להוריד את הפיהרר
יום ג', 11/08/2009 שעה 23:08
ההיסטוריון הקלאסי פלוטארכוס אמר פעם שאפה של קליאופטרה שינה את מהלך ההיסטוריה. כוונתו הייתה שלו היה אפה ארוך מעט יותר היה יופייה נפגם ויוליוס קיסר (ואחריו גם מרקוס אנטוניוס) לא היו מתאהבים בה ומפסידים את הקיסרות הרומית לאחרים. כיצד אפוא הייתה נראית ההיסטוריה לו היה עולה בידי קצין גרמני כלשהו לחסל את אדולף היטלר טרם הספיק זה האחרון לבצע את כל זוועות שלטונו? דני אורבך, דוקטורנט בהרווארד, כתב ספר על הניסיונות הללו ומנה למעלה מתריסר מהם. תוכניות אלה היו חלק ממערך רחב יותר של התנגדויות להיטלר ולנאציזם שצמחו ברייך השלישי. חלק מהן היו אינטלקטואליות גרידא והתמקדו במישור הדיאלקטי. אחרות שילבו ניסיון לגבש לופה פוליטית עם תכנון מסודר של הפיכה צבאית. הספר המרתק ''ואלקירי'' מתאר את כל אלה בצורה סוחפת ומרתקת. ברשותכם, כמה מלים עליו.









אם נבקש מישראלי ממוצע לנקוב בגילויי התנגדות גרמניים משמעותיים לשלטונו של אדולף היטלר, סביר להניח כי לא יידע על כך הרבה. יתכן כי כמה מהנשאלים ייזכרו בהתנקשות שהוביל הרוזן קלאוס פון שטאופנברג ביולי 1944 ושנסתיימה, בסופו שלדבר, בכישלון מוחלט. וגם אלה האחרונים, סביר לא פחות שידעו על כך לא משום שקיבלו מידע מסודר בתוכנית הלימודים או מהתרבות הפופולארית, אלא בשל נסיבות מקריות יותר. במלים אחרות, זהו מעין חור שחור במאגר המידע הקולקטיבי שלנו. עכשיו, הבה נתאר לעצמנו שלא ניסיון אחד בלבד כזה התחולל במציאות כי אם תריסר. מה זה אומר על גודל החלל שנפער בתודעה שלנו?

ספרו של דני אורבך, ''ואלקירי'', הוא ניסיון מעניין להתמודד עם החור השחור הזה בתודעה הישראלית. אורבך עושה את זה בדרך מרתקת במיוחד, כאשר הוא יוצר מכל הניסיונות הללו (למעט אחד, שאליו עוד אתייחס בהמשך) רצף עלילתי הנמתח משלהי שנות השלושים ועד לסיומה של מלחמת העולם השנייה. על הרצף הזה משרטט אורבך התארגנויות שתפסו תאוצה בקרב קבוצות שבהן הייתה קיימת מלכתחילה חשדנות כלפי המשטר הנאצי (הקצונה הוותיקה, למשל), כאלה שפיתחו כלפיו טינה מסיבות מוסריות (סטודנטים ומשכילים) וכדומה.


לא כל גילויי ההתנגדות להיטלר ולמשטרו תורגמו בהכרח לניסיונות התנקשות ממשיים. בספטמבר 1938, ערב הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה ועל רקע משבר הסודטים, כבר היה מוכן קשר רציני ומשמעותי בהנהגת כמה מבכירי הצבא הגרמני. הבולטים שבהם היו הגנרל הנס אוסטר והנס ברנד גיזביוס מהאבווהר (ה מודיעין הצבאי), הגנרל ארווין פון ויצלבן ומאוחר יותר גם הגנרלים פרנץ האלדר ולודוויג בק, שכיהנו שניהם כרמטכ''לים. אליהם הצטרפו ראש עיריית לייפציג לשעבר, ד''ר קארל גרדלר, וכן דיפלומטים צעירים כמו אריך קורדט ופביאן פון שלברנדורף. הקושרים חששו שהשתלטות גרמנית על צ'כוסלובקיה תדרדר את המצב המתוח ממילא למלחמת עולם. הם ביקשו לגייס את ראשי הצבא, לרבות הרמטכ''ל, אלא שהללו ביקשו להיות בטוחים שהמהלך של היטלר יוליד לחץ בינלאומי וסכנת מלחמה ממשית טרם שיתחייבו לפעול נגדו. הרמטכ''ל האלדר הסביר כי ''התוכנית הייתה לכבוש בכוח צבאי את לשכת ראש ממשלת הרייך ומשרדי הממשלה, בייחוד אותם משרדים שבראשם עמדו חברי מפלגה ותומכיו הקרובים של היטלר...אחרי כן היינו מעמידים את הכנופיה למשפט בפני העם הגרמני כולו...''. יחידת קומנדו מיוחדת הוקמה לצורך ביצוע התנקשויות בבכירי המשטר וחבריה המתינו בבתים בטוחים בברלין לפקודה לפעול מייד. סופו של עניין היה, כזכור, שנוויל צ'מברליין, ראש ממשלתה הפציפיסט של בריטניה, ויתר בצורה אומללה כל כך לפיהרר על הטריטוריה של בעלת בריתו החלשה, שההישג הזה נתפס ככניעה בריטית ללחץ מדיני לגיטימי. זאת, על אף שהקושרים (ובהם בכירי הצבא) העריכו שבריטניה לא תניח להיטלר להשתלט על בעלת בריתה זו שבמרכז היבשת. מדיניותו התוקפנית של היטלר הייתה פופולארית כל כך בקרב הצבא, שהיה ברור כי לא ניתן יהיה לגבש לגיטימציה רחבה מצד הגנרלים להפיכה צבאית נגדו. ''הבה ננסח זאת באופן ריאליסטי'', אמר על כך הנס ברנד גיזביוס, מראשי הקושרים, ''צ'מברליין הציל את היטלר''.

מצב הדברים לאחר מכן הידרדר אל גבול האבסורד. הצמרת הצבאית הייתה משוכנעת שכוחו של הצבא הגרמני, על כל איכויותיו, אינו בלתי מוגבל – ולפיכך גם שפריצתה של מלחמת עולם תביא על גרמניה שרשרת הפסדים שסופה חורבן. הם צדקו, כמובן, אבל רק בטווח הארוך. לעומת זאת, בטווח המיידי נחל הוורמאכט שרשרת הצלחות מסחררת, בתחילה באוסטריה ובצ'כוסלובקיה (בלא שנורתה בהן אפילו ירייה אחת), ולאחר מכן בפולין, בבלגיה, בהולנד ובצרפת. כל עוד עמדו מעצמות המערב חסרות אונים לעומת התקפות הבזק הגרמניות והעליונות האווירית הבולטת של הלופטוואפה, לא ניתן היה לגייס תמיכה מספקת ליצירת מאסה קריטית שתאפשר התקוממות יעילה. היה ברור גם שמרד כזה חייב להסתיים במותו של היטלר; כישלון בנקודה זו משמעותו הוצאתם להורג של הקושרים (כפי שאכן היה) והריסת תשתית המרד. במלים אחרות, דווקא הסלמת המלחמה הביאה לכך שחיסולו של היטלר הפך למשימה בעייתית יותר.

דווקא בנקודה זו, בה היה על הקושרים להמתין לשעת כושר מתאימה יותר, הם ניסו לעצב את דמותה של גרמניה הפוסט-היטלראית. אולריך פון הסל, דיפלומט ששימש כשגריר גרמניה ברומא, הציע להקים מדינת חוק שמרנית, שלא תתיר משטר דמוקרטי נוסח ויימאר או ריבוי מפלגות ותנוהל על ידי הצבא והאליטות הכלכליות. מדינה זו תיסוג מהשטחים הכבושים ה''לא גרמניים,, אך תשמור בידה את אוסטריה, חבל הסודטים מובלעת דנציג. היא תחתור למעמד הגמוני באירופה אך ללא כיבושים ואלימות. מנהיג אחר בקבוצת הקושרים, ד''ר קארל גרדלר, הציע מערך פוליטי מורכב יותר ובו משטר רב-מפלגתי, שיטת בחירות עדכנית, חיזוק מעמד הפרלמנט כסמכות מפקחת (אך בלא שיוכל להפיל את הממשלה) והחזרת הקיסר על כנו, תוך הפקדת הסמכות בידיו לפזר את הפרלמנט. גרדלר דרש לכונן חירויות דת, ביטוי, עיתונות וקניין, להפחית את התערבות הממשלה בכלכלה עד למינימום ולחזק את מעמד שלטון החוק. יחסו לגבולותיה העתידים של גרמניה היה דומה לזה של פון הסל. בשני המקרים מדובר היה במשטרים שבעינינו יחשבו כאוטוריטאריים, כאלה הדוגלים בהרחבת גרמניה אל תוך שטחים המאוכלסים בצפיפיות באוכלוסיה גרמנית ומצויים מחוץ לתחומיה. במידה רבה ייצגו שני משטרים אלה את הרוחות השונות שנשבו בחבורת הקושרים: שמרנית-מלוכנית מחד, ליברלית-דמוקרטית מאידך. שתי האסכולות שאבו לא מעט מן המסורת החינוכית הנוצרית, אך הגיעו למסקנות שונות למדי. בעוד שאחת גרסה חזרה לגרמניה כמו-ביסמארקית נוסח המאה ה-‏19, נעו האחרים על הציר הלא-שמרני שבין הליבראליזם לסוציאליזם.

במקביל לקבוצת הקושרים שהתבססה בצמרת הצבא צצו באופן אוטונומי קבוצות נוספות בגרמניה. קבוצה אחת הייתה ''השושנה הלבנה'', מחתרת סטודנטים שפעלה באוניברסיטת מינכן והפיצה משם כרוזי צעמולה ברחבי גרמניה כולה. קבוצה משפיעה יותר הייתה חוג קרייזאו, חבר אצילים ומשכילים שהתכנסו סביב הרוזן הלמוט ג'יימס פון מולטקה ונהגה לקיים רבים ממפגשיה באחוזתו. מולטקה עצמו היה, כפי שמתאר אורבך, ''רחוק כמזרח ממערב מתדמית היונקר צר האופקים וקשה העורף, או בעל האדמות האכזר והחמדן''. אליו הצטרפו הרוזן פטר יורק פון וורטנבורג, הרוזן פריץ פון דר שולנבורג – וגם פעילים סוציאליסטיים כמו יוליוס לבר וקרלו מירנדורף. חבורה זו ניסתה לגשר בין הפערים האידיאולוגיים שבין מרכיביה באמצעות תוכנית מדינית עתידית ייחודית. חוג קרייזאו שאף להקים מדינה פדרלית שלאזרחיה תהיה השפעה רבה על ניהול קהילותיהם, זכות בחירה מלאה, ראש ממשלה בעל סמכויות רחבות וחקיקה מתקדמת שתוקיע את הגזענות, תפצה את היהודים ותשיב להם את הרכוש שנגזל מהם. המדיניות הכלכלית תהיה בעלת גוון שמאלי ותעודד יוזמה פרטית, שיתוף פעולה עם האיגודים המקצועיים וניהול של התשתיות העיקריות על ידי המדינה. הנצרות תהיה תשתית הינה והחינוך, אך יהיה בה שוויון אזרחי מלא לבני דתות אחרות. מדיניות החוץ תשאף לשלב את גרמניה במסגרת על-לאומית חדשה שתיקרא ''ארצות הברית של אירופה'', כלומר ישות המזכירה מאוד את האיחוד האירופי בן זמננו. הנאצים יועמדו למשפט בני בית דין בינלאומי.

כל אלה היו תוכניות נאות למדי, אך יישומן היה מונה בחיסולו של הפיהרר ובהשתלטות יעילה על מוקדי הכוח של הרייך השלישי. כמה וכמה ניסיונות מרתקים נעשו כדי לחסל את היטלר. הגנרל הנינג פון טרסקו, דמות מפתח במערך הקושרים הצבאי, עשה מאמץ עצום לקדם תוכנית שכזו. רעיון אחד היה לחסל את היטלר באמצעות ירי המוני של פרשים במהלך ארוחה או דיון צבאי בהם ישתתף. כמה קצינים שהיו שותפים לרעיון ההפיכה – רודולף פון גרסדורף, אקסל פון דם בושה , אברהארד ברייטנבוך ואוולד היינריך פון קלייסט – הסכימו בזה אחר זה לצאת להתנקשויות שלא היו אלא פעולות התאבדות מתוכננות. בהזדמנות אחרת שתל שלברנדורף מטעני נפץ בבקבוקי ליקר יקרים וביקש מקצין שהכיר, ושהגיע לחזית במטוס שנשא עליו גם את היטלר, להעביר בטיסת החוזרת את הבקבוקים לקצין אחד בברלין. שלברנדורף כיוון את המרעום לכך שיתפוצץ כחצי שעה לאחר ההמראה. אלא שזה, משום מה, לא פעול. היטלר ניצל.

מקום של כבוד בניסיונות ההתנקשות הללו שמור לזה שאותו יזם וביצע גיאורג אלזר, נגר עני משוואביה שלא היה קשור לאף אחת מהקבוצות הללו. אלזר היה בעל תודעה פועלית והבין מייד כי מדיניות החוץ התוקפנית של היטלר בחבל הסודטים תביא בהכרח לפרוץ מלחמה עולמית ולגיוס נרחב ושכול בלתי מבוקר דווקא בקרב המאסות העניות של האומה. הוא החליט להתנקש בעצמו בהיטלר כדי למנוע את האסון הזה. בנצלו את כישוריו המכאניים הבלתי-שכיחים, הרכיב אלזר פצצה מסובכת שאותה תיכנן להפעיל באותו מרתף בירה במינכן בו ביצע היטלר את הפוטש הכושל שלו ב-‏1923. מאז עליית הנאצים לשלטון התקיים שם מדי שנה טקס לזכר אותו אירוע בהשתתפת צמרת המפלגה ובכירי המשטר. אלזר ביצע את הניסיון שלו בנובמבר 1939, כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, על אף שתיכנן את ההתנקשות עוד זמן רב קודם לכן. הוא איתר עמוד רחב באמצע אותו אולם והחליט לחצוב בתוכו ולהטמין בו את הפצצה. הוא ביצע את מלאכתו בלא הפרעה במשך לילות שלמים, כאשר איכשהו עלה בידיו לחמוק החוצה לפנות בוקר. ביום הגורלי כיוון אלזר את המרעום לכך שיפעל כשלושים דקות לאחר תחילת נאומו של הפיהרר. היטלר היה ידוע בחיבתו לנאומים ארכניים וחצי שעה הייתה הנחה סבירה. הרעיון היה שהתמוטטות העמוד תביא לריסוק גג האולם ולמותו המיידי של היטלר. אלא שזה האחרון, כבמעשה שטן, סיים את נאומו דקות ספורות לפני מועד הפיצוץ. הוא אף לא טרח להישאר במקום ולפטפט עם מעריציו, כפי שנהג לעשות כמעט תמיד. כמה דקות לאחר שיצא מהמרתף הפעיל מנגנון ההשהיה את המרעום. העמוד של אלזר התרסק ודוכן הנואמים שעליו עמד היטלר שמונה דקות קודם לכן נקבר מתחת לשני טונות של הריסות.

מזלו של הפיהרר שיחק לו פעמים רבות, אבל המפורסמת שבכולן קשורה בניסיון ההתנקשות שביצע הרוזן קלאוס פון שטאופנברג ביולי 1944. אורבך מתאר את הניסיון המפרסם ההוא צעד אחר צעד, כשהוא מקדיש תשומת לב לכל רגע ולכל שלב. כאשר קוראים את התיאור הזה מבינים יותר ויותר את הניגוד התהומי ששרר בין הצלחת הקושרים להתקרב להיטלר עד כדי כמעט חיסולו המוחלט ובין שרשרת הטעויות הקולוסאלית שאיפיינה את המבצע הזה. וטעויות היו לכל האורך. למרות ששטאופנברג ועוזרו, ורנר פון הפטן, החדירו אל הבסיס בו שהה היטלר שתי פצצות, נטל עימו שטאופנברג לחדר הישיבות רק אחת מהן. כשהגיע שטאופנברג לברלין הוא סירב להאמין לידיעות על כך שהיטלר ניצל ממוות. בינו לבין חבריו הקושרים שרר בלבול מתמיד כתוצאה מידיעות הסותרות. הפקודות לצאת להתקוממות ולשגר כוחות צבא לתפוס את עמדות המפתח ברייך הועברו כמסמך ''סודי ביותר'', מה שעיכב את הגעתן ליעדן בשעות יקרות. הצלחות משמעותיות נחלו הקושרים רק בפראג, בווינה ובפאריס, אך אלה התמוטטו כמגדל קלפים בהגיע הבשורה על כישלון המרד בברלין.

חלק נרחב בספר מוקדש לתיאור הנסיבות שהביאו את הקושרים לתמוך בהתקוממות גלויה. אורבך עורך דיון ממצה בסוגיה זו. לטעמו, לפחות, ניתן לגלות שני מניעים עיקריים שהפכו אותם ממתנגדים לקושרים, כלומר מגיבוש עמדה אידיאולוגית להחלטה לצאת לפעולה של ממש: השאיפה להציל את גרמניה מחורבן והרצון להפסיק את השאה ואת מעשי הרצח בארצות הכבושות. אשר לנימוק האחרון, לדברי אורבך חלק מהקושרים סלדו מהיטלר כבר מלכתחילה. אחרים הגיעו למסקנה שיש להביא לחיסולו לאחר שהיו עדים לטבח המוני שביצעו חיילים גרמניים באלפי בני אדם חפים מפשע, לרבות יהודים. ''רוב הכובשים פעלו, ככל הנראה, מתוך שילוב מורכב של שניהם'', סיכם.

פרק מיוחד ב''ואלקירי'' מוקדש להצלתם של יהודים על ידי ראשי תנועת ההתנגדות, כשהבכיר שבהם הוא כנראה האדמירל וילהלם קנאריס, ראש האבווהר. קנאריס היה אחראי למבצע U-7, שבמהלכו מולטו 14 יהודים ונרדפים לשווייץ. קנאריס גם אישר את מבצע אקווילר, שבמהלכו הצליחו כמה מפקודיו להגניב כמעט 400 יהודים מהולנד למדינות בטוחות יחסית באמצעות הסוואתם כמיועדים למשימות ריגול ומודיעין. בפיקוחו הצילו אנשי האבווהר את הרב יוסף יצחק שניאורסון מוורשה הכבושה לריגה שבלטביה ומשם לארה''ב - ובבלי דעת חילצו בכך את חסידות חב''ד ממשבר מנהיגות קשה. לאחרונה אף הציעו אנשי חב''ד להעניק לקנאריס את התואר ''חסיד אומות העולם''. חוות הדעת שצירפו לבקשתם הייתה חתומה על ידי ההיסטוריון דני אורבך, מחברו של ''ואלקירי''.









ספרו של אורבך, הכתוב בסגנון ריאליסטי מאוד, מעורר כמה וכמה בעיות. הבעיה הראשונה היא הנחת זכוכית המגדלת של התיאור ההיסטורי על קבוצה של אנשי צבא ואינטלקטואלים שהיוו מיעוט מבוטל בדעת הקהל של הרייך. קבוצות אלה, שנהנו מהשפעה מסוימת בתוך האליטות שבחוגיהן פעלו, לא הצליחו להרחיב את השפעתן ולהפוך אותה לנחלתן של שכבות רחבות בחברה הגרמנית. זו גם הייתה הסיבה שהקושרים נזקקו להפיכה צבאית כדי לשנות את סדרי השלטון. מעבר לעובדה שרבים בהם גודלו על ברכי דוקטרינות הרואות בצבא את מאחז הכוח העיקרי שעליו מתבסס המשטר, לא היה להם כמעט מגע יומיומי עם הפועלים, האיכרים ואנשי המעמד הבינוני. אפילו התעשיינים ובעלי ההון לא מוזכרים כשותפים לתוכניות ההפיכה. אם נאייר את פעילותם של החוגים הללו ודאי נסיים עם ציור המראה חברה גדולה ובה פועלים כמה איים קטנים המרוחקים זה מזה. פעילותם לא הצליחה להוציא המונים לרחובות, לא חוללה הסתערויות עממיות על משרדי ממשלה ולא שינעה מאסות להתמודדות עם כוחות צבא ומשטרה. הם היו ונותרו חוגים מצומצמים ומבודדים בלב האליטה הגרמנית. נאמר זאת כך: גם לו היו מצליחים אוסטר, פון טרסקו, שטאופנברג והאחרים להביא לחיסולו של היטלר, ספק אם היה בכך כדי להעביר את גרמניה ממשטר נאצי למשטר אנטי-נאצי. רמת התמיכה בהיטלר בצבא, במימסד ובקרב ההמונים הייתה בלתי מבוטלת וללא ספק הייתה גבוהה משמעותית מזו שנתינה לעמדות הקושרים. לפיכך, התיאור המהודק והמפורט כל כך של פעילות זו עלול להתפרש, דיספרופורציונית, כבעל משקל סגולי גבוה בהרבה מכפי ש של משקלה הסגולי. הגרמנים של העתיד יסתמכו עליו כגיבוי לטענה שעמם לא הלך להשמדת עמים אירופית בעיניים עצומות וללא קול מחאה או ניסיון לשנות את המציאות.

אורבך עצמו דן בכך כאשר הוא מקדיש חלק מדברי הסיכום שלו להיסטוריוגרפיה של ההתנגדות להיטלר ולעיצוב הזיכרון הגרמני והבינלאומי בהקשר זה. הוא מראה כי המוסדות הקיימים של גרמניה הטמיעו בהדרגה את ההיסטוריה הזו אל תוכם. בתחילה קיבל הזיכרון הגרמני אל תוכו את הסטודנטים מארגון ''השושנה הלבנה'', אך לאט לאט למד להעריך גם את קבוצת הקושרים מהצבא ומשירותי הביטחון האחרים. לא נותר אלא לקוות שהתנגדות זו לא תפורש בעתיד על ידי אזרחי גרמניה כאליבי קולקטיבי לשתיקת הרוב אלא כסמל לגאווה שאינו מכפר על העבר אבל הופך אותו למעט יותר נסבל.

בעיה נוספת היא בכך שהספר אינו נובר במקורות חדשים אלא מהווה מעין סיכום ממצה של הספרות המחקרית הקיימת בתחום אותו הגדיר לעצמו. למעשה, כמעט כל הפרשיות המתוארות בספר פורסמו לפני זמן רב, לרבות המקורות עליהן מסתמכים אותם פרסומים. מי שקרא חומרים אחרים על ההתנגדות הגרמנית לנאציזם בתקופת הרייך לא ימצא כאן חידושים רבים.

ולמרות כל אלה, מדובר בפרסום חשוב. הספר כתוב באופן בהיר וסוחף. שקעתי בו שעות ארוכות ומצאתי את עצמי מרותק לתיאורים שהובאו בו ולהתפתחות הממגנטת של תוכניות ההתנקשות השונות. עיקר חשיבותו בכך שהוא ממלא חלל אינפורמטיבי מאותו סוג שהוזכר בתחילת המאמר, כזה הקיים ממילא בתודעה הקולקטיבית של הישראלים בכל הנוגע למורכבותה של גרמניה בכלל ובתקופה מזוויעה זו בפרט. אורבך מפרט היטב לא רק את מערך האליטות ואת הפעילות שהתבצעה בכל אחת מהן אלא גם מנסה למצוא את הקשרים הרופפים שהתקיימו ביניהן ולעמוד על היחסים האישיים בין מרכיביהן. כך הוא הופך את הסיפור לאנושי יותר. העובדה שהוא ממקד כל העת את פעילות האליטות הללו בהפלת המשטר הקיים ובהקמת אלטרנטיבה שלטונית מסייעת להבין את הדינאמיקה שאפיינה אותן. לעתים הוא אפילו נכנס לצד היצרי שלהן (למשל, כאשר הוא מתאר כיצד שטאופנברג מזלזל בגיזביוס, על אף שזה האחרון היה מראשי הקושרים זמן רב לפני ששטאופנברג הפך לאנטי-נאצי).

מי שמחפש מחקר שיהפוך את התיאוריות ההיסטוריוגרפיות הקיימות על ראשן, לא ימצא זאת ב''ואלקירי''. אבל דומה כי גם אין בכך צורך, שכן לא כל ספר היסטוריה אמור לחולל מהפכה כזו וחלק מהטובים ביותר שקראתי עוסקים בתיאור מפורט המסכם דברים שנכתבו קודם לכן באופן יעיל יותר. לעומת זאת, מי שרוצה לקבל מושג מקיף על כיסי ההתנגדות להיטלר בגרמניה הנאצית גופא מקבל כאן ספר טוב מאוד, זורם, בהיר ושוטף. הרבה זמן לא קראתי היסטוריה מרתקת כל כך כפי שמתאר אותה דני אורבך. וגם זה חשוב. אפילו חשוב מאוד.










דני אורבך, ואלקירי: ההתנגדות הגרמנית להיטלר. עורך: מיקי גרינפלד. הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד. תל אביב, 2009.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ספר מרתק   אסתי   יום ד', 12/08/2009 שעה 10:03   [הצג]
(ללא כותרת)   ניצן   יום ד', 12/08/2009 שעה 11:46   [הצג]   [4 תגובות]
יותר נסיונות ידועים   עדו   יום ד', 12/08/2009 שעה 16:29   [הצג]
הסיכוי לתפוס את השלטון במקרה שהיטלר היה נהרג   TIBERIVS GRACCVS   שבת, 15/08/2009 שעה 9:45   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©