אילן משפחתי
יום ג', 21/04/2009 שעה 15:30
לפני זמן מה חיפשתי מעט חומר על א. גולומב, מי שהיה האישיות הצבאית המרכזית בארגון ההגנה בתקופת המנדט הבריטי. בין היתר נתקלתי בערך הוויקיפדי שלו בציון העובדה שהיה מקושר משפחתית לאנשים כמו מ. שרת, ד. הוז וש. אביגור – חבורה שלציונות יש חוב גדול כלפיה. התחלתי לעקוב קצת אחרי ההסתעפויות השונות של ההתחברות המשפחתית הזאת. הלכתי לאורך החוט שאת קצהו מצאתי במקרה והגעתי לאישים המתפרשים מהוגי הציונות ועד שועי ארץ. במלים אחרות, רשת משפחתית רחבה. הסך הכול מביא אותנו לחבורה נכבדה למדי שידה רב לה התנועה הציונית, בגופי הביטחון, בחיי הכלכלה והמסחר ובעשייה האמנותית. ושוב: גם כאן, עיקר החומר נטול מוויקיפדיה. כך שמי שמבקש לקרוא את הסתעפויות הרשת המשפחתית הזו יצטרך, בעצם, לקרוא על ההיסטוריה הישראלית (והארצישראלית) שהרשת הזו שזורה בה.







אילנות יוחסין הם לא בגדר תחביב עבורי אבל תמיד היוו מקור עניין לא אכזב. התרשים הזכור לי ביותר מימי ילדותי היה זה של השושלת היוליו-קלאודית (אוגוסטוס, טיבריוס, קליגולה, קלאודיוס ונירון) ששלטה ברומא במאה הראשונה לספירה. נתקלתי בתרשים שלה באנציקלופדיה העברית והופתעתי מהבהירות שבה ניתן לתאר בכמה קווים בלבד קשרי דם, קשרי אימוץ וקשרי נישואין. מלבד חיבתי הבלתי-מסותרת להיסטוריה, יש להניח שהדבר זכור לי גם בגלל שבאותן שנים הוקרנה בטלוויזיה סדרת המופת הבריטית ''אני קלאודיוס'', העוסקת בעלילותיה הנפתלות והתככניות של המשפחה הקיסרית הזו. אבל לא אסטה לכיוון הזה, ברשותכם.

גם בימי ''אפלטון'' שלי נתקלתי בכמה אילנות יוחסין שקסמו לי במיוחד. אחד מהם היה זה של הסופרת לורה אינגלס, אותו קיבלתי לידי בעיירה המינסוטאית וולנאט גרוב ותרגמתי לעברית. לפי אותו אילן יוחסין יש לאינגלס ויילדר מוצא משותף עם זה של ויליאם הכובש, מלך אנגליה במחצית השנייה של המאה ה-‏11. גם תגובה למאמר אחר ובה פירוט של הקשרים המשפחתיים בין נשיאי ארצות הברית לדורותיהם תרמה לי לא מעט.

אילן היוחסין המפורסם ביותר בישראל הוא כמובן זה של משפחות דיין, וייצמן וגפן. התקשרויות משפחתיות מפורסמות אחרות נעשו בהיקף מצומצם יותר. אבא אבן וחיים הרצוג, שניהם מגדולי המדינאים בהיסטוריה הישראלית, נישאו לזוג אחיות ולכן היו גיסים. משפחת בנאי המיתולוגית מככבת כבר שנים ארוכות בתחומי המוסיקה והתיאטרון. לו הייתי מצליח לקשור לפחות חלק מהאילנות הללו למה שבכוונתי לתאר כאן הייתי צריך להפוך את הרשימה הזו לספר קטן.

הוגה הציונות הרוחנית. אחד העם (מקור תמונה 1).

מאחר וחלק ניכר מהמעקב שלי אחר ההסתעפות המשפחתית הזו התבצע דרך ויקיפדיה, החלטתי להימנע משרטוט של האילן כולו. במקום זאת, תיארתי במלים את המעשים העיקריים שהתבצעו על ידי האישים השונים שהיוו חלק ממנו. הסך הכול מביא אותנו לחבורה נכבדה למדי שידה רב לה התנועה הציונית, בגופי הביטחון, בחיי הכלכלה והמסחר ובעשייה האמנותית. ושוב: גם כאן, עיקר החומר נטול מוויקיפדיה. כך שמי שמבקש לקרוא את הסתעפויות הרשת המשפחתית הזו יצטרך, בעצם, לקרוא על ההיסטוריה הישראלית (והארצישראלית) שהרשת הזו שזורה בה.

ועכשיו לעבודה.









על אחד העם כולכם שמעתם. האיש שנולד בשם אשר צבי גינצברג הוא מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית. בשנת 1889 פרסם את מאמרו ''לא זה הדרך'', אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד למעשה את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם ''אחד העם'', שפירושו - אדם ממוצע, ככל האדם. אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל. חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה למסורת וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ביהדות כתרבות, וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית.

בתו של אחד העם, לאה גינצברג, נישאה לשמואל יוסף פבזנר - סופר, מצירי הקונגרס הציוני הראשון (1897), מחלוצי המהנדסים והתעשיינים בארץ ישראל ומבוני חיפה העברית. בשנת 1909 היה ממייסדי בית חרושת לשמן ולסבון ''עתיד'' (לימים שמן תעשיות), לצד חבריו נחום וילבוש, טוביה דוניה ושמואל איצקוביץ. בהמשך היה ממייסדי שכונת הדר הכרמל בעיר חיפה וממפתחיה. כיהן כיו''ר ועד השכונה. כן לקח חלק בייסוד הטכניון, בית הספר הריאלי העברי בחיפה ואף המרכז המסחרי הראשון בשכונת הדר. בנוסף, היה פבזנר חבר הוועד הלאומי.

אחותו של פבזנר, שפרה, נישאה למרדכי בן הלל הכהן, דמות מרתקת בפני עצמה. מרדכי היה איש ציבור ופעיל ציוני, עיתונאי וסופר עברי ארץ ישראלי. כמו גיסו פבזנר, נמנה עם פעילי תנועת חובבי ציון, השתתף בשנת 1897 בקונגרס הציוני הראשון בבזל ואף נשא בו נאום בעברית. כן פרסם מאמרים ורשימות בעיתונים עבריים כמו ''הלבנון'', ''הצפירה'', ''הקול'' ואחרים. בשנת 1905 הקים סניף של עסקיו בחיפה, ויחד עם גיסו היה בין מייסדי בית החרושת ''עתיד''. בשנת 1907 עלה לארץ ישראל, היה בין מייסדיה של תל אביב ושימש חבר ועד העיר מראשיתו. כן היה בין מייסדי אגודת הסופרים העברים. יוסף חיים ברנר היה מזכירו האישי. בעקבות הכיבוש הבריטי עבר הכהן לירושלים, והיה בין מייסדי בנק הלוואה וחסכון.

צאצאיו של מרדכי בן הלל הכהן השתלבו היטב בפעילות הציבורית בארץ ישראל ובמדינת ישראל. ביתו רוזה למדה משפטים ולאחר שהוסמכה הייתה, למעשה, לעורכת הדין הראשונה בארץ ישראל (הכוונה לאישה הראשונה שהוסמכה לעריכת דין). עוד בהיותה באודסה פרש עליה את חסותו אחד העם, שהיה ידידו של אביה. בביתו של אחד העם היא הכירה את בנו, שלמה גינצברג-גינוסר, ושם הם החליטו לקשור את חייהם. עשר שנים עברו עד שנכנעו ללחציו של אחד העם ומיסדו את קשריהם באמצעות חופה וקידושין. לאחר שלמדה משפטים ניהלה מאבק ארוך כדי שתוכל לקבל הסמכה לעריכת דין וב-‏1930 קיבל בג''ץ של ממשלת המנדט את טיעוניה והיא הפכה לאישה הראשונה בארץ ישראל שהוסמכה כעורכת דין.

אחיה של רוזה היה דוד הכהן, שנמנה על הנהגת היישוב ומילא תפקידים דיפלומטיים רבים לאחר קום המדינה. בתום לימודיו הצטרף להנהלת סולל בונה והיה לאחד ממנהליה. הוא קשר קשרים עם שלטונות המנדט והביא לסולל בונה חלק גדול מעבודות הבנייה במזרח התיכון, ארץ ישראל, עבר הירדן ומצרים. חלק גדול עשתה סולל בונה ישירות, ובמיוחד את גדר הצפון וגם הרבה עבודות בנייה בשיתוף פעולה עם חברת הבנייה הפרטית של ברוך קטינקא, טוביה דוניה ויחיאל ויצמן. דוד הכהן היה אדם משכיל ושלט היטב במספר שפות, אנגלית, צרפתית, רוסית, ערבית וטורקית,בנוסף לעברית וליידיש. בתקופת השיתוף עם הבריטים, במלחמת העולם השנייה, היה איש הקשר בין ארגון ''ההגנה'' למודיעין הבריטי. שיתוף פעולה זה נעשה על פי הסכם שנחתם בלונדון ב-‏1940 בין הסוכנות היהודית לבין זרוע המודיעין הבריטי שנקראה מינהלת השירותים המיוחדים (S.O.E - Special Operations Executive), שתפקידה היה לבצע פעולות חבלה ותעמולה בארצות אירופה שהיו בעלות בריתה של גרמניה הנאצית. במשא ומתן שקדם להסכם יוצגה הסוכנות היהודית על ידי דוד הכהן, משה שרת (אז שרתוק) וראובן שילוח (אז זסלני, לימים ראש המוסד). לדוד הכהן ולראובן שילוח הוצעה דרגת קצונה בצבא הבריטי, אך הם דחו את ההצעה כדי להדגיש את מעמדם העצמאי כלפי הבריטים. בביתו של דוד הכהן בחיפה הותקנה תחנת רדיו חשאית ששידרה שידורי תעמולה לכוחות צבא וישי בסוריה ובלבנון, שקדמה לפלישה לסוריה ולבנון ב8 ביוני 1941. התחנה הופעלה על ידי אנשי ''ההגנה'' והשידורים נעשו על ידי קצינים צרפתיים מכוחות ''צרפת החופשית'' של הגנרל דה גול. בשנת 1946 היה דוד הכהן בין מנהיגי היישוב שנעצרו על ידי הבריטים ב''שבת השחורה'', יחד עם משה שרתוק (לימים משה שרת), ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף), ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, דוד רמז יושב ראש הועד הלאומי ואחרים. בכך הייתה משום הכרה של הבריטים במעמדו הבכיר של דוד הכהן בהנהגת היישוב. העצורים שוחררו כעבור חודש וחצי.

לאחר קום המדינה היה דוד הכהן חבר כנסת מטעם מפא''י ולאחר מכן מטעם המערך. שימש שנים רבות יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בשנים 1953 - 1955 שירת כציר הראשון של מדינת ישראל בבורמה, תפקיד שהיה אז רב חשיבות מאחר שבורמה, בניגוד לרוב מדינות אסיה, קיימה קשרים גלויים וידידותיים עם מדינת ישראל. ראש ממשלתה או נו ביקר ביקור ממלכתי בישראל בשנת 1955 וראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון השיב בביקור גומלין בבורמה שנים אחדות לאחר מכן. בעת שירותו בבורמה עשה דוד הכהן מאמצים לקשור קשרים עם סין העממית ואף להביא לכינון יחסים דיפלומטיים עמה. הדבר לא עלה בידו הן מחמת התנאים המדיניים ששררו באותה עת והן מחמת התנגדות לכך בארץ, בטענה שהדבר עלול לפגוע בקשרים עם ארצות הברית. בתפקידו כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת היה דוד הכהן לאישיות רבת השפעה, הן משום שבאותן שנים הייתה מפא''י מפלגת שלטון ללא עוררין, והן בשל אישיותו המיוחדת וכישוריו.

מסולל בונה ועד בורמה. דוד הכהן (מקור תמונה 2).

אשתו הראשונה של דוד, רות הכהן, הייתה גם היא מוותיקות חיפה. היא נולדה ברוסיה, קיבלה חינוך עברי, ורכשה השכלה בתחומי כלכלה וחקלאות. ממייסדי החוג הציוני ''השחר''. בשנת 1920 עלתה לארץ ועבדה כפועלת בכביש טבריה-צמח ואחר כך כמנהלת חשבונות ראשית בחברת סולל בונה. היתה מעורבת בהקמת שיכון העובדים של החברה. היתה פעילה בהגנה* ובמועצת הפועלות, בייחוד ב''ארגון אמהות עובדות''. בחיפה התבלטה בפעולתה הציבורית המאומצת למען מעון ''אמנה'' (אומנה) לילדי אמהות עובדות בנוה שאנן.

אשתו השנייה של דוד הכהן הייתה ברכה חבס, סופרת ועיתונאית ידועה. היא נמנתה על מערכת העיתון ''דבר'' ושימשה כעורכת בהוצאת ''עם עובד''. כמו כן, הייתה פעילה לצידו של יצחק יציב בעריכת ''דבר לילדים''. חבס כתבה וערכה ספרים רבים על תולדות היישוב, ועל מחנות העקורים באירופה שלאחר השואה. בנוסף, ערכה את כתבי משה ביילינסון וכתבה ביוגרפיה על דוד בן-גוריון בשם ''האחד ודורו'', שהייתה הביוגרפיה הראשונה שהופיעה אודותיו בעברית. יחד עם בעלה דוד כתבה את הספר ''עשרים יום בהודו: מרס-אפריל 1947'' (עם עובד, תש''ח), שהוא ספר המסע המודרני הראשון העברי להודו. הספר עוסק בביקור של המשלחת הישראלית בראשותו של שמואל הוגו ברגמן לוועידה האסיתית וכולל גם תיאור מפגש עם מהטמה גנדי ופגישה עם יהודי בומביי.

ואילו אשתו השלישית של הכהן הייתה ציפורה ארבל, נכדתו של הבילו''יי מנשה מאירוביץ (שעל שמו נקרא מושב תלמי מנשה), שהיה ממייסדי ראשון לציון. קודם לנישואיה לדוד הכהן, הייתה ארבל נשואה לסוהיל שוכרי, בנו של ראש עיריית חיפה, חסן שוכרי.

ביתו של דוד, אסתר הכהן, נישאה לעוזי נרקיס, מי שמילא תפקידים רבים בפלמ''ח ובצה''ל והתפרסם ברחבי העולם כאלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים וכאחד משלושת הבכירים שצולמו עם כיבוש הר הבית על ידי הצנחנים (יחד עם שר הביטחון משה דיין ועם הרמטכ''ל יצחק רבין). לאחר פרישתו מצה''ל ב-‏1968 נשא תפקידים שונים בסוכנות היהודית ובהסתדרות הציונית העולמית עד 1994, אז התמנה ליושב ראש החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות. כמו כן הקדיש מזמנו לטיפול באתר ההנצחה ומורשת הקרב בגבעת התחמושת.

בת אחרת של דוד הכהן, עדה, נישאה לאהרן ידלין. הלה היה ממקימי 11 הנקודות בנגב ולחם במסגרת הפלמ''ח. היה ממקימי מכללת בית ברל ומנהלו בפועל בשנים 1957-1955. ידלין כיהן כחבר כנסת במשך חמש עשרה שנים, עד לפרישתו ב-‏1979. בשנים 1972 - 1964 כיהן כסגן שר החינוך תחת שרי החינוך זלמן ארן ויגאל אלון. שימש גם כיו''ר הוועדה הציבורית לענייני תנועות הנוער. ידלין מונה לשר החינוך בממשלה שהרכיב יצחק רבין ב-‏1974. על אף הבעיות הכלכליות לא נפגע בתקופתו משרד החינוך מבחינה כספית והועמדו לרשותו תקציבים נדיבים. כשר חינוך הנחיל יום לימודים ארוך בבתי ספר בעיירות פיתוח ואזורי מצוקה, כולל מפעל הזנה ממלכתי ללא תשלום, ותוכנן להחיל את יום הלימודים הארוך בכל הארץ, דבר שלא התממש אחריו. לאחר המהפך הפוליטי ב-‏1977, שימש כיו''ר ועדת החינוך של הכנסת, עד לפרישתו מהכנסת באמצע הקדנציה. לאחר פרישתו שימש ידלין בתפקידים ציבוריים רבים, בהם מזכיר התק''ם (1985-1989), יו''ר תנועת העבודה הציונית העולמית (1992-2002), יו''ר מוסד ביאליק, יו''ר יד טבנקין, יו''ר בית יציב, סגן יושב-ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ויו''ר הנאמנים של קרן ראש הממשלה לסופרים.

בנם של אהרון ועדה ידין הוא האלוף עמוס ידלין שברגע כתיבת הדברים האלה משמש כראש אמ''ן. ידלין עשה קריירה כטייס קרב בחיל האוויר ובין השאר השתתף בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-‏1981 ובמלחמת לבנון שפרצה שנה לאחר מכן. בשנת 2002 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד המכללות הצבאיות. בשנת 2004 מונה לנספח צה''ל בוושינגטון. ב-‏2006 מינה הרמטכ''ל דן חלוץ את ידלין לראש אגף המודיעין. ידלין החליף בתפקיד את אהרון זאבי-פרקש והיה לטייס חיל האוויר הראשון שמונה לתפקיד זה. ידלין כיהן בתפקיד זה גם במהלך מלחמת לבנון השנייה.

בן דודו של אהרון ידלין הוא אשר ידלין. בשנות ה-‏60 מונה אשר כמזכ''ל חברת העובדים, הגוף הכלכלי החזק של ההסתדרות, שאיגד בתוכו את כל מפעליה. בתקופתו עברה החברה רה-ארגון ועברה מהפסד לרווח. כאשר ניסה יצחק בן אהרן לשתף את העובדים בניהול החברה, עמד ידלין מולו וגייס את ראשי המפעלים ההסתדרותיים למנוע את המהלך. ב-‏1974 מונה לתפקיד מנכ''ל קופת חולים הכללית של ההסתדרות. בתקופת ניהולו הוכפל מספר המיטות בבתי חולים ונפתחו מחלקות חדשות, והמרפאות הישנות שופצו או עברו למבנים חדשים. הצלחותיו חיזקו את מעמדו בתנועה, ורבים ראו בו את המיועד להיות שר האוצר. ב-‏1976 החליטו ראש הממשלה יצחק רבין ושר האוצר יהושע רבינוביץ למנות את אשר ידלין לתפקיד נגיד בנק ישראל. בחודש אוקטובר 1976, יומיים לפני מינויו לתפקיד, נעצר ידלין, והורשע על פי הודאתו בקבלת שוחד וטובות הנאה. הוא נדון לחמש שנות מאסר, שאותן ריצה בכלא רמלה ובכלא מעשיהו. פרשת השוחד הזו הייתה אחד מסמלי הסתאבותו של המערך וככל הנראה הייתה אחד מהגורמים המרכזיים לתבוסתו בבחירות 1977.

אשר ידלין היה נשוי לעו''ד טליה לבני, מי שמשמשת בעצם כתיבת הדברים האלה ומאז 2002 כמנכ''ל נעמ''ת. אשתו הראשונה של אשר ידלין הייתה דליה גולומב, בתו של אליהו גולומב, שבשנים האחרונות פעילה בארגון ''יש דין'', החותר לתיקון עוולות הנגרמות לפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. בנם של אשר ודליה הוא הפרופסור עמרי ידלין, מומחה למשפט תאגידי האב, אליהו גולומב, נחשב לבעל הסמכות העליונה בארגון ההגנה ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ. גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922-1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה. הוא פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית - תחילה תחת ההסתדרות הכללית ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים. גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להנצחת אנשי ההגנה באירופה בתקופת השואה.

אליהו גולומב נשא לאישה את עדה שרתוק, אחותו של משה שרת. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שרת למפלגת ''אחדות העבודה''. שימש מטעם המפלגה כמזכיר ''ועד הצירים'' של ההנהגה הציונית, ובמקביל למד כלכלה בלונדון. היה מפעילי מפלגת מפא''י מיום הווסדה. היה מעורכי העיתון ''דבר''. ב1931 התמנה לסגנו של חיים ארלוזורוב ולאחר רצח ארלוזורוב ב-‏1933, תפס את תפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיוותה את משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכיהן בו עד לקום המדינה ב-‏1948. בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי, ובנסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות 1936- 1939 יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות). בעת מלחמת העולם השנייה, פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי, לשתף את אנשי הפלמ''ח במבצע. כחבר ב''ועדת הביטחון'', הגוף המפקח על ארגון ''ההגנה'', תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל נגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-‏1946 נעצר במחנה לטרון לזמן מה, יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בועדת אונסקופ, ופעל רבות באו''ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ''ט בנובמבר 1947. היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. היה אחד מששת המצביעים במינהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-‏14 במאי 1948 ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות.

גישה מדינית מתונה. משה שרת (מקור תמונה 3).

עם הקמת מדינת ישראל, מונה שרת לשר החוץ הראשון שלה, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה השגת הפסקת אש ב-‏1949, שסיימה באופן רשמי את מלחמת העצמאות. לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-‏26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-‏1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת חזר להיות שר החוץ.

בראשית כהונתו של שרת כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול. תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. הקשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנשארה בעינה גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה. שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ''ל משה דיין לא שעו לדבריו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר ''העסק הביש'', פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובשנת 1956 בן-גוריון הדיחו מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו אותו ואת בן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל''אקטיביזם'' הביטחוני של בן-גוריון. יש הסבורים שהתנגדות שרת למהלכים שהובילו לפתיחת מבצע קדש כנגד מצרים תרמה להדחתו.

לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הוצאת הספרים ”עם עובד” וכיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי ”בית ברל”. בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-‏1965.

לאליהו ולעדה גולומב נולד גם בן ושמו דוד. דוד גולומב היה כלכלן, כיהן בשורת תפקידים ניהוליים בתעשייה, בהיותו מנהל המכון למחקר כלכלי של הוועד הפועל של ההסתדרות (1961 - 1965), מנהל המרכז לתכנון (1965 - 1969) וראש אגף התכנון של ''כור תעשיות''. ב-‏1968 נכנס לכנסת לראשונה לאחר שהחליף חבר שפרש ממנה. הוא נבחר לכנסת בשנית ב-‏1977, מטעם מפלגת ד''ש. ב-‏1978 פרש עם ששה מחבריו מד''ש והקים עמם את סיעת התנועה לשינוי ויוזמה, היא שינוי. ב-‏1980 חזר למפלגת העבודה, ואחר-כך עבד בחברת האוטובוסים ''דן''.

נחזור למשה שרת. בנו של שרת הוא יעקב שרת, עיתונאי ופזמונאי. יעקב היה בין מייסדי קיבוץ חצרים שבנגב. אחר כך למד היסטוריה רוסית בלונדון, וב- 1960 שימש כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בברית המועצות ממנה גורש ב-‏1961, באשמת ריגול. בשנת 1989, תקופת האינתיפאדה הראשונה, הוציא את ספרו בשם ''מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה'', בו הוא מנבא את מות המפעל הציוני, משום שאם ה'כיבוש והדיכוי' לא יפסקו, מרחץ הדמים במזרח-התיכון לא יסתיים, דבר שייסכן לדעתו את המפעל הציוני. מפעלו הגדול הוצאת יומניו של אביו משה שרת, שפורסמו ב-‏1978, עורר הדים רבים. כן הוציא לאור ספרים המבוססים על מכתביו של אביו. במקביל, תרגם ספרים בתחום האקולוגיה וכן חיבר פזמונים להם כתבו לחנים טובי המלחינים בזמר העברי. בין הידועים שבהם נמנים ''נגן לי ירדן'', ''אהבה פשוטה'' ו''כנרת אחרת''.

ציפורה, אשתו של משה שרת ואמו של יעקב שרת, הייתה אחותו של שאול מאירוב שלימים שינה את שמו לאביגור. אביגור, דמות אגדית בהיסטוריה הביטחונית של ישראל, היה ממגיני תל חי, מראשי ההגנה, מפקד המוסד לעלייה ב' ברוב שנות קיומו, סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות וראש ארגון נתיב בשנות החמישים והשישים. בין היתר הקים את הש''י (שירות הידיעות של ההגנה) שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל, ועסק בארגון רכש נשק להגנה ולצה''ל בראשית דרכו. מאירוב נולד בדווינסק שבלטביה בשנת 1899. עלה לארץ בגיל 12 ולמד בגמנסיה הרצליה. בתחילת שנת 1918 הצטרף לקבוצת כנרת, בה היה חבר כל חייו. בתחילת 1920 עלה לגליל והצטרף למגיני תל חי ומאז הקדיש חייו להגנה. בשנים הללו טיפל בהקמת יישובים, ארגן רכישת נשק מחו''ל, ואף עסק בארגון נוער חלוצי בפולין. הקים את הש''י, הר''ן ותע''ש. ריכז את המאבק נגד הספר הלבן של מקדונלד (1939). לאחר מכן שימש כראש המוסד לעלייה ב' (בלתי חוקית). בהנהגתו פעל המוסד ביבשת אירופה ובמזרח התיכון ושלוחותיו הגיעו גם לארצות הברית. במלחמת העצמאות הקים עם דוד בן-גוריון את משרד הביטחון. הקים את הגוף שנודע לימים בשם נתיב אשר ריכז את הטיפול ביהדות מזרח אירופה ובמיוחד ביהדות ברית-המועצות.

אחיו של משה שרת, יהודה שרת, התפרסם בתחומי המוסיקה והחינוך. הוא שימש כמורה לזימרה במוסד החינוכי של יגור, הלחין שירים רבים והיה שותף ליצירת סדר פסח הקיבוצי, שאומץ לאחר מכן בקיבוצים רבים. נוסח סדר פסח יצא לאור בשנת 1951 והלחנים שלו זיכו אותו באותה שנה בפרס אנגל. בין תלמידיו בקיבוץ היה הפזמונאי יורם טהרלב. יהודה שרת כינס ופרסם את איגרותיו של ברל כצנלסון והלחין רבים משירי רחל המשוררת, בהם ''לא שרתי לך ארצי'', ''הן דמה בדמי זורם'' ו''ואולי''. לימים עזב את יגור והתיישב בקיבוצים אחרים, בתחילה בנוה ים ובשנותיו האחרונות באפיקים.

אחות אחרת של משה שרת, רבקה, נישאה לדב הוז, מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון ''ההגנה'' ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל. הוז החל את דרכו כפועל בקבוצת דגניה (לימים דגניה א'). במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא העות'מאני, ונידון למוות משום שפעל במקביל בענייני ביטחון היישוב העברי. הוא נמלט לדרום הארץ, שכבר נכבש על ידי הבריטים, וכך ניצל ממוות. היה ממארגני ההתנדבות לגדוד העברי. בשנים 1920 עד 1930 היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה. בשנים 1931 עד 1940 היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה. במהלך תקופה זו היה אחד מראשי תנועת העבודה, וחלק מהקבוצה שהקימה את מפלגת אחדות העבודה. בשנת 1935 התמנה לתפקיד סגן ראש עיריית תל אביב. לאחר מכן היה ראש המחלקה המדינית בהסתדרות. היה מקים ומנכ''ל חברת ''אווירון'', חברה שמטרתה הייתה להקים תעופה עברית בארץ ישראל, בעיקר לצורכי ביטחון, על ידי הכשרת טייסים, הקמת קווי תעופה בארץ ומחוץ לה. חברה זו שימשה כיסוי ל''שירות האוויר'' של ההגנה. ב-‏29 בדצמבר 1940 נספה בתאונת דרכים. יחד עימו נספו גם אשתו רבקה וביתו תרצה, גיסתו צביה שרת (אשת אחיו יהודה), בת אחותו אורה בורודובסקי ושותפו לחברת ''אווירון'', יצחק בן יעקב.

אחותו של דב הוז, חוה, הייתה היחידה שנותרה בחיים מאותה תאונה מחרידה. ביתה הבוגרת של חוה, עדה תמיר, הייתה במשך שנים ארוכות עורכת ספרותית. עדה היא אימה של יולי תמיר, מי ששימשה כשרת החינוך בממשלתו של אהוד אולמרט. נמנתה עם מייסדי תנועת ''שלום עכשיו'' בשנת 1978. בשנים 1980-1985 הייתה פעילה במפלגת רצ ובשנים 1998-1999 הייתה יושבת-ראש האגודה לזכויות האזרח. החל משנת 1995 פעילה במפלגת העבודה. לאחר בחירות 1999 כיהנה כשרה לקליטת העלייה בממשלת ישראל העשרים ושמונה, כמינוי אישי של ראש הממשלה אהוד ברק. כהונתה נמשכה כשנה וחצי עד פירוק הממשלה.

תמיר נישאה פעמיים. בעלה הראשון היה יובל נריה, שהתפרסם כמי שזכה בעיטור הגבורה על פעולות נועזות שביצע במהלך מלחמת יום הכיפורים. לימים הפך נריה לפעיל מרכזי בתנועת שלום עכשיו ולאחר מכן היגר לארה''ב ושימש כמרצה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה. בעלה השני היה איש העסקים לוני רפאלי, מי ששימש כסגנו של אהוד ברק בפיקוד על סיירת מטכ''ל בראשית שנות השבעים. רפאלי נשא לאישה את ליאורה עופר (שבשלב מסוים של חייה הייתה נשואה גם לאיש העסקים אודי אנג'ל), ביתו של איש העסקים יולי עופר ואשת עסקים בזכות עצמה. אחיו של יולי עופר הוא איש העסקים סמי עופר.

סמי ויולי עופר הם בעליה של אימפריית עסקים שבסיסה בתחום הספנות אך היא מעוגנת גם בתחומים נוספים. בין השאר שולטת המשפחה בחברה לישראל (ודרכה גם בבתי הזיקוק בחיפה, בכימיקלים לישראל, בצים ובטאואר סמיקונדוקטור) ומנהלת עסקים ענפים בתחומי הבנקאות (בנק המזרחי) הנדל''ן, ההיי-טק והתקשורת. חלק גדול מאימפריית העסקים הזו מנוהל כיום על ידי בניו של סמי עופר, עידן ואייל. משפחת עופר נחשבת לאחת המשפחות היהודיות העשירות והמשפיעות ביותר בעולם.









ממייסדי התיאטרון הקאמרי. חנה מרון ויוסי ידין (מקור תמונה 5).

מי ששכח את מרדכי בן הלל מוזמן לעלעל עשרים ומשהו פסקאות אחורה ולרענן את זכרונו. בת נוספת של מרדכי בן הלל הכהן הייתה חנה, שלימים נישאה לארתור רופין. הלה נשלח על ידי דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, לחקור את מצב היישוב בארץ ישראל ולבדוק את האפשרויות לפיתוח החקלאות והתעשייה. בשנת 1908 עלה רופין לארץ. בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני השמיני, הוא הקים ביפו את ''המשרד הארצישראלי'' שמטרתו הייתה לכוון ולנהל את כל פעולות ההתיישבות של התנועה הציונית העולמית.

רופין יזם את ההתיישבות הקבוצתית בדגניה ובכנרת, את עליית יהודי תימן, את מתן ההלוואה הראשונה ל''אחוזת בית'' היא תל אביב, את ייסוד קיבוץ מרחביה, את הקמת ''חברת הכשרת היישוב'', היה ממייסדי שכונת רחביה בירושלים (שם בנה את ביתו) ועוד. הוא היה חבר ''ועד הצירים'' וההנהלה הציונית, ניהל את מחלקת ההתיישבות היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית ועמד בראשה בשנים 1933-1935. לימים הזמין אצל מהנדס המים שמחה בלאס את תוכנית ''פנטסיה להשקיית הנגב'', שהוגשה לו ביולי 1939. משנת 1926 ועד לפטירתו, שימש רופין כפרופסור לסוציולוגיה יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה ממייסדי ''ברית שלום'' ומהמטיפים למדינה דו-לאומית, אולם פרש מהברית לאחר טבח חברון ומהומות-הדמים באב תרפ''ט (אוגוסט 1929), ומאז סירב אף לדון בוויתור כלשהו על עליית יהודים לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות.

איה רופין, ביתם של ארתור ואסתר, נישאה לצבי דינשטיין. הלה היה מפעילי רכש הנשק באירופה ולאחר קום המדינה עבד במשרד האוצר במגוון תפקידים. לאחר פרישתו של שמעון פרס מתפקיד סגן שר הביטחון, מונה ליועץ מיוחד לשר הביטחון לוי אשכול. דינשטיין נבחר לראשונה לכנסת ב-‏1965 ובתקופת כהונתה של הכנסת ה-‏6 כיהן כסגן שר הביטחון וכסגן שר האוצר בממשלות ישראל ה-‏13 וה-‏14. הוא שימש כראש משלחת משרד הביטחון באירופה וכן יו''ר ונשיא המכון הישראלי לנפט ולאנרגיה משנת 1960 ועד לשנת 1989. כיהן כיו''ר מועצת המנהלים של הבנק לפיתוח התעשייה בין השנים 1972 ו-‏1977 והיה הציר הכלכלי של ישראל לארצות צפון-אמריקה במשך כשנתיים, החל משנת 1977. בתם של איה וצבי דינשטיין היא העיתונאית גילי דינשטיין-ישפה. אחיו של צבי דינשטיין הוא הפרופסור יורם דינשטיין, מומחה למשפט בינלאומי ומי ששימש, בין היתר, גם כנשיא אוניברסיטת תל אביב.

בת אחרת של הרופינים, כרמלה, נישאה ליגאל ידין, בנו של הארכיאולוג הנודע אלעזר (ליפא) סוקניק. סוקניק הגיש את הדוקטורט שלו על בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. הוא היה היה הארכיאולוג הראשון שהועסק על ידי האוניברסיטה העברית, והוא עסק בחפירות ארכיאולוגיות שונות מטעמה. ב-‏1938 מונה לפרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה. בין האתרים שחפר היו בתי הכנסת בבית אלפא ובחמת גדר והחומה השלישית בירושלים של ימי בית שני. יזם את הקמתו של בית הנכות לעתיקות היהודים. משנתגלו המגילות הגנוזות, היה סוקניק הראשון שעמד על טיבן. בכ''ט בנובמבר 1947 (באותו יום שבו החליט האו''ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל), קרא סוקניק במגילת ישעיהו והבין את חשיבות הממצא שהתגלגל לידיו. בשלהי 1947, זמן לא רב בטרם פרוץ מלחמת השחרור, רכש שלוש מתוך השבע שנתגלו אז (השאר התגלגלו לארצות הברית ובסופו של דבר הצליח בנו, יגאל ידין, לרכוש גם אותן). מאז שנתגלו המגילות ועד יום מותו עסק סוקניק רבות בחקירתן. ב-‏1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל. סוקניק עמד גם בראש המפעל הגדול של האנציקלופדיה המקראית, יחד עם חוקר המקרא משה דוד קאסוטו, אולם שניהם זכו לראות רק את הכרך הראשון מן הסדרה, שיצא לאור בשנת 1950.

אמו של יגאל ידין ואשתו של אלעזר סוקניק, חסיה סוקניק, עשתה לעצמה שם כגננת וכלוחמת לשוויון זכויות הנשים בארץ ישראל. בשנת 1904 הקימה בשכונת זיכרון משה בירושלים (היום ברחוב פרי חדש) את גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. לוין קיפניס שלמד בבצלאל, התגורר בשנת 1913 ליד גן הילדים שלה, וגילה שהילדים בגן חסרים שירים בעברית. הדבר עודד אותו לכתוב שירי ילדים.

יגאל ידין עצמו עשה תפקידים שונים בארגון ההגנה וב-‏1949 מונה כרמטכ''ל השני של צה''ל ב-‏9 בנובמבר 1949, בהיותו בן 32 בלבד. בכך היה לרמטכ''ל הצעיר ביותר בתולדות צה''ל, תואר אותו הוא חולק עם מחליפו, מרדכי מקלף. היה אחראי על ארגון צה''ל בשנותיו הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות, כצבא סדיר לצד צבא מילואים. ב-‏7 בדצמבר 1952 התפטר מכהונתו כרמטכ''ל לאחר שלוש שנים, בעקבות חילוקי דעות עם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על קיצוץ בתקציבו של צה''ל, ופרש מהשירות הצבאי בגיל 35.

כאשר פרש מהצבא הקדיש עצמו למחקר, והחל במפעל חיים בתחום הארכאולוגיה. עבודת הדוקטורט שלו התמקדה ב''מגילת מלחמת בני אור בבני חושך'', מן המגילות הגנוזות. לידין היה קשר אישי הדוק עם המגילות: אביו היה הראשון שעמד על חשיבותן של המגילות הגנוזות וידין עצמו רכש עבור מדינת ישראל ב-‏1954 ארבע מן המגילות, כולל מגילת ישעיהו, לאחר שראה בוול סטריט ג'ורנל מודעה על מכירתן 1. על עבודת הדוקטורט שלו קיבל את פרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1956. ב-‏1963 מונה לפרופסור מן המנין במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית וב-‏1964 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

כארכיאולוג ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר - תל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, ובתל מגידו. אחת מגולות הכותרת של עבודתו המדעית היה פרסום ''מגילת המקדש''. המגילה מתארת את הלכות המועדים, הלכות המקדש, והלכות המלוכה, כפירוש וכהרחבה להלכות הידועות מן התורה ומשתמשת בלוח שמשי ולא ירחי כמקובל ביהדות הרבנית. בעקבות החפירות שבהן השתתף בתילים הגדולים (חצור, מגידו, וכו') הוא דגל בגירסת ''הכיבוש המהיר'', כלומר טען כי התנחלות השבטים בארץ ישראל הייתה אירוע חד פעמי וקצר-זמן. ידין מצא קשר בין מבנה השערים של תל-חצור ותל מגידו, ולאחר עיון בשרטוטי החפירה של רוברט מקאליסטר בתל גזר קבע כי מגדל שמקליסטר תיארך לתקופה החשמונאית הוא למעשה חלק ממבנה השער של גזר. בעקבות הצעתו נחפר האתר שנית, ונתגלה חציו השני של השער. ידין תיארך אותם לימי שלמה המלך . בנחל חבר חפר את ''מערת האיגרות'' במצוק הצפוני, בשנים 1960 ו1961. הממצאים מתקופת מרד בר כוכבא, עליו היה ידוע מעט יחסית למרד הגדול, כללו סלים, כלי ברונזה וזכוכית, בגדים ושלדי אדם. אך הממצא המעניין ביותר היו התעודות הכתובות. במערה נמצאו אגרות הקשורות באופן ישיר למרד ואגרות הקשורות לחיי היום יום, בחלקן ארכיונים מהתקופה שקודמת למרד. מהאגרות הקשורות למרד ניתן היה ללמוד כי מפקדתו של בר כוכבא הייתה ממוקמת בהרודיון וכן כי שמו המקורי של בר כוכבא היה בר כּ‏וֹ‏סִיבָ‏ּ‏א. כן נמצא ארכיון מכתבים מסודר של אשה בשם בבתא בת שמעון שכלל הסכמים, שטרי מכר ופסקי דין ומאפשרים ללמוד רבות על קורותיה של אשה זו. במצדה חפר בשנים 1963-1965 ובין היתר חשף את בית הכנסת העתיק שם, אחד היחידים מתקופת בית שני. בעקבות שחזור העתיקות שידין הוביל במצדה נקבע המושג: ''קו ידין''. זהו קו משורטט שחור, לעתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתרם, לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. כיום ניתן לראות קוים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בארץ. נוסף לפרסומיו המדעיים, ידין פרסם מספר ספרים פופולריים על חפירותיו הארכאולוגיות. הוא גם שילב את הידע הצבאי שלו וכתב רבות על תורת המלחמה בעולם הקדום.

לצד עבודתו הארכאולוגית הוסיף ידין לתרום לחיים הציבוריים. ערב מלחמת ששת הימים שימש כיועץ צבאי לראש הממשלה לוי אשכול. לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר בועדת אגרנט אשר חקרה את האחריות למחדלים שהובילו למלחמה. בשנת 1977 הקים, יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית ורבים נוספים את ''התנועה הדמוקרטית לשינוי'', הידועה בכינוי ''ד''ש''. מפלגה זו הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות כפרשיית אשר ידלין והתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. רבים ראו בדמותו של ידין, הלוחם והמלומד, את דמותו של הישראלי האידאלי, הנקי משחיתות, היכול להוביל לדרך חדשה. בבחירות לכנסת בשנת 1977 זכתה המפלגה בהישג נאה למפלגה שרצה לראשונה לקלפי וקיבלה חמישה עשר מנדטים. מנחם בגין הקים קואליציה שבה לא שותפה מפלגת העבודה, לראשונה בתולדות המדינה. לאחר מספר חדשים הצטרפה ד''ש לקואליציה וידין שימש כסגן ראש הממשלה. הוא אף היה השר הממונה על פרויקט שיקום השכונות ותיאם את פעילות משרדי הממשלה בנושא. עם זאת, הוא לא הצליח להטביע חותם ייחודי על התנהלות המדינה ומפלגת ד''ש נכשלה לחלוטין והתפוררה לרסיסים. בבחירות 1981 כבר לא השתתפה בצורתה המקורית וידין פרש מן הפוליטיקה בשנה זו.

אחיו של יגאל ידין, מתתיהו, היה מראשוני חיל האוויר הישראלי. כשהחלה מלחמת-העצמאות בחורף תש''ח, מיד לאחר החלטת עצרת האו''ם ב-‏29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התגייס כחבר בפלמ''ח לגרעין הבראשיתי של חיל-האוויר. השתלם במטאורולוגיה ודרש לשתפו גם בטיסות ממש. הוא טס במטוסים קלים (''הפרימוסים'') ונטל חלק בהפצצות על ריכוזי ערבים, כסיוע לכוחות הקרקע של ה''הגנה'', ובהבאת מזון ודואר לירושלים העתיקה, לכפר עציון, ליחיעם וליישובים מנותקים ונצורים אחרים. במלחמה נגד צבאות ערב שירת במטוסים גדולים ומשוכללים יותר. הוא השתתף בפועל בהפצצת עזה, אשדוד וריכוזי האויב בעמק-הירדן ובצפון הארץ. מתתיהו היה ראשון לכל התנדבות מתוך אושר וסיפוק-נפש, שניתן לו לשרת את המולדת במקצוע שהוא חלם עליו מימי ילדותו. הוא לא נרתע מכל סכנה וממעשי הקרבה. היה אהוב וחביב על חבריו. בשובו מהפצצת אשדוד, ביום ששי, 4.6.1948, יצא במטוס עם חברו דויד שפרינצק להפציץ את אוניות הצי המצרי, שניסו להפגיז את תל-אביב, פגע בהן ועזר להניסן, אך המטוס הופל והוא עם חברו טבעו בים. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת פקד-אוויר (סג''מ).

מורכבות הרמונית ומלודיות קליטות. יוני רכטר (מקור תמונה 6).

אח שלישי, יוסף ידין, הוא אחד השחקנים המהוללים ועתירי ההישגים ביותר בתיאטרון הישראלי. ב-‏1946 הצטרף ידין לתיאטרון הקאמרי של תל אביב שזה אך נוסד. הוא שיחק בתיאטרון עד יום מותו, וגילם בו תפקידים רבים, במחזות קלאסיים, במחזות מתורגמים ובמחזות ישראלים כאחד. בין תפקידיו הגדולים היו: ג'ו קלר ב''כולם היו בני'', קזבלן ב''קזבלן'' (מחזהו של יגאל מוסנזון, הראשון שהעלה על הבמה את נושא האפליה העדתית והפך בשנות השישים למחזמר בכיכובו של יהורם גאון), וילי לומן ב''מותו של סוכן'', טוביה ב''כנר על הגג'', סורין ב''השחף'', מקס ב''הביתה'', הרב פוקס ב''פליישר'', שמואל המבוגר ב''המורדים'', הטוחן בהצגת הילדים עוץ לי גוץ לי. כמו כן הופיע בסרטי קולנוע ישראליים רבים, בהם ''גבעה 24 אינה עונה'', ''אלדורדו'' ו''שקרים שסיפר לי אבי''. בשנת 1991 הוענק לו פרס ישראל לתיאטרון.

יוסי ידין נשא לאישה שחקנית ידועה אחרת, חנה מרון. גם מרון נמנתה על מייסדי התיאטרון הקאמרי. היא שיחקה תפקידים ראשיים בהצגות רבות, רובן בתיאטרון הקאמרי, כגון: ''הוא הלך בשדות'', ''פיגמליון'', ''כולם היו בני'', ''ביבר הזכוכית'', ''פונדק הרוחות'', ''הדה גבלר'', ''מדיאה'', ''כטוב בעיניכם'', ''רחם פונדקאי'' במחזמר ''הלו דולי'' ועוד. היא שיחקה במספר סרטי קולנוע: ''הדודה קלרה'' (1977), ''העיט'' (1981) ו''כביש ללא מוצא'' (1982). בשנים 1983-1986 כיכבה בסדרת הטלוויזיה המצליחה ''קרובים קרובים''. בתחילת שנות התשעים הייתה מרון ממייסדי אנסמבל תיאטרון הרצליה. היא גם ביימה מספר הצגות, בין היתר כתבה וביימה בשנת 2002 את ההצגה ''שירים שיצאו מכסית'', בה שזורים שיריו של נתן אלתרמן. ב-‏1973 זכתה בפרס ישראל לתיאטרון.

חנה מרון הייתה נשואה גם ליעקב רכטר, אדריכל רב-השפעה שאחראי למבנים מרשימים בכמה וכמה ערים בארץ. בין השאר, תיכנן את היכל התרבות, היכל המשפט, כיכר אתרים, המשכן לאמנויות הבמה ומלונות הילטון, שרתון וקרלטון בתל אביב; את בתי החולים קפלן (רחובות) וכרמל (חיפה); ושורה ארוכה של מבני ציבור נוספים. ב-‏1972 זכה יעקב רכטר בפרס ישראל לאדריכלות על תכנון בית ההבראה מבטחים שבזכרון יעקב.

בתם של יעקב רכטר וחנה מרון היא השחקנית דפנה רכטר. זו כיכבה ב-‏1992 בסרט ''מעבר לים'' לצד וזכתה עליו בפרס אופיר. לאחר מכן שיחקה בשורה של סרטים ישראליים: ''מקס ומוריס'', ''קשר עיר'' (עליו זכתה בפרס אופיר), ''צור הדסים'' ו''פיתוי'', המבוסס על רומן מאת רם אורן. בטלוויזיה השתתפה רכטר במיני-סדרה ''אנס הבושם'', בסדרת הדרמה ''מיי פירסט סוני'' ובנוסף גם נטלה חלק בדרמות הטלוויזיה ''אהבה ממדרגה ראשונה'', ''משחקי ראש'' ו''המכון''. לרכטר עבר מפואר בתיאטרון הישראלי: בתיאטרון באר שבע שיחקה ב''ברור כשמש'', ''קומדיה של טעויות'' (לצד גיל פרנק), ''טובת המולדת'', ''הביצה'', ''שם המשחק'', ''דון ז'ואן'', ''מפיסטו'', ''רוחות'', ''מפגש משולש'', ''שלוש אחיות'', ''מעקב באפילה'' וב''כטוב בעיניכם''. בהבימה שיחקה ב''אותלו'' ובבית ליסין ב''גג שקוף'', ''גן עדן דרום'', ''הקונצרט'' ו''המים זוכרים''.

עבור רכטר ומרון היו אלה נישואין שניים. מרון, כאמור, הייתה נשואה קודם לכן ליוסי ידין; ואילו אשתו הראשונה של רכטר הייתה שרה שפיר. מנישואין ראשונים אלה נולד לשרה וליעקב המוסיקאי יוני רכטר. רכטר היה חבר בלהקת חיל התותחנים, שם שירת כקלידן, ולאחר שחרורו הצטרף ללהקת כוורת עם גידי גוב, דני סנדרסון, יצחק קלפטר, מאיר פניגשטיין, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר. במקביל ל''כוורת'' הקים עם אבנר קנר את צמד הרוק המתקדם ''14 אוקטבות'' והחל לעבד ולהלחין שירים לזמרים. שיתוף פעולה בולט שלו בשנות השבעים היה עם אריק איינשטיין, לו הפיק והלחין שירים לתקליטיו ''האהבה פנים רבות לה'', ''ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג''' ולמופע ''אנשים אוהבים לשיר'' בהם נכללו שיריו ''מה עושות האיילות'', ''זו אותה האהבה'' ו''עטור מצחך'' (שיר שהפך לקלאסיקה ישראלית). לאחר מכן הפיק אלבומים לאמנים נוספים, בהם גידי גוב, אסתר עופרים, יוסי בנאי ויהודית רביץ. ב-‏1978 היה שותף ליצירת האלבום ''הכבש השישה עשר'' שהורכב משירי הילדים של יהונתן גפן, להם התאים לחנים שהפכו, למרות מורכבותם, לקלאסיקה לילדים. בהמשך לאלבום זה, שיתף רכטר פעולה עם המוזיקאית יהודית רביץ, שהייתה באותה העת בראשית דרכה, ויחד יצאו במופע משותף ''באופן קבוע וחד פעמי'' שאף תועד באלבום באותו שם. אלבומו הראשון כסולן, ''התכוונות'', יצא ב-‏1979 והכיל בלדות שקטות. עם מוהר יצר רכטר את מרבית אלבומיו והם הופיעו רבות יחדיו. בשנות השמונים והתשעים המשיך רכטר ליצור עם אריק איינשטיין, ובין השאר הקליט עימו אלבום משירי אברהם חלפי ושני אלבומים לילדים. רכטר עסק גם בעיבודים והלחנה להצגות תיאטרון והופעות מחול, בהן: ''אגדה בחולות'' (מופע מחול), ''נפש יהודי'', ''גטו'', ''החולה המדומה'', ''מקבת'', ''מלאכת החיים'', ''אותלו'', ''מלחמה על הבית'', ''החיים הם חלום'', ''המצליחים'' ועיבודים לשירי המחזמר ''שלמה המלך ושלמי הסנדלר''. המוזיקה של רכטר מתאפיינת במורכבותה ההרמונית וניכרת בה השפעתן של המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג'אז, כמו גם של שירים רוסיים ומלחינים ישראלים שקדמו לו (בעיקר סשה ארגוב). למרות ההרמוניה המורכבת, לעתים קרובות המנגינות פשוטות וקליטות.









נשוב פעם נוספת למרדכי בן הלל הכהן, האיש ששלוחותיו המשפחתיות חדרו עמוק אל תוך ההיסטוריה של היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. אחיו של מרדכי, יצחק כהן, איש חב''ד-קאפוסט, היה סוחר יערות ואחוזות וקבלן ממשלתי שפעל באזור מוהילב (בלארוס של ימינו). יצחק נשא לאישה את שיינה רחל לבית ברוכין מביאליסטוק, נכדתו של הרב יעקב ברוכין (קרלינר) מחבר ''משכנות יעקב''. יצחק ושיינה רחל הם הוריה של רוזה כהן, פעילת ציבור סוציאליסטית, חברת מועצת עיריית תל אביב, מועצת פועלי תל אביב, ועד ההורים המרכזי בתל אביב ופעילה מרכזית ב''הגנה''. לאחר עלייתה לארץ ישראל נישאה רוזה כהן לנחמיה רבין, חייל בגדוד העברי האמריקאי, בו פגשה בימי המאורעות בעיר העתיקה בירושלים. לנחמיה ורוזה נולדו בן ובת: יצחק, לימים ראש ממשלת ישראל, ורחל רבין-יעקב, מראשונות קיבוץ מנרה.

יצחק רבין, בוגר ''כדורי'', הצטיין במהלך שירותו בפלמ''ח. במלחמת העצמאות פיקד על חטית הראל ולאחריה השתתף בשיחות שביתת הנשק עם מצרים, שנערכו ברודוס בראשית 1949. לאחר מכן הוסיף לשרת בצה''ל, שימש כאלוף פיקוד צפון, כראש אג''ם וכסגן הרמטכ''ל וב-‏1964 מונה לרמטכ''ל. כרמטכ''ל הוביל רבין את צה''ל לניצחונו במלחמת ששת הימים. הוא השתחרר מצה''ל בסוף שנת 1967 ומונה לשגריר ישראל בארצות הברית. עם סיום כהונתו בוושינגטון, שב לארץ, ובבחירות שנערכו בדצמבר 1973, לאחר מלחמת יום כיפור, נבחר לכנסת ומונה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר. הוא כיהן בתפקיד זה מאפריל ועד יוני 1974. ביוני 1974, לאחר דו''ח ועדת אגרנט, התפטרה גולדה מאיר מתפקידה ורבין נבחר על ידי חברי מפלגתו לתפקיד ראש הממשלה.

רבין היה ראש ממשלת ישראל בין השנים 1977-1974, במהלכן השלים את המשא ומתן שנפתח בימי גולדה מאיר בין ישראל למצרים וחתם על הסכם ביניים עם מצרים ב-‏1 בספטמבר 1975. הסכם הביניים לווה בחתימה על הסכם הבנה בין ארצות הברית לישראל, הסכם שפתח את הדרך לאספקה מחודשת של נשק ומטוסים לישראל. בשנת 1976 הורה רבין על היציאה למבצע ''אנטבה'' שבמהלכו חילצו כוחות צה''ל את חטופי מטוס אייר פראנס מאנטבה שבאוגנדה.

בעקבות הבחירות בשנת 1977 חל מהפך פוליטי בישראל, ומפלגת הליכוד עלתה לשלטון. רבין היה לחבר כנסת מן השורה, וחבר בוועדת החוץ והביטחון,. בממשלת האחדות (1988-1984) כיהן כשר הביטחון. בבחירות 1988 שוב הוקמה ממשלת אחדות, ורבין המשיך בתפקידו עד פירוקה במרס 1990.

בבחירות לכנסת השלוש-עשרה ב-‏1992 נבחר רבין בשנית לתפקיד ראש ממשלת ישראל. כראש ממשלה חתם עם יושב ראש אש''פ יאסר ערפאת בספטמבר 1993 על ''הצהרת העקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי'' שנועדה להביא לסיום הסכסוך בין שני העמים (המוכר כ''הסכם אוסלו''). ב-‏4 במאי 1994 חתם בקהיר על הסכם ''עזה ויריחו תחילה'' שעסק ביישום השלב הראשון של הצהרת העקרונות. על מאמציו ופעילותו לקידום השלום קיבל יצחק רבין ב-‏1994 את פרס נובל לשלום, יחד עם שר החוץ בממשלתו, שמעון פרס, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. באוקטובר 1994, חתמו יצחק רבין ומלך ירדן חוסיין על הסכם שלום בין שתי המדינות. בנובמבר 1995, בסיומה של עצרת תמיכה בשלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, נרצח יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי.

רמטכ''ל, ראש ממשלה, חתן פרס נובל לשלום. יצחק רבין (מקור תמונה 7).

יצחק רבין נשא לאישה את לאה שלוסברג. לשניים נולדו שני צאצאים: יובל רבין, איש היי-טק; ודליה רבין-פילוסוף, עורכת דין ששימשה כחברת כנסת בכנסת ה-‏15 מטעם מפלגת המרכז ולאחר מכן גם כיושבת ראש מרכז רבין. בעלה הראשון של דליה, אברהם בן ארצי, היה איש צבא, סופר ומשורר. ב-‏1976, במהלך שירותו כמפקד גדוד טנקים, נפצע קשה בתאונה בסיני, כשהג'יפ בו נסע התהפך במהלך אימון. הוא היה שרוי בתרדמת במשך כחודש וכשהתעורר נאלץ לשקם יכולות גופניות בסיסיות כמו אכילה ודיבור. הוא שיקם גם יכולות קוגניטיביות כמו גישה אל הזיכרון שלו והתמודד נפשית עם מצבו החדש. בן-ארצי המשיך בשירותו הצבאי ומילא תפקידים מגוונים: סגן-מפקד חטיבה, ראש מטה אוגדה, קצין תוד''א בחיל המודיעין וקצין ביחידת מבקר מערכת הביטחון.

בעלה השני של דליה רבין היה אבי פילוסוף, עורך דין מצליח שכיהן בתפקידים ציבוריים רבים, בין השאר כיו''ר דירקטוריון הבורסה לניירות ערך בתל אביב וכיו''ר ומנכ''ל חיפה כימיקלים. עבור פילוסוף היו אלו נישואין השניים. אשתו הראשונה הייתה תמרה פרומצ'נקו, בתו של אבא פרומצ'נקו, ששימש שנים רבות כמנכ''ל קונצרן עלית. ביו של אבא פרומצ'נקו, אליהו, נמנה על קבוצת מייסדי הקונצרן בשנת 1934.

אחותה של לאה שלוסברג-רבין, אביבה, נישאה לאברהם יפה, קצין צבא שפיקד על חטיבת גולני ועל חטיבה 9, שבשנת 1956 כבשה את שארם א-שייח'. ב-‏1958 קיבל לידיו את פיקוד דרום ובמאי 1959 קודם לדרגת אלוף. ב-‏1962 עבר לשרת כאלוף פיקוד הצפון, עם פרישתו של מאיר זורע. ב-‏1964 פרש מהצבא. לאחר פרישתו ייסד את רשות שמורות הטבע ושימש כמנכ''ל ויושב ראש הראשון שלה. בין פועליו ברשות ניתן למנות את הקמת החי בר ביטבתה ב-‏1968 ואת החי בר בכרמל והבאתן של חיות תנ''כיות, כגון הערוד והיחמור הפרסי, מרחבי העולם לשמורות בישראל. במלחמת ששת הימים גויס ופיקד על אוגדה 31 אוגדת מילואים שהורכבה מחטיבה 200 וחטיבה 520. האוגדה לחמה בציר המרכזי בסיני וכבשה את ג'בל ליבני, ביר לחפן ומעבר המיתלה. לאחר המלחמה היה בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקראה להחזיק בשטחים שנכבשו וליישבם. ב-‏1973 הייתה תנועה זו בין הגופים המקימים את הליכוד (תחילה כעצמאית ולאחר מכן כחלק מלעם). כחבר הליכוד נבחר לכנסת השמינית לאחר מלחמת יום הכיפורים.

אחד מאחיו של אברהם יפה היה אורי יפה, מקימה של חטיבת עודד, שנקראה גם חטיבה 9, אשר הייתה מופקדת בעיקר על הגליל העליון המזרחי. את השם עודד קיבלה החטיבה משמו המחתרתי של יפה. בדצמבר 1948 השתתף יפה במבצע חורב – כיבוש עוג'ה (כיום ניצנה). במלחמת סיני ב-‏1956, לחם בחטיבה 9, והשתתף במסע לכיבוש שארם א-שייח', בפיקודו של אחיו, אברהם יפה. ב-‏1969 נבחר ליו''ר המועצה האזורית עמק בית-שאן. במסגרת תפקידו הקים את היישובים החדשים בבקעת הירדן, והקים את מועצה אזורית בקעת הירדן, על פי בקשתה של ראש הממשלה גולדה מאיר; כיהן כיו''ר המועצה בקעת הירדן עד 1986.

ב-‏1977 נהרג בתאונת דרכים בנו הבכור של אורי, אל''מ עמיר יפה, מפקד חטיבה 14 של חיל השריון ובעל עיטור העוז על חלקו במלחמת יום הכיפורים.

אח אחר של אברהם ואורי יפה היה שאול יפה. בסוף מרץ 1948 מונה שאול למפקד הגדוד החמישי של הפלמ''ח ויועד לעלות עם גדודו לירושלים בשיירת חולדה. משהותקפה השיירה ניסה בעזרת טרקטור לחלץ את אחד הרכבים מהבוץ ונפצע‏. לאחר מכן היה סגנו של יצחק שדה בחטיבה 8 ובאוקטובר 1948 מונה למפקד גדוד 82, הגדוד המשוריין הראשון של צה''ל. במבצע חורב הוביל את הגדוד בכיבוש עוג'ה אל חפיר (ניצנה)‏. בין פברואר ליולי 1950 היה קצין שריון ראשי ולאחר מכן פרש מצה''ל.









מי שרוצה להרחיב את השושלת הזו מוזמן לספר לי להיכן היא מתרחבת. בקצב הזה עוד אפשר בטעות לייצר כאן אילן יוחסין כולל של בכירי הקהילה הישראלית לדורותיה.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יורם דינשטיין   אבי   יום א', 19/09/2010 שעה 1:06   [הצג]
התפצלות מעניינת   shannen   שבת, 19/03/2011 שעה 8:28   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ד', 22/05/2013 שעה 22:48   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©