כדורגל של יום שישי
יום ד', 03/06/2009 שעה 21:28
ימי שישי אחר הצהריים הם השעות המועדפות עלי בסופי השבוע. אלה שעות רכות, רגועות. הכבישים מתרוקנים ממכוניות צופרות ודוהרות, הרחובות שוקטים סוף סוף ובני האדם יכולים לצאת אל העולם שמוץ לביתם, לנשום אוויר ולהרגיש את השלווה מתפשטת בגוף. בימים האלה אני עושה את דרכי אל הכפר, מקשיב לשירים רגועים המתנגנים ברדיו ומציץ בפליאה בפריחת עצי השקד או בצברים המצהיבים ומאדימים בינות לעלים הקוצניים. בכפר עצמו ממתינים לי כבר מ' ובנו, שניים שאיתם אני בועט בכדור מזה שנים. אחר כך מצטרפים אלינו בני התשחורת המקומיים, מגילאים חד-ספרתיים ועד לגברים מכריסים בני ארבעים פלוס. וכולנו משחקים יחד את הכדורגל של יום שישי - בהתלהבות, בצחוק, בשמחה של התפרקות ושיתוף פעולה בין-דורי. אפילו חברים קרובי לא הצליחו להוציא ממני ויתור על הפעילות המהנה הזאת. כיף אמיתי, תאמינו לי.









זה קרה כמה חודשים אחרי שעברנו למודיעין. מ', חבר המתגורר בירושלים, הרים טלפון ושאל אם מתחשק לי לפגוש אותו ואת בנו הבכור, אז בן שש, למשחק כדורגל. שאלתי לאיזה משחק הוא מתכוון והוא הסביר שלבן יש בעיות פיסיולוגיות כלשהן והרופא המליץ על תרפיה ספורטיבית. הילד אמר שהוא מעדיף כדורגל על פני כל משחק אחר והשניים סיכמו שפעם בשבוע יבואו לשחק בכפר שמואל, המושב בו נולד מ' עצמו. הפעם ההיא נקבעה ליום שישי, אחרי שמ' מסיים את סידורי הסופשבוע שלו והילד חוזר מבית הספר וכל המשפחה אוכלת צהריים יחד.

ילדים רוכבים על טרקטורון מקושט לפני תהלוכת שבועות במושב. על זה, כאמור, בפעם אחרת.

כפר שמואל ממוקם על הכביש המחבר את לטרון עם רמלה. כביש נאה, מוריק מעצים, שלאורכו פזורים יישובים ככפר בן נון, משמר איילון, גזר וחשמונאים – וגם אתרים כמיני ישראל, מרכבות לטרון ומוזיאון השריון. לאורך הכביש יש נקודות תצפית יפות על עמק איילון, כמה חורשות המצפות לפיקניקאים מזדמנים והרבה שקט. נסיעה בכביש הזה ביום שישי אחר הצהריים היא עניין רגוע למדי. כשמקשיבים תוך כדי נהיגה למוסיקה המתנגנת בגלי צה''ל או ברדיו FM88 (מישהו זוכר שפעם נקראה התחנה הזו ''קול הדרך לעסקים''?) וחולפים על פני השדות המוריקים, אשכולות הגפנים המבשילות בכרמים והבניין המתנשא של מנזר אמאוס, מרגישים איך השלווה מחלחלת אל תוך הנשמה וחיוך גדול של נחת נפרש על הפנים.

בכפר שמואל אני אורח קבוע. בגלל מ' כמובן.אנחנו חברים כבר הרבה שנים, עוד מתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית. במשך השנים הכיר לי את הוריו, אחיו ואחותו והקשרים ביני לבין אותה משפחה נותרו לבביים גם אחרי שנים רבות כל כך. גם משפחתי שלי באה לבקר שם ותכופות נהנים הילדים מהתרוצצות בחצר הגדולה, טיפוס והתנדנדות על הערסל שתלה אביו על עץ ענף ועוגיות טעימות על המרפסת הצופה אל הרחוב. בחגי שבועות אנו מגיעים לשם כדי לצפות בתהלוכה המסורתית היוצאת ממרכז המושב. טרקטורים מקושטים סוחבים אחריהם עגלות שבהן נעוצות שיבולים בשלות ועליהן ילדים לבושי לבן המריעים לקבל הצופים. התהלוכה מסתיימת בכר הדשא הסמוך למגרש הספורט, שם עומדים דוכנים ובהם מוכרים מזון ביתי במחיר שווה לכל נפש. אחר כך יושבים כולם על כיסאות פלסטיק לבנים וצופים במופע של תלמידי הגנים ובתי הספר הנערך על הבמה המוקמת במיוחד לכבוד האירוע. פעם עוד אספר על אחת התהלוכות הללו, שבעבר היו נפוצות כל כך ביישובים החקלאיים ועם הזמן הלכו ונדמו כמשהו שאינו שייך עוד לעולם המודרני, המולטי-טכנולוגי, והחלו לדעוך.

אבל נחזור, ברשותכם, אל אותו טלפון של מ'. כאמור, נעניתי בחיוב והגעתי בשעה שנקבעה. התחלנו לשחק, שלושתנו, על מגרש אספלט שלם. האב והבן נגד עבדכם הנאמן. מ' עשה כל מה שאפשר כדי לשתף את בנו במשחק. הוא מסר לו כדי שהלה יגיע למצבים נוחים, יבקיע ויצבור ביטחון. הוא דירבן אותו לשמור עלי ולהוציא ממני את הכדור גם אם בסופו של מהלך נשלח הכדור החוצה. בקיצור, הרעיון היה לא רק להשביע את רעבונו של הילד לכדורגל אלא גם לייצר אצלו רצון להשתפר וייצר תחרותיות בריא.

המשחק הראשון הפך להרגל קבוע. מגיעים בסביבות רבע לארבע, מתחממים בבעיטות לשער ומתחילים לשחק. במשך הזמן הפכנו לחלק מהנוף. אין ילד במושב הזה שאינו יודע שבשעות הללו ניתן למצוא שני מבוגרים וילד אחד במגרש כשהם בועטים בכדור. ואז, בתחילה מתוך סקרנות, החלו ילדי המושב להופיע אף הם במגרש. הם כמובן לא היו צריכים את אישורנו כדי לשחק שם. אחרי הכול, הם בני המושב והיו שם הרבה לפנינו. הם פשוט רצו לשחק כדורגל. אנחנו שמחנו לצרף אותם. במיוחד אני. מי שמתרוצץ הלוך ושוב על פני מגרש שלם כדי להבקיע וכדי למנוע ספיגות מסתכן בחנק מאובדן אוויר לנשימה.

וכך החלה המסורת להיבנות ולהשתדרג: משחקי כדורגל של מבוגרים וילדים בימי שישי אחר הצהריים. השיטה מוכרת וידועה: כל משחק מתנהל עד שקבוצה כלשהי מבקיעה חמישה שערים. משחקים שניים נגד שניים, שלושה נגד שלושה או ארבעה נגד ארבעה, לפי מספר הנוכחים במגרש. אם יש נוכחים עודפים הממתינים בצד במספר שאינו מספיק להרכבת קבוצה, הם יכולים לבחור את שחקני הקבוצה המפסידה המועדפים עליהם. אם יש במספר מספיק להרכבת קבוצה – פשוט מחליפים קבוצות עם סיום המשחק.

אחד הדברים היפים בכל זה הוא שאין כמעט מגבלות גיל על השחקנים. גבר בן ארבעים יכול להתרוצץ לצידו של ילד בכיתה ד'. חייל משוחרר יכול לשמור על תלמיד בחטיבת הביניים. ממילא המרץ והמהירות של הצעירים מתאזן על ידי רוחב הגוף והניסיון של המבוגרים. ממילא כמעט תמיד הכוחות מאוזנים למדי, למשל כאשר בכל קבוצה משחקים מבוגר אחד ושני ילדים. כשמישהו בועט בעוצמה בכדור מעל לגדר המקיפה את המגרש הוא גם האחראי להשבתו. כשיש אתנח במשחק (למשל, כאשר כדור עף החוצה), יכול אחד השחקנים ללכת לברזיה הקרובה כדי להתרענן. וזה בסדר, כי השאר ימתינו עד שיסיים ורק אז יחדשו את המשחק.

לעתים קורים דברים משעשעים. כאשר החבר'ה מכדררים על המגרש מונחים הטלפונים הסלולריים שלהם על אחד משני ספסלי העץ שבשולי המגרש. לפתע מצלצל אחד הטלפונים. שניות לאחר מכן נראה אחד השחקנים כשהוא שועט נואשות אל המכשיר הקטן ומסמן בידיו לאחרים שיואילו בטובם להפסיק לשחק כי אולי זו שיחה חשובה. וכבר קרה ששחקן שלא רצה לוותר על שניית משחק הצליח איכשהו להגיע אל הספסל, לתפוס את הטלפון, לענות למצלצל, לשוב בריצה למגרש ובעודו משוחח לרוץ, לכדרר, לבעוט ואפילו כמעט להבקיע. וכל זה, לקול צחוקם הגדול של השחקנים ויושבי הספסלים גם יחד. מי אמר שכדורגלן אינו יכול לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת.

חלק מהילדים הפכו את הכדורגל לפעילות המשך. הם הולכים לפעולה בתנועת הנוער המקומית וכשהם מסיימים אותה רצים למגרש ומצטרפים לקבוצות המשחקות בו. זהו, בעצם, הגרעין הקשה של הילדים המשתתפים במשחקים הללו. אחרים באים רק לעתים רחוקות, בדרך כלל כי אין להם משהו טוב יותר לעשותו. יש גם פולקלור משותף. למ', חברי הטוב, יש הרגל לפנות לילדים במילה ''עַיוּנִי''. פעם החליט אחד הילדים שנמאס לו מכל זה והחל לכנות את מ' באותו שם. למזלו של מ', זה לא קרה יותר מאשר פעם או פעמיים ולכן הכינוי לא דבק בו.

מגרש הכדורגל בכפר. לא גדול במיוחד, לא יפה במיוחד, אבל זירה לפעילות כיפית של סופי שבוע.

יש גם סדר מסוים, בלתי פורמאלי אבל יעיל מאוד, המאפשר לבאים להתחלק במשאב המשותף ששמו מגרש כדורגל. בין השעות ארבע לחמש וחצי מצוי המגרש בשימושם של ''המבוגרים'' (מ', אני ועוד אחד או שניים, אם הם טורחים להגיע) ושל ''הילדים'', כלומר תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים. בשעה חמש וחצי עובר המגרש לשימושם של ''הגדולים'', כלומר תלמידי כיתות התיכון הגבוהות, חיילים וצעירים משוחררים מהצבא. באופן טבעי, משחקם של ''הגדולים'', שכושרם הגופני טוב משל בני ארבעים מכריסים, מהיר ואגרסיבי יותר משל קודמיהם.

ל''גדולים'' יש הרבה כבוד כלפי הסדר הזה. חיילים משוחררים חובבי כדורגל מגיעים לעתים למגרש כבר בחמש או חמש ורבע. הם אינם תובעים לעצמם את הטריטוריה הזו. נהפוך הוא: הם יושבים על אחד הספסלים וצופים בעניין במתרחש. בחמש וחצי, כמו שעון, אנו מתקפלים משם והם עולים לשחק במקומנו. לעתים אנו עוברים אל מגרש הטניס הסמוך (שבשעה זו בדרך כלל אין בו פעילות טניס), מאלתרים שערים על רוחב המגרש ופוצחים במשחק כדורגל מחודש להנאת כולנו.

במשך הזמן כבר התפתחו מסורות נוספות. כששחקן נופל על האספלט אנו עוצרים את מהלך העניינים כדי לבדוק אם הכול בסדר איתו ואם נפצע חלילה. מ', למשל, לא מוכן לקבל את העובדה שחלק מהילדים מעדיפים להתרוצץ על האספלט כשהם יחפים. לעתים הוא בכל זאת מרים ידיים. ''אני לא אחראי אם משהו קורה לך'', הוא מתרה במי שמתעקש על כך. במקרים שמ' ואני מאבדים את האוויר מרוב ריצות, אין לאחרים בעיה שנעצור לכמה שניות כדי לשאוף קצת רוח.

מ' אוהב ללגלג ברוח טובה על נטייתם של חלק מאותם בני נוער ללהטט על המגרש תוך שהם מנסים לעשות סלאלומים, לעבור שחקנים באחד-על-אחד, להתעקש על בעיטות מהאוויר גם כשאין בכך צורך או סתם להיכנס עם הכדור לשער. מ' הוא אדם מעשי ויעיל. מבחינתו, העבודה הקשה ושיתוף הפעולה – ולאו דווקא הטכניקה האישית – הם הם היסודות להצלחה קבוצתית. לו היה מאמן כדורגל, כנראה שהיה משתלב היטב בליגה הגרמנית.

כשהופכים לחלק מהמסורת הזו אפשר להבחין בתהליכים נוספים. חלק מהילדים כבר משחקים איתנו מספיק שנים כדי שנוכל לראות כיצד השפיע עליהם הזמן. חלקם היו פעם נרגנים ורוטנים ובכל הצלחה של הקבוצה שנגדה שיחקו חיפשו תיחמונים ותרמיות. היום הם כבר מבינים שכללי המשחק הם כאלה שלפעמים אפשר גם להפסיד וצריך לקבל את זה ברוגע ומתוך כבוד למנצחים. אצל כמה מהם זה פשוט תענוג. היום הם מתונים ושקולים יותר ולמעשה הפכו מילדים קטנים לבחורים צעירים שאיתם אפשר לשוחח על לא מעט נושאים חוץ מכדורגל.









לפני זמן מה השתלבתי בחבורה הנפגשת מדי כשבועיים בבית קפה כלשהו באיזור תל אביב. אחת המשתתפות ניסתה הערב לתאם מועד חדש לפגישה. היא ניסתה לברר אם אפשר לקבוע איתי ביום שישי אחרי הצהריים. ''תראי'', אמרתי לה, ''בימי שישי בשעות הללו אני משחק כדורגל עם חברים. על זה אני לא מוכן לוותר''.












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אהבתי   מונס   יום ה', 04/06/2009 שעה 0:06   [הצג]   [2 תגובות]
איזה יופי!   שרה   יום ה', 04/06/2009 שעה 15:44   [הצג]
פוסט מקסים   יעל   יום א', 07/06/2009 שעה 0:44   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©