''צָלום לך, עודד. מקווה צֵצלוֹמךָ טוב צָם למעלה''
יום ב', 27/07/2009 שעה 0:34
עודד בורלא, מגדולי סופרי הילדים שצמחו כאן מאז הקמת המדינה, הלך לעולמו הלילה בגיל 94. בורלא היה מייסדו של ז'אנר האי-גיון (נונסנס) בספרות הילדים העברית. ספרו הראשון, ''מכתבים לליאורה'', הוא בעל איכויות שמתחרות באלה של יו לופטינג, יוצרו של דוקטור דוליטל האגדי. פעם סיפר בורלא שלא זו בלבד שכתב על חיות מדברות אלא שאף השתדל לגוון. יום אחד אף הלך ומנה 346 בעלי חיים שונים שאותם שילב בעלילות ספריו. הוא לא היסס למתוח ביקורת על בעלי החיים איתם נפגש ואף ללגלג עליה לפעמים, אם כי תמיד ברוח טובה. על בני אדם כתב פחות, אבל כשכבר עשה זאת, העניק להם תכונות כתמימות, סקרנות ולא מעט טוב-לב. כרגיל אצלנו, נשכחה תרומתו הספרותית מהזיכרון הקולקטיבי בשלושים השנים האחרונות. ככה זה כשאתה עוסק ביצירה ואינך יודע לשווק את עצמך כהלכה. הצדעה אחרונה לסופר גדול.









עודד בורלא החזיר ציוד הלילה. זה נשמע בלתי נתפס, משום שבורלא, אולי בגלל שהאריך ימים והיה פורה מאוד ביצירתו, נגע במיתרי ליבם של בני גילאים רבים כל כך. הוא היה מספר שסיפוריו מרנינים את הלב ומפעימים את הנפש. יה האיש שהמציא, הלכה למעשה, את האי-גיון (נונסנס) בספרות הילדים העברית. ''בעשרות ספריו'' כתב עליו מבקר ספרי הילדים אוריאל אופק ב''לקסיקון אופק לספרות ילדים'', ''השכיל ליצור סגנון אישי מקורי, שמצויה בו מזיגה אמנותית של פשטות ילדותית, הומור אבסורדי ומתוחכם, מקצב פנימי גמיש וצירופי לשון מפתיע. ואם כי פה ושם חזר על עצמו, מעניקים חרוזיו וסיפוריו הקצרים והארוכים הנאה עם שמחת חיים ובינת חיים חייכנית''.

בורלא, דיוקן עצמי (מקור: ''לקסיקון אופק לספרות ילדים'').

ובשעה זו אין לי אלא להסכים עם קביעתו של אופק (למעט העובדה שלאופק הפריע שבורלא ''פה ושם חזר על עצמו'' ולי לא). בורלא היה סופר ילדים במלוא מובן המילה. הוא היה אחד מאבני היסוד של ספרות הילדים הישראלית, לפחות בכל הנוגע לילדות המוקדמת, זו שבין גיל שלוש לגיל תשע. אני עדיין זוכר כיצד התגלגל לידי ''מכתבים לליאורה'', ספרו הראשון שיצא לאור בשנת 1960 ותיאר את מכתביו המשעשעים מניו יורק לבת אחותו (האמיתית) ליאורה, שהתגוררה אז בקיבוץ גינוסר. בורלא תיאר שם את קורותיו של צבר הפוגש באמריקה בבעלי חיים שונים ומשונים, שאת ספת כולם הוא מבין משל היה דוקטור דוליטל מודרני. אני זוכר היטב את צירציר, הצרצר הקופצני שעודד פוגש בביתו ואומר לו תמיד ''צלום, מה צלומך'' (ילדים רבים אימצו אז את הסגנון הזה ונהגו לדבר כך חבריהם); את העורב עורך הדין המודד בשניות את זמן שיחתו עם לקוחותיו (אפילו את אלה הדורשים בשלומו ומנהלים עימו שיחות חולין בענייני דיומא) ומחייב אותם בסכומי עתק; ואת בת-שבע, פרת-משה-רבנו המספרת לילדיה את סיפור תיבת נוח כשהיא מסבירה שיפת היה קרוי במקור לפת בשל שערו הארגמני. את ''מכתבים לליאורה'' קראתי פעמים רבות טרם אבד לי לפני שנים והוא עדיין אחד הספרים היותר זכורים לי מאותה תקופה. אשר לבורלא, הוא שב ארצה, נסע לגינוסר וגילה להפתעתו שאחייניתו שמרה את כל המכתבים שקיבלה ממנו. הוא נטל את המכתבים, הביא אותם למשוררת לאה גולדברג וזו התלהבה מהם והודיעה לו שהם יכולים להפוך ל''אליסה בארץ הפלאות'' הישראלית. והשאר כבר היסטוריה.

ואני זוכר עוד יותר במעורפל, אבל לא פחות בגעגועים, את ''קָמָיוּרָה''. ספר זה, ששאלתיו בספריית בית הספר היסודי שלי, לימד אותי על חייו של שבט ילידים בג'ונגלים של ברזיל. לפחות אז, כשהייתי ילד, הייתי משוכנע שמדובר בשבט אמיתי. סופר שם על ישראלי הנאלץ לצנוח בלב יערות העד של אגן האמזונס ופוגש שם בשבט הקמורה, עם תמים דרך ופשוט הליכות שעדיין ניחן בסקרנות בריאה, בנכונות ללמוד ובטוב-לב בסיסי. באותה תקופה ראתה עצמה ישראל כאי של מודרניות המבקש להאיר מהידע השופע שנצבר בו על חברות פחות מפותחות. החוות החקלאיות, מפעלי הבנייה ומרפאות השדה תוצרת ישראל שפוזרו ברחבי אפריקה השחורה, אסיה המזרחית ומדינות אמריקה הלטינית, היו אות ועדות לשאיפה הזו, שהפכה לחלק ממדיניות החוץ הישראלית. איש לא חשב שמדובר בפטרונות; הכל ראו בכך רצון לתרום לכלל והשקעה טובה לעתיד. כך הביא אבנר כרמלי (או שרגא גפני, בשמו המקורי) את הבלשים הצעירים לסייע לבני כפר אפריקני בריפוי מחלת המוות המגרד; כך שיגרה ארנונה גדות את הילד עופר ריבלין לסייע לחיות הבר ביערות העד הסמוכים לחווה החקלאית שניהל אביו באותה יבשת עצמה; כך הטיס דני פלנט בקומיקס שפירסם ב''הארץ שלנו'' את שלושת האחים אגס, ננס וכלונס להרפתקאות סוערות ביערות ברזיל; וכך עשה גם עודד בורלא ב'' קָמָיוּרָה'' שלו. עד היום אני זוכר כיצד סייע הישראלי בעל התושייה למארחיו המקסימים להעתיק את בתיהם למיפלס גבוה יותר כדי להימנע מפגיעת השיטפון. באופן מפתיע משהו, גיליתי ש''קָמָיוּרָה'' הוא גם הספר החביב ביותר על בורלא עצמו.

למרות זאת, גיבוריו של בורלא הם ברובם בעלי חיים אקזוטיים ומדברים העוברים הרפתקאות מוזרות ומשעשעות. לאתר ספרות הילדים ''דפדף'' אמר שספר 346 בעלי חיים שונים עליהם כתב בספריו, ובהם זיקית, כלב-ים, מרמיטה, דב פנדה, נמר ועוד. מי שרוצה לקרוא דוגמאות של הכתיבה הקולחת והמשעשעת הזו יכול לנסות ולהשיג בחנויות הספרים המשומשים פנינים דוגמת ''אלף בית של סוסים'', ''כמו סיפורים'', ''נמילי'', ''''למה חייכה הקוברה'', ''חם, קר ואביב'', ,עצות טובות'', ''שומרי הגוזלים'', ''סליחה אתה דג?'', ''בארץ הצפרגול'', ''היה היה טיגריס'' והמון ספרים נוספים. יבול הספרים שלו מסתכם, אם אינני טועה, בכשבעים כותרים. תענוג לכל ילד, אני מבטיח לכם.

אבל בורלא היה רחוק מלהיות סופר ילדים בלבד. על אף שגדל במשפחה של אנשי ספר (אביו, הסופר יהודה בורלא, פרסם סיפורים רבים מהווי ירושלים ואף זכה בפרס ביאליק על ספרו ''עלילות עקביה''), למד גם בבית הספר לאמנות ''בצלאל'' שבירושלים. בשנים 1949-1955 שהה בארצות הברית, שם ימד בבתי ספר עבריים, עבד כקריין וכותב תוכניות בתחנת הרדיו ''קול אמריקה, והשתלם בציור ובעיצוב אריגים. לאחר ששב ארצה עסק בגרפיקה והיה מורה לציור. ציוריו הוצגו בתערוכות בארץ ובחו''ל והוא אף חיבר מוסיקה לאלבום שירי ילדים. בקיצור, איש אשכולות שיד לו כמעט בכל תחום אמנותי.

על יצירות האמנות של עודד בורלא לא נכתב דבר כבר עשרות שנים. על יצירתו הספרותית משובבת הנפש עבר תהליך שיכחה המאפיין כל כך את ההתייחסות הנוראה של התרבות הישראלית למניחי יסודותיה. את ספריו כמעט ואין להשיג היום ואלמלא יצא ''מכתבים לליאורה'' במהדורה מחודשת לפני מספר שנים סביר להניח שגם הראיונות הספורים שפורסמו עימו בשנים האחרונות לא היו מתקיימים. בורלא עצמו נפגע מאוד כשכתבי יד שהגיש למו''לים נדחו שוב ושוב בטענה שאינם רלוונטיים עוד ושהוא וסגנונו כבר הפכו מיושנים. זה לא היה קורה באמריקה לדוקטור סוס. זה לא היה קורה בבריטניה לאדית נסביט. זה יכול לקרות רק במדינה שמתעבת את עברה משום שהוא אינו אופנתי דיו בהווה ושאינה סבורה שעתידה התרבותי בכלל רלוונטי למשהו.









מתוך ''מכתבים לליאורה'':


ליאורה היקרה!

כשראיתי אותך בפעם האחרונה בקבוץ, בגנוסר - היית ילדה קטנה, בת חמש, אולי. והנה קבלתי אתמול מכתב ממך! זאת היתה הפתעה גדולה! הרהרתי לעצמי: הנה ליאורה כבר ילדה גדולה - כל כך מהר - והנה היא בסוף כתה א'!!!

ומכתבך הראשון הוא מכתב נפלא! יש לך כתב יד ברור ויפה, ובלי שגיאות כלל! גם התכן יפה. שמחתי מאוד שכתבת לי על חבריך וחברותיך, על המשחקים שלכם והטיולים שלכם - ואת יודעת מה? פתאום התגעגעתי אליך, ולגנוסר, ולארצנו היפה. ואת יודעת מה עוד? החלטתי לנסע לארץ ולבקר אתכם, כלכם! ובכן, בעוד חדשים אחדים אנחנו נבוא.

אני אומר ''אנחנו''. היודעת את מי הם ה''אנחנו''? אחד מהם הוא אני דודך עודד. והשניה היא - רקפת. את רקפת אינך מכירה, אז אני אכתב לך עליה.

הספר הראשון. איכויות של ד''ר דוליטל (מקור תמונה 2).

לפי דעתי רקפת היא הנערה הכי יפה והכי חמודה בכל אמריקה. כאן באמריקה כלם קוראים לה בשם אחר: סוזן. אבל אני איני אוהב את השם הזה, והחלטתי לקרא לה בשם עברי. ישבתי וחשבתי, איך לקרא לה? לבסוף החלטתי שהשם המתאים לה ביותר הוא רקפת. ובאמת, כשתראי אותה תודי גם את, שהשם הזה מתאים לה מאוד.

ובכן, רקפת היא דודתך החדשה, ואני בטוח שאת תאהבי אותה מאוד. שנינו נבוא בקרוב לבקר אותך. מסכימה?

את רוצה, בודאי, שאני אספר לך על החברים והחברות שלי. תתפלאי בודאי לקרא שאין לי הרבה חברים שהם בני אדם. אבל יש לי כל מיני חברים אחרים! ועליהם אכתב לך הרבה במכתבי הבאים.

ואת - המשיכי לכתב לנו, טוב? היי בריאה ושמחה תמיד.

דרישת שלום לכלם כלם מדודך ומדודתך,

רקפת ועודד שבאמריקה



ניו יורק, אמריקה, יום רביעי

מכתבך, זה שנכתב, לפי דבריך, בתנופת יד מהירה, והיה יפה באמת, נתקבל לפני יומים. שמחתי שקבלת סוף סוף את הבבה ששלחתי לך.

אצלנו באמריקה אין הרבה חדשות. קרה לנו אסון קטן: חבקוק ומוסטפה, שני דגי הזהב שלנו, מתו מיתת פתע. אין אנו יודעים את הסיבה, אבל אני חושד בהם שאכלו יותר מדי, וזה הזיק להם. הם היו זללנים עצומים, ופטפטנים גדולים. תמיד היו מדברים דברי רכילות על הקרובים שלהם. אינני אוהב דגים רכלנים.

בקצור, עשינו להם לויה והשלכנו אותם בכבוד גדול אל הנהר, כי חשבנו שזוהי טפשות לקבר דגים ביבשה. נגנו לכבודם רקויאם (רקויאם זה מנגינה שמנגנים לזכר המתים), וכשחזרנו הביתה מצאנו את הצואה שהם השאירו. היא היתה כתובה על שבעה דפים של מים, ואנחנו לא הבנו את השפה, אבל נדמה לשי שהם השאירו לנו בירשה שלוש בועות אויר וצדף אחד קטן. מילא. מובן שהצטערנו, אך בחוץ היה יפה כל כך,השמים היו כחולים, רוח קלה נשבה, והיה חמים - החלטנו לצאת לטיל. הלכנו אל החרשה הגדולה (כאן קוראים לה סנטשרח פרק) וישבנו על שפת האגם. במרחק ראינו ברוזים שטים על המים. קראנו לאחד מהם, והוא התקרב אלינו. שאלנו אותו לשמו, והוא התאדם קצת וענה, ''סמי פוטיאל.'' (הברוזים אינם יודעים לבטא את האות שין.)

אמרתי לו, ''סלום פוטיץ נה נסמע באגם?''

והוא ענה, ''אתה יודע מה? אני אוהב סכריות על מקל. אבל בלי המקל.''

אמרתי לו, ''זה מענין. גם אני.''

הוא התגרד מתחת לכנפו ואמר, ''מה גם אני?''

ראיתי שהוא מתחיל להיתחכם אתי, ורציתי למרט אחדות מנוצותיו, אך הוא היה זהיר ושט הרחק ממני, וחוץ מזה, רקפת אמרה שלא כדאי - הוא ישחה ויספר לאמו - ואז - אוי ואבוי...









עודד בורלא היה סופר ילדים נפלא. ילדים יכולים לגדול על ספריו היום ומחר ממש כפי שהתחנכו לאורם אתמול ושלשום. הלוואי ויצמחו לנו עוד רבים כמותו.

צָלום לך, עודד. מקווה צֵצלוֹמךָ טוב צָם למעלה.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מתי הספקת?   הדודה מחדרה   יום ב', 27/07/2009 שעה 6:42   [הצג]   [2 תגובות]
להגנת המו''לות העברית   דרומי   יום ב', 27/07/2009 שעה 7:36   [הצג]
הספר הראשון   אורי   יום ב', 27/07/2009 שעה 15:25   [הצג]
ואילו אני   ינשוף   יום ג', 28/07/2009 שעה 1:12   [הצג]
(ללא כותרת)   אייל   יום ג', 28/07/2009 שעה 16:08   [הצג]
חבל...   דוד קסירר   יום ג', 28/07/2009 שעה 16:23   [הצג]
לאורי   שרה   יום ג', 28/07/2009 שעה 16:53   [הצג]
(ללא כותרת)   לי עברון-ועקנין   יום ד', 29/07/2009 שעה 20:56   [הצג]
הכרת היוצרים בבתי ספר   עידית,ת''א   שבת, 15/05/2010 שעה 11:24   [הצג]
כמה שאהבתי אותו   כרמית בן ישראל   יום ג', 25/09/2012 שעה 16:57   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©