שלוש שנים, ארבע מחנכות, אפס היגיון
יום ד', 15/07/2009 שעה 14:45
מחנכת היא מורה המוצמדת לכיתה ספציפית למשך שנתיים לפחות. בבית הספר החיפאי בו למדתי בילדותי החלפנו שתי מחנכות במשך שש שנים. הכימיה שנוצרה בין התלמידים לבין המחנכות לא היייתה קשורה רק למשימות הלימודיות והשפיעה עמוקות על שני הצדדים במישור הרגשי והערכי. הרבה שנים לאחר מכן, משתדלת מערכת חינוכית חסרת רגישות לנטרל את היציבות הזו. לאחרונה התבשרנו שלכיתה בה לומד בני הבכור תמונה מחנכת חדשה בשנה הבאה. כל זה לא היה נורא כל כך, אלמלא התחלפו בשלוש השנים האחרונות ארבע(!) מחנכות בכיתתו. אחת לא המשיכה, האחרת פוטרה, השלישית יצאה לחופשת לידה והרביעית - האחרונה שבהן - יצרה קשר מצוין עם הילדים וקידמה את הישגיהם. שכרה של זו על הצלחתה היה פיטוריה מבית הספר. הנימוק האבסורדי היה שאין לה הסמכה. כאבל זה לא הפריע להם להעסיק אותה במשך שנה תמימה כמחנכת...






תגובה שלא לעניין. צ'ה




ב-‏1 בינואר 1959 הצטופפו ההמונים בהוואנה ונעצו מבטים, ספק משתאים ספק מעריצים, בחבורת הלוחמים טרוטי העיניים שנסעה בשיירת ניצחון קטנה אל תוך הבירה למודת הקרבות. הבחור שעמד בראשם, צעיר מזוקן עם כובע מצחייה צבאי לראשו, הביט בעיניים נוצצות על המוני התומכים שסבבו את הצבא שלו. תנועת ה-‏26 ביולי, שברוב שלבי לחימתה לא מנתה יותר מחמישים לוחמים, נחלה ניצחון סופי ומוחלט לאחר שבע שנות מלחמה בהרים וביערות.

האיש, פידל קסטרו שמו, לא בזבז זמן. הוא כינס ישיבה ראשונה של מועצת ההפיכה, שעליה נמנו, בין היתר גם אחיו הצעיר ראול והסטודנט לרפואה מארגנטינה, ארנסטו ''צ'ה'' גווארה. המנהיג, כדרכו בקודש, פתח בנאום אידיאולוגי ונמלץ שנמשך עוד ועוד ועוד, בלא שהסוף נראה באופק. אחרי שבירבר ארבע שעות תמימות והביא את כולם לפיהוקים מתמשכים ניגש למלאכה החשובה של חלוקת תיקי הממשלה החדשה בין החברים. כשהגיע לתיק הכלכלה שאל פידל מי מהנוכחים הוא אקונומיסט (כלומר כלכלן). צ'ה, שנימנם בפינה, התעורר לשמע השינוי בגוון קולו של קסטרו, שמע רק את ההברה האחרונה, חשב בטעות שהשאלה הייתה ''מי כאן קומוניסט'' והשיב – כמעט אוטומטית – ''אני''. כשהתעורר, התברר לו שמונה לתפקיד שר הכלכלה ונגיד הבנק המרכזי של קובה - למרות שלא הבין דבר וחצי דבר בכלכלה.

נאמן לאופיו כמהפכן מקצועי הביא צ'ה את כלכלת קובה לאנדרלמוסיה מוחלטת ולמצב שבו התושבים החלו להתגעגע לימי קודמו המושחת של קסטרו, פולחנסיו בטיסטה. המצב היה גרוע עד כדי כך שלפידל לא נותרה ברירה אלא לשלוח את רעו האמיץ לחולל את המהפכה שלו הרחק מהבית, בתחילה באפריקה ולאחר מכן בדרום אמריקה. שם, כזכור, גם מצא את מותו והפך למיתוס מהפכני בינלאומי. כלכלתה של קובה, לעומת זאת, נכנסה למשבר שממנו היא מתקשה להתאושש עד היום.

מוסר ההשכל מהסיפור הזה הוא שתשובה שאינה ממין העניין יכולה לגרום לנזק עצום. זו גם הסיבה שהאנקדוטה הזו על צ'ה ופידל עלתה בדעתי כשקראתי את המכתב שהופץ בין ההורים של אחת מכיתות גימל בבית הספר בו לומד בני.









אבל הנה הסיפור מראשיתו. בני הבכור לומד בבית הספר על שם אילן רמון. לאחר שעלה לכיתה ב' מונתה מחנכת אחרת לטפל בו ובבני כיתתו. השנייה בתוך שנתיים. הייתה זו מורה מצוינת, קשובה לנפש התלמידים ובעלת יכולת יוצאת דופן לגרום להם להתאמץ יותר ולהגיע להישגים מרשימים בלא שתצטרך לשם כך להרים יותר מדי את קולה או לאיים בעונשים מרחיקי לכת. בסיומה של אותה שנה פוטרה מורה זו מעבודתה. למה? כובע. התלמידים לא קיבלו שום הסבר. גם ההורים לא. במשך שנה תמימה מלמדת אותם מחנכת מצוינת ויום אחד, במעין הוקוס פוקוס שכזה, היא נעלמת ולא נודעה כי באה עוד אל קרבו של בית הספר.

כך שכאשר עלה הילד לכיתה ג' התבשרו הוא ובני כיתתו שמונתה מחנכת אחרת לתפקיד. השלישית בתוך שלוש שנים. הדבר עורר לא מעט שאלות בקרב הורי התלמידים. רבים מהם באו ממוסדות חינוך בהם נהגה מחנכת לשמש בתפקידה במשך שנתיים לפחות. אני עצמי למדתי בבית ספר יסודי שש-שנתי בחיפה בו עברתי תחת ידן של שתי מחנכות בלבד. יש לכך לא מעט יתרונות.

בהגדרה, מחנכת היא מורה שמוצמדת לכיתה למשך מספר שנים ומטרתה להקנות לכיתה ערכים חינוכיים וכן לטפל בסוגיות חברתיות, הן פנים-כיתתיות והן כלל-ישראליות. לכל מחנכת יש אישיות משל עצמה, דגשים מיוחדים לה ונושאים שאותם היא רוצה לקדם אצל התלמידים. לפיכך, נאלצים התלמידים לסגל את עצמם בכל פעם מחדש למערכת שלמה של תכונות והתנהגויות המוכתבות על ידי המחנכת החדשה. זה לוקח זמן. הרבה זמן. לעתים קרובות התהליך הזה נתקל בקשיים ומביא לחיכוכים בתוך הכיתה עצמה. כאשר נשלם תהליך ההתרגלות ההדדית עומדים הצדדים במצב בו ציפיותיהם מתואמות ויש להם בסיס טוב להמשיך עליו את מערכת היחסים ביניהם. החלפה תכופה מדי של מחנכות גורמת כמעט בהגדרה להאטה בקצב התקדמותה של הכיתה, הן במישור הלימודי והן בזה החברתי.

בבית הספר רמון החליטו שאין יותר מדי טעם בשימור היציבות. מחנכת אחת הוחלפה בתום כיתה א'. האחרת פוטרה בתום כיתה ב'. השנה, שעה שבני החל את לימודיו בכיתה ג', מונתה מחנכת שלישית. עם פתיחת שנת הלימודי התברר שאולי מדובר באשת מקצוע טובה, אבל אפעס, היא מצויה בהריון מתקדם.

כימיה ויציבות. כיתה עם המחנכת.

התמיהות מצד ההורים התחלפו בתרעומת גלויה ובכעס רב. אין יותר מדי היגיון במינויה של מחנכת בחודש השישי או השביעי להריונה לתקופה של חודשיים-שלושה בלבד. ברור מאליו שעד שתספיק להרגיל את עצמה את התלמידים וליצור עימם כימיה כלשהי, כולל קשר אישי עם כל תלמיד בנפרד, כבר יהיה עליה לצאת לחופשת לידה וחסל סדר מחנכת חדשה. לפי כל אמת מידה, היה זה צעד מטופש להחריד. הוא בוודאי לא היה הוגן כלפי התלמידים. לא היינו צריכים להמתין יותר מדי: כעבור שלושה שבועות בלבד נכנסה המחנכת החדשה לשמירת הריון ויצאה לחופשה. במקומה הובאה מחנכת אחרת, הרביעית במספר בתוך שלוש שנים.

המחנכת החדשה, אישה בגיל העמידה וגמלאית של מערכת החינוך, התגלתה עד מהרה כ''סוס שחור''. היא לקחה את תפקידה במלוא הרצינות, התחברה מצוין אל התלמידים ומצאה דרכים יצירתיות לדרבן אותם לפעילויות חברתיות, להישגים בלימודים ולתחושה כללית חיובית שיש בעלת בית בכיתה. הללו, מצידם, פשוט התאהבו בה. הם התגעגעו אליה גם כאשר נאלצה מסיבות אישיות לצאת לחופשה של שלושה שבועות (מה שאומר שמונתה לתקופה זו מחנכת מחליפה למחנכת המחליפה) ולאחר ששבה התנפלו עליה בחיבוקים עזים. גם ההורים הרגישו בהתקדמותם של ילדיהם והערכתם אל המחנכת הזו הלכה וגברה. עד כדי כך העריכו אותה ההורים שקמו והתארגנו ופנו אל מנהלת בית הספר וביקשו להשאיר אותה בתפקידה גם בשנה הבאה. מי שיש לו ספקות מוזמן להיפטר מהם לאלתר: לולא היו הילדים מביעים את רצונם בהמשך הדרך עם המחנכת המחליפה שהפכה לאהודה כל כך בקרבם, לא היו ההורים נוקטים פעולה שכזו. הרצון להשאיר אותה בתפקידה היה משותף לכולם.

ועד ההורים פנה במכתב מנומס ומנומק למנהלת בית הספר וביקש להותיר על כנה את המחנכת הזמנית האהובה. המנהלת השתהתה בתשובתה במשך כחודשיים. לאחר פרק הזמן הזה קיבלו ההורים תשובה עקיפה לפיה המחנכת האהודה פוטרה מתפקידה. פנייה של אנשי הוועד למנהלת בית הספר קיבלה את המענה המקסים הבא: ''נושא כוח האדם נדון בין מפקחת ביה''ס לביני''. במילים אחרות, המנהלת הודיעה להורים כי אין זה מעניינם לדעת מי יחנך את ילדיהם בשנת הלימודים הבאה. ההורים לא התייאשו, כתבו למנהלת ולמפקחת וערערו על ההחלטה. לפני מספר ימים נחתה בתיבת המייל של יו''ר הוועד תשובה לאקונית ברוח הבאה: בדקנו וראינו שלמחנכת שאת הישארותה אתם מבקשים אין לא הסמכה ולא תעודת הוראה. לפיכך, אי אפשר להעסיק אותה כמחנכת קבועה אלא רק כמחליפה זמנית. בקיצור, תשכחו מזה. ואת דעתי על מה שמכתבים כאלה יכולים לגרום כבר הבהרתי באנדקוטה הפותחת על השגיאה של קסטרו וגווארה.

והנה הסיבה לכך שההחלטה מצטיירת בעיני כאטומה: למעט מספר שבועות בהן החליפה המחנכת הזמנית את הקבועה היא החזיקה את כיתתו של בני וחבריו במשך שנת לימודים תמימה. מכל בחינה שהיא – פרק הזמן ששימשה בתפקיד, הקשרים שטיפחה עם התלמידים, הדגשים שהכניסה בלימודים עצמם – היא הייתה מחנכת לכל דבר. בלי הסמכה, בלי תעודה, בלי שום נייר רלוונטי. היא עשתה את תפקידה בצורה יוצאת דופן לפי כל אמת מידה. אבל מידת הצטיינותה בתפקיד אינה רלוונטית מבחינת מקבלי ההחלטות. לשם השוואה, זה בערך כמו לזרוק את סוזן בויל מתוכנית ''כוכב נולד'' הבריטית בטענה שלא למדה פיתוח קול בצורה מסודרת. מישהו מעלה על דעתו לעשות דבר כזה בכלל?

והלוא זו היא החלמאות בהתגלמותה.









הנה עוד אנקדוטה, ככל הנראה אגדה אורבנית, אבל עם מוסר השכל. במבחן שנערך באוניברסיטת קופנהגן נשאלו הסטודנטים לפיסיקה שאלה מעניינת: כיצד ניתן למדוד גובה של גורד שחקים בעזרת ברומטר. אחד הסטודנטים כתב את התשובה הבאה: ''קח את הברומטר, קשור לו חוט ושלשל אותו מהגג עד שיגיע לאדמה. גובה הבניין כאורך החוט''. הבוחן הכשיל אותו. הסטודנט ערער וטען שאי אפשר להתווכח עם נכונות התשובה. ועדה מיוחדת שבדקה את הערעור קבעה כי התשובה אמנם נכונה, אך אינה משקפת ידע בפיסיקה; היא אף הציעה פשרה: לסטודנט יינתנו חמש דקות כדי לתת תשובה בעל-פה שתעיד על ידע בפיסיקה.

בזמן הבחינה בעל-פה ישב הסטודנט בשקט ארבע דקות. כשהתקרב הזמן אל קיצו שאלו אותו אם יש לו תשובה מניחה את הדעת. ''יש לי כמה תשובות אפשריות'', ענה, ''אבל קשה לי להחליט מהי הנכונה ביותר. אפשר לקחת את הברומטר לגג, להפיל אותו, למדוד את זמן הנפילה, להכפיל בתאוצת הכובד ולדעת את הגובה - אבל חבל על ברומטר טוב שיתנפץ לרסיסים. אם יש שמש, אפשר למדוד את אורך צל הברומטר ואת אורך צל הבניין, ומשם זו משוואה פשוטה על יחסים. אם רוצים להיות מדעיים מאוד, אפשר לקשור חוט קצר לברומטר ולנענע אותו כמטוטלת פעם ברחוב ופעם על הגג. את הגובה ניתן לחשב מההפרש בין ערכי תאוצת הכובד. אם יש לבניין מדרגות חיצוניות, אפשר לרדת בהן ולבדוק את הגובה ביחידות אורך ברומטר ובסוף להמיר למטרים. אם רוצים את התשובה הצפויה והמשעממת, אפשר למדוד את לחץ האוויר למעלה ולמטה ולהמיר ממיליבאר למטרים''.

- ''אני עדיין לא מבין מה מכל אלה היא התשובה הנכונה'', התרגז הבוחן.

- ''אני מגיע לזה'', השיב הסטודנט בשלווה, ''מכיוון שאנו נדרשים תמיד להפגין מחשבה עצמאית, אני סבור שהדרך הטובה ביותר היא לגשת לאחראי על הבניין ולומר לו: 'אם אתה רוצה ברומטר חדש ויפה תקבל את זה שיש לי כאן, בתנאי שתאמר לי מה גובה המגדל'''.

לקחת זמן לחשוב. ראת'רפורד

הסטודנט הזה, נילס בוהר שמו, הרים לימים תרומה עצומה להבנת מבנה האטום והיה מאבות מכניקת הקוואנטים. מאוחר יותר זכה בפרס נובל לפיסיקה וכיום הוא נחשב כיום לאחד מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים.

והרי מוסר ההשכל: לא שאני מצפה מפרנסי מערכת החינוך שיזכו בפרסי נובל, אבל מותר להניח שלו היו רוצים היו מוצאים גם פתרון לעניין העסקתה של מחנכת מצטיינת. רמת היצירתיות שנדרשת לשם כך אינה גבוהה מזו שנדרשה לנילס בוהר כדי להגות את הרעיון לשאול את השומר מה גובה המגדל. האנושות כבר התמודדה עם דברים מורכבים יותר ויכלה להם.









כפי שכבר אמרתי, זוהי השנה השנייה ברציפות שבה מחנכת מוצלחת של אותה כיתה מקבלת הודעת פיטורין מהביורוקרטית שמנהלת את המוסד הזה. קצת מזכיר דינמיקה של פוליטיקאים צרי עין וחסרי ביטחון: כשמישהו העובד בקרבתם צובר פופולאריות שמעמידה אותם בצל הם מגלים נטייה להיפטר ממנו. בטווח הקצר זה מועיל להם; בטווח הארוך מדובר באובדן כישרון שמזיק למי שנהנה משירותיו של המסולק. כשעושים זאת זה במערכת עדינה ורגישה כל כך כמו זו המביאה ילדים בגיל חד-ספרתי להתחנך אצלה מדי יום, זה כבר עניין רשלני המעיד על כך שלא הושקעה בכך יותר מדי מחשבה.

מה שמזכיר לי אנקדוטה נוספת, אחרונה להיום. ארנסט ראת'רפורד היה פיסיקאי ניו-זילנדי ששמו נחקק בדפי ההיסטוריה בזכות מחקריו בתחומי הקרינה והאטום – מחקרים שגם היקנו לו את פרס נובל לכימיה ב-‏1908. מסופר עליו שיום אחד שם לב שאחד הסטודנטים במעבדתו עובד קשה במיוחד; קשה אפילו ביחס לסטנדרטים המחמירים שקבע ראת'רפורד עצמו.

- ''האם אתה עובד גם בשעות הבוקר?'', שאל המרצה הנערץ את תלמידו.

- ''כן'', השיב התלמיד, משוכנע לחלוטין כי יזכה לדברי שבח על חריצותו.

- ''ומתי יש לך זמן לחשוב?'', הנחית ראת'רפורד את הנוק-אאוט.

את לקחו של ראת'רפורד יש ליישם כאן. פרנסי מערכת החינוך שבה לומד הבן שלי – הגיעה השעה שתפעילו את הקופסה עם התאים האפורים ותתחילו לחשוב. כי מנהל טוב ניכר ביכולת לחשוב בהיגיון ולהוציא לפועל מסקנות שמקורן בחשיבה הגיונית. אחרי שנתתם שנה תמימה למורה בלי תעודות להחזיק בהצלחה כיתה של בני תשחורת תוססים, אין מקום לטעון שפתאום היא אינה כשירה לעשות את אותה הפעולה עצמה שנה נוספת. במלים אחרות, תתחילו לחשוב. חלק מהחופש הגדול כבר מאחורינו, אבל עדיין יש זמן.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מתסכל   אבי   יום ד', 15/07/2009 שעה 15:01   [הצג]
(ללא כותרת)   אורן   יום ד', 15/07/2009 שעה 15:28   [הצג]   [3 תגובות]
מהות החינוך   דובי   יום ה', 16/07/2009 שעה 0:22   [הצג]
מנהלת ביה''ס   אלמוני   יום ה', 16/07/2009 שעה 11:37   [הצג]
שאלותיים:   יואב   יום ו', 17/07/2009 שעה 16:53   [הצג]   [3 תגובות]
חלם   של ברמן   שבת, 18/07/2009 שעה 10:45   [הצג]   [3 תגובות]
העירייה, המועצה המקומית או איזורית.   משה   יום א', 19/07/2009 שעה 23:57   [הצג]
אולי גבוהה יותר   כליל   יום ב', 20/07/2009 שעה 11:24   [הצג]   [2 תגובות]
ראש העיר   אלמוני   יום ג', 21/07/2009 שעה 9:57   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©