היכל התהילה הספורטיבי שלי/ אמיר ליברמן
יום ה', 30/07/2009 שעה 14:58
ספורט הוא המיקרוקוסמוס של החיים. יש בו את כל קשת האמוציות - תקווה ואכזבה, אופוריה וחרדה, אושר ותוגה, מאמץ והפתעה - אבל הרצון להשיג את האחר או לקבוע תוצאה איכותית מביאים לכך שתחושות אלה מקצינות עוד יותר. חלק מרגעי הספורט שלהם אנו עדים ייצרבו בזכרוננו לכל ימי חיינו. ידעני ספורט מדופלמים, כאלה שמדקלמים עובדות אזוטריות וסטטיסטיקות נשכחות מתוך שינה, מודעים עוד יותר לאפקט הממגנט שיש לספורט, משום שהם חיים כל רגע בדראמה שהוא מספק, גם את הם עושיםם זאת מהכורסא שבסלון. אמיר ליברמן, פרשן הספורט של ''אפלטון'' (הבדיחה הקבועה בינינו היא שהוא זוכר את התוצאות המדויקות של אליפות טנזניה בגולות לנכים משנת 1928), מפרסם כאן מאמר אורח בו הוא מספר על היכל התהילה הפרטי שלו. 25 דמויות, קבוצות, אירועים וסתם רגעים שנחקקו בזכרונו ולא יוצאים משם.









מי מכיר את היכל התהילה של אמיר? אם הייתי צריך לדרג את הספורטאים הגדולים מכולם בכל הזמנים, סביר להניח ששמות נוספים היו נכנסים. היו לי מספר כללים מנחים. השתדלתי לבחור בספורטאים ש''נגעו'' בי באופן אישי ולא בכאלו שרק שמעתי עליה, כמו פאבו נורמי האתלט הפיני הגדול של שנות העשרים, או בייב דידריקסון, אתלטית ושחקנית גולף שנפטרה בגיל צעיר ועדיין נחשבת לאחת הספורטאיות הגדולות של המאה העשרים). בויכוח מי עדיף – פלה או מראדונה, אני מעדיף את פושקש ודי-סטפאנו. מייקל ג'ורדן? אני מעדיף את בירד ומג'יק. הבחירה שלי כוללת 20 ספורטאים בודדים וחמש קבוצות.

הדרך שבה הם תפסו אותי משתנה – תנועה קטנה ביד, חיוך, הקרבה עצמית, וינריות, סיבות רפואיות. חלקם הכירו לי ענפי ספורט חדשים וחלקם הביאו את אותם ענפים לשיאים.










ברבור גבוה ואלגנטי. סווטלנה בוגינסקאיה (מקור תמונה 1).

1. סווטלנה בוגינסקאיה – מתעמלת מבלארוס. ילידת שנת 1973. כונתה ''הברבור מבלארוס''. מתעמלת גבוהה ואלגנטית. המתעמלת האהובה עלי ביותר בכל הזמנים. ניצרבה אצלי בתודעה בגלל שני תרגילי קרקע – האחד בשנת 1988 והשני הוא תרגיל ''הגיטרה'' שהקנה לה את אליפות העולם בשנת 1989. בגיל 13 הוכתרה לאלופת אירופה לנוער ובגיל 14 זכתה בארד באליפות העולם לבוגרות על הקורה, בצוותא עם חברה נוספת להיכל התהילה שלי – אקטרינה סאבו. בסיאול 1988 סיימה שלישית בקרב-רב והוכתרה בתור אלופה אולימפית בקפיצות. בשנת 1989 עלתה מדרגה והוכתרה בתור אלופת עולם ואלופת אירופה בקרב-רב. בשנת 1990, הפכה למתעמלת השלישית בכל הזמנים לזכות בכל חמש מדליות הזהב האפשריות באליפות אירופה. בשנת 1991, נסעה לאליפות העולם שהתקיימה בארצות הברית. היריבה הראשית שלה הייתה קים זמסקל וכמו שקורה בתחרויות התעמלות שמתקיימות בארצות הברית – המארחות זוכות. (מרי-לו רטון ב-‏1984, נבחרת הנשים ב-‏1996). השתיים נפגשו גם בגמר האולימפי ב-‏1992. זמסקל אכזבה ובוגינסקאיה עלתה לתרגיל האחרון שלה. כשסיימה, זמסקל מחאה לה כפיים; היא ידעה כי בוגינסקאיה עשתה זה עתה בדיוק מה שצריך כדי להיות אלופת הקרב-רב. אבל מה? השופטים נתנו לבוגינסקאיה ציון נמוך (יחסית) והורידו אותה למקום החמישי. סווטלנה פרשה - וחזרה לאחר שלוש שנים. בשנת 1996 סיימה שנייה באליפות אירופה בקרב-רב. לאחר האולימפיאדה השלישית שלה פרשה - והפעם באופן סופי.

2. אקטרינה סאבו – מתעמלת רומניה. הוכתרה שלוש פעמים ברציפות בתור אלופת אירופה לנוער בקרב-רב בתחילת שנות השמונים. ב-‏1983 זכתה במדלית ארד בקרב-רב באליפות העולם, תוך שהיא זוכה גם בזהב קרקע ובכסף במקבילים ובקפיצות. ההתמחות בתרגילי קרקע זיכתה אותה גם בזהב באליפות אירופה, תוך שהיא משחזרת גם את הארד בקרב-רב מאליפות העולם. בשנת 1984 הייתה סאבו המתעמלת הבולטת במשחקים האולימפיים, אותם סיימה עם ארבע מדליות מזהב ואחת מכסף. אבל את הזהב החשוב והנכסף מכולם, בקרב-רב, השופטים פשוט שדדו ממנה והעניקו אותו למרי-לו רטון האמריקאית, בהפרש של חמש מאיות הנקודה. בתרגיל האחרון של רטון, היא יצאה מהמזרן, מה שהיה מוריד לה עשירית מהציון ומעביר את הזהב לסאבו. אבל השופטת שהייתה אמורה להרים את הדגל ולסמן שרטון יצאה החוצה, שמרה על זכות השתיקה - וכך סאבו החמיצה הזדמנות נדירה לסיים עם חמש מדליות זהב באותה אולימפיאדה. ב-‏1987 הייתה סאבו שותפה לזהב קבוצתי שבה זכתה מולדתה רומניה באליפות העולם בהתעמלות, כשהיא משאירה מאחור את ברית המועצות החזקה.

3. קרי סטראג – מתעמלת אמריקנית. סטראג הייתה מתעמלת לא רעה ברמה האישית: היא דורגה פעמיים בין שבע הראשונות באליפות העולם בקרב-רב. אבל דמותה הצנומה תיזכר לעד בגלל אולימפיאדת אטלנטה 1996. בגמר התחרות הקבוצתית התמודדו ארצות הברית ורוסיה ראש בראש. אנחנו במכשיר הרביעי והאחרון. דומיניק מוצ'יאנו (שלמרות שמה ייצגה את ארה''ב) נפלה פעמיים וקיבלה ציון של 9.2. סטראג הייתה הקופצת האחרונה. כל הציונים נחשבו בשקלול התוצאה, למעט של המתעמלת שהשיגה את הציון הנמוך ביותר. לכל מתעמלת היו שתי קפיצות והתוצאה הטובה מבין השתיים נחשבה. סטראג קפצה, נפלה, קיבלה ציון של 9.162 ובתור ''בונוס'' גם נקעה את הקרסול. מה עושים? שדר הטלוויזיה הודיע שהיא צריכה 9.493 כדי להבטיח את הזהב. מאמנה, בלה קארולי, חשב שהיא צריכה 9.6. ''המאמן, האם אני צריכה לקפוץ?'' שאלה סטראג. אני לא ספורטאי, אבל היה לי העונג לנקוע את הקרסול. במשך שלושה ימים לא יכולתי לדרוך על כף הרגל. אבל קארולי כלל לא היסס. התשובה שסטראג קיבלה הייתה ''כן''. סטראג קפצה, נחתה על רגל אחת, הרימה את שתי הידיים למעלה, הסתובבה לכיוון השופטים והתמוטטה על המזרן, מתפתלת מכאבים. הציון שהשיגה היה 9.712 וארה''ב זכתה בזהב. בכך נגמרה הקריירה המקצוענית שלה. אבל כאן לא הסתיים הסיפור. החלק העצוב באמת בו היה שסטראג בכלל לא הייתה צריכה לקפוץ פעם נוספת. הרוסיות בכל מקרה לא יכלו לעקוף את האמריקניות. מהרגע שהתקבל הציון על הקפיצה הראשונה ועד ליציאה לדרך לקפיצה השנייה, היו שלושים שניות בלבד ובפרק זמן זה, היה אז בלתי אפשרי לדעת בוודאות האם היא צריכה לקפוץ וכמה היא צריכה לקבל. חבל על הרגל ועל קטיעת הקריירה שלה.

4. ג'יין טורוויל וכריסטופר דין - מחליקים על הקרח מבריטניה. אולימפיאדת החורף בסראייבו 1984, הייתה הראשונה בה גיליתי את ספורט החורף ואיזו דרך נפלאה הייתה להתחיל עם טורוויל ודין. השניים כבר היו אלופי עולם ואלופי אירופה, אבל כאן הם הגיעו לשיאם. השניים ביצעו את הבולרו של רוול. המושג ''שירה בתנועה'', פשוט הומצא על הריקוד הזה. השניים קיבלו סט ציונים מושלם של 6.0 על הביצוע - הפעם הראשונה בהיסטוריה של ההחלקה על הקח שדבר כזה בכלל קרה. השניים פרשו, אבל לאחר עשר שנים החליטו שהחיים משעממים ללא ההחלקה וחזרו להופיע. הגמר האולימפי ב-‏1994 היה גמר מדהים. הזוג שאהבתי באותה תקופה, אוסובה וזולין, נגד הזוג האהוב עלי בכל הזמנים, טורוויל ודין. אף אחד לא הבין מה הלך שם בניקוד, אבל הפעם טורוויל ודין זכו בארד. כן, עשר שנים אחרי.

5. נבחרת יוגוסלביה בכדורסל, 1989 - בגמר אליפות אירופה בכדורסל בשנת 1989, נפגשו אלופת אירופה יוצאת, נבחרת יוון עם גאליס, ינאקיס וחברים, עם המארחת נבחרת יוגוסלביה. הייתה זו נבחרת החלומות האירופית – כולם היו צעירים, יפים וחיים. הגבוהים בחמישייה כללו את דינו ראדג'ה (בן 22), ולאדה דיבאץ' (בן 21) וזארקו פאספלי (בן 23), כאשר מהספסל עלה צעיר בן 22 בשם טוני קוקוץ'. בין הגארדים של אותה נבחרת כיכב השחקן האירופאי הגדול מכולם, דראז'ן פטרוביץ' (בן 25). דנילוביץ' בן ה-‏19 עלה גם הוא מהספסל ודושאן איבקוביץ' עמד מאחורי הקווים. התוצאה בסיום, 77-98, לא מספרת את מה שקרה. המארחים שטפו את המגרש והציגו מהלכים יפים, שוטפים, בזה אחר זה. בשלב מסוים, יוגוסלביה הוליכה ב-‏35 הפרש. הנבחרת הייתה מכונה התקפית משומנת להפליא. גם יוגופלסטיקה ספליט, אלופת יוגוסלביה ואירופה באותה תקופה (והקבוצה שבה כיכבו חלק גדול משחקני הנבחרת) שיחקה מדהים, אבל קלעה הרבה פחות נקודות.

6. בוסטון סלטיקס, 1986 - קבוצת הכדורסל האולטימטיבית. הקו הקדמי שלה היה הטוב בהיסטוריה וכל חבריו - רוברט פאריש, קווין מקהייל ולארי בירד - נכנסו להיכל התהילה. הרכז דניס ג'ונסון, קלע מעל ל-‏3,000 נקודות במשחקי הפלייאוף בקרייה שלו והיה MVP בפלייאוף האליפות שבה זכתה סיאטל, קבוצתו הקודמת. השחקן השישי של אותה שנה, ביל וולטון, חבר גם הוא בהיכל התהילה. הקבוצה סיימה את העונה עם מאזן ביתי מדהים של 1:40. הכול זוכרים ששיא הנקודות למשחק בפלייאוף – 63 של מייקל ג'ורדן, הושג במשחק נגד בוסטון באותה שנה. מה שלא זוכרים, זאת העובדה שמי שניצחה בסופו של דבר את המשחק הייתה בוסטון. שיקאגו שסיימה עונה אחת עם מאזן של 10:72, אולי ניצחה יותר משחקים, אבל היא הייתה קבוצה של שני סופרסטארים ושחקנים משלימים (ג'ון פאקסון, סטיב קר...). בוסטון של 86, הייתה סופר-גרופ.

שירה בתנועה. ג'יין טורוויל וכריסטופר דין (מקור תמונה 2).

7. נבחרת ברית המועצות בכדורעף נשים, 1988 – כדורעף היה אחד הענפים שזכינו לראות בדיוק פעם בארבע שנים, כלומר במשחקים האולימפיים. משחק גמר הנשים של משחקי סיאול, הפגיש את נבחרת פרו המפתיעה, מול נבחרת ברית המועצות עם סידורנקו וסמירנובה והמאמן ניקולאי קרפול, האיש בעל המבט המפחיד ביותר שראיתי. כשהוא התעצבן יצא לו עשן מהאוזניים. היה זה משחק שהתעלה לרמת הגנה אדירה. שתי הקבוצות הצילו פעם אחר פעם כדורים אבודים. המשחק נפתח בשליטה פרואנית. הבחורות מהאנדים עלו ליתרון 0:2 במערכות ו-‏6:12 במערכה השלישית – שלושה כדורים בלבד מהתואר. ואז החל הקאמבק. הסובייטיות ניצחו 13:15 בשלישית וזכו גם במערכה הרביעית. במערכה החמישית והמכרעת, הפרואניות השיגו ארבע נקודות משחק ובכל אחת מהן, הצליחו הסובייטיות להינצל. הן ניצחו 15:17 במערכה ו-‏2:3 במשחק כולו.

8. אנדרה אגאסי – טניסאי אמריקני. אחד הטניסאים היחידים שזכה בכל ארבעת טורניר הגראנד סלאם. זכה ארבע פעמים באליפות אוסטרליה ובשמונה תארי סלאם בסך הכול. דורג מספר אחד בעולם בסוף 1999 ו-‏16 שנים בין עשרת הטניסאים הטובים ביותר. הוביל את ארה''ב לזכייה בשני גביעי דייויס. נחשב למחזיר מכות ההגשה הטוב בהיסטוריה. אם היה רציני יותר בתחילת דרכו (היה יותר נער שעשועים ופחות ספורטאי), היו לו הרבה יותר תוארי סלאם. שבה את ליבי כשהייתי בן 18, במשחק ראווה מול איוואן לנדל, שהיה אז בשיאו. אגאסי נתן הצגה, למרות שהפסיד. גם אשתו נמצאת בהיכל הפרטי שלי.

9. לאנס ארמסטרונג – רוכב אופניים מארה''ב. נכנס להיכל שלי בזכות שני מבצעים שונים בתכלית. האחד, זכייה של שבע שנים ברציפות בטור דה פראנס, מרוץ הנמשך שלושה שבועות. אבל גם אם היה זוכה פעם אחת בלבד, עדיין היה נכנס להיכל, בגלל הנס הרפואי שקרה לו. לאנס חלה בסרטן האשכים ובשלב מסוים השאלה הייתה האם הוא ינצח את המחלה או לא. לאנס ניצח את המחלה וכשחזר להתחרות, הכול נראה אחרת – מי שהתמודד עם הסרטן וניצח, מה זה בשבילו לרכב מהר על אופניים? הקרן שייסד אספה, ועדיין אוספת, מיליוני דולרים לטיפול בחולי סרטן. לאחר שלוש שנות פרישה חזר וניסה לנצח שוב בטור, אבל הגיע שלישי כשהוא מפנה את המקום הגבוה בפודיום לחברו לקבוצה, אלברטו קונטאדור. אבל גם כשלא ניצח בטור הזה – הוא הגדול מכולם.

10. לארי בירד - כדורסל אמריקני. סיפורו של נער מעיירה קטנה, שהפך לכדורסלן הגדול בהיסטוריה. הוליך את מכללת אינדיאנה סטייט לגמר המכללות. נבחר בדראפט על ידי בוסטון, במהלך מבריק – שנה לפני שסיים את המכללה. הווינר האולטימטיבי – אינספור סלי ניצחון, שלשות מדהימות, דיוק מופלא מקו העונשין (אוהדי היריבות נופפו מולו בפוסטרים של בחורות בביקיני, זה לא עזר להם). הוליך את בוסטון לשלוש אליפויות והיריבות שלו עם מג'יק ג'ונסון סיפקה עניין לליגה במשך עשור והפכה אותה מליגה לא מוכרת, לליגה הטובה ביותר בעולם. שילוב נדיר של סקורר (שחקן הקולע מספר נקודות גדול במשחק, כמו אלן אייברסון) עם שוּטר (שחקן שקולע באחוזים גבוהים, אבל לא בהכרח מספר נקודות גבוה, כמו ג'ון פקסון). בעונתו הראשונה בתור מאמן, נבחר למאמן השנה.

11. ג'ניפר קפריאטי – טניסאית אמריקנית. ראיתי אותה לראשונה כשהייתה בת 14, כאשר הפכה אז הייתה הטניסאית הצעירה ביותר דהעפילה אי-פעם לחצי גמר גרנד סלאם. בגיל 16 כבר הדהימה את שטפי גראף הגדולה בגמר האולימפי. העלייה המהירה לצמרת, גבתה ממנה מחיר אישי כבד. תמונות לא מחמיאות, האשמות כאלו ואחרות ונדמה היה שנעלמה מחיינו לנצח. ואז עשתה קאמבק: בשנים 2001-2002 זכתה בשלושה טורניר גראנד סלאם ואף דורגה במקום הראשון בעולם.

12. נדיה קומאנץ' – מתעמלת רומניה. מעולם לא השפיעה ילדה בת 14 על רבים כל כך. התגלתה לעולם במשחקי מונטריאול, כאשר הייתה למתעמלת הראשונה בהיסטוריה שזכתה בציון המושלם 10 - והיא עשתה זאת שבע פעמים במלך המשחקים. כמעט כל הבנות שהכרתי רצו תספורת ''כמו של נאדיה'' (זנב סוס) ואינספור ילדות בעולם הפכו למתעמלות בהשראתה. אגב, התרגיל הזכור ביותר שלה, תרגיל הקרקע, עם כף היד שירדה למטה בסיום, הקנה לה את מדליית הארד בלבד. אגב, נוסף – היא מעולם לא חייכה בתחרויות. “בשבילי זאת הייתה עבודה. עשיתי אותה שוב ושוב ושוב. האם כשאתם עושים משהו בעבודה שלכם כל כך הרבה פעמים, אתם מחייכים? גם אני לא'', הסבירה שנים לאחר מכן.

13. גייל דיוורס – אתלטית אמריקנית. התחברתי אליה בשל בעיה רפואית משותפת, מחלת גרייבס (Graves Disease) הפוגעת בבלוטת התריס. מחלה זו כמעט וגרמה לכריתת שתי רגליה של דיוורס בשנת 1990. דיוורס התאוששה באופן פלאי וכעבור שנתיים בלבד, הוכתרה כאישה המהירה בתבל כשהייתה לאלופת ה-‏100 מטר באולימפיאדת ברצלונה, תואר עליו הגנה ב- 1996. על אף שדיוורס הייתה רצת משוכות מצטיינת, לא עלה בידה לזכות בזהב אולימפי במקצוע זה. לעומת זאת, היא הוכתרה שלוש פעמים בתור אלופת העולם ב-‏100 מטר משוכות בשנות התשעים. היא מחזיקה בשיא האמריקני באולם ב-‏60 מטר (6.95 שניות) ובשיא האמריקני ב-‏100 מטר משוכות (12.33 שניות).

במקום קטיעה כפולה - זהב כפול. גייל דיוורס (מקור תמונה 3).

14. ג'ון אלווי – שחקן פוטבול אמריקני. נבחר ראשון בדראפט של 1983. התוודעתי לפוטבול בזכות שירותי הצבאי והעובדה שערוץ המזרח התיכון, שנקלט אז רק בצפון הארץ, שידר משחקי פוטבול. המשחק הראשון שראיתי היה של דנוור ומאז אהדתי אותם. אלווי היה מאסטר של מהלכי ניצחון ברבע האחרון. כבר באותה שנה, אלווי הצעיד את דנוור לסופרבול. דנוור נוצחה בסופרבול שלוש פעמים בארבע שנים ואז הקבוצה נחלשה. בפאלו החליפה אותה בעמדת הלוזרית עם 4 הפסדים רצופים בסופרבול. בשנת 1997, הוליך אלווי – אז כבר בן 37 - את דנוור לגמר נוסף. היריבה הפעם הייתה האלופה גרין ביי, שנחשבה כפייבוריטית ברורה. המשחק היה צמוד. באחת ההתקפות של דנוור, תיכנן המאמן שלה מהלך שהיה מבוסס על ניתוח פעולתה הצפויה של הגנת גרין ביי. כשהחלו הברונקוס במהלך, התברר שהגנת היריב זזה לכיוונים בלתי-מתוכננים והשחקנים שאליהם העדיף אלווי למסור היו חסומים. אלווי נותר פנוי עם הכדור. הוא הלך קדימה, אבל מאחר ולא יכול היה לעבור דרך הקרקע, פשוט זינק באוויר וקפץ מעל המגנים, בתנועה שהזכירה לי פרופלור של מסוק (''וואו! המהלך הזה הראה לנו כמה הוא רוצה לנצח'', אמר על כך אחד מחבריו לקבוצה). המהלך הזה שלח את טרל דיוויס לטאץ'-דאון. דנוור זכתה באליפות היסטורית. שנה לאחר מכן, בגמר של 1998, הייתה כבר דנוור הפייבוריטית לנצח – ושוב לא איכזבה. אלווי נבחר ל-MVP של המשחק.

15. ג'ורג' פורמן – מתאגרף אמריקני. לבטח אחד המשעשעים ביותר ברשימה זו. התחיל את הקריירה בשנת 1968, כאשר זכה בזהב האולימפי במשקל כבד. לאחר מכן הפך למקצוען ובינואר 1973 הביס את ג'ו פרייזר בנוק-אאוט בסיבוב השני והפך לאלוף העולם במשקל כבד. הוא החזיק בתואר שנתיים, עד שהפסיד אותו למוחמד עלי, בקרב מתוקשר ומעורר סקרנות שהתקיים בקינשאסה בירת קונגו ונודע בשם ''הרעם בג'ונגל'' (Rumble in the Jungle) . כעבור שנתיים הפסיד למתאגרף עם שם של זמר קאנטרי ופרש. לטענתו, אלוהים נגלה עליו וציווה עליו להיות...כומר. פורמן מילא אחר מצוות האל, הפך לכומר וניהל במשך עשר שנים כנסיה משלו בעיר יוסטון. לאחר עשור, נגלה אליו אלוהים פעם נוספת - והפעם הורה לו לשוב לזירה. ביג ג'ורג' החליט לעשות את זה בדרכו שלו. ודרך זו הייתה ההיפך מכל מה שסימל גישה מקצוענית. הוא לא רץ בנימוק שזה משעמם. כדי לעבוד על זריזות, שיחק טניס שולחן עם מאמנו ארצ'י מור, שהיה אז בן שמונים ויותר. הוא אהב לאכול, בעיקר המבורגרים, צ'יפס והררי גלידה. בשנת 1991 התמודד על התואר העולמי מול אוונדר הוליפילד ונוצח בנקודות. בשנת 1995, כמה ימים לפני יום הולדתו הארבעים ושש, עשה פורמן את הבלתי-ייאמן וניצח בנוק-אאוט בסיבוב העשירי את מייקל מורר. בכך החזיר לעצמו את התואר שאיבד עשרים שנה קודם לכן. אגב, פורמן קרא לכל חמשת בניו בשם ג'ורג'; הסיבה? “חטפתי כל כך הרבה מכות בראש, שהזיכרון שלי לא משהו. ככה אין לי בעיה לזכור מה השמות של הבנים שלי...”. - הוא שאמרנו – בחור משעשע...

16. שטפי גראף – טניסאית גרמניה. זכתה בגולדן סלאם בגיל 19. בשלוש שנים נוספות, זכתה בשלושה מתוך ארבעת תארי הסלאם, ובסך הכול זכתה ב-‏22 תארים כאלה – שנייה בכל הזמנים. היא זכתה ב-‏107 טורנירים וצברה פרסים בשווי של 21 מיליון דולר. דורגה שמונה שנים בתור מספר אחת בעולם. בשנת 1999, כשהיא הרחק משיאה, זכתה ברולאן גארוס, תוך ניצחון על המדורגת מספר 1 בעולם דאז, מרטינה הינגיס. נכנסה להיכל שלי בגלל הווינריות והנחישות שלה על המגרש. נישאה לאנדרי אגאסי, עוד חבר כבוד בהיכל.

17. מג'יק ג'ונסון – כדורסלן אמריקני. הוא כאן בגלל החיוך שובה הלב, המהלכים המדהימים עם הכדור, שכללו בין היתר מסירות מאחורי הגב, מבלי להסתכל לכיוון המסירה. בגלל הסל הגדול בפלייאוף 1987 מול בוסטון. זכה בחמש אליפויות. מסר 2,346 אסיסטים בפלייאוף – יותר מפי שניים מהמדורג שלישי (לארי בירד). ארבע פעמים מלך האסיסטים, שלוש פעמים MVP בשנים 1987-1990. היה MVP של הפלייאוף בשנים 1980, 1982 ו-‏1987. בשנת 1980, כשהוא עדיין רוקי, עלה למשחק השישי בסדרת הגמר נגד בוסטון כשהוא מתפקד כסנטר במקום קארים עבדול ג'אבאר הפצוע ונתן משחק מדהים: 42 נקודות, 14 ריבאונדים. מי בכלל חשב לפני שהופיע ששחקן בגובה של 2.06 מטר יכול להיות רכז?

18. גרג לוגאניס – קופץ למים אמריקני. עוד אחד שבזכותו התוודעתי לענף ספורט שלא הכרתי קודם לכן. כבר בגיל 16 זכה במדליית כסף אולימפית. זכה בשתי מדליות זהב בקפיצות לשלושה ולעשרה מטרים בשתי אולימפיאדות רצופות. קיבל תשע פעמים את הציון 10 בגמר ב-‏1984. זכה בעוד חמש אליפויות עולם ובלא פחות מ-‏47 תארי אלוף ארה''ב. באחת התחרויות, פגע בראשו במקפצה ולמרות זאת, המשיך להתחרות וזכה יומיים לאחר מכן בזהב. נחשב לקופץ למים הגדול בכל הזמנים.

19. אדווין מוזס – אתלט אמריקני. בגיל 21 הפך לאלוף אולימפי בריצת 400 מטר משוכות כשהוא קובע שיא עולמי של 47.64 שניות. בין השנים 1977-1987 זכה ב-‏122 ניצחונות רצופים. מוזס שלט בריצה הזו ללא מיצרים וקבע שיא עולם של 47.02 שניות שעמד כצוק איתן במשך שנים. סודו היה הפיניש האדיר שלו. בישורת האחרונה נהג להגביר מהירות, שעה שמתחריו נראו כאילו עברו לשלב ההליכה. ב-‏1987 הקדים באליפות העולם את יריביו בשתי מאיות השנייה בלבד. בגמר האולימפי ב-‏1988, הוא כבר לא היה הטוב מכולם ונכנע לכישרון העולה קווין יאנג.

20. אל אורטר – זורק דיסקוס אמריקני. האתלט הראשון שזכה בארבע מדליות זהב באותו מקצוע, במשך ארבע אולימפיאדות רצופות בשנים 1956-1968. אורטר עשה זאת בענף לא סקסי במיוחד, כזה שלא זוכה תמיד לכותרות גדולות ואינו מסקרן את דעת הקהל. בכל אחת מהתחרויות היו מועמדים לניצחון שנחשבו ללא פחות טובים ממנו ובאחד המקרים הוא בקושי יכול היה לזוז בגלל בעיות גב - אבל אורטר ידע לספק את הסחורה ברגעים החשובים. ב-‏1980, 12 שנה לאחר כשפרש וכשהיה כבר בן 44, התמודד על מקום באולימפיאדה חמישית ואף היה בדרך הנכונה. אבל החרם האמריקני על משחקי מוסקבה, הרס לו את החלום לזכות בזהב חמישי.

ניצחון שחור בגרמניה הארית. ג'סי אואנס בטקס חלוקת המדליות בקפיצה לרוחק כשמאחוריו הגרמני לוץ לונג מצדיע במועל יד (מקור תמונה 4).

21. ג'סי אואנס – אתלט אמריקני. שני הישגים אדירים הכניסו אותו להיסטוריה. בגיל 22, ייצג את מכללת אוהיו סטייט באליפות ה-BIG TEN באתלטיקה. במאי 1935, באן ארבור שבמישיגן, שבר אואנס שלושה שיאי עולם והשווה שיא נוסף, וכל זאת - בתוך 45 דקות בלבד. שנה לאחר מכן, ייצג את ארה''ב במשחקים האולימפיים בברלין. הוא לעג לתורת הגזע של היטלר וחבריו שראתה בשחורים בני אדם נחותים גופנית ומול פרצופו של הפיהרר הנדהם זכה בארבע מדליות זהב. אואנס קבע זמן של 10.3 שניות בריצת 100 מטר, 20.7 שניות ב-‏200 מטר, 39.5 ברביעיית השליחים בריצת 100X4 ושיא אולימפי בקפיצה לרוחק (8.06 מטרים) שהחזיק מעמד במשך 24 שנים. שיאו העולמי ברוחק שנקבע ב-‏1935, נשבר לאחר 25 שנה – שיא העולם ששרד הכי הרבה במאה העשרים.

22. מייקל פלפס – שחיין אמריקני. מה אפשר לכתוב על בחור שהוא בקושי בן 24? זכה בשמונה מדליות זהב במשחקים האולימפיים ב-‏2008 ושבר בכך את שיא המדליות באולימפייאדה אחת שהחזיק עד אז מרק ספיץ. מעולם לא היה שחיין יותר רב גוני ממנו: פלפס נחשב לאחד הטובים במשחי החתירה הקצרים, בגב, פרפר ובמעורב. תוסיפו לזה את שלושת משחי השליחים ותבינו כי מדובר כאן בתופעת טבע. ההישג הגדול ביותר שלו היה המשחה ל-‏200 מטר פרפר בבייג'ין. באמצע המשחה גילה פלפס שהמשקפת שלו לא תקינה ושנכנסים לו מים לעיניים. אצל ורד בורוכבסקי שלנו, מקרה דומה גרם לה לסיים כמעט אחרונה. פלפס לעומתה, שחה ''על עיוור'' מבלי לראות את הפניות ועדיין הצליח לזכות בזהב ולשבור את שיא העולם...

23. ביל ראסל – כדורסלן אמריקני. השחקן הקבוצתי האולטימטיבי. הביא לבוסטון 11 אליפויות ב-‏13 שנים. ב-‏1966 הפך למאמן השחור הראשון באחד מענפי הספורט המרכזיים בארצות הברית והיה כמובן המאמן השחור הראשון שזכה באליפות. נבחר 5 פעמים ל-MVP. ארבע פעמים היה מלך הכדורים החוזרים. ידוע בגלל החסימות המדהימות שלו ובכך שהן תמיד נחתו בידיים של חבריו לקבוצה.

24. ריאל מדריד בכדורגל, 1959-1960 - סוף סוף הפוגה מהאמריקנים. הקבוצה מדהימה שזכתה חמש שנים ברציפות בתואר אלופת אירופה. כוכביה הגדולים היו פרנץ פושקש ההונגרי ואלפרדו די-סטפאנו הארגנטינאי. הקבוצה הגיעה לשיאה בגמר של 1960, בו הביסה את פרנקפורט בתוצאה 3:7. פושקש כבש רביעייה ודי סטפאנו כבש את שלושת הנותרים. מדובר בשני הכדורגלנים החביבים עליי ביותר. הקבוצה תקפה ללא הפסקה. גם לאחר ספיגת שער, הם חידשו את המשחק וכבר כעבור חצי דקה כבשו שער. פשוט כדורגל שהיה כיף לראות.

25. נבחרת דנמרק בכדורגל, אליפות אירופה 1992 - עוד הוכחה שלא צריך להתכונן לאירועים חשובים. דנמרק סיימה את בית מוקדמות אליפות אירופה במקום השני, כאשר רק הראשונה עלתה לאליפות. השחקנים שסיימו את העונה יצאו לנפוש מסביב לעולם. עשרה ימים לפני תחילת האליפות, התברר כי החרם הבינלאומי שהוטל על יוגוסלביה יביא להיעדרותה מהאליפות. דנמרק זכתה בכרטיס השתתפות מן ההפקר. בשני משחקיה הראשונים, דנמרק אכן נראתה כמו נבחרת ששחקניה אכלו יותר מדי ארטיקים בחוף, כשצברה נקודה אחת בלבד ולא הקביע אפילו שער בודדת. לאחר ניצחון במשחק השלישי, עלו הדנים לחצי הגמר, שם פגשו באלופת אירופה, נבחרת הולנד, למשחק מרתק שהסתיים בתיקו 2:2 ובניצחון דני בפנדלים. במשחק הגמר הדהימה דנמרק את גרמניה, ניצחה אותה 0:2 והוכתרה בתואר אלופת אירופה בכדורגל.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר מצוין   דרור שניר   שבת, 01/08/2009 שעה 0:59   [הצג]   [4 תגובות]
ג'סי אואנס, הזכרון הציבורי והסיפור האמיתי   שמוליק כהן   שבת, 01/08/2009 שעה 9:49   [הצג]   [7 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©