ארבעה קטעים תל-אביביים
יום ג', 14/04/2009 שעה 15:37
כמעט כל מי שכותב משהו ומקושר איכשהו לתל-אביביות (או לאנטי-תל-אביביות) הספיק כבר לכתוב משהו על העיר הזו לרגל מאה שנה להיווסדה. אודה ולא אבוש, תל-אביב הולכת ומתרחקת ממני עד ששוב אין אני יכול להזדהות עם המאפיינים הבולטים ביותר שלה. היא הזירה היציגה ביותר של העכשוויזם. היא מחוברת להווה ממש כשם שירושלים מחוברת לעבר - כמעט ללא ניסיון ליצור מינון ראוי לשמו בין השניים. היא מהווה צומת תרבותית, אך רואה את עצמה כמחוברת יותר לתרבות גלובאלית מאשר לזו הלוקאלית. ובכן, מתברר שפעם, לפני לא יותר מדי שנים, נראתה תל-אביב קצת יותר פרובינציאלית וקצת יותר שייכת לתושביה. למסעדות ולבתי העסק בה היו שמות שלא נלקחו מהקולטורה האינטרנציונלית אלא מהתרבות המקומית. נתן אלתרמן ושמואל בונים תיעדו את זה מצוין בספר משותף שהוציאו. הנה כמה פרקים מתוכו.









 
 

שימו לב לשורות הבאות של אלתרמן. כעתה כן אז, גם הוא ניסה לברר מה בדיוק קוסם לו באותו כרך צומח שמשתדל לעצב לעצמו זהות וטרם הסביר לעצמו מה הוא בדיוק רוצה להיות כשיהיה גדול. אפשר לומר שלפחות ההתארות הירושלמית בחלקו הראשון של השיר כבר איבדה את תוקפה. לא חסרים כיום בתל-אביב פרופסורים למיניהם. גם האוניברסיטה וגם שלל המכללות המנמרות את העיר הוקמות לאחר שנכתבו השורות הללו, ורבים מהפרופסורים מתגוררים כיום בשכונות שספר אם היה להן שריד וזכר בתקופה ב נכתב השיר - צהלה, אפקה, רמת אביב ותל ברוך.

ובכל זאת, למרות שגם המשורר חד האבחנה והעט הזה מודה בכך שהעיר הזו היא חסרת כל היסטוריה משל עצמה ואין בה רצינות או משקל, גם הוא סבור שיש בה משהו. משהו שהוא אינו יודע בדיוק להגדירו. הוא סבור שזהו קורטוב של חן, אבל אינו משוכנע מה בדיוק מקורו של אותו חן.









 
 

כשאלתרמן ובונים משרטטים לנו את דיוקנה של העיר, הם מבקשים להעביר את הרושם של חיוניות יומיומית הזורמת בעורקיה. ברחובותיה הסואנים - הרצל, לוינסקי, יפו - מסתובבים רוכלים ומוכרי דיסקית, מוכרי מזון ושתייה וערב רב של כלי תחבורה, החל ממכונית שנהגה צופר בחוסר סבלנות וכלה ב''ערבי-עגלון'', או אדם הנוהג בעגלה ונאלץ להשתמש בצעקה מהדהדת כתחליף לצופר המכונית כדי להסיר מדרכו את העוברים והשבים המעכבים אותו בדרכו. אוטובוס ממהר ואישה זקנה רודפת אחריו. תמהוני הפונה לאנשים ושואל אותם דבר מה שנראה מנותק מכל הקשר. חלק מהטיפוסים הללו אפשר לפגוש ברחובות העיר גם כיום. אחרים (כמו העגלון, למשל) שכים כבר לעבר.









 
 

היותה של תל-אביב יציר אורבני חדש ומודרני מטריד את המשורר. הוא, שכתב בזמנו לא מעט בלדות ומחזורי שירה על ההיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל (''הנה תמו יום קרב וערבו/ המלא זעקת מנוסה/ עת המלך נפל על חרבו/ וגלבוע לבש תבוסה''), הינו גם צרכן נלהב (כפי שהיה אז מרבית היישוב) של ידיעות מתחום האכיאולוגיה. במקרה זה, מדובר בחפירות שחשפו את העי, אותה עיר שהייתה יעד הכיבוש השני של יהושע בן נון בארץ כנען (אחרי יריחו). כאשר הוא משווה את ממצאי החוקרים לתל-אביב הוא מצליח להכניס לשתי שורות את פשטותה - ללא ארמונות, היכלי שן, מזרקות ומגדל. לו היה אלתרמן עימנו כיום, ודאי שלא היה כותב שורות אלה. כתחליף, סביר להניח שהיה מתעד את מגדלי אקירוב, או כל מבנה אחר שיש בו הדר ופאר המיועדים לאלה היכולים לשלם על כך.

אבל שימו לב שבאותן שתי שורות אחרונות דוקר אלתרמן בסיכה חדה את פרנסי העיר שלא מצאו לנכון אפילו להקים בה שירותים ציבוריים ראויים לשמם. גם כיום יש מעט מאוד כאלה. מי שמהלך בעיבורה של עיר ומרגיש עומס מסוים בקיבתו נלץ לחפש מזור במסעדה כלשהי או באחוריה של חנות בגדים.









 
 

וישנם דברים שאינם משתנים, או שאולי נותרים בעלי קסם כלשהו גם אם השנים חולפות והקסם מאבד מאופיו המקורי ולובש תכונות אחרות. בספרו ''חגיגת קיץ'', שיצא לאור ב-‏1965, תיעד אלתרמן את חייה התוססים של שכונת סטמבול, זו שהיום ידועה יותר כשכונת פלורנטין. בשכונת סטמבול הייתה מסעדה טורקית בשם זה, שכנראה הייתה חביבה עליו במיוחד. יתר על כן, הוא אף כתב שיר מיוחד שכותרתו ''דברי שבח על המטרונה, גבירת 'סטמבול''', בו הוא ספק מתנצל בפני בעלת המסעדה על שאינו יכול תמיד לכבד את הבטחתו ולהבוא לסעוד בה.

ארבעים וארבע שנים מאוחר יותר, סטמבול הפכה לפלורנטין, מסעדת סטמבול שבקה חיים לכל חי ופלורנטין היא שכונה מתקלפת המתעוררת בשנים האחרונות מתרדמת ההתפוררות שבה הייתה שרויה במשך שנים, הופכת לתוססת בדומה לבעבר ומשמשת כמגנט לזוגות צעירים המבקשים להתגורר בדירה קטנה בעלות סבירה (טוב, יחסית לתל-אביב...). יתכן מאוד ולו היה עימנו כיום היה מוצא בה שוב קסם מסוים.









 
 



אני יכול להוסיף כאן עוד ועוד שירים העוסקים בהווי התל-אביבי של תקופת אלתרמן. ''ערב עירוני'', למשל, הוא תיאור קסום של ערב קיץ שבו הלבנה מדברת עם קירות הבתים. ''בכרמי תימן'' הוא תיאור רומנטי של שכונת כרם התימנים, שלאלתרמן היה קשר מיוחד אליה. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה והשירים רבים והמקום מוגבל, ולכן אסתפק בכך.

אינני מחסידי התל-אביביות, אבל לתל-אביב העיר יש הישגים שתקצר היריעה למנותם. במאה שנה היא הפכה את עצמה למרכז העירוני הגדול והחשוב ביותר כאן. אז מזל טוב, תל-אביב, ואני מאחל לך הרבה בריאות ושפע של קוסמופוליטיות וגם קצת פחות הדוניזם וקצת יותר רצינות. אבל נו, לא ניכנס לזה ביום חגך. שיהיה בהצלחה.









כל הקטעים המובאים כאן בשירה וברפוזה מקורם בספר שבחי קלות הדעת, מאת נתן אלתמרן ושמואל בונים. הספר יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, בשנת 1997. אלתרמן כתב, בונים אייר. עיצוב: אריה זלמן.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©