מיליקן, זמנהוף, קמלר ואלקחי: שלוש אסוציאציות היסטוריות מספרי ילדים ונוער
יום א', 12/07/2009 שעה 22:45
אומרים שספרות ילדים מעודדת את סקרנותם של הקוראים ומכוונת אותם לאפיקים אחרים. כמי שלמד לקרוא בגיל צעיר מאוד (שלוש וחצי; ולא מפני שביקשתי את זה. דודתי, שהתבקשה לשמור עלי לכמה שעות, השתעממה קצת והחליטה ללמד את הפעוט איך כותבים א-ו-ר-י. השאר כבר התפתח כמעט מעצמו) אני יודע להעריך את האמת שיש בכך. ככל שהדבר נוגע אלי הקריאה הייתה לא רק מעבר לעולם מקביל ומרתק אלא גם כגשר אל תחומים אחרים לחלוטין. בכל עת בה נתקלתי בעובדה היסטורית או ברמז אקטואלי שנשתלו בתוך עלילת ספר נעורים כלשהו נהגתי לנטוש מייד את הספר ולצאת בעקבות הרמזים הללו. לאחר שהצלחתי לחשוף מעט יותר עבודות נהגתי לשוב אל הקריאה ולהיצמד מחדש את חוט השדרה העלילתי שלה. אבל הפעם הייתי מצויד במידע רבה יותר, שעזר לי להבין את רוח הספר בצורה שונה לגמרי, עדכנית יותר מכפי שהייתה קודם לכן.










אומרים שספרות ילדים מעודדת את סקרנותם של הקוראים ומכוונת אותם לאפיקים אחרים. כמי שלמד לקרוא בגיל צעיר מאוד (שלוש וחצי; ולא מפני שביקשתי את זה. דודתי, שהתבקשה לשמור עלי לכמה שעות, השתעממה קצת והחליטה ללמד את הפעוט איך כותבים א-ו-ר-י. השאר כבר התפתח כמעט מעצמו) אני יודע להעריך את האמת שיש בכך. ככל שהדבר נוגע אלי הקריאה הייתה לא רק מעבר לעולם מקביל ומרתק אלא גם כגשר אל תחומים אחרים לחלוטין. אני מניח שחלקכם מבין על מה אני מדבר והיתר חושבים שאני מבלבל את המוח, אבל מייד אסביר.

ספרות ילדים נשענת לא מעט פעמים על דמיון. אבל פעמים רבות היא גם משלבת בתוכה מאורעות היסטוריים או, לכל הפחות, איזכורים ורמזים לאותם מאורעות עצמם. בשלושים וחמישה במאי, הפנטזיה המרהיבה של אריך קסטנר, פוגשים הילד קונרד ודודו רינגלהוט אישים דוגמת המלך קארל הגדול, הקיסר פרידריך ברברוסה, קארל ה-‏12 מלך שוודיה, הצאר פטר הגדול, יוליוס קיסר, נפוליאון בונפארטה, אלכסנדר מוקדון, אכילס, הדוכס פון ולנשטיין וחניבעל מקרתגו. ההנחה שלי (ואולי גם של קסטנר היא שרבים מאלו המאזינים לסיפור הזה מפי הוריהם או טוב מכך קוראים אותו בעצמם, אינם מכירים את כל הדמויות הללו למרות שעל חלקן ודאי שמעו עוד קודם לכן. במלים אחרות, רבים מקוראי הספר ודאי נחפזו לחפש עובדה או שתיים על מי מהדמויות הללו, ולו רק כדי להבהיר לעצמם במי מדובר. אני מודה ומתוודה שבפעם הראשונה שקראתי את שלושים וחמישה במאי לא היה ברור לי מי זה בכלל הוולנשטיין ההוא שמוזכר שם. אחרי שחפרתי קצת באנציקלופדיה (היה פעם דבר כזה) וגיליתי שמדובר במצביא אגדי מתקופת מלחמת שלושים השנה, ידעתי עובדה היסטורית אחת יותר משידעתי כשפתחתי בקריאת הספר. במלים אחרות, החכמתי.

לימים הביאה אותי התופעה הזו לערנות תמידית שעה שאני נתקל בעובדות או ברמזים המעידים על זיקה של טקסט תמים לכאורה להיסטוריה ממשית. כמעט בכל מצב כזה הייתי מניח מיידי את הטקסט המקורי ומתחיל לנבור בספרים ישנים כדי למצוא את העובדה שאליה מקשר הסיפור. הנה כמה דוגמאות בולטות.





 
 

הספר מסע הצוללות דרך מיצרי טיראן, מאת רפאל סהר, מייצג נאמנה את ספרות החבורות העברית משנות החמישים והששים. זהו אחד מספריה של סדרה המתארת את עלילותיהם של שלושה גדנ''עים בעלי שמות צבריים להפליא: אורי, דודו ודני. השלושה עוברים הרפתקאות מסמרות שיער ובין השאר ה לוחמים בנאצים המחופשים לנזירים, מגלים אוצר במעמקי הכנרת, טסים בצלחות מעופפות לארץ אופיר ומשמידים נשק מצרי סודי האמור להשמיד את מדינת ישראל. מפקדתם היא במקום הקרוי ''מרכז מערות הכרמל'', אתר מתוחכם וסמוי מן העין המזכיר במידה רבה את המערה החשמלית המיתולוגית של חבורת חסמבה.

מכל מקום, במסע הצוללות דרך מיצרי טיראן מתוודעים השלושה להמצאה חדשה של דודו של אורי: צוללות זעירות ושקופות המונעות בכוח אטומי ויכולות לעבור מרחקים גדולים לאין שיעור מתחת לפני המים. שמו של הדוד הממציא הוא פרופסור סמואל בלאומן. בין היתר נאמר באותו מקום כי בלאומן הוא ''חתן פרס נובל למדעים מדויקים'' בשנת 1923. בבקשה, הנה איזכור של עובדה, אמיתית או בדויה, המחייבת בדיקה. 1923 היא תאריך מדויק למדי ששווה לנסות ולראות מה קרה בו.
 
 

פעלתי לפי אלימינציה. הלכתי לרשימת זוכי הנובל של 1923. פרסי נובל הוענקו אז בחמישה תחומים: שלום, ספרות, רפואה, כימיה ופיסיקה (בשנים מאוחרות יותר החלו להעניק גם פרס נובל לכלכלה). שני התחומים הראשונים אינם נחשבים כמדעים מדויקים, כך שהם ירדו מייד מהפרק. זוכי הפרס בפיסיולוגיה ורפואה באותה שנה היו פרדריק גראנט באנטינג וג'ון ג'יימס ריצ'ארד מקלאוד, שני המדענים מאוניברסיטת טורונטו האחראים לגילוי האינסולין. בדיקה נוספת העלתה שמקלאוד נאסף אל אבותיו ב-‏1935 ובאנטינג ב-‏1941. מאחר וסיפורו של רפאל סהר מתרחש במדינת ישראל העצמאית, ברור שאיש מהם אינו רלוונטי לנו. הלאה. חתן פרס נובל לכימיה באותה שנה היה המדען האוסטרי פריץ פרגל. הוא מת ב-‏1930, כך שגם הוא אינו רלוונטי. נותרתי עם חתן פרס נובל לפיסיקה של אותה שנה.

וכאן דווקא מצאתי משהו מעניין. בפרס נובל לפיסיקה של 1923 זכה רוברט אנדרוז מיליקן בזכות עבודתו על נושא הטעינה החשמלית והאפקט הפוטואלקטרי. זה התאים יפה מאוד להערתו של סהר שבלאומן היה פיסיקאי בהכשרתו ובעיסוקו. מיליקן מת ב-‏1953, כלומר חמש שנים לאחר קום המדינה. מצד שני, מיליקן לא היה יהודי (אביו היה כומר), כך שספק אם הייתה לו בכלל זיקה רגשית לישראל; וב-‏1953 עדיין לא חסמו המצרים בפועל את מיצרי טיראן לשייט ספינות ישראליות – ובספרו של סהר מתוארת במפורש מלחמתם של שלושת הגדנ''עים להסרת המצור הימי הזה. כך שזה לא יכול היה להיות מיליקן, שכן שנת התרחשות הספר חייבת להיות 1967 לכל המוקדם. ובכן, תעלומה.

וכאן עולות לא מעט שאלות מורכבות. היתכן שבלאומן דנן היה מתחזה? האם נטל לעצמו זהות חליפית? ומדוע עשה זאת שעה שוודאי ידע היטב שמיליקן המקורי היה מת מזה ארבע עשרה שנים? האם הצוללות המופלאות שהמציא היו בכלל פרי תכנונו או שמא גנב בלאומן את ההמצאה מהממציא המקורי, שאולי אף היה מיליקן בכבודו ובעצמו? והאם עניין זה מסביר, לפחות חלקית, מדוע כאשר ביקש בלאומן בספר לבצע ניסוי מסוים הוא התפוצץ יחד עם כל מעבדתו והלך לעולם שכולו טוב?

אני מניח שאתם מבינים שאני מערבב כאן בכוונת מכוון מציאות ובדיון. אני עושה כן משום שאני מבקש להכניסכם אל נבכי חשיבתו של ילד שנתקל בעובדות עלומות ונוטה מייד ללכת בעקבותיהן בתקווה שיביאו אותו אל מה שהתחולל בדמיונו של המחבר שעה שכתב את אשר כתב. סביר להניח, כמובן, שרפאל סהר לא חשב על כל אלה כאשר כתב בסיפורו את השנה המקרית 1923. אבל מה שעבורו היה עניין של מה בכך הפך עבורי למושא חיפושים מסקרן במיוחד.









באמצע שנות הששים פרסמה הסופרת הצעירה ארנונה גדות כמה ספרי חבורות שהפכו ללהיטים. בין השאר יצאו תחת ידה ''חבורת צ'ופצ'יק'', המתארת את הרפתקאותיה של חבורת ילדים בעלת חוש בלשי; ''חבורת פופיק'', המתארת את עלילותיהם של חמישה ילדים המתגוררים בסן פרנסיסקו ויוצאות למסעות בארצות רחוקות; וגם ''עופר ועופריקו'', סדרה המספרת על חבורה המורכבת מילד ישראלי המתגורר באפריקה ומחבריו הגורים.
 
 

בסדרה אחרונה זו תיארה גדות כיצד מסכלים בני החבורה תוכנית לברא את קרחת היער המשמשת להם כמגרש משחקים; נלחמים בסוחרי עבדים אכזריים; מחלצים נערה בודדה מבלי קרקס מרושעים; ואפילו מפליגים בצוללת תוצרת בית. אבל אחד הספרים היותר מעניינים עוסק דווקא במגילה שמוצאים בני החבורה בין שורשיו של עץ לחם עתיק. הם מגלים כי המגילה כתובה בכתב בלתי-מוכר ובהמשך אף מאתרים פילולוג זקן המסביר להם כי מדובר בכתב הוולארי, שפה אותה המציא צרפתי בשם וולאר שרצה לגשר בעזרתה על הבדלים בין דתות ולאומים ולייצר לשון בינלאומית אחת. חמישים משפחות דוברות וולארית החליטו לצאת למסע אל ארץ רחוקה בה יקימו מדינה אוטופית חופשית משקרים, מתאוות בצע ומשנאה ותבליט את התכונות הטובות שיש בבני האדם.
 
 

כמה וכמה רמזים היסטוריים שזורים בסיפור זה, שבמקור נועד לילדים בני שבע או שמונה. וולאר אינו אלא השתקפותו של ד''ר אלעזר זמנהוף, פילולוג יהודי שהגה את רעיון השפה הבינלאומית אספרנטו. אוטופיות הן עניין ספרותי נפוץ, והמפורסמת שבהן היא ''אוטופיה'' עצמה, אותו ספר פרי עטו של תומאס מור המתאר מדינה אידיאלית ומושלמת. גם בנימין זאב הרצל חשב על אוטופיה יהודית כשכתב את ''מדינת היהודים שלו''.

אבל באופן מוזר כלשהו תפס את עיני דווקא התאריך בו נחתמה המגילה שהותירו אחריהן ''חמישים משפחות השלום''. המדובר ב-‏7 באוגוסט 1890. סתם כך, לשם הסקרנות שבדבר, החלטתי לבדוק אם באותו יום התרחש מאורע היסטורי בעל משמעות. התוצאה הייתה מפתיעה למדי: יום קודם לכן, ב-‏6 באוגוסט 1890, התקיימה ההוצאה הראשונה להורג באמצעות כסא חשמלי. הנדון למוות, ויליאם קמלר, הורשע ברצח אשתו באמצעות גרזן. קמלר נקשר לכסא החשמלי בכלא אובורן שבניו יורק, והמתג הופעל. 17 שניות לאחר שנראה היה כי נפח את נשמתו, כיבה התליין את המתג. אלא שאז, למרבה הזוועה, החל גופו של קמלר לנוע ולפרכס. שלטונות הכלא הורו לבצע את החישמול פעם נוספת, ונדרשו שתי דקות תמימות כדי לרתק שוב את הגוף המתעוות אל הכסא הנורא. הפעם הזו ארכה מכת החשמל 70 שניות תמימות, שבמהלכן החל גופו של קמלר לעלות באש. פרטיו המזעזעים של האירוע פורסמו בעיתונות ועוררו ויכוח ציבורי נרחב לגבי הלגיטימיות של עונש המוות ולגבי אופן הוצאה להורג.

אם נעניק לדמויות הפיקטיביות שיצרה גדות חיים והיסטוריה משל עצמן הרי שאולי ניתן לחבר בין האירועים. במלים אחרות: האם השפיעו הדיווחים הנוראים (שפורסמו בעיתוני העולם יום לאחר ההוצאה להורג, דהיינו ב-‏7 באוגוסט 1890) אודות הוצאתו להורג של קמלר על שלושת מנהיגי ''משפחות השלום'' באופן כה דרמאטי עד החליטו ליזום את מהלך ההיפרדות מ''העולם הישן'' לאלתר? האם בעקבות החלטה זו נכתבה המגילה והמשפחות יצאו לדרכן הארוכה אל האי קטמנדיס, בו בנו את המדינה האוטופית שלהם? לגדות פתרונים.








 
 

המקרה השלישי קשור לספרה של רות אלמוג צוענים בפרדס. הספר מתאר את קורותיהם של שלושה ילדים במושבה חקלאית בסוף ימי המנדט הבריטי. חברם של השלושה נקלע לסכנת חיים לאחר שראשו מסתבך בלולאת חבל התלוי מעץ. השלושה מצליחים לחלץ אותו מסכנת מוות, להורידו אל הקרקע ולהזעיק עזרה - אבל מייד לאחר מכן נמלטים לפרדס רחב-ידיים מחשש שיואשמו בגרימת התאונה בכוונה. שם הם נתקלים במלך הצוענים המאיים, המבקש לחטוף אותם ולמכרם לעבדות. אבל ברשותכם, אסיט את הסיפור לקטע שתפס אותי ו''זרק'' אותי מהסיפור כדי לעקוב אחר עקבותיה של עובדה היסטורית שהוזכרה שם באורח אקראי למדי.
 
 

הקטע שקראתם עכשיו מזכיר שני מוכרי פלאפל במושבה. האחת מכונה השחפנית (ומיוחסת לה הכוונה הזדונית להדביק במחלתה את כל בני המושבה בדרך מגעילה במיוחד); האחר – הטורקי. האנגלים תלו את בנו של הטורקי ומאותו יום והלאה לא היה האב מסוגל לדבר עוד ופניו לבשו ארשת של כעס איום. כשקראתי אני את הקטע ידעתי שאני חייב לברר לעצמי באיזה עולה לגרדום מדובר. ידעתי שהיו רק תריסר כאלה בימי הבריטים (לא כולל מרדכי שווארץ, שוטר שהורשע ברצח, והיה ליהודי היחיד שהוצא להורג ולא השתייך לארגוני המחתרת). הלכתי ונברתי, אפוא, בקורות חייהם של התריסר הללו.

מצאתי אותו עד מהרה. עולה הגרדום היחיד שהיה בן ליוצאי טורקיה היה מרדכי אלקחי מהאצ''ל. אלקחי נלכד יחד עם כמה מחבריו שעה שיצאו במכוניתם להלקות קצינים בריטיים כנקמה על הלקאתו והשפלתו של לוחם האצ''ל בנימין קמחי. יחד עם שניים מחבריו, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, נדון אלקחי למוות בתלייה. השלושה הועברו לבית הסוהר המרכזי בירושלים, שהם הצטרפו אל לוחם אחר של האצ''ל, דב גרונר, שהמתין אף הוא לגורל דומה. ב-‏15 באפריל 1947 הועברו הארבעה בחשאי אל כלא עכו, ולמחרת הוצאו להורג בתלייה.

הוריו של אלקחי, אורה ואברהם, התיישבו בפתח תקווה וחיו בדוחק רב. לא ידוע לי משום מקום אחר אם אברהם אלקחי היה מוכר פלאפל, אבל דומה שלרות אלמוג יש יתרון ברור עלי בסוגיה זו. אלמוג נולדה וגדלה אף היא בפתח תקווה שעה שזו הייתה עדיין מושבה חקלאית מוקפת פרדסים. היא הייתה בת אחת עשרה כשהוצא אלקחי להורג, כך שהמאורעות הללו ניטעו ככל הנראה עמוק בזיכרונה. בספר אף מצוין במפורש חששם של הילדים שהתאונה תצטייר בעיני המבוגרים כתוצאה ישירה של משחק ב''אנגלים ואצ''ל'', שכידוע תליות היו חלק בלתי נפרד ממנו. כך השפיע העולם האמיתי על משחקיהם ומושגיהם של ילדי היישוב אז וכך נמשכה השרשרת הזו גם בשנות השבעים

אני מספר כאן על איזכורים שגרמו לי לנטוש את ספרי הילדות שלי וללכת לחפש מידע רחב יותר בהקשר לאותם איזכורים. אבל באותה נשימה כדאי לציין שגם אם בכך קטעתי את רצף הסיפור, הרי שהחיפושים המזדמנים הללו הוסיפו לי לא מעט ידע ויצרו אצלי שרשרת אסוציאציות מותנית. מכל מקום, צוענים בפרדס הוא מעט חריג בקטגוריה זו, שכן כאשר יצא לאור כבר הייתי בכיתה י''ב. ובכל זאת גיליתי שכאשר אני קורא אותו אני שב ומתמלא סקרנות ויוצא מייד לברר לאן מובילים הרמזים העובדתיים ששתלה אלמוג בעלילה שטוותה.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יש בזה משהו   משה מיכאל   יום ב', 13/07/2009 שעה 0:42   [הצג]   [2 תגובות]
הסופר שלמדתי ממנו הכי הרבה בילדותי   שיר דמע   יום ב', 13/07/2009 שעה 12:24   [הצג]
אתה באמת הלכת רחוק   אמא של   יום ב', 13/07/2009 שעה 12:30   [הצג]   [2 תגובות]
הספרים שגרמו לי לפתוח אטלס   פ'   יום ב', 13/07/2009 שעה 15:41   [הצג]   [6 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©