האאוטסיידר
יום ב', 31/08/2009 שעה 23:25
יש אנשים כאלה, אאוטסיידרים. הם יכולים להתקרב לעמדות השפעה, אפילו לתפוס אותן, אבל תמיד לחוש כאילו הם דגים מחוץ למים. לא שייכים. הם אינם מסוגלים להתקרב בצורה מלאכותית אל נותני הטון, על אף שידוע להם היטב שזוהי דרך המלך לקבל הכרה וקידום. זה לא אומר שהם טיפוסים אנטי-חברתיים בהכרח. גם לא אינדיבידואליסטים קיצוניים. הם פשוט חשים שאינם מסוגלים להשפיע על קביעת כללי המשחק, לא משנה כמה גדולה תרומתם. אחד מהם, אדם שאני מכיר מזה שנים, נשבר מההתעלמות ממנו בכל תחום ועזב את כל מה שידע לעשות. היו לו הזדמנויות בהמון תחומים אבל הוא תמיד חשש שמימושן יעלה לו ביוקר ויגבה ממנו מחיר שאינו מוכן לשלם. לחילופין, ניסה לייצר לעצמו הזדמנויות בתחומים שאותם לא הכיר - ונכשל. בימים אלה הוא מחפש מקלט בתיירות הכפרית של צפון הארץ. מאיר אריאל היה אומר על כך: ''יצאתי לשאוף קצת רוח''.









הוא היה שונה כבר מלכתחילה. אחר. בלתי מובן. אמרו עליו שההתנהגות שלו אינדיבידואליסטית אבל בוגרת. זה לא כל כך הסתדר עם המוסכמות המקובלות על היחיד המנסה להוכיח את ייחודיותו ולהשיג את כולם מבלי להתחשב בצרכיהם. הוא מעולם לא התעלם מדרישותיהם של אחרים, אבל כשהסתכל על אלה המקיפים אותו, כבר בבית הספר היסודי, ראה ילדים שלא היה מוכן להיות כמותם. הוא סלד מהנטייה של הבנים ללכת מכות או, לחליפין, להצטופף במעגל ולעודד בהתלהבות שני מתגוששים ההולמים זה בזה ומורטים האחד את שערות האחר. הוא לא הבין איזו הנאה יכולה להיות לאדם הסופג מכת אגרוף בבטנו או בעיטה באזור חלציו ליהנות מכל זה. בקיצור, הוא לא היה אחד מהחבר'ה.

פעם-פעמיים הסתבך בכך בעצמו. באחת ההפסקות דרש ממנו אחד מבריוני הכיתה לבצע עבורו משימה כלשהי והוא סירב. לא הסכים להיות משרת של מישהו אחר. הוויכוח הגיע לחילופי מהלומות. עד מהרה הגיעו האחרים והחלו לעודד מסביב, בקריאות קצובות, את הבריון. הוא לא נבהל והחליט להחזיר. הקרב הסתיים ללא הכרעה, כששניהם על הרגליים. מבחינתו, היה בכך אישור לחששותיו: הוא לא הפיק שום הנאה מהקטטה הזו והעובדה שאף לא ילד אחד מבני הכיתה טרח לנסות ולהפריד ביניהם הראתה לו שהם יותר נלהבים מדם מאשר מפעילויות שקטות.

גם את הבנות לא העריך במיוחד. כשהיה מתקרב על חבורת הרכלניות שהסתודדו בינן לבין עצמן נהגו הללו להסתכל עליו ולצחקק. הוא נפגע, אבל לא אמר דבר. היה גאה מכדי לשאול למה. הייתה לו חברה אחת בלבד באותו בית ספר, תלמידה שהייתה גדולה ממנו בשנה וסבלה מבדידות ומנידוי בכיתתה. בהפסקות היו השניים נפגשים בעיגול האמצע של מגרש האספלט ומעבירים את הזמן במשחק עם אבן שאותה היו בועטים ברגל אחת אל צידו האחר של קו האמצע שעה שהרגל השנייה נשענת תמיד על מחצית העיגול ההיקפית. הוא זכר שקראו לה מיכל, אבל ידע גם לספר שכמעט ולא החליף עימה מילה. זו הייתה בדידות משותפת, שתקנית ומבינה. אחרי שעברה לחטיבת הביניים בבית ספר אחר לא ראה אותה יותר.

תמיד מרגיש לא שיי. האאוטסיידר, למצולם אין כל קשר למאמר (מקור תמונה)

בפעילויות החברתיות דווקא השתתף. הוא הלך למסיבות, לימי ההולדת, לערבי הכיתה. הוא נהנה מהמשחקים, אבל איכשהו, כשהמסיבות הפכו להשתוללויות תמיד פרש הצידה והפך למשקיף. בשלב כלשהו היה נפרד לשלום מחבר או שניים, ניגש למארח, מאחל לו מזל טוב ופורש לביתו.

היה לו מוניטין של ילד מוכשר. הוא קרא המון, ובכל מקום. עוד בבית הספר היסודי, ולאחר מכן גם בתיכון, נהג לגשת לקיוסק הסמוך ולקנות עיתון. הוא קרא הכול: על פוליטיקה ומימשל, על צבא וביטחון, חדשות חוץ, ספורט, תרבות, מה לא. היה לו זיכרון טוב לפרטים ולעתים, כשנקלע לוויכוחים בנושאי השעה, נהג לצטט בעל פה קטעים שלמים. כישרון הביטוי הנדיר שלו הביא אותו לשלוף חרוזים למקאמות כמעט כלאחר יד. את שעותיו הפנויות העדיף לבלות בקריאת ספרים. כמו בעיתונו, כך גם בספרות: הוא בלע הכול. ספרי ילדים, הרפתקאות, מסעות, ביוגרפיות, רומנים היסטוריים, מה לא.

בשעות אחר הצהריים נהג בכל זאת לבוא לגן הציבורי ולשחק כדורגל עם החבר'ה. כש''עשו כוחות'' הוא לא היה מאלה שנבחרו ראשונים על ידי ראשי הקבוצות. בדרך כלל ביקשו ממנו לשמור בהגנה או לעמוד בשער. יום אחד, במשחק סוער במיוחד, התגלה כשוער כישרוני. הוא יצא נגד החלוצים שתקפו מולו גלים גלים, השתטח לרגליהם, התעופף לשני צידי השער ופעמים רבות כמעט ודפק את ראשו בסלע ששימש כקורה האחת או בממטרה ששימשה כקורה האחרת. אבל משום מה הוא לא נהנה מזה. שנים רבות לאחר מכן יופיע אצלו הצורך לנוע על פני המרחב. ללכת על המדרכה במקום ללכת על הסרט הנע במכון הכושר. להתקדם. לפחות פיסית.

שוער לא רצה להיות. הוא רצה לזוז, לרוץ, לשמור, להבקיע. אבל עמדות החלוצים היו כבר תפוסות. פעם אחת, זו שהוא זוכר יותר מכולם, נעדר החלוץ של קבוצתו והשאר נעתרו לבקשתו והסכימו שיעזוב את השער לטובת תפקיד אחר. הוא עבר קדימה, ועד הרגע בו נאלץ לעזוב כדי ללכת לפעולה בצופים הבקיע ארבעה שערים מתוך השישה של קבוצתו, שהייתה ביתרון של שני שערים על יריבתה. כששמע שהקבוצה שבה שיחק הפסידה באותו משחק בתוצאה 10-6 (כלומר, שאיש מחבריו לקבוצה לא הבקיע שערים אחרי שעזב), לא אמר דבר; אבל בליבו שמר את הדבר. עובדה: כשסיפר לי על כך, לפני מספר שנים, התפלאתי מדוע הוא זוכר את המשחק הזניח הזה, מבין מאות שבהם נטל חלק. הוא השיב באומרו שאז הצליח להוכיח לעצמו שכישוריו בתחום הזה חורגים מההגדרה שנתנו להם בני כיתתו. כששאלתי אותו אם המשיך לשחק כחלוץ, הניד ראשו לשלילה. מתברר שבלי המעמד, ה''מקובלים'' של אז, חזרו ותפסו את מקומם. כן כישרון, לא כישרון, כל זה כבר לא היה ממש חשוב. הוא שוב היה האאוטסיידר, זה שלא שייך.

בצבא התבזבז. האסטמה שממנה סבל הורידה לו פרופיל והוא שובץ בתפקיד שלישותי כלשהו (חברו הטוב ביותר, גאון מחשבים בהתהוות, עבר חוויה גרועה אף יותר כששובץ כעובד רס''ר בבסיס הובלה או משהו מעין זה). אנשים ששמעו אותו מדבר לא הבינו מדוע אינו משרת באחת מזרועות המודיעין. אבל זה כבר היה אבוד. הצבא לא טורח לחפש יהלומים גולמיים; הוא מעדיף אותם מעובדים ונוצצים ומתאימים לצרכים מדויקים שהגדיר מראש.









כשהשתחרר, הלך ללמוד באחד החוגים למדעי החברה. לפרנסתו עבד בעבודות מזדמנות כמו שמירה ומלצרות. תקופה מסוימת שקל לנסוע ללימודים באוסטרליה, אבל לבסוף ויתר והפך לעיתונאי. הברק האישי שלו, הרעיונות היצירתיים, יכולתו לנתח במהירות ובבהירות מצבים מורכבים ולהציע פתרונות המקוריים למצבי משבר – כל אלה קסמו לאישים פוליטיים שבהם פגש במסגרת עבודתו. הציעו לו הצעות מפתות, כולל התמודדות בבחירות לכנסת. הוא ויתר. לא רצה להיחשף. מעולם לא נהנה מעמידה באור הזרקורים והמחשבה שחייו הפרטיים יהפכו לנחלת הכלל הרתיעה אותו. עד מהרה נמאס לו גם מהעיתונות. הריצה המתמדת אחרי הסיפור של מחר בבוקר ואיום הפיטורים המתמיד שריחף מעל העיתונאים הרתיעו אותו. הוא סלד מהצורך הכפייתי לייצר כותרות מוגזמות ורטוריקה אלימה כדי להתחרות בעיתון ממול. מעסיקיו, שהיו מודעים לאוצר הידע הבלום שלו ולכישרון הכתיבה האדיר שנאצר בו, הפצירו בו להישאר. אבל הוא החליט להתפטר.

הוא נמלך בדעתו והחליט לנסות בכל זאת את הפוליטיקה. אבל חוסר היכולת שלו ''להתערבב'', כלומר למצוא מסילה אל ליבם ושולחנם של החשובים באמת, היה בעוכריו. בסוף יום העבודה שלו נהג לשוב הביתה. הוא לא הלך לפאבים אופנתיים עם אילי הממון שהקיפו את אלה שייעץ להם. הוא נמנע מללכת לשמחות של אנשים שאותם לא הכיר רק משום שאלה היו קבלני קולות או עסקנים משפיעים. הוא לא סבל את ההתלקקות והחנופה של שאר העוזרים והיועצים. כשנוכח שהאיש שעבורו עבד משקר לו במצח נחושה, אמר לו את דעתו עליו ישר בפרצוף. עד מהרה מצא את עצמו בשולי החוג המשפיע, ולאחר מכן מחוצה לו. הוא ויתר על כמה הצעות פוליטיות נוספות שקיבל ועזב את התחום הזה. לימים, כשהאישים שהכיר תפסו עמדות השפעה, הייתה לו הזדמנות לפנות אליהם ולבקש להתמנות לאיזה תפקיד בכיר במשרד משמעותי. הוא ויתר על זה. לא היה מסוגל למחול על כבודו. ''התפטרתי ביוזמתי כי נגעלתי מכל מה שהיה מסביב ולא הצלחתי לשנות שם כלום'', אמר לי, ''מדוע שארצה לשוב ולעבוד עם אלה שמאסתי בהם?''

פעם שקל להיכנס לתעשיית המוסיקה. ישבנו יחד והוא זמזם לי מנגינות שהלחין בראשו, מבלי שהיה לו רקע כלשהו בתיאוריה מוסיקלית או ניסיון בנגינה. אפילו תווים לא ידע לקרוא. כלום. משהו בדומה לברוך פרידלנד. תוך כדי, גם הסביר לי בדיוק איך ייראו העיבודים וההרמוניות. היה שם פסקול שלם, שחלק מהלחנים שלו כבר היו מתומללים. הוא החליט לעשות עם זה משהו, אבל לא הכיר אף מוסיקאי רציני. בדומה למה שקרה עם אלטון ג'ון וברני טאופין, פירסם בעיתון גדול מודעה שבה ביקש ממוסיקאים ליצור עימו קשר למטרה של יצירה משותפת. אבל הטלפון נשאר מיותם. איש לא התקשר. הוא ניסה ליצור קשר עם מוסיקאים מוכרים. שלח להם מיילים, מסרים בפייסבוק, השד יודע מה. אחד או שניים ענו בנימוס שלוח הזמנים אינו מאפשר להם ואולי בפעם אחרת. האחרים התעלמו.

יום שישי אחד, כשישבנו על סינייה ומפרום בלבנונית של אבו גוש, הצעתי לו לפתוח בלוג. הוא הסכים. אחרי כמה חודשים סגר אותו בנימוק שהוא מבזבז את זמנו. ''בלוג זה תחביב עבור אנשים עסוקים, עיסוק אופנתי עבור צעירים ומפלט עבור אנשים בודדים'', הסביר, ''אני לא חושב שאני שייך לקטגוריות האלה. אני רוצה לבטא את היצירה שלי בספר שכתבתי, אבל כל הוצאת ספרים מחזירה לי אותו בלי לקרוא בכלל. אני רוצה למצוא מישהו שירצה לקרוא, אבל מסבירים לי שהלקטורים עסוקים ושכדאי שאדבר עם מישהו שמכיר את השכנה של אחותו של המו''ל. ואני לא מוכן לעשות את החרא הזה, כי זה פשוט לא בסדר. כי אני רוצה שישפטו אותי על בסיס מה שאני כותב ולא בגלל שאני שותה תה עם נענע בחברת הבוס של ההוצאה''. כשחפרתי אצלו עוד קצת נחשפה הרתיעה שלו מהצורך להתקרב אל ברנז'ת נותני הטון של הבלוגוספירה, שאת חלקם הכיר עוד מקודם. שוב אותה אאוטסיידריות כרונית שלו. התחושה המתמדת של חוסר השייכות, ההתחבטות המתעתעת ששולחת אותו שוב ושוב אל החיפוש הבלתי נמנע אחר עתיד חדש שיוכל לעכל את האישיות המיוחדת, את האינטליגנציה הגבוהה, את הרצון להיות אמיתי ולא להעמיד פנים.

והוא הודה שהוא כזה, באותה ישירות כובשת שלו. לא התבייש. וכרגיל אצלו, ציטט מייד את אחד המשוררים האהובים על שנינו. ''והנה נחיל של אייטמים סלבריטים, סמול טוק שוארים, ביג פארט בלוארים, אגו סטריפרים, בודי טריפרים, במעוף מדרינק לדרינק'', חזר על מילותיו של מאיר אריאל, והשלים בחיוך יגע: ''זהו שיר בלי שם המתאר את האאוטיות המיידית של איניות כפייתית''. אחר כך הוסיף שאינו רוצה להיות איני כפייתי. סיפר כמה הוא סולד מתרבות הסלבריטיז, אותם ''מפורסמים של כלום'', כפי שקרא להם.

אלה שישבו איתו, כמוני, חשו מעט תמיד את גודל ההחמצה. אחד מחבריו אמר לי שליבו נחמץ על שאדם מוכשר כל כך לא מצליח למצוא את הדרך להוציא לאור איזה רומן מופת או לנהל ארגון משמעותי עם מטרה טובה. הוא יכול היה להיות פרלמנטר מעולה, העריך פעם – ומייד שב וקיטר על כך שהאיש פשוט הולך לאיבוד. חבר שני אמר לי שהזרות התמידית שהוא חש כלפי קובעי הטון בסביבות השונות שבהן הוא פועל היא זו שדופקת אותו. ושנינו תהינו למה זה קורה, משום שמדובר באדם ידידותי להפליא, לבבי מאוד, שבראשו יושב מחסן שלם של בדיחות וצחוק גדול ומתגלגל. תעלומה.









לבסוף, החליט לעשות שינוי בחייו. הקריאה והכתיבה נשארו אהבותיו הגדולות, אבל הוא הבין שלא יוכל להתפרנס מהן. העיתונות תעשה לו את המוות, המו''לים לא יקראו אותו אם מישהו ידוע ומקושר ממנו לא ימליץ עליו והבלוג הוא בזבוז זמן. הוא מכר את דירתו שבמרכז הארץ והחליט לעבור צפונה. בימים אלה הוא מבקש לרכוש בית בישוב קטן בעמק יזרעאל, בגליל או בגולן, להקים לידו שלושה-ארבעה צימרים ולהתפרנס מתיירות כפרית. אולי שם ימצא את שלוות הנפש ויוכל לכתוב בשקט ולחפש מישהו שיפרסם את כתביו בלא שיצטרך לדאוג לפרנסתו אצל אנשים פחות חכמים ומוכשרים ממנו. הלוואי ויצליח.

ואם לחזור אל אותו שיר שציטט קודם לכן, יתכן מאוד שבעוד זמן מה הוא יאמר לעצמו: ''יצאתי לשאוף קצת רוח''.

ושיצליח לו הפעם. רק שיצליח. הלוואי.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אני חש הזדהות עמוקה   ולדי   יום ג', 01/09/2009 שעה 10:57   [הצג]   [2 תגובות]
(אולי זאת תהיה) דעת מיעוט   AshkA   יום ג', 01/09/2009 שעה 15:14   [הצג]   [2 תגובות]
שיצליח לו   אישה, לא חשוב מי   יום ג', 01/09/2009 שעה 20:49   [הצג]
שווה לנסות   חיים   יום ו', 04/09/2009 שעה 17:40   [הצג]
הקונפורמיסט   דבורית   שבת, 05/09/2009 שעה 7:14   [הצג]
הוצאת ספרים דיגיטלית   ולנטינה   שבת, 05/09/2009 שעה 12:51   [הצג]   [3 תגובות]
אז מה כן???   מונס   שבת, 05/09/2009 שעה 23:51   [הצג]   [2 תגובות]
בין כעס להזדהות   יונתן   יום ו', 11/09/2009 שעה 1:38   [הצג]
אבוי   מיצי   יום א', 20/09/2009 שעה 0:02   [הצג]
יתרון יחסי   תראזי   יום ג', 20/10/2009 שעה 23:35   [הצג]
אינני מכיר את האיש הזה   לא באמת משנה   יום א', 04/07/2010 שעה 15:17   [הצג]   [2 תגובות]
ירדן   נשמע שהבנאדם מוכשר   יום ג', 20/09/2011 שעה 12:07   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©