מיוחד לישראלים: תחרות מחזות בנושא השהאדה
שבת, 10/01/2009 שעה 0:16
נהוג לתת כאן ציונים לתפקודם של גורמי הסברה כאלה ואחרים, בין אם ערביים או ישראליים. בשל אלף ואחת סיבות שלא זה המקום לדון בהן, נכנסתי לאחרונה לכמה אתרי תעמולה של גורמים ערביים שונים (כולל איראן והחיזבאללה) הפונים אל הציבור הישראלי בשפה העברית. המסקנה הכללית, איך לומר בעדינות, שזה לא בדיוק פאר היצירה. החיזבאללה מדווח בעברית בלתי אפשרית על סופו הקרב של הצבא היהודי בעזה, ואגב כך גם אינו שוכח לקשר אל מאמר שפורסם ב-Ynet ושכותרתו מטילה ספק בצדקת קיומה המוסרי של מדינת ישראל. האיראנים מספרים על תחרות לכתיבת מחזות העוסקים בתרבות השאהידים ובשבח ההקרבה העצמית; ואילו אתרו הפרטי של מועמר קד'אפי חושף בפנינו היסטוריה פיקטיבית-למחצה של הסכסוך ומסביר לנו למה אלוהים לא התערב כשהמוסלמים הציקו קצת ליהודים. סקירה שטחית על אתרים שטחיים.









החברה הישראלית נוהגת להתעלם מן המתרחש במדינות ערב. זו טענה המושמעת כלפיה לעתים קרובות, וברמה העקרונית היא גם צודקת. בשום כלי תקשורת משמעותי בישראל אין עיסוק שוטף בנושאים הקשורים לחברה הסורית, לכלכלה הירדנית או לתרבות המצרית. הערביסטים המעטים שעובדים בעיתונים הפופולאריים עוסקים בדרך כלל ביחסים הישירים שיש לישראל עם מדינות אלה, בדרך כלל בהיבטים צבאיים ומדיניים. לעתים הם מספרים לנו גם על קוריוזים מגוחכים (למשל, להיט ענק של זמר מצרי ששר על שנאתו התהומית לישראל) או בעלי סדר גודל בלתי נתפס (המגדל הגבוה בעולם הממוקם בדובאי). במלים אחרות, אם אסד או עבדאללה יתבטאו בנוגע למדיניותה של ישראל בהקשר כלשהו, סביר להניח שמישהו אצלנו ידווח על כך. אבל אם יניחו צינור גז חדש לאורכה של מצרים אנחנו יכולים לשכוח מדיווח על זה. כאילו אין לכך שום קשר לישראל. שלא לדבר על תרגום ספרות ערבית בישראל, המתבצע במשורה.

מדובר, כמובן, בשגיאה חמורה של התקשורת הישראלית. אבל מזו כבר קצה לצפות למשהו מעמיק בהרבה מאשר לטרחן סביב שטויות נוסח ''האח הגדול'' או איזו תוכנית ריאליטי אחרת. אם הדבר היה תלוי בי הייתה כל רשת טלוויזיה חייבת לשדר לפחות פעם ביומיים שעה עד שעתיים של חדשות חוץ, ולא בשלוש לפנות בוקר אלא בין שש בערב לחצות הלילה. אבל לא זה המצב, כידוע, ובהיעדר דיווח משמעותי על נושאי חוץ הבנאדם צריך לאתר את הדיווחים בעצמו ברשת.

משיחות שקיימתי בעבר עם כתבים לענייני ערבים אפשר להבין בבירור שישראל מעניינת את הערבים יותר מכפי שהם מעניינים אותה. חלק מהם אף מנסים את מזלם ופונים אליה ישירות, בשפה העברית, כדי לנסות ולדבר אל היהודים מעל ראשי מנהיגיהם.

בשנות החמישים, למשל, הפעילו הסורים מערך שידורים בעברית במסגרת ''קול דמשק''. בספרו ''שבויי סוריה'' סיפר יחזקאל המאירי על עולה חדש מהונגריה בשם ג'ורג' נייבאך, שלא מצא את מקומו בקיבוץ אליו הגיע, החליט לעזוב. ''קול דמשק'' בעברית, שביקש לעודד עריקת ישראלים לסוריה, הבטיח אז שישראלים הבאים לארץ זו יתקבלו בה בזרועות פתוחות. בפברואר 1954 חצה נייבאך את הגבול בהאמינו שהסורים יסייעו בידו לשוב להונגריה מולדתו. הוא נלכד עד מהרה, נכלא ועונה קשות על ידי חוקרי המודיעין הסורי שהאמינו כי הוא מרגל. לאחר מכן החליט לשתף פעולה עם הסורים, רכש את אמונם, זכה להטבות שונות בכלא, הועבר לדמשק, שידר משם דברי בלע נגד המשטר הציוני ולאחר מכן שוחרר וחזר כשבר כלי להונגריה. דוגמה אחרת היא זו של שלמה יפרח. הלה, יליד טבריה, הסתבך בעבירות פליליות, הועמד לדין, חמק מידי המשטרה, החליט להגיע לדודו באמריקה ובאוקטובר 1955 חצה את הגבול לסוריה במטרה לבקש את עזרת הסורים בהגשמת היעד הזה. אף הוא היה קורבן לאותם שידורי תעמולה. הטיפול שאותו קיבל משוביו הסורים הוציא אותו מדעתו.

אינני יודע אם קול דמשק בשפה העברית עודנו קיים ומשדר. גם קול קהיר היה פעם, ואינני יודע מה קורה איתו היום. בערבית אינני שולט והסקרנות לדעת איך אנחנו מצטיירים אצל הערבים – ולו בקרב שופרי התעמולה הגרועים ביותר שלהם – מדרבנת אותי לחפש אותם ברשת. ובכן, בימים האחרונים אני מוצא עצמי משוטט באתרים ערביים או מוסלמיים בשפה העברית. הנה כמה ממצאים, לא בדיוק מדעיים, אבל כאלה שמשקפים את התרשמותי הראשונית מהם.

אתר החיזבאללה בעברית מוקאוומת הוא אחד העילגים ביותר שראיתי. האתר מעוטר בלוגו של הארגון, בתמונתו של חסן נסראללה ובלוחמים במדים. הוא יושב על דומיין איראני ומפעילתו הרשמית היא ''אגודת ההתנגדות ללבנון ופלסטין'' או ''התנגדות איסלמית מוומאנט'', או בקיצור החיזבאללה. די ברור שמי שעורך אותו יודע אולי להסתדר קצת בעברית, אבל אינו בדיוק מבין את הדקדוק הבסיסי שמבין כיצד לייצר ידיעה ערוכה בעברית סבירה. הידיעה הפותחת את האתר נכון לרגעים אלה היא מזכיר של חיזבאללה כללי הפציר בחמאס להכות את ישראל והשווה מה קורה בעזה עם הישראל יולי 2006 התנפלות בלבנון. הכוונה הכללית ברורה, אני מניח, אבל רצוי לעבור שוב על הפיסקה הפותחת של הידיעה, שאינה סובלת מדיוק יתר או מהגהה בסיסית כלשהי. כמו שאומרים לפעמים בתוכניות הבידור, לא נגענו:

האחים שלנו בהתנגדות בפלסטין יודעת שזה על ידי לגרום להפסדים האפשריים הכי גדולים על האויב הישראלי במשך עימות הקרקע שהם ינצחו את הקרב, '' נסראללה אמרו ש . זה כאשר ההתנגדות הורגת חיילים והורסת טנקים שהקורס של הקרב ייקבע, '' הוא הוסיף. סאייאד נסראללה דיבר דרך מסך גדול כ/כפי שהוא ציין את הלילה השביעי של אשארה בסאייאד שוהאדה מסובך בשכונה הדרומית של ביירות, דאהייאה ביום שבת.הוא אמר שהפלישות הישראליות לתוך עזה כוונו בבאורח פיסי חלקו את עזה ומטילות חדשות מצב כפי שהוא בכיתרו מתפשטות. הוא הדגיש שמה שהתקים והיה מתקיים במשך המיעוט בא שעות זהה למה שהתקימו במשך הימים האחרונים של המלחמה של יולי''.

הידיעה הזו מייצגת, אם אפשר לומר כך, את רמת ההתנסחות באתר כולו. העברית היא תרגום בשיטת ''מילה במילה'', כלומר מתעלמת מביטויים מוכרים. כך אין ''עמוד בית'' אלא ''עמוד יסודי'', במקום ,חדשות'' יש ''חדשה'' ועל ''לוח שנה'' ויתרו לחלוטין לטובת המילה הלועזית בתעתיק הערבי ''כאלאנדאר''. יש שם ידיעות שקריות נוסח ''לוחמים של עזה הורגים 19 יותר ישראלים'' מה-‏5 בינואר, כאשר בשום יום בודד של הלחימה לא נהרגו ישראלים במספר כזה.
 
 

מעבר לבעיות הקשורות לעברית הגרועה אפשר לראות במוקאוומת עוד פיסות אינפורמציה מרנינות, כמו הדיווח מ-‏31 בדצמבר 2008 על עשרים אלף איש שכבר התגייסו למלחמה נגד ישראל (''מיספר כמעט 20,000 אנשים בארץ שונה ביום שני התחיל להירשם השמות שלהם ברשימה של מתנדבים להלחם בנגד ישראל בזמן/אף שאלף יותר מצטרפות לקמפיין היום''). הידיעות המתפרסמות שם נטולות, כמובן, מפרסומי התעמולה של האיראנים ושל בעלי-בריתם בחמאס ובחיזבאללה, לרבות ההכרזות השחצניות לפיהן עזה תהפוך לבית הקברות של ישראל. אין שם שום התייחסות לנושאים אחרים מלבד הזוועות שמבצעים הציונים בפלסטינים והצידוקים שנותנים אישים שונים בקהילה הבינלאומית – הוגו צ'אבס, למשל - לעמדה האנטי-ישראלית של הארגון. ויש גם נגיעות אידיאולוגיות מסקנות.

העיתונאית יעל משאלי אולי תשמח לדעת שמאמר שלה מצוטט שם בשלמותו. המדובר במאמר שפרסמה משאלי במעריב ובו טענה בפאתוס על גבול ההיסטריה שתופעות של פשיעה חמורה המתחוללות אצלנו (רצח, אונס, פדופיליה, התעללות במשפחה ואלימות במערכת החינוך) מראות שישראל איבדה את הצידוק המוסרי שלה למדינה עצמאית ולפיכך רע עשו היהודים שבאו להקים כאן ישות ריבונית ומוטב היה לו היו נשארים באירופה הפוסט-שואתית, לרבות בגרמניה. נדמה לי שגם משאלי עצמה מבינה היום שהיא כתבה שטויות. מדינה לא מאבדת את היגיון קיומה רק משום שאינה מצליחה לייעל את האכיפה הפלילית בה. אבל לחיזבאללה זה בוודאי הספיק. פובליציסטית ישראלית עם שורשים דתיים, המפרסמת באתר מיינסטרימי מובהק (Ynet) יוצאת נגד קיומה של המדינה? על זה אף אחד מהם לא יכול היה אפילו לחלום. הלכו והעתיקו את מאמרה של משאלי למוקאוומת כמות שהוא ופרסמו אותו עם קישור גדול בדף הבית. ואגב, אם ב-Ynet מבקשים לתבוע את מוקאוומת בגין העתקה שלא ברשות והפרה של זכויות יוצרים – דומני שבית המשפט בביירות ישמח לדון בנושא הזה.









לא ברור מי בכלל גולש באתר כמו מוקאוומת או מושפע ממה שקורה שם. הנגישות אליו בעייתית (בחלק גדול מהמקרים מקבלים הודעת שגיאה), מה שמעלה את החשד שבעלי השרת שעליו הוא יושב לא ממש מתייחסים אליו ברצינות. מכל מקום, אם מישהו בחיזבאללה מבקש לייצר אתר קצת יותר רציני כדאי שיעיף מבט בפריט האינטרנטי שעלתה האם האידיאולוגית הגדולה, איראן.

המדובר באתר הבית של הרדיו האיראני בשפה העברית. האיראנים הפעילו במשך מספר שנים תחנת שידור בעברית בשם ''קול דוד'', ששידרה תעמולה בוטה נגד ישראל והציונות באופן עילג וברמה נמוכה. לפני מספר חודשים נסגרה התחנה, וכשחיפשתי אחריה הגעתי אל האתר הזה, שרמתו גבוהה משהיו שידורי קול דוד. גם כאן מדובר באתר תעמולה קלאסי: דברי השנאה של חמנאי ואחמדינג'אד מובאים כלשונם, יש סיקור צמוד של מבצע עופרת יצוקה והמחאה הבינלאומית נגד ישראל וכן הלאה.

אבל בשונה מאתר מוקאוומת, יש באתר האיראני הרשמי גם התייחסות לעניינים שונים הנוגעים למדינה גופא ומשקפים את המציאות השוררת שם. איראן ומלזיה, כך אנו למדים, חתמו על הסכמים לשיתוף פעולה בתחום הגז. איראן גם שותפה עם אוקראינה בפרויקט פיתוחו של מטוס חדש מדגם אנטונוב. ועוד: האם ידעתם שבנובמבר 2008 הכריזה טהראן על תחרות מחזות בנושא השהאדה?? וכך נכתב בידיעה: ''מוחמד אסמאעיל רדאאי, המנהל האמנותי והאחראי על ענייני התיאטרון בקרן החללים האיראנית הכריז על תחרות לכתיבת מחזות בנושא ההקרבה העצמית ותרבות השהאדה. הוא אמר כי התיאטרון יכול להדגים בצורה טובה מאד את 'התכונות האנושיות האלה'' ולייצגן בצורה טובה מאד על הבמה'. המועמדים יוכלו לבחור נושאים שונים ובהם ההיסטוריה של הדת, מאפייני האימאמים השיעים השונים וכן סוגיות שונות הקשורות להקרבה עצמית. רדאאי הדגיש, כי יש לשלוח את העבודות למזכירות התחרות בה יבחרו המחזות הזוכים על ידי צוות של 5 חמישה מומחים, ובסוף ינואר 2009 יוכרזו הזוכים שיזכו בפרסים כספיים ותעודות הוקרה. התחרות פתוחה למבוגרים ולילדים''. נו, איזה ילד לא היה רוצה לכתוב מחזה על שאיפתו הכבירה לעטוף את עצמו בחגורת נפץ ולהתרסק בפיצוץ אדיר על גופו של חייל ישראלי?

בהמשכה של אותה ידיעה מספרים לנו גם שבאיראן נערך הפסטיבל השני לתקשורת דיגיטאלית בו נטלו חלק בין היתר, סגן מפקד ''משמרות המהפכה'' לענייני תרבות וסגן מנהל ההוצאה לאור של פרסומי קרן החללים. אתר ''קורבנות הטרור'' המנוהל על ידי מחמד-עלי פקיה זכה במקום השני בקטגוריית ''ההקרבה העצמית והשהאדה''. לאחרונה פרסמה קרן החללים את המהדורה הרביעית של ''ההבטחה הצודקת'' (''וַעד צאדק'') העוסק במלחמת יולי 2006. בספר מספר פרקים : ''בשורת הניצחון'', המציג את מכתבו של מנהיג המהפכה האסלאמית לנסראללה בעקבות המלחמה, ''חזבאללה-אין לך מושג נגד מי אתה נלחם'', ''חזבאללה - מייצגה הנאמן של האומה האסלאמית נגד ישראל'', ''מי הוא נסראללה'', תחילת קיצה של הישות הציונית'' ו''לא ניתן למגר את חזבאללה''. אשרי המדינה שיש לה אירועים כאלה.
 
 

עד כמה משדר האתר האיראני הזה רצון לפתיחות ולאחוות עמים ניתן לראות ב''מסר היום'' המרצד בפינה השמאלית העליונה של עמוד הבית. המסר שבו נתקלתי, המתנוסס מעל תמונותיהם הייצוגיות של המנהיג חמנאי והנשיא אחמדינג'אד, הוא ''ואהבת את רעך כמוך'' (כך במקור). מה יש לדבר, האהבה (בייחוד ליהודים, לציונים ולישראלים) פשוט קורנת מהאתר הזה.









לוקחים לרגע הפוגה מהאתרים הקנאיים הללו והולכים לבקר אצל מועמר קד'אפי. שליטה של לוב לא ממש מחזיק אתר לאומי בעברית, אבל יש לו אתר אישי שבו הוא מעלה את הגיגיו, והאתר הזה הוא מעין תנ''ך בלתי רשמי של המדינה הצפון-אפריקנית המסקרנת הזו. אחד המסמכים המוצגים בו הוא ''הספר הלבן'' הידוע של קד'אפי, בו הוא מציע לפתור את הבעייה הישראלית-פלסטינית באמצעות הקמתה של מדינה דו-לאומית, ישראתין שמה. קד'אפי אינו הראשון המציע את הקמתה של ישות מהסוג הזה כפתרון לסכסוך המדמם הזה, אבל דרך ההצגה של הרעיון הזה בעברית כל כך מבולבלת, שגויה, עילגת ומלאת סתירות פנימיות שכמעט מתחשק להרים אליו טלפון ולהציע לו סיוע בכתיבה ובעריכה.

הנה, למשל, הפסקה העוסקת במקורו של השם פלסטין. ''...והשם נשאר פלשטין במשך תקופת המנדט, וזה נזכר בכל הפרויקטים וההסכמים שנצעו. וגם את קנאי התנועה הציונית מכירים בזה כמו (שמואיל קץ) מיסד תנועת (חרות) הציונית, ואחד ממנהיגי אירגון הצבא הלאומית הציונית, שאומר: ''כל המוסדות הציונים בעולם היו נוסאות את השם של פלשטין''. למשל: ''אנגלו-פלשטין'' היה בנק ציוני. ושמה של קופת היסוד היהודי היה קופת היסוד הפלשטינאית, וגם קופת פועלי פלשטין היתה יהודית, ושירי פלשטין בגלות היו שירים ציונים, והוא גם אומר:''הינו חוגגים בחג האילון בגלות בשם חג האילון הפלשטינאי'', ועיתון (פלשטין פוסט) היה העיתון של האיגוד הציוני. ושמו היה ''הדואר הפלשטינאי'' והשם ''פלשטין'' לא התחלף אלא אחרי קיום משנקרא לה (מדינת ישראל). הוא מכיר: השימוש בשפה העברית התחיל בטיבריה רק בדור העשירי. וגם רוזפלת נשיא ארה''ב בתשובתו על הנסיך עבדאללה, נסיך הירדן באדאר 1944 אומר:''בנוגע לפלשטין, אני שמיח למסור אליכם את הדגשות שארה''ב לא רוצה לקבל החלטה על החלפת את המצב היסודי בפלשטין בלי עצת הערבים והיהודים השלמה''. כך במקור.

מקד'אפי אפשר ללמוד עוד כמה דברים מעניינים על ההיסטוריה של היהדות והציונות. למשל, שרדיפת היהודים הייתה רצון האלוהים כשמדובר בכל מיני עמים (''מזלו של קומץ זה רוע. הוא סבל מאד על ידי מנהיגים וממשלות ועמים מזמן. למה? זה הוא רצון אלוהים , הנזכר בקוראן, מפרעו של מצרים עד מלך בבל, עד הרומאים, טיטוס והדרין עד מלכי אנגליה כמו אדוארד הראשון. אז נגלו ונכלאו ונכבלו ונשחטו על ידי המצרים והרומאים והאנגלים והרוסים והבבלים והכנענים, ולבסוף מה שסבלו אותו בזמנו של היטלר''). אלוהים היה האחראי לרדיפות אלה. אבל כשמדובר ביהודים במדינות ערב לא היו כלל רדיפות. אם היה יחס גרוע לילדים הוא בכלל היה אשמתם של האחרונים, משום שהעזו להתנגד לנביא מוחמד ולבשורתו (''אין שום איבה בין הערבים ליהודים, אלא הם בני דוד של השבט הערבי העדנני, זרע אברהם עליו השלום. וכאשר נרדפו היהודים , אירחו אותם אחיהם הערבים ושכנו אותם עמם ב'מדינה' ונתנו להם 'ואדי אלקרא' שנקרא בשם הזה ביחס לכפרים היהודיים. אחרי הופעת האסלאם נמאס ליהודים שהנביא לא היה מהם ושמרו לו טינה. והערבים נלחמו בהם כמו בכל הכופרים מקוריש ומהערבים הנרתעים. נגרשו היהודים עם הערבים מספרד בסוף הדור החמש עשרה וגרו ביחד בארצות-ערב. לפיכך, מוצאים רובע יהודי בכל מדינה ערבית, והיו חיים בשלום ובאהבה עם אחייהם הערבים''). מצד שני, קד'אפי טוען שטבח דיר יאסין הוא בכלל המצאה ערבית ואלמלא תקפו מדינות ערב את ישראל ב-‏1948 לא הייתה בכלל בעיית פליטים. אני מכיר כמה אנשי ימין בישראל שהיו שמחים לחלוק איתו את עמדותיהם בסוגיה הזאת.

קד'אפי מסכם, כאמור באמירה ש''מדינה יהודית בנפרד, היא מטרה לסכנה ערבית ומוסלמית, אבל מדינה מעורבת מהמוסלמים ויהודים וערבים וישראלים לא תוקף בכלל לא מהמוסלמים ולא מהערבים''. הנימוק שחותם את המאמר הוא ''מאז שנת 1967 המצב היה מדינה אחת ישראטינית ואפילו פעולות ההתאבדות היו בואות מחוץ המדינה הזאת. פעולות ההתאבדות עכשיו היא לא מערבי ארץ 1948 כמו שקוראים להם, אלא מפלשתנאי חוץ ממה שנקרא ערבי ישראל. ובזה יש לנו דוגמה ברורה על הצלחת מדינה אחת מתעורבת (ישראטין)''. במלים אחרות, אם לא הסתדרנו עם הערבים שישבו כאן לפני קום המדינה, הרי שאחרי שיותר להם לשוב לכאן יהיה כאן גן עדן עלי אדמות.
 
 

כאמור, האתר של קד'אפי אינו אתר חדשות אלא מעין בלוג רשמי המרכז הגיגים ורעיונות. הלובים עושים מאמץ להפיץ את בשורת מנהיגם ועד כה טרחו על תרגומו של האתר לשמונה שפות, לרבות רוסית, פורטוגזית וסינית. לא נותר אלא לקוות, לפחות למען הדוד מועמר החביב, שאיכותם של הטקסטים בשפות אלה עולה במקצת על התרגום של דבריו לעברית.









המקום האחרון שכדאי להתייחס אליו אינו אלא אתר שגרירות ירדן בתל אביב. אתר זה טוב בהרבה מקודמיו, ובניגוד לאתרים דיפלומטיים אחרים המסתפקים במתן שירותים כגון אשרות נסיעה ובירור מידע, האתר הספציפי הזה גם מגיש לנו חדשות בשפה העברית. מכ מקום, מי שהזדעזע לצפות באתרי השנאה שהקימו איראן והחיזבאללה, ירגיש נוח יותר באתר הירדני. הלוגו העליון שלו כולל תמונות של המלך עבדאללה וביו המנוח, המלך חוסיין, כמו גם של שכיות חמדה ירדניות דוגמת האתר היפהפה בפטרה. גם החדשות המובאות בו, שאינן אלא פרסומים רשמיים של הממשלה הירדנית, מנוסחות בצורה זהירה ומכובדת ואינן ארסיות. לא מזכיר במאום את הסגנון המאיים והפרוע, שלא לומר העילג, שבו מתאפיינים האחרים שציינתי. קישור שכותרתו ''מסר עמאן'' מסביר שהמסר הבסיסי של האסלאם הוא מתון ושוחר שלום. אפילו תוכנית פנימית ל''חיזוק החזית הפנימית'' ולהתמודדות עם בעיות הפנים של הממלכה יש שם. ועדיין זהו אתר כבד, מסורבל, לא פורטלי במהותו, שהכותרות בו לפעמים מנוסחות בעברית טעונת שיפור ובלתי עדכנית והעיצוב שלו מיושן ובלתי נעים לעין. וכאמור, הוא אתר ירדני; לא בדיוק כל-ערבי.
 
 










שמעתי לא פעם לי שקול ישראל בשפה הערבית הוא אחת מתחנות הרדיו המואזנות ביותר במדינות ערב. אינני יודע אם זה המצב גם כיום, אבל ברור שהמצב לא היה מגיע לידי כך אלמלא סברו אותם מיליוני מאזינים שזו אלטרנטיבה טובה למדי לשידור הממוסד בארצותיהם. ההיפך, לפחות ברשת, עדיין לא קיים. הנה אתגר מעניין לפתחם של ערביסטים המבקשים לייצר מקור מידע יומי אמין ממדינות ערב בשפה העברית. החלל קיים. מישהו צריך להיכנס לתוכו.

עד אז תמיד כדאי לבקר באתרים כמו זווית אחרת, של שאול לוי ועידן בריר, המספק תרגומים מהעיתונות הערבית; או האתר האישי של המזרחן גיא בכור, המספק פרשנות עדכנית לאירועים אקטואליים על בסיס היכרות קרובה יותר עם המציאות הערבית. אין הרבה כאלה, בוודאי לא בתקשורת הממוסדת.









[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
''ואהבת לרעך כמוך...''   שמעון   שבת, 10/01/2009 שעה 1:24   [הצג]   [4 תגובות]
מעניין ועוד   יגאל לביב   שבת, 10/01/2009 שעה 4:39   [הצג]   [2 תגובות]
תחנה של החמאס   מישהו   שבת, 10/01/2009 שעה 6:29   [הצג]   [2 תגובות]
''ישראל''?   עדי סתיו   שבת, 10/01/2009 שעה 11:04   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אייל   שבת, 10/01/2009 שעה 22:41   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יצחק   יום א', 08/03/2009 שעה 12:18   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©