בידור ללא בידור
יום ו', 26/12/2008 שעה 2:10
בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי מתנתק מרצון מההתכנסות השבטית סביב מדורות הבישול, הראליטי והדאחקות. אפשר להוסיף לכל אלה גם את תוכניות האירוח, בהן מראיינים המגישים המשועשעים והנרקיסיסטיים את חבריהם הידוענים, שמצידם מארחים אותם בתוכניות שהם עצמם מגישים ביום אחר. כל העסק הזה כל כך משעמם והאלטרנטיבות המעניינות הן כל כך מעטות, שלא נותר אלא לחזור אל הכתיבה, הגלישה והקריאה. לא שאי-פעם זנחתי אותם, אבל עכשיו הן מקבלות מני הרבה יותר מאשר פעם. תהליך ההיטפשות אדיר הממדים העובר על ערוצי הטלוויזיה שלנו הצליח לנכר אותי לגמרי לנעשה שם. ניתוק מרצון, אם תרצו. ובראש עולה מחשבה שאולי כדאי לגמול את העם מהתמכרות לתפלות ולרדידות שבצפייה בתוכניות הבר''ד הללו באמצעות פעולה פשוטה: יום אחד בשבוע יואפלו כל ערוצי הטלוויזיה.









ישנם מצבים בהם הבידור הופך למשעמם. כל כך משעמם, שהאלמנט המבדר שבו הולך ודועך, הולך ומתעמעם. על המסך שלמולך מתרוצצות דמויות, מפטפטות, משתוללות, ובנקודה מסוימת כולן הופכות למעין גוש אחד של דברת ופטפטת. קווי ההפרדה בין התוכניות השונות מתערפלים והן נראות דומות כל כך זו לזו, ורק אז חודרת לתוכך ההבנה שכמעט כולן משכפלות זו את זו ועוסקות יותר בסימום התודעה מאשר ביציקת ערך מוסף לתוכה.

קחו את הטלוויזיה כמשל. אלה המבינים בה דבר או שניים כבר עמדו מזמן על הגישה האסקפיסטית שהשתלטה עליה. אדם פותח טלוויזיה ומקבל שידורים בלתי נפסקים של תוכניות בידור, שבהם מככבת קבוצה קבועה של כוכבי מסך. ליאור שליין, גורי אלפי, רועי לוי, תומר שרון, יו ניים איט. כולם מגישים תוכניות בידור, כולם מתארחים בטוק שואוז. זה אף פעם לא משתנה. תמיד יהיה שם את אותו קהל שיצחק לשמע אותן בדיחות. חלקן חלולות לחלוטין, חלקן מלאות מעט יותר, אבל בסופו של דבר הן תמיד חוזרות על עצמן.

כוכב נולד. המונים מעריצים אנונימיים חסרי רפרטואר שמתחננים לקבל מסרי SMS (מקור תמונה 1).

שלושה ז'אנרים ממלאים את המסך שלנו נונסטופ: בישול, ראליטי ודאחקות (אני לא מגדיר את זה כבידור או כסאטירה, שכן זוהי סוגת ההומור הפופולארית ביותר; סאטירה פוליטית שגורמת לאנשים לחשוב כבר מזמן אין כאן, וזו פינתה את מקומה לוויצים בשרשרת שמגחיכים בעיקר תכונות חיצוניות של כל דמות נלעגת). בראשי תיבות אפשר לקרוא לערימת התוכניות הזו בר''ד. ואכן, כמו אותם כדורי קרח זעירים המומטרים עלינו לעתים בחורף נופלים אלה על ראשינו כמעט ללא אבחנה.

רשימת מלאי, ברשותכם. בקטגוריית הבישול מוביל, ללא עוררין, ערוץ 10: ''מטבח ביתי'' עם יובל בר נר, ''מדריך השמן'' עם ניר צוק, ''קרב סכינים'', ''גידי גוב הולך לאכול'' (בעברית וברוסית), ''מטבח גורמה חדש'' וכל תוכניותיו של ישראל אהרוני - ''אהרוני ברגע'', ''אהרוני גורמה'', ''אהרוני ואני'', ''אהרוני ואני'' ו''אהרוני לשבת''. ערוץ 2 מפגיז אף הוא: ''סודות מתוקים'' עם קרין גורן, ''שגב בא לבשל'', ''טעמים'' ועוד תוכנית מפס הייצור של השף המוביל בערוץ המתחרה, ''אהרוני מבשל לחברים''. ערוץ 1 מסתפק בתוכניתו של חיים כהן, ''שום, פלפל ושמן זית''. אם שכחתי תוכנית כלשהי, אני מקווה שיסולח לי. וזה עוד לפני שבכלל הזכרתי את כל השידורים החוזרים המנמרים את לוחות המשדרים ואת ערוצי הפנאי והבישול שנכללים בחבילות השידורים של חברות הכבלים והלוויין.

מעבר לעובדה שאנתרופולוגים אולי יטענו יום אחד שריבוי התוכניות הללו עומד בזיקה ישירה למגמת ההשמנה הכללית באוכלוסיה, הרי שזו בדיחה גרועה. תוכנית בישול אחת או שתיים אולי אפשר היה להבין, אבל למאה ערימת המטבחים הטלוויזיוניים הללו ניתן היה לחשוב שמדובר בספורט לאומי פופולארי.

נעבור לסוגת הראליטי. תוכניות הריאלטי מכונות כך מכיוון שהן טוענות להצגה של הנעשה, של המציאות, ללא פילטרים, ללא תסריטים, עריכות, שחקנים מקצועיים ובימויים שונים, בהתאם לשמה, ריאלטי כמציאות, אך כפי שכבר ברור ומובן הדבר לא באמת כך. הכול ערוך, מבוים ומתוסרט לפרטי פרטים, המצלמות גלויות וקיימות בתודעת המשתתפים. למען פרסום לאומי וסיכוי כלשהו לזכות בפרס כספי יעשו משתתפי הסוגה הזו כל דבר, כולל ביזוי והשמצה של מתחרים.

הסוגה הזו פורייה במיוחד. ''משפחה חורגת'', ''פעם בחיים'', ''האח הגדול'', ''הישרדות'', ''הדוגמניות'', ''כוכב נולד'', ''המרוץ לדירה'', ''המרוץ למיליון'', ''רוקדים עם כוכבים'' ואני מניח שהחמצתי לא מעט שמות, כולל תוכניות שהיו ושוב אינן עוד (שלא לדבר על ערוצי ראליטי נישתיים ושאר שידורים מסוג זה, כולל אלה המביאים תוכניות ראליטי מוקלטות מחו''ל). חלק מהן מסתכמות במשימות המוטלות על סלבריטאים; אחרות משתדלות להפוך משתתפים אנונימיים לידוענים. כמעט לכולן יש מנגנון המאפשר לצופים להשתתף בתהליך הניפוי של המשתתפים. המוטיבציה של הצופים מתודלקת על ידי היכולת הפתאומית להשפיע על התוצאות וכן על ידי ההיכרות האישית שלהם עם המשתתפים או, למצער, עם מישהו שמכיר את אחותו החורגת של השכן של הבחורה שמשתתפת בפרויקט ההוא שבו גרים חמישה עשר איש באיזו וילה מהודרת.

ויש את אולימפיאדת הדאחקות, המכונה משום מה תוכניות סאטירה. לערוץ 2 יש את ''שבוע סוף'' עם אורי גוטליב, עופר שכטר ורותם אבוהב, ''ארץ נהדרת'' עם אייל קיציס, ''אין בעיה'' עם רועי לוי ועוד כמה ששמותיהם פרחו מזיכרוני. ערוץ 10 מביא לנו את ''של מי השורה הזאת בכלל'' עם עידן אלתרמן, את ליאור שליין כמנחה תוכנית הלילה שלו ולעת בחירות גם את ''עד הבחירות זה יעבור'' ועוד אי-אלו פטפטות מוקלטות בליווי קהל באולפן. ועוד לא הזכרנו את תוכניות האירוח האחרות, כאלה המתנהלות באווירה קלילה ומשועשעת אבל אינן מוגדרות כסאטירות.

(בשלב מסוים של הכתיבה התחשק לי לעבור על לוח המשדרים של שלושת הערוצים הלאומיים ולנסות לחשב את זמן השידור הכולל של תוכניות הבר''ד מתוך סך שעות השידור. יכולתי גם לעשות תרגילים שיליטו עוד יותר את האבסורד שבהשתלטותו על זמן המסך של כולנו, כמו לנכות מהסך את התוכניות המשודרות בשעות הבוקר והצהריים, שהרייטינג שלהן ממילא נמוך במיוחד והן משודרות בשל אילוצים שנכפו על הערוצים ולא מתוך איזשהו שיקול עסקי. אבל אחרי מחשבה קצרה החלטתי לעזוב את זה. ריבוי הערוצים ותחלופת התוכניות המהירה רק מקשים על חישוב כזה).









האמת היא שמטר הבר''ד האסקפיסטי הזה משעמם למדי. על החדגוניות הזו מכסה מעטה של שיווק אגרסיבי וכיסוי בלתי פוסק על ידי המדיה. כשחושבים שבין כל אלה מככבות להן בעיקר תוכניות העוסקות בהגשת חדשות ובמיחזורן (שלא לדבר על תת-הז'אנר המתרכז בדיווח על האייטמים האינטרנטיים הפופולאריים ביותר במהלך היממה) מקבלים כבר דיכאון. לא שיש לי משהו נגד חדשות, אבל אחרי שאני שומע אותן ברדיו במהלך שעות העבודה, קורא אותן ברשת בעבודה ובבית ומקבל גם מהדורות ערב של חצי שעה פלוס, לא ממש מתחשק לי לצרוך דווקא את זה. ערוצי הסדרות משעממים באותה מידה ולמעט כמה פנינים נדירות כמו ''שארק'' (לטעמי, סידרת עורכי הדין הטובה ביותר ששודרה בשנים האחרונות), ''דדווד'' (שהורסת בשיטתיות את הרומנטיקה שעוטפת את הספר המערבי באמריקה של המאה ה-‏19) או ''בית טיודור'' (שעשויה טוב כל כך עד כדי תחרות ממשית עם ''אני קלאודיוס'' המיתולוגי), לא קל למצוא שם משהו מעניין באמת.

ערב משפחתי חמים. ההתמכרות ההמונית למסך הכחלחל כמעט השכיחה מאיתנו את קיומה ואת יופיה של האפשרות הזו (מקור תמונה 2).

כך קורה שאדם כמוני, שאינו חובב בישול, שצוחק מהומור קצת אחר ושתוכניות ראליטי גורמות לו סלידה, מוצא עצמו מתרחק יותר ויותר מן המרקע. אם הטלוויזיה היא סוג של מדורת שבט, אני מדיר את עצמי מן ההתכנסות. מעין ניתוק מרצון. גם אם יוסי בובליל או שפרה קורנפלד ידפקו בדלת ביתי לא אכיר אותם. אני פשוט לא יודע איך האנשים הללו נראים. כן, אני יודע שכל המדינה מדברת עליהם ומסמסת להם, אבל מלבד העובדה שאחד מהם זלזל בפומבי באשכנזים וסיפר על איזה גנג-בנג שתיכנן עבור חבריו על מישהי שהכיר, אני לא יודע עליו כלום. וזה ממש לא מטריד אותי. אנשים שלא עושים שום דבר חוץ מלגור באיזו וילה ולקשקש שטויות אינם אמורים להפוך לאלילים.

אותו ניתוק מרצון מתבטא גם בירידה ברצון להיות חלק מהשיח החברתי המתקיים בעקבות התוכניות הללו. לא נורא מפריע לי שאינני מכיר את פרצופם של עדי כהן, כרמל אקמן או רפאל מירילא. אם וכאשר יהיה להם רפרטואר כלשהו, אני מניח שכבר אכיר אותם. כל עוד הם אנשים מפורסמים ללא גוף עבודה ממשי, ההיכרות הזו אינה נחוצה לי.

במקום כל זה אני מקדיש יותר זמן לדברים שעד כה נהגתי לעשות בשעות הקטנות של הלילה, לעתים לפני השינה. אני כותב, גולש וקורא. לא שאני לא עושה את אלה בימים כתיקונם, אבל העיסוקים הללו הולכים וצוברים תאוצה על חשבון זמן המסך שלי. חדר העבודה החליף את הסלון כמקום שהות בערבים. הטלוויזיה פתוחה לידי על ערוץ של מוסיקה בבחירה אישית (בדרך כלל ג'אז) או על אחד מערוצי הרדיו. אני נכנס למיטה מוקדם יותר מבעבר עם ספר טוב משום שהטלוויזיה חדלה להיות מוקד משיכה משמעותי עבורי.

פעם קראתי שבתקופה מסוימת החליטו באיסלנד שבימי חמישי בערב לא יהיו שידורי טלוויזיה, כמעין סכר בפני התפוררות המשפחה. אין לי מושג מה עלה בגורל המנהג הזה, אבל דומני שראוי היה לאמץ אותו גם כאן. ערב אחד בשבוע פשוט להפסיק כל שידור טלוויזיוני ולאפשר לבני האדם לצאת לבית קפה, לקולנוע או סתם לטיול רגלי ברחוב. ומי שאינו מעוניין ביציאה כזו יוכל להישאר בבית, להחליף חוויות עם בני משפחתו ולבלות ערב חמים ונעים באופן שאינו דורש בהכרח בהייה במסך כחלחל ומרצד.

זהו, כמובן, לא יותר מהרהור. מאחר ובתוך עמי אני יושב וטרם נסתתרה בינתי, ידוע לי היטב שדבר כזה לא יקרה. על סף העשור השני של המאה ה-‏21 התרבות הישראלית מכורה לריגושים מיידיים ואין לה כוח או סבלנות לקחת נשימה עמוקה ולהעריך את היכולת ליהנות מעיסוק שבו הזמן עובר לאט יותר והטקסטים הנצרכים בו חכמים יותר.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בידור   דובי   יום ו', 26/12/2008 שעה 4:07   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   יגאל לביב   יום ו', 26/12/2008 שעה 14:03   [הצג]   [3 תגובות]
קונספירציה   דובי   יום ו', 26/12/2008 שעה 15:29   [הצג]
לא מצדיק צנזורה   יבגני קופל   יום ו', 26/12/2008 שעה 16:48   [הצג]   [3 תגובות]
כפתור הפלא   mr.globy   יום ו', 26/12/2008 שעה 16:54   [הצג]
לא רק להמונים   דפנה   שבת, 27/12/2008 שעה 5:51   [הצג]   [13 תגובות]
עוד מחשבות אפשריות   בר שושני   שבת, 27/12/2008 שעה 20:32   [הצג]   [5 תגובות]
(ללא כותרת)   סמדר שדה   יום ו', 23/01/2009 שעה 23:27   [הצג]   [2 תגובות]
חדשות הבידור   חדשות הבידור   יום ב', 08/08/2011 שעה 11:45   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©