קפטן הלר יוצא למלחמה
יום ד', 13/05/2009 שעה 8:25
מדי פעם אני שב וממליץ כאן על קלאסיקה ספרותית ששבתה את ליבי. דומה כי אחרי שסקרתי את עלילותיו של אנגלי הנלחם בספרדים על אדמה אצטקית ואת קורותיהם של חבורת נערים בפנימייה אנגלית במאה ה-‏19, הגיעה שעתה של ''סיירת ורה קרוז''. ספר הרפתקאות מצוין זה עוסק בקורותיה של חבורת אנשי צבא אמריקאיים הנקלעים לסדרת הרפתקאות מסמרות שיער במהלך מלחמת מכסיקו ב-‏1847. נוסף על ההרפתקאות יש שם הכול: רומנטיקה, עצבות, הומור ואכזריות. וכמובן, כמו ברבים מהספרים הקשורים במלחמות בין מדינות, יש כאן גם מפגש בין תרבויות המייצר לא מעט סצינות משעשעות. במרכ העלילה עומדת דמותו של קפטן הרי הלר, מפקד פלוגה אמיץ המבקש לזכות באהבתו של גואדלופה היפה ולהביס את אויבו הגדול, אמיל דיברוסק. מה שמעניק לספר הזה נופך של אמינות הוא שעלילותיו משקפות במידה רבה את הרפתקאותיו של מחברו, תומאס מיין ריד, הרפתקן בפני עצמו.









שמעתם פעם על פשטידת גיבתון הגנים, עוגיות מונטסומה או אומצת גואנה? גם אני לא. אבל תתפלאו, זה בדיוק היה תפריטם של חמישה אמריקנים שנקלעו אל חדר תת-קרקעי השייך לחוואי ספרדי אמיד, לא הרחק מעיר הנמל המכסיקנית המעטירה ורה קרוז. את מרכיבי הארוחה הללו אני זוכר עד היום – וזהו אינו הפרט המרתק ביותר בספר שבו קראתים לראשונה. אפילו לא מתקרב.

''סיירת ורה קרוז'', ספרו של תומס מיין ריד, הוא אחד מאותם סיפורים המעצבים את נפשו של ילד. הוא עוסק במלחמת ארה''ב-מכסיקו, מלחמה שהתחוללה בשנים 1846-1848 ושבסיומה הפכה טריטוריה מכסיקנית ענקית לשטח ריבוני אמריקני. בין השאר נכללו בשטחים הכבושים הללו קליפורניה, נוודה, יוטה, אריזונה, קולוראדו המערבית, ניו מכסיקו המערבית ודרום מזרח וואיומינג. רוב האנשים המטיילים כיום במדינות אלה כלל אינם מכירים את הפרט ההיסטוריה הזה והדומיננטיות הלטינית בחלק מריכוזי האוכלוסין בהם נתפסת בעיניהם כתופעה מודרנית. ולא היא.

אבל נחזור, ברשותכם ל''סיירת ורה קרוז''. העלילה המרתקת, המשלבת מסעות, קרבות, פולקלור וגם סצינות רומנטיות, סוחפת את הקורא כמעט לכל אורכה. אני זוכר היטב כיצד לא הצלחתי להתיק את עיני מן השורות המנוקדות וגמאתי את הטקסט בנשימה עצורה. אחר כך חזרתי על כך עוד עשרות פעמים, שכן הקסם הגלום בספר הזה פשוט מסרב להתפוגג.

קפטן הלר צופה בעניין בשתי הנערות הרוחצות בנהר, שניות לפני שתנין רעב מבקש להפוך אותן לסעודת הצהריים שלו. הייתה זו תחילתו של סיפור אהבה.

גיבור העלילה ומי שמגולל אותה בגוף ראשון הוא הַרי הַלֶר, הרפתקן אמריקני אמיץ המבקש לכבוש לעצמו דרכים חדשות. באותה תקופה פורצת מלחמת ארה''ב-מכסיקו והלר מתגייס ליחידת מתנדבים שמקים הצבא האמריקני. מאחר והמנהג המקובל הוא לקיים התמודדות ישירה על הפיקוד, מתמודד הלר המנוסה בדו-קרב מול קריאולי בשם דיברוסק – וזוכה. יחד עימו ביחידה משרתים כמה חיילים שיהיו לעתיד חבריו הקרובים ושותפיו להרפתקאות.

אחרי אימונים באי לובוס (שבמהלכם מספרים חיילי היחידה שתי מעשיות פולקלוריסטיות משעשעות במיוחד המתועדות בהרחבה במאמרו של מיכאל זילברמן העוסק אף הוא בספר זה), נוחתים האמריקנים על החוף שממול לאי סקריפיסיוס, ''ממש עבר לטווח התותחים של ורה קרוז''. זמן קצר לאחר הנחיתה מגלה הלר כי יריבו בהתמודדות על הפיקוד, דיברוסק, ערק לצד המכסיקני ופועל נגד חבריו לשעבר. דיברוסק מצליח איכשהו לחמוק מהאמריקנים, אבל זוהי רק תחילת ה''רומן'' שלו איתם.

זמן מה לאחר מכן יוצאים הלר וכמה מחבריו לסיור שמטרתו ''החרמה'' של פרדים להובלה עבור יחידת האפסנאות. במהלך הסיור הם נקלעים לביתו של דון קוסמה רוסלס, אותו חוואי עשיר שהזכרתי מלכתחילה. ושם פוגשים בשתי בנותיו הנאות, המתרחצות בבריכה טבעית. החיילים מצילים אותן מתנין טורפני וזוכים לאירוח נדיב מצד אביהן אסיר התודה. לאחר אירוח הכולל ארוחת מלכים, מבקשת המשפחה את סיועם של האמריקאים בחילוצו של אחד מבניה מורה קרוז הנצורה והחזרתו הביתה. הלר, המוצא עצמו מתאהב באחת הבנות, נענה בחיוב.

לאחר שהם נפרדים מדון קוסמה נקלעים האמריקנים למארב מכסיקני. הם נלכדים במכלאת פרדים. הגריליירוס (לוחמי הגרילה) המכסיקניים מהדקים את המצור ומבקשים אף להפעיל תותח נגד המתבצרים. הלר משגר שליח להזעיק עזרה. אחד מחבריו, צייד לעת מצוא בשם בוב לינקולן, מגלה אצל מפקד הכוח רובה פרוסי משוכלל במיוחד ומצליח להרוויח בעזרתו עוד זמן מה. לבסוף, מחליט הלר להימלט בעזרת הפרדים שבמכלאה. לאחר מרדף ארוך של הגריליירוס אחריהם מוכתרת ההימלטות בהצלחה.

עתה מתפנה הלר למלא את הבטחתו למשפחת רוסלס. הוא נוטל עימו לוחם אמיץ בשם ראול והשניים מתחפשים לחוואים מכסיקניים ומתגנבים אל מעבר לקווי האויב, אל תוך ורה קרוז. עד מהרה נלכדים השניים, מזוהים כאמריקנים, מובאים לדין ונדונים למוות. אלא שמזלם משחק להם. בעקבות הפגזה אמריקנית נפער חור בגג תאם והם נמלטים ממנו בערת חבל. השניים מצליחים אף לאסוף את נרסיסו, בנו של רוסלס, וחוזרים אל קווי האמריקנים.

במהלך מסע לביקור נוסף אצל החוואי נלווים אל הלר כמה חברים מהיחידה – לייטננט קלילי, המאוהב אף הוא באחת מבנות החוואי; הצייד בוב לינקולן; ראול, אותו צרפתי שסייע להלר בחילוץ הנער מורה קרוז; וצ'יין, חייל אמריקני ממוצא אירי בעל חוש הומור בלתי מצוי. כאשר מגיעה החבורה לחוות רוסלס היא מגלה שתושביה נעדרים – ועד מהרה נלכדים האמריקנים בידי כוחות גרילה המגיעים למקום. רק לינקולן, הצייד הנועז, מצליח להימלט מהמקום. שעה שהם ממתינים לגורלם מנהל צ'יין דו-שיח עליז עם אישה כפרית המביאה אוכל לשבויים, והדיאלוג ההזוי שמתפתח ביניהם, המבוסס על חוסר הבנה מוחלטת של אנגלית מצידה ושל ספרדית מצידו, מצחיק עד דמעות. בין לבין, רואה הלר את אויבו הגדול, דיברוסק, כשהוא מתרועע עם מי שנראית לו כגואדלופה רוסלס, בת החוואי בה מאוהב הוא עצמו. רק לאחר מכן מתברר לו כי זוגתו של דיברוסק השנוא היא דודניתה של גואדלופה, מריה דה מרסד, הדומה לה מאוד.

בינתיים עושה לינקולן החופשי מאמצים להצילם. הוא מצליח להתקשר עם מריה דה מרסד ומשכנע אותה לשתף עימו פעולה בכיוון זה. בסיועה של מריה שב לינקולן אל מקום שביים של חבריו, קודח חור בקיר תאם ומצליח לחלצם - והללו נמלטים על נפשם. לוחמי הגרילה המכסיקניים רודפים אחריהם בעזרת כלבי ציד איומים למראה, מה שמביא לקרב מוזר ונורא בין הנרדפים לבין כלבי הציד על שפת צוק הנוטה אל התהום. הם ממשיכים במסעם, נפגעים באחד הלילות ממכת ברק ולאחר שהם מתאוששים – מוצאים עצמם בידיה של כנופיה בראשה עומד פדרה חראוטה, כומר שעשה הסבה לשוד ונודע לשמצה באכזריותו. הלה מתכנן לתלותם, אך הם ניצלים ברגע האחרון. המושיעים הם – שוב – הצייד האמיץ לינקולן וכמה מחבריהם שאותם הזעיק האחרון להיחלץ לעזרה.

בהמשך מצליחה החבורה לשוב לבסיסה, צופה בכיבושה של העיר סרו גורדו ולאחר מכן נכנסת לקרב קצר עם כמה גריליירוס מכסיקניים. לאחר הקרב, המסתיים בניצחון אמריקני, מגלה הלר בין חללי האויב את גופתו של הצרפתי דיברוסק, אותו אדם שמלכתחילה התגייס לפלוגתו של הלר ולאחר מכן חיפש כל דרך כדי להסגירה לידי המכסיקנים ואף ניסה לחסל את הלר בעצמו לא אחת ולא שתיים.

הלר וראול נמלטים מכלאם בעיר ורה קרוז לאחר שפצצה אמריקנית פערה חור בתקרתו. אומץ ללא גבול.

עוד הרפתקה גדולה אחת עוברת על הלר במהלך המלחמה. הוא יוצא עם חבר לגדוד, צ'רלס טפלין שמו, לטיול רכוב לכפרים בסביבה. במהלך סעודה מתנפל טפלין על חוואי שנטפל את נערה אינדיאנית נאה ומבקש לכפות עליה את חברתו. הלה מזהה שהם אמריקניים ומודיע על כך לחבורת גריליירוס המסתובבת באזור. לכשיוצאים השניים לרכב חזרה לבסיסם הם נופלים בידי אותה חבורה. רק המדריך שלהם, אחיה של אותה נערה שבגינה פרצה הקטטה, מצליח להימלט ויוצא להזעיק עזרה. לאור מדורה שמדליקים המכסיקנים מתברר להלר ולטפלין כי בחבורה שלכדה אותם מצויים שניים מחייליהם, שערקו אל שורות האויב. שניים אלה מפשיטים את הקצינים, לובשים את מדיהם ונוטלים גם את כלי נשקם. בעוד הלר וטפלין שוכבים, לבושים בבגדי העריקים, בצד המחנה באפילה גמורה, מתגנב חזרה הנער האינדיאני ששימש כמורה הדרך שלהם ומשגר אליהם את כלבו כשהלה נושא בפיו סכין חדה. בעזרת הסכין הם משתחרים מכבליהם ונמלטים. שני העריקים רודפים אחריהם כדי ללכדם והקרב האחרון בין שני הזוגות מתחולל על שפת מצוק אדיר ממדים ובסיומו נותרים האמריקנים בחיים.

סיומה של המלחמה מוצא את החבורה נפרדת לדרכים שונות. הלר נושא לאישה את וואדלופה, וחברו, הלייטננט קלילי – את אחותה לוס. מריה דה מרסד, זוגתו הטראגית של דיברוסק שנהרג, נכנסת למנזר. ההלרים משתקעים בניו אורלינס, ואילו הקלילים – בחוותו של דון רוסלס במכסיקו. לינקולן וראול שבים אל הצייד ויוצאים להרי הרוקי. האחרים נשארים בצבא ומתקדמים בסולם הדרגות.









''סיירת ורה קרוז'' הוא זירה נוספת למפגש בין תרבויות המזמן למשתתפיו הפתעות ומצבי לחץ. החיילים האמריקאיים, ברובם בני מהגרים לבנים, פוגשים את העולם הלטיני-אינדיאני של מכסיקו, מדינה שהיא שכנתה של אמריקה מזה מאה שנה אך כמעט ואינה מוכרת להם. המפגש הזה מייצר כמה רגעים קומיים כמו הארוחה אצל דון קוסמה רוסלס שחלקים ממנה הגנבתי אל הפיסקה הראשונה במאמר הזה. האישיות המרכזית באותה ארוחה הוא מייג'ור בלוסום, מפקד יחידת האספקה שבמהלך משימתה נקלעת אל אחוזתו של הדון. בלוסום הוא אמריקאי שמרן במלוא מובן המילה, סולד מ''השדים הצהובים הללו'' (כפי שהוא מכנה את המכסיקנים) ומביע את רגשותיו בעיקר באמצעות קללות עסיסיות. המפגש בין החוואי האמיד המנסה להלעיט את אורחו המכובד (כזכור, רוסלס מכיר תודה גדולה לאמריקאים על שהצילו את בנותיו מידי קיימן רעב) מכיל כמה רגעים המביאים את הקוראים לפרוץ בצחוק פרוע.

מבחינה היסטורית, מתאר ריד היטב את מסלול התקדמותו של הגנרל וינפילד סקוט, שבמרץ 1847 פתח חזית שנייה (הראשונה נפתחה מוקדם יותר על ידי גנרל אחר, זכרי טיילור, לימים נשיא ארצות הברית) במלחמה. כוחותיו של סקוט הונחתו מהים וחדרו לליבה של מקסיקו. הם צרו על ורה קרוז, כבשו אותה, ולאחר קרבות קשים שנמשכו כשבעה חודשים בסרו גורדו ובצ'פולטפק, התקדם לעבר הבירה המקסיקנית מכסיקו סיטי וכבש אותה באוקטובר 1847.

לכל אורך הקרבות נהנו האמריקאים מיתרון איכותי בנשק ובטכנולוגיה. אחד המפקדים בצבא מקסיקו, פדרו מריה אנאייה, שהגן על אזור מנזר סנטה מריה צ'ורובוסקו, אמר את המשפט המפורסם ביותר במלחמה לגנרל האמריקני טוויגס, כשזה נכנס למנזר לאחר ניצחונו: ''אם היו לנו כדורים לא הייתם פה''- משפט המדגים את הנחיתות המקסיקנית גם במשאבים.

תיאורה של המלחמה במכסיקו, על כל מוראותיה, אינו רחב במיוחד בספר זה. המלחמה אינה נפרשת על כל היקפה אלא מתוארת אך ורק דרך עיניה של אותה קבוצת חיילים המבקשת לשוב בשלום לבסיסה. מי שמחפש מניפסט פוליטי ספק אם יבחר לקרוא דווקא בספר הזה. זה גם אינו ספר מלחמה במובן המקובל, משום שהוא אינו מתאר תנועה של כוחות גדולים או מהלכים צבאיים המשולבים באסטרטגיה מדינית. זהו ספר הרפתקאות המתואר על רקע היסטורי וככזה יש לקרוא אותו. בסוגה הזו של ספרות זהו ספר מצוין.









כמה מלים על הסופר. תומאס מיין ריד, מחברו של הספר, היה דמות צבעונית בפני עצמה. הוא היה בנו הבכור של כומר פרסביטריאני אירי ובצעירותו הוכשר לכמורה. אבל הצעיר לא אהב את המקצוע שיועד לו ובעת לימודיו בבלפאסט זכה בפרסים ברוב המקצועות – מלבד תיאולוגיה. בין השאר, היה פרש נועז וקלע מצטיין. בגיל עשרים נטש את עיר הולדתו והפליג אל העולם החדש. בניו אורלינס הצטרף אל משלחת שיצאה אל ליבה של צפון אמריקה. שמונה חיים חי חיים רצופי הרפתקאו, ובין השאר היה בוקר וצייד, שהה במחיצת אינדיאנים, עסק ברוכלות ובהוראה, היה עיתונאי, משורר ושחקן נודד. ב-‏1846 התנדב לצבא ארצות הברית, לחם בדרגת לייטננט (סגן) במלחמת מכסיקו, והועלה עד מהרה לדרגת סרן. ריד מילא תפקיד מכריע בהסתערות על מבצר צ'פולטפק, בה נפצע קשה וכמעט נהרג. בעת החלמתו כתב את ספרו הראשון, המושתת על חוויותיו במלחמה.

הספר יצא לראשונה ב-‏1850 תחת השם ''The Rifle Rangers'' ונחל הצלחה גדולה. במיוחד התחבב על בני הנעורים. ריד, שהיה מעודד מההצלחה, החל לכתוב ספרים נוספים. ''אני חש כאילו מוחי הוא מאגר עצום של הרפתקאות, זיכרונות וחוויות שעברתי במציאות ובדמיון'', אמר. הביקורת התלהבה אף היא. ''עד ימינו לא נכתבו ספרים משובחים כל כך ורבי עניין כל כך לבני הנעורים'', התלהב אחד המבקרים. סיפוריו הצטיינו בעלילה דרמאטית אמינה, המעוגנת בחייו ההרפתקניים, או באירועים ששמע עליהם – מסעות ציד, מלחמות אינדיאנים, הפלגות בימים ובנהרות וחדירה אל שטחים בלתי-נודעים. ''את אלה,, כתב מבקר הספרות אוריאל אופק, ''תיאר בסגנון ישיר וקולח, מתובל לעתים בהומור יבש, משובץ תיאורי נוף ופרטים גיאוגרפיים, בטוניים וזואולוגיים מדויקים. הוא לא ביקש להטיף מוסר ולהקנות ערכים, אבל שיבח את האמיצים, שואפי הדעת והדבקים במטרתם''.

קרב על הצוק. טפלין נאבק בחייל האירי הנסי, שלקח ממנו את מדיו, בקרב לחיים ולמוות.

הספר תורגם לעברית פעמיים. ב-‏1954 תורגם על ידי ש. סקולסקי בשם ''קורות מלחמה אחת במכסיקו''. עשרים שנה לאחר מכן, ב-‏1974, תורגם על ידי דליה טסלר (או דליה למדני) בשם ''סיירת ורה קרוז'', וכך הכרתי אותו בילדותי. נוסף עליו כתב ריד את ''ציידי הגולגלות'' (מלחמת חלוצי ניו-מכסיקו באינדיאנים); ''הנווה במדבר, או משפחת רובינזון האנגלית'' (חבורת נוסעים מגלה בלב מדבר בצפון-אפריקה נווה חקלאי מפותח); ''הרפתקה ביער המוצף'' (הרפתקאות משפחה דרום-אמריקנית שספינתה נסחפה אל לב ג'ונגל מוצף); ''המנהיג הלבן'' (הרפתקאות צעיר אמריקני אמיץ וישר שהופך להיות ראש שבט אינדיאני); ''בריחת השבוי'' (הרפתקאות עבד נמלט במטעי ג'מיקה); ועוד. בסך הכל פרסם 44 ספרי הרפתקאות – הספק נאה בכל קנה מידה.

חייו של ריד היו סוערים גם לאחר ששב ממלחמת מכסיקו. ב-‏1848 יצא בראש יחידת מתנדבים לסייע ללוחמי חירות בהונגריה שעה שאלה התקוממו נגד השלטון האוסטרי. לאחר כישלון המרד שב ב-‏1849 לאנגליה, השתקע בלונדון והתמסר לכתיבה. הוא פרסם סיפורי הרפתקאות בהמשכים בשבועוני ילדים, וב-‏1867 ייסד וערך בלונדון עיתון ערב בשם ''ליטל טיימס'', שהחזיק מעמד חודש אחד בלבד. באותה שנה שב עם אשתו לארצות הברית וייסד ברוד איילנד עיתון ילדים בשם ''אונוורד'' (''קדימה''). כעבור שנה ורבע נסגר העיתון והוא נותר ללא פרוטה ועם מצב בריאותי הולך ומתדרדר. פצעי המלחמה שלו שבו ונפתחו והוא נזקק לקביים. בעצת רופאיו שב לאנגליה, השתקע במחוז דרבי וחזר לכתיבת סיפורי הרפתקאות. שעות ארוכות היה יושב על כורסתו, רגליו המצולקות עטופות בשמיכת מגן, על ברכיו לוח-שולחן קטן ודפי נייר, וכך היה כותב בלהט עד יומו האחרון. ב-‏22 באוקטובר 1883 הלך לעולמו, והוא בן 65.









נשוב, ברשותכם, אל הספר עצמו. ''סיירת ורה קרוז'' שקראתי בימי ילדותי (ושאליו אני שב מעת לעת) הודפס בעברית על ידי הוצאת כתר כחלק מסדרה שערכה בשעתו עדה תמיר (אמה של יולי תמיר) ושהביאה ספרות קלאסית מתורגמת בפורמט נוח לקריאה וידידותי לבני נוער. בין השאר הופיעו בסדרה זו גם ''השבוי מזנדה'', ''אי האלמוגים'', ''אחרון המוהיקנים'', ''פוזמק העור'', ''בת מונטסומה'', ''הצבעוני השחור'', ''אלופי וילובי'', ''קול קדומים'', ''נער ושמו סמית'' ו''מרד בספינה באונטי''. זו הייתה סדרה מרהיבה בעושרה המילולי והעלילתי ואני זוכר היטב כיצד נהגתי לבדוק היטב בין הספרים השונים שיצאו במסגרתה ולבדוק היטב איזה מהם אוכל לקנות בסכום המצומצם שהיה בידי. עד היום אני גם זוכר כיצד נתתי למדריכת טיולים שאיתה יצאתי באותו זמן את ''הצבעוני השחור'' לאחר שבטיול משותף הפלגתי בשבח הרומן ההוא של אלכסנדר דיומא האב. עד היום, 16 שנה אחרי, לא חזר אלי הספר המושאל הזה - וחסרונו יוצר בספרייתי חור קטן. נו, מילא. אני מניח שאקנה עותק אחר בהזדמנות.

''סיירת ורה קרוז'' חדר כל כך עמוק אל האישיות שלי שאני זוכר היטב גם היכן קראתיו. בכרמליה, השכונה החיפאית בה גדלתי, היה עץ גדול שהשקיף על סביבתו הקרובה – קרן רחוב, פיסת רחוב נוסף, כמה בתים וחורשה קטנה. מאן דהוא חיבר פעם אל אחד מענפיו שניים-שלושה קרשים. על קשרים אלה הייתי יושב, מצויד בשקית קטנה עם כריך, וקורא בספר. מדי פעם הייתי מרים את ראשי כדי לבדוק אם מישהו מוכר עובר שם, ומייד חוזר ומרכין אותו וגוהר על הספר. אתר אחר היה שדה קטן ובו קוצים גבוהים, שהשתרע בין שני בתי מגורים. בין אותם קוצים מצאתי פינה מסולעת קטנה, מוקפת בפרחים אדמדמים ונקייה מכל דרדר או ברקן. הקוצים הגבוהים הסתירו את היושב שם ובפינה זו ביליתי לא מעט שעות עם הספר הזה. כיום שוב אין הפינה הזו קיימת. בית גדול נבנה עליה ולא נודע עוד כי התקיימה בכלל.

כרגיל אצלי, דומה כי דווקא אחד האלמנטים הלא-מרכזיים ב''סיירת ורה קרוז'' עוררה את תשומת ליבי. המדובר בדמותו של הצייד בוב לינקולן, אדם בעל תשע נשמות ותעוזה בלתי מצויה. לינקולן מופיע בסיפור הזה לא מעט פעמים, ואף מציל, כאמור, את בני החבורה לא אחת ולא שתיים – אבל בכל זאת דמותו שולית ליד זו של המספר, הלא הוא הקפטן הרי הלר, וליד דמויות כמו של לייטננט קלילי, למשל. בניגוד לכמה מהאחרים הוא כמעט ואינו מוזכר בהקשרים הומוריסטיים. דמותו חתולית וזריזה, ירייתו מדייקת אל חוט השערה, התמצאותו בשטח ויכולתו להיטמע בסביבה פנומנאליות והוא אינו נרתע מסיכונים בעת הצורך. בוב לינקולן אינו סתם ציד; הוא איש הרים אמיתי.

גזע אנשי ההרים מושך את ליבי כבר זמן רב. מדובר בחבורה של אנשים קשוחים, כאלה המורגלים בחיים בסביבה טבעית קשה, לעתים עוינת. כמיטב המסורת של האינדיבידואליזם האמריקאי, הם סיפקו את צרכיהם במו ידיהם. הם צדו בעלי חיים, אכלו את בשרם וסחרו בפרוותיהם. הם עסקו בדיג, טמנו מלכודות, שייטו על פני נהרות גועשים, טיפסו על רכסי הרים תלולים, הקימו את בתיהם במו ידיהם ויצרו קשרי מסחר וידידות עם לא מעט אינדיאנים. הם לא היו מפונקים, ידעו להסתפק במועט והיו חייבים לאמץ דפוסי התנהגות תכליתיים. הם היו אמיצי לב בצורה יוצאת דופן ולא היססו לחדור אל טריטוריות בלתי מוכרות כדי לפרוץ נתיבים חדשים מן המזרח מערבה, בואכה האוקיאנוס השקט. הם חדרו אל המערב אבל לא כפו את עצמם עליו ועל תושביו המקוריים. למעשה, אם היו המתיישבים הלבנים שבאו בעקבותיהם נוהגים כמנהגם סביר היה להניח שבאמריקה הייתה חיה היום אומה אינדיאנית גדולה ומשגשגת – ומכל מקום, גדולה ומשגשגת בהרבה מכפי שהיא כיון. אבל מאחר וזהו אינו תרגיל בהיסטוריה אלטרנטיבית אחדל כאן מה''אילו'' הזה.

(למעשה, אחד האוצרות היקרים הראשונים שהעליתי בחכתי כאשר הגעתי לאינטרנט היה אתר אמריקני העוסק באנשי הרים, בעיקר כאלה שעסקו בסחר פרוות בצפון אמריקה של המאה ה-‏18 וה-‏19. חלק מהם היו לגששים בשירות הצבא האמריקני. דמויות אגדיות כג'ים ברידג'ר וקיט קארסון, ג'יימס בקוורת' וג'דדיה סמית', ג'ון קולטר וביל סאבלט. פעם גם חשבתי לכתוב עליהם את עבודת המאסטר שלי, ולשם כך רכשתי את A Life Wild and Perilous, ספרו של רוברט אטלי, המהווה מבוא לא רע למתחילים בעניין זה).

רוברט רדפורד כאיש ההרים המתבודד ג'רמיה ג'ונסון. אחד הסרטים היציגים ביותר על הגזע המיוחד הזה (מקור תמונה)

בוב לינקולן היה אמיץ כמו שד. מוחו לא חדל לחבל תחבולות הימלטות משבי או ניסיונות הצלה של חבריו. במידה רבה הזכיר לי את עין הנץ, גיבורו של ג'יימס פנימור קופר מ''אחרון המוהיקנים''. צייד וסייר הפועל בסביבה טבעית שלא גדל בה אך הסתגל אליה היטב והוא מרגיש בה כבביתו. אמנם דמותו הספרותית של עין הנץ פעלה כמאה שנה טרם שלינקולן ירד מהרי הרוקי והלך למלחמת מכסיקו, אבל הספר האמריקני, למרות שכבר היה מנומר במספר רב של מתיישבים, עדיין היה פראי ובלתי-מאולף, ושימש ככר בלתי נדלה להרפתקאות גדולות ולהפגנות נאות של תעוזה אנושית. לינקולן הפגין את כל אלה כשבפעולה אישית הצליח לשחרר את עצמו מכבליו, הלם בשוביו, חטף מהם את נשקו ונמלט; או שעה שעקב כנץ בחשכה אחר חבריו שנלקחו על ידי שוביהם אל מנזר חרב או אל גיא נסתר ופעל להצלתם.

שנים לאחר שקראתי את ''סיירת ורה קרוז'' צפיתי בסרט ישן בו מגלם רוברט רדפורד את דמותו של ג'רמיה ג'ונסון, עירוני המשתחרר מן הצבא לאחר מלחמת מכסיקו ובא מן המזרח אל הרי הרוקי במטרה להפוך לאיש הרים. בימיו הראשונים הוא אינו יודע כיצד להסתדר בסביבה המושלגת וכמעט גווע ברעב. אינדיאני המזדמן בדרכו כאשר הוא מנסה לצוד דג באמצעות ידיו מסיע לו להסתגל לתנאים ומלמד אותו לשרוד. ג'ונסון הופך לצייד מיומן, בונה את ביתו בהרים ולימים גם מוצא אישה ופעוט שניצלו מטבח שביצעו ביישובם תוקפים אינדיאניים. הוא מאמץ אותם אל חיקו ומקים עימם משפחה קטנה, ודווקא כאשר נדמה שחייו הפכו שלווים יותר, תובע ממנו מפקדו של כוח צבאי אמריקני שנשלח לפעולת עונשין נגד האינדיאנים, להורות לו את הדרך. המפקד מאלץ את ג'ונסון לעבור דרך אתר קבורה אינדיאני, על אף שג'ונסון מזהיר אותו כי מדובר בהפרה של קדושת המקום. כאשר שב ג'ונסון לביתו הוא מגלה שמשפחתו הקטנה נרצחה, כנקמה על אותו חילול. איזו אירוניה יש בכך שדווקא האיש שהקפיד בכבוד אמונתם של אלה הוא שהפך למטרת נקמתם. איש ההרים הזה, ג'רמיה ג'ונסון, הוא אחת הדמויות השלמות והאפקטיביות ביותר שגילם רדפורד. הוא גם אחד המערבונים האהובים עלי ביותר, על אף שמעולם לא היה להיט ענק. הוא אחד מאנשי ההרים – אם גם הפיקטיביים – האהובים עלי ביותר.









פעם ניסיתי לפענח את חיבתי לאותם אנשי הרים. אולי היא נובעת מהעובדה שגם בי יש לעתים קרובות מעין נטייה להתבודדות והופכת אותי, כמאמר שירו של אפרים שמיר ל''חבר בחברת עצמי''. אולי זה בגלל ההערכה שיש בי אל היכולת להתמודד לבד מול איתני הטבע ולגבור עליהם. אולי משום שהם אינם ששים לבקש טובות מאחרים ומעדיפים לסמוך על תושייתם הפרטית. אני לא בטוח שכל הסיבות הללו יכולות להבהיר את החיבה הזו, אבל הן בהחלט חלק מההסבר.









סיירת ורה קרוז, ספרו של תומאס מיין ריד, תורגם לעברית על ידי דליה למדני ויצא לאור בהוצאת מעריב, בית הוצאה כתר ירושלים, בשנת 1973. עטיפה: איזי כהנא. ציורים: מוריי בלום. כל האיורים שהובאו במאמר (להבדיל מצילומו של רוברט רדפורד כג'רמיה ג'ונסון), מקורם בספר זה.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הסדרה בהוצאת כתר   שירה א.   יום ד', 13/05/2009 שעה 9:23   [הצג]   [12 תגובות]
ורק כדי לסגור מעגל בין שני פוסטים שלך   מיכאל   יום ד', 13/05/2009 שעה 11:09   [הצג]   [5 תגובות]
אל תשכח   אלמוני   יום ד', 13/05/2009 שעה 16:49   [הצג]   [5 תגובות]
כמה הערות   הלל   יום ה', 05/12/2013 שעה 14:13   [הצג]   [5 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©