחרים. מעטים התנדבו מתוך הרפתקנות.

שתי קבוצות בלטו בייצוג היתר שלהן. הראשונה שבהן הייתה היהודים. שיעור היהודים בקרב הבריגאדות הבינלאומיות היה גבוה מאד. הן בשל הנטייה להתייצב כנגד בעלי-ברית של הנאצים, הן בשל נטייתם של יהודים רבים לצד השמאלי של המפה הפוליטית. נראה שכחמישית מאנשי הבריגאדות היו יהודים. רב במיוחד היה שיעורם בקרב הצוות הרפואי - כ- 70%. הייתה אף פלוגה יהודית על שם נפתלי בוטווין (קומוניסט יהודי שהרג מודיע משטרתי, ושהוצא להורג בפולין ב-‏1925), במסגרת הגדוד הפולני שבבריגאדה ה-‏13. בפלוגה שהוקמה ב-‏12.12.1937, היו כ– 150-120 יהודים. מספר זה ירד בהרבה לאחר הקרבות באסטרמדורה (Estramadura) בפברואר 1938.

אם כי רוב המתנדבים היו בני מעמד הפועלים, ייצוג בולט אחר היה לאינטלקטואלים ואנשי רוח. כך ''התלונן'' מתנדב קנדי, ''כולם היו שם חוץ משייקספיר''. וכך הסופר והעיתונאי ארתור קסטלר (Koestler) תאר איך ספרד הפכה עבור בוהמיינים שמאלנים בלבוש מהפכני למעין ''גריניץ' וילג'''. חלק מהאינטלקטואלים, נוסף להתנגדות כמעט מובנית למשטרים האמורים לדכא אנשי רוח מסוגם, מצאו בכך הזדמנות להיאבק לראשונה לצד בני מעמד הפועלים, דבר שהיה לפעמים קשה ולא טבעי עבורם בארצם. בין המתנדבים הבריטים שנהרגו בקרב היו, למשל, הסופר ראלף פוקס (Fox), הוגה הדעות כריסטופר קודוול (Caudwell) כמו גם המשורר ג'ון קורנפורד (Cornford). אגב, המפורסמים ביותר מאלה שהגיעו לספרד, ג'ורג' אורוול (Orwell), אנדרה מאלרו (Malraux) ארנסט המינגוויי (Hemingway) וארתור קסטלר – כולם לא היו בבריגאדות. שני הראשונים לחמו במסגרות אחרות.

נראה שבשנות השלושים השתלבו זה בזה כמה תהליכים שעשויים להסביר כיצד הגיעו מרחבי העולם עשרות אלפי מתנדבים, שרובם לא הכירו כמעט את ספרד.

במחצית הראשונה של המאה העשרים צבר תאוצה תהליך החילון ההמונים. רבים מצאו עצמם הלא המצפן המוסרי שלו נזקקו כתחליף לדת, ובעולם שהיה מורכב ומסובך יותר מאי-פעם. חלקם, אולי בלא החלטה מודעת, החליפו דת אחת במעין דת אחרת. כך הם נשמעו למפלגה הקומוניסטית, שכמה ממאפייניה מזכירים מסדר דתי, כולל התמיכה החברתית שהוא מספק והמשמעת שהוא דורש. למפלגה היו, בנוסף, ''כתבי קודש'' חילוניים משלה, המתיימרים להסביר את העולם ולשמש כמורי-דרך לאנשים אלה. לא במקרה, כפי שכמה סופרים מבני הזמן כתבו, היו לתנועת ההתנדבות כמה מאפיינים המזכירים מסע צלב.

שנית, היה באווירת התקופה הזו משהו מאותה מוטיבציה אידיאית ונאיבית שתומצתה במילותיו של אריק איינשטיין, ''אני ואתה נשנה את העולם''. כלומר, שררה תחושה שיחידים, או קבוצה קטנה, מאורגנת ונחושה (כמו לנין ועמיתיו, בזמנו), יכולים לשנות את ההיסטוריה. אם נזכור שממילא מדובר באנשים שחלקם הגדול פעילים בקבוצות מיעוט פוליטיות, הרי שגדלה ההסתברות שייתפסו להלך רוח כזה.

שלישית, וזה נכון יותר עבור הפועלים שבין המתנדבים, נראה שאפרוריות החיים והאופק העגום שציפו להם בארצותיהם הקלו עליהם לחפש, לפחות לזמן מה, עתיד זוהר יותר לאנושות בספרד, בד ובד עם הווה הרואי יותר לעצמם. כך, כשצ'רצ'יל ציין את מלחמת העולם השנייה כ''שעתם היפה ביותר'' של הבריטים, ייתכן והייתה כאן אמת עמוקה יותר משמקובל לחשוב.

רביעית, עקב התהפוכות הפוליטיות, וגם האנטישמיות המשגשגת, ש''הצטיינה'' בהן התקופה, מלאה אירופה אלפי אנשים עקורים, לעיתים מארצם, לעיתים אף ממשפחתם, חלקם אידיאליסטים, שבהכוונה מתאימה ניתן להפנותם למטרה עבורה נתונה אהדת רבים מהם מלכתחילה.

קשה מאד לשחזר אווירה של תקופה. עם זאת ייתכן ששני גורמים נוספים תרמו אף הם במשהו. ראשית, נראה שבעשורים הראשונים של המאה העשרים הפוליטיקה ''זרמה'' יותר בדמם של ההמונים באירופה, ממנה באו רובם המכריע של המתנדבים, מאשר כיום. היא שמשה, הרבה יתר מבימינו, כנושא שיחה בבתי הקפה ובספסלי הרחוב. ניתן להשוותה אולי, מבחינה זאת, לכדורגל בהווה. ושנית, נראה שקל היה אז יותר מאשר היום לגייס, או לרגש, את ההמונים. לשם המחשה, ניתן לצפות בתצלומים מן התקופה בהמוני אדם גודשים את הכיכרות והרחובות בכמויות גדולות בהרבה מאשר כיום באירועים בעלי חשיבות דומה. בין אם הם מקבלים גיבור לאומי זה או אחר החוזר למולדתו, בין אם הם מקשיבים לנאום של אישיות פוליטית, משתתפים בעצרת זו או אחרת, או משתתפים בלוויות.



ארגון המתנדבים בבריגאדות


יהיו אשר יהיו המניעים, הרי דרכם של רוב המתנדבים התנקזה אל מרכז הגיוס בפריס. תחילה, עד שנחסם הגבול, מתנדבים שהגיעו לפריס, ושכבר עברו בדיקה רפואית ותהליך תשאול כלשהו, שניהם לא רציניים מדי, נשלחו בדרך כלל ברכבת או באנייה מצרפת לספרד. מספר חודשים לאחר תחילת המלחמה הוחלט על מדיניות אי-התערבות על ידי רוב המעצמות, וצרפת סגרה את גבולה עם ספרד. כדי לחצות את הגבול, המתנדבים נאלצו כעת להתגנב במסע רגלי לילי דרך הרי הפירנאים שבגבול צרפת – ספרד. דרך קשה ומסוכנת זו דרשה קורבנות רבים. גם דרך הים תבעה קורבנות בשל נוכחות צוללות איטלקיות.

הפשיזם לא יעבור, זועקת כרזת גיוס נוספת למתנדבים (ולמתנדבות). בין הבאים היו שיעורים ניכרים של יהודים ואינטלקטואלים (מקור תמונה 3).

אלה שהגיעו לבסוף לספרד הוסעו לאלבאסטה (Albacete), שבין מדריד לאליקנטה שבחוף הים התיכון. באלבאסטה ובסביבתה המתנדבים נקלטו, שמעו נאום ממפקד המחנה, וקבלו אימון ראשוני, שהיה מוגבל עקב מחסור בתחמושת לאימונים. קרה, עקב אילוצים שבמהלך המלחמה, שמתנדבים הגיעו לחזית ללא אימון, או עם אימון לקוי. על אלבאסטה פיקד אנדרה מארטי (Marty), קומוניסט צרפתי שחשדנותו הכפייתית הובילה לטיהורי דמים, שקורבנותיהם הסתכמו בכמה מאות מהמתנדבים. הוא שימש גם כקומיסר הראשי של הבריגאדות.

רוב המתנדבים שרתו בבריגאדות שמוספרו 11 עד 15. בכל בריגאדה היו 3 - 4 גדודים, כשבכל אחד מהם היו כמה מאות חיילים. לכל גדוד הייתה שפת דיבור ואופי משלו. לרוב הגדודים אף ניתן או נבחר שם, המנסה ''לדבר'' אל חייליו, בהתאם למוצאם. אחד הגדודים צרפתיים נקרא ''הקומונה הפריסאית'' (Commune de Paris). הגדוד האיטלקי נקרא, כמובן, ''גאריבלדי'' (Garibaldi). האמריקנים הקימו בתחילת 1937 גדוד על שם אברהם לינקולן וגדוד נוסף על שם ג'ורג' וושינגטון. לאחר אבדות קשות במלחמה מוזגו שני הגדודים האמריקנים לגדוד אחד בשם וושינגטון-לינקולן. היו אלו היחידות האמריקניות הראשונות שבהן היה שילוב של ''לבנים'' ושחורים, ואף מפקדים שחורים על חיילים ''לבנים'', כמו מפקד גדוד לינקולן, שנהרג בברונטה (Brunete), אוליבר לואו (Law). כן היה גדוד אמריקני - קנדי שנקרא מקנזי - פפינו (Mackenzie-Papineau, על שם מנהיגי המרד בקנדה ב-‏1837 כנגד הבריטים). בסך הכל (כולל הנ''ל, ולפי לאום דומיננטי) היו שני גדודים גרמניים, אחד אוסטרי, שישה צרפתיים (שניים מהם צרפתיים - בלגיים). אחד פולני ועוד אחד פולני-הונגרי-יוגוסלבי. אחד איטלקי. גדוד אחד מהבלקן ועוד גדוד מעורב. כן היו גדוד בריטי, אמריקני, אמריקני-קנדי, הונגרי, בולגרי, צ'כוסלובקי, יוגוסלבי ועוד אחד יוגוסלבי–אלבני וכן גדוד דוברי ספרדית מאמריקה הלטינית. במשך הזמן היו שינויים בתבנית ששורטטה כאן. אחד השינויים החשובים הוא התדלדלות זרם המתנדבים ומילוי השורות על ידי ספרדים. מאוחר יותר, באמצע 1937, הפכו הבריגאדות הבינלאומיות לחלק מהצבא הספרדי הרפובליקני הסדיר, אם כי למעשה נשמר קיומן הנפרד.

תופעה ייחודית (ובעייתית) לבריגאדות, היה ''הפיקוד הכפול'' שהועתק מן ''הצבא האדום'', כאשר בכל דרג האחריות על היחידה נחלקה בין קצין מקצועי לקומיסר. הקומיסרים, כמעט כולם קומוניסטים, היו מעין קציני הסברה, כאשר קו ההסברה היה זה של המפלגה. הם שימשו בקרים ומעודדים של ה''תקינות הפוליטית'' על פי אותו קו, ושל המוראל ורצון הלחימה של הקצינים והחיילים. כן שימשו אותם קומיסרים גם בתפקידים אותם ממלאים בצבא קונבנציונאלי קציני אספקה, חינוך ורווחה. בנוסף לקומיסרים, בכל יחידה היו תאים קומוניסטיים.

תחילה היו לבריגאדות מספר מאפיינים של צבא דמוקרטי למחצה. היו יחידות שניתן היה בהן לקרוא למפקד בשמו או ''חבר''. המשכילים שבין החיילים העבירו קורסים עבור האחרים. לא היו הצדעות וכיוצא באלה. לאחר מכן הידלדלה הרוח הדמוקרטית, הן בשל הידוק הפיקוח של המפלגה הקומוניסטית על השורות, הן בשל צירופן הפורמאלי של הבריגאדות לצבא הספרדי. כך הונהגו ההצדעות, חדרי אוכל ותפריטים שונים לקצינים וחיילים, צנזורה על מכתבים ומשמעת – גם פוליטית - נוקשה. לעיתים נורו עריקים, נפקדים או מותחי ביקורת. אחד מאמצעי המשמעת הנודעים לשמצה היו מחנות כפיה בהנהלה קומוניסטית.

אחד המתנדבים סיכם זאת בציינו שלמעשה הפך מ''מתנדב'' ל''מגויס'' מרגע שעבר את הגבול לספרד. תנאים אלה, יחד עם האבדות הכבדות, גרמו למספר התקוממויות – חלקן מוצלחות - ולהידרדרות רצינית במורל.



השתתפות בקרבות


באשר ללחימה, לא פעם השימוש במתנדבים היה כ''כוח הלם'', והם נשלחו בתור כאלה לזירות לחימה עיקריות, ובהן – לגזרות ה''חמות'' ביותר, מה שהגדיל את אבדותיהם. כרבע או חמישית מן המתנדבים נהרגו, אם נוסיף פצועים, שבויים ונעדרים, ייתכן שכמעט מחציתם נפגעו בדרך זו או אחרת.

הבריגאדות בלטו בקרבות ההגנה על מדריד וסביבתה, שמטרתם הייתה, כפי שהכריזה דולורס איברורי (Ibarruri, שכונתה ''לה פסיונרייה'', La Pasionaria), מזכ''לית המפלגה הקומוניסטית בספרד, להפוך את מדריד ל''קברו של הפשיזם''. הן נכנסו לראשונה לקרב כאשר ניסו המורדים לנצל את תנופתם הראשונית למתקפה ישירה על העיר בנובמבר 1936 עד ינואר 1937. המתנדבים עזרו לכוחות הרפובליקה להדוף את המורדים תוך אבדות עצומות לעצמם. כך החזיקה מדריד מעמד עד סוף המלחמה באביב 1939. אחר כך ניסו המורדים לנתק את כביש מדריד-ולנסיה באזור נהר חרמה (Jarama) בפברואר 1937. ניסיון זה נהדף אף הוא, בעזרתן של כמה מן הבריגאדות. אבדות עצומות נגרמו בחרמה לגדודים הבריטי (איבד 375 מ-‏600), והאמריקני (איבד 120 מ-‏373). במקביל, בסוף 1936, נלחמו מתנדבים אחרים, בעיקר בריטים וצרפתים, גם בלופרה (Lopera), לא הרחק מקורדובה.

במרץ 1937 התקיפו האיטלקים שנשלחו לעזרת המורדים מצפון מזרח למדריד, באזור גואדלחרה (Guadalajara), שם נלחמו, בין היתר, נגד מתנדבים איטלקים מן הבריגאדות. הם נהדפו, ובהתקפת הנגד רשמו הרפובליקנים לזכותם אפילו ניצחון נדיר. ביולי 1937, בעת ניסיון להסיר את המצור מעל מדריד, בברונטה (Brunete) שבאזור גואדרמה (Guadarrama, מערבה למדריד), גדודי וושינגטון, לינקולן יחד עם כוחות אחרים תקפו את וייאנואבה דה לה קניידה (Villanueva de la Canada) ולכדו אותה, תוך אבדות קשות, בתנאי חום וצמא קשים. בסופו של דבר חלק גדול מההצלחה התמסמס עם בלימת ההתקפה ועם אובדן חלק מהשטח שנכבש בהתקפת-נגד של המורדים.

בהתקפה רפובליקנית בחזית ארגון, בצדו הדרומי של נהר האברו, בסוף אוגוסט 1937, נכבשה תחילה קינטו (Quinto) בקרב שבו השתתפו המתנדבים האמריקנים, יחד עם כוחות נוספים. לאחר קרבות קשים נכבשה גם בלצ'יטה (Belchite). אך לניצחון מקומי זה לא הייתה המשכיות. ב-‏13.10.1937 נכשלה התקפה על פואנטס דה אברו (Fuentes de Ebro).

ב-‏22.12.1937 כבשו הכוחות הרפובליקנים את טרואל (Teruel) עיר הררית בין מדריד לוולנסיה. בתנאי חורף קשים מאוד סייעו חיילי הבריגאדות בהגנה על העיר בפני התקפות נגד קשות של המורדים, שלבסוף כבשו אותה בשבוע השלישי של פברואר 1938.

ב-‏25.7.1938 תקפו הרפובליקנים בפעם האחרונה במלחמה, תוך כדי חציית האברו. התקפה של הבריגאדה ה–14 נהדפה לאחר כמה שעות, אך במקומות אחרים הם נצלו את ההפתעה הראשונית והתקדמו זמן קצר בהצלחה. לאחר זמן קצר התעשתו המורדים. ההתנגדות התחזקה יותר ויותר ולבסוף הפכה למתקפת נגד. בזמן התקפות הנגד של המורדים הכריז ראש-ממשלת ספרד על פירוק הבריגאדות. אך בשל חוסר יכולת לנתק מגע המשיכו חיילים אמריקנים, בריטים וקנדים מהבריגאדות בקרב עוד מספר ימים.

קבוצת מתנדבים סוציאליסטיים מבריטניה שהשתתפה בקרבות. המלחמה נתפסה על ידי רבים בשמאל כמאבק מעמדי ולא רק לאומי (מקור תמונה 4).



סיום


ככל שהתמשכה המלחמה התדלדל זרם המתנדבים. בין הסיבות לכך היו הידיעות על האבידות הקשות, יחד עם היותן חסרות תועלת כאשר מהלך המלחמה נטה בבירור לכיוון ניצחון המורדים. בנוסף, הגיעו ידיעות על פיקוח אידיאולוגי חמור על המתנדבים ובמידה מסוימת נבאש ריחם של הרפובליקנים בכלל עקב התהדקות הפיקוח הקומוניסטי בשטח שבשליטתם, מה שהפריע בעיקר לבואם של מתנדבים שאינם קומוניסטים. שורות הבריגאדות נתמלאו יותר ויותר ע''י מגויסים ספרדים.

ב-‏21.9.1938 הכריז חואן נגרין (Negrin) ראש ממשלת ספרד, שהחליף במאי 1937 את לארגו קביירו, על פירוק הבריגאדות, בקוותו שהמורדים יגיבו בסילוק חילות הסיוע של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, תקווה שלא התגשמה. כ–10,000 לוחמי הבריגאדות שנותרו בספרד עזבו עד סוף אותה שנה, או שקבלו אזרחות ספרדית כדי שיוכלו להישאר.

רוב אנשי הבריגאדות מהארצות הדמוקרטיות חזרו לארצם. אם כי היו לעיתים קשיים לאלה שהיו להם בעיות עם המסמכים, לאלה שנסעו בזהות בדויה וכיוצא בזה, הרי הרוב חזרו ללא בעיות מיוחדות, על אף שהחוק ברוב אותן ארצות לא הרשה גיוס לצבא זר. עם זאת, מספר מתנדבים היו תחת מעקב בשנים שאחר כך (למשל, בתקופת ה''מקרתיזם'' בארצות הברית, בשנות החמישים המוקדמות). אחרים, כמו המתנדבים השוויצרים נפטרו בעונשים קלים-יחסית.

בעיות קשות יותר היו לאלה שלא היה להם להיכן לחזור: אלה שארצם היה תחת שלטון העוין את העניין הרפובליקני, ושמשטרה אינו סובלני דיו לקבלם. הם העדיפו בדרך כלל את אפשרות קבלת האזרחות הספרדית, ונותרו בצבא הרפובליקני עד תבוסתו. לאחר מכן הם הצטרפו לרוב לשרידי הצבא הרפובליקני שהתרכזו בצרפת סמוך לגבול ספרד, וחיו במחנות מאולתרים בתנאים קשים מאוד, שאף הפילו קורבנות. לרבים מהם ציפתה מלחמה נוספת מעבר לפינה. למרות מאמציהם, מדריד לא הפכה לקברו של הפשיזם.




ביבליוגרפיה חלקית:


Abidor. Mitch. The Naftali Botwin Company.
• Beevor, Anthony. The Spanish Civil War. 1982.
• Brome, Vincent. The International Brigades. Heinemann. London. 1965.
• Carroll, Peter N. The Odyssey of the Abraham Lincoln Brigade: Americans in the Spanish Civil War. Stanford University Press. 1994.
• Crossman, Richard. The God That Failed. Columbia University Press. 1950.
• Francis, Hywel. ''Welsh Mines and the Spanish Civil War''. Journal of Contemporary History. Vol. 5, No. 3. 177 - 191. 1970.
• Hopkins, James K. Into the Heart of Fire: The British in the Spanish Civil War. Stanford University Press. Cal. 1998.
• Krammer, Arnold. ''Germans against Hitler: The Thaelmann Brigade''. Journal of Contemporary History. Vol. 4, No. 2. 65 - 83. 1969.
• Rosenstone, Robert A. ''The Men of Abraham Lincoln Battalion''. The Journal of American History. Vol. 54. no. 2. 327 - 338. 1967.
• Sugarman. Martin. ''Jews in the Spanish Civil War''. Jewish Virtual Museum Library. 2004
• Zaagsma, Gerben. ''Jewish Volunteers in The Spanish Civil War''. A case Study of the Botwin Company. A dissertation Submitted as a partial fulfillment of MA degree requirements in Yiddish studies. University of London. 2001.









בני גשור עובד בתחום המחשבים במשרד האוצר. הוא חובב היסטוריה משחר נעוריו ולאחרונה סיים דוקטורט מטעם המכון ליהדות זמננו בנושא ''מתנדבי חוץ לארץ (מח''ל) במלחמת העצמאות''. גירסה מוקדמת של המאמר פורסמה באוקטובר 2005 באתר e-mago.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איזה יופי   שרה   יום ה', 24/09/2009 שעה 7:59   [הצג]
תודה   דובי   יום ו', 25/09/2009 שעה 4:10   [הצג]
מרתק - תודה על ההסברים הממצים   יהונתן   יום א', 27/09/2009 שעה 10:08   [הצג]
(ללא כותרת)   דוד מירושלים   יום א', 27/09/2009 שעה 14:25   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©