כשהשר לא יקבע את התוכן
יום ו', 12/12/2008 שעה 11:23
מבחני המיצ''ב, שנדודנו כבר אלפי פעמים בכל כלי תקשורת אפשרי, עוררו שוב את המקטרים הקובעים לנוד בראשם ולספר כמה המצב חרא. זה נכון, במידה רבה, אבל לא פותר שום בעייה. המבחנים הללו מראים רמות של בקיאות והבנה, אבל אינם מתייחסים לחומר הנלמד עצמו. את החומר הזה משנה כל שר חינוך לפי ראות עיניו ולפי השקפתו הפוליטית (מה שיודעים היטב גם לבני וגם נתניהו, שהודיעו מייד שאין בכוונתם להעניק את הכבוד הזה למבקשו החדש, אלי ישי מש''ס,והם מתכוונים לשמור אותו כפרס חביב למפלגותיהם שלהם). התוצאה היא שהחומר הזה משתנה חדשות לבקרים. אם אצל שר חינוך דתי קיים תגבור של לימודי התורה והתורשה שבעל-פה, אצל שר חינוך ממרצ ילמדו יותר על תרבותם של שכנינו הפלסטינים. הגעה העת לשים לזה קץ, לגבש הסכמה חוצת-מפלגות ולהוציא את סמכות קביעת התכנים ממשרד החינוך.









החינוך הישראלי מידרדר. זו אינה תופעה של השנים האחרונות בלבד. זה מתרחש כבר קרוב לשנות דור, אם לא למעלה מזה; תוצאה של היטפשות קולקטיבית העוברת על החברה הישראלית. תהליך שבו אידיוטים ובורים זוכים למעמד לאומי בשל אידיוטיותם ובורותם, שלא לומר נלעגותם ופרימיטיביותם. תהליך השוטף כאשד אדיר גם את המשכילים והאינטליגנטים שבין היוצרים, הכותבים ואנשי המעשה.

את העובדות האחרונות שפורסמו יודעים כולם. למען הסדר הטוב, הנה כמה מהן שוב. הציון הממוצע של תלמידי כיתה ה' במבחני המיצ''ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) במתמטיקה הוא 59. בעיתה ח' הוא צונח ל-‏44. באנגלית הוא יורד מ-‏73 בה' ל-‏58 בח'. גם בעברית יש ירידה מתמשכת: מ-‏80 בכיתה ב', ל-‏78 בכיתה ה' ול-‏73 בכיתה ח'. גדל כאן עדר ענק של תלמידים חלולים. זה לא העתיד. זה ההווה. למרבה הצער, זה קורה כאן כבר שנים ארוכות.

כמקובל במקומותינו, מפנים בימים אלה אצבע מאשימה אל הפוליטיקאים הסוחרים בתכני החינוך כבשוק ובדרך מרדדים אותם עוד ועוד; אל כוח ההוראה הירוד שרבים ממרכיביו מכירים את החומר שהם אמורים ללמד פחות טוב מתלמידיהם; ואל התקשורת העוינת, שמקדשת תוכניות זבל מז'אנר הריאליטי המבקשות להוציא ממשתתפיהן את הצדדים הרעים שבהם ומקבלות נפח תרבותי דווקא בשל הרצון של כל צופיהן להזין את התמכרותם למציצנות בוטה בעוד מכות, עוד עלבונות, עוד סקס. אגב, הבלוגרים שבין הקוראים מוזמנים לקחת על עצמם חלק מהאשמה. מי שמנתח נונסטופ את הסתברויות ההדחה של מטריד מיני כזה או עלובת נפש אחרת מ''האח הגדול'' הוא חלק מיצירת הבעיה, לא מההתמודדות איתה. שום משיכת כתפיים מילולית בנוסח ''מה לעשות, זה חלק מהחיים'' לא תעזור כאן.

כל הדיון זה, אני מניח, יכול לחזור על עצמו במאות עיתונים, באלפי בלוגים ובריבואות שיחות המתנהלות מדי יום על המצב. הפטפטת הזו מעניינת, אבל לא רלוונטית. היא אינה אלא שחרור קיטור. יותר מאשר לקטר על הבעיה חשוב לפתור אותה. מי שאמור לפתור אותה הם, בראש ובראשונה, אותם פוליטיקאים שהזכרתי קודם לכן. ודומה שכיום יש רק שלושה שהם רלוונטיים לפתרון. לאחד קוראים בנימין נתניהו, לשנייה ציפי לבני, לשלישי אהוד ברק.
 
פוסטר המבקש להנחיל את התפיסה שבאמצעות דראמה שייקספירית ניתן ללמוד היטב את השפה האנגלית. אצלנו זה לא קורה (מקור תמונה 1).
 

אריאלה רינגל הופמן מ''ידיעות אחרונות'' הלכה אל שלושת האנשים הללו ושאלה אותם מה צריך לעשות כדי להתמודד עם הפיכת מערכת החינוך הישראלית לסוג של עולם שלישי. נתניהו הודיע שיש לו חמישה עקרונות: שדרוג מעמד המורה, סמכויות ניהול רחבות יותר למנהלים, סיוע לתלמידים חלשים בזמן אמת, התמקדות במקצועות הליבה וחינוך לערכים. לבני אמרה שתציג תוכנית חינוכית כוללת בזמן הקרוב. גם לברק אין רעיונות קונקרטיים, אבל הוא רוצה שהחינוך בישראל יהיה דומה לזה הנהוג בסינגפור. במלים אחרות, סיסמאות במקרה הטוב. מלים נבובות וריקות שאין בהן כל תוכן.

מה שמוביל אותי לעניין עצמו: הבעיה המרכזית בחינוך היא התוכן. אפשר להביא מורים מוכשרים, להעלות את שכרם, להפיל על ההורים תשלומים נוספים למימון פעילויות ומתקנים, אבל בסופו של דבר השאלה היא לא רק מי מלמד אלא מה מלמדים. בישראל אין, ולא הייתה מעולם, שום הסכמה ארוכת טווח על התכנים. הפקרת משרד החינוך לשנים ארוכות בידי מפלגות דתיות ומתן החופש לשרים ולמפלגות השולחות אותם (כולל את השרים הלא-דתיים) לקבוע את התכנים הפכו את כל העניין הזה לבדיחה עצובה.

בישראל 2008 לא מלמדים על ההיסטוריה של ארץ ישראל מלבד העובדה שפעם היו כאן בני ישראל והם גלו מכאן עם חורבן בית שני, וכן שפעם היו כאן בריטים ואולי גם כמה טורקים. זהו זה בערך. בישראל 2008 לא מלמדים כמעט את ההיסטוריה של מדינת ישראל. מה שאתם שומעים. מורים ולתמידים שדיברתי איתם אישרו את זה. יש נושאים, כמו היחס לתוצאות מלחמת ששת הימים, שאינם מוסכמים על הימין והשמאל. התוצאה: כדי להימנע ממחלוקות, לא מלמדים אותם. התוצאה של התוצאה: שנתונים שלמים נפלטים אל הצבא, האוניברסיטה ושוק העבודה מבלי שיהיה להם מושג ירוק מי היו יגאל אלון או לוי אשכול; מדוע נערך מצוד אחר אדולף אייכמן; או מה היה הטעם המרכזי ליבוש ימת החולה. ועדיין לא הזכרתי את הבורות המקוממת במתמטיקה או באנגלית, שהוזכרו בתוצאות המיצ''ב.









הפתרון לכל זה חייב להתחיל משלושת הפוליטיקאים הבכירים כאן והם חייבים להתייחס אליו כאל פרויקט חירום לאומי. ממש כשם שהם יודעים לשתף פעולה בעניינים המודל לעניין זה, מבחינתי, הוא הקמפיין המשותף של ג'ון מייג'ור וטוני בלייר לקידום הסכם בלפסט. מסמך זה (הידוע גם בשם ''הסכם יום שישי הטוב''), שנחתם ב-‏1998, הגדיר מסגרת פעילות בדרכי שלום ובאופן דמוקרטי למען פתרון הסכסוך המדמם בצפון אירלנד. ההסכם היה הישג של בלייר, משום שהוא כיהן אז כראש ממשלה, אבל הוא החליט לקדם אותו בצוותא עם יריבו הפוליטי מייג'ור, עליו גבר בבחירות שנערכו שנה לפני כן. שני האנשים הללו הבינו שההסכם הזה הוא הישג חשוב מכדי שיטורפד בגלל יריבות פנימית בין הלייבור לבין השמרנים. הסכם זה היה לתחנת חשוב בדרך להרגעת הרוחות באותה ארץ סוערת והוא משפיע לחיוב על הדינאמיקה הפוליטית שם עד היום.

לפיכך, מייד אחרי הבחירות על שלושת המנהיגים הללו להתאחד לאותו פרויקט משותף. עליהם להקים צוות מקצועי – מעין ''מועצת חינוך לאומית'' - שינסח תוכנית חינוכית ארוכת טווח שתהיה מוסכמת על שלושתם. תוכנית זו תהיה רחבה הרבה מאותם מרכיבים פופוליסטיים שעליהם נוהגים נבחרי הציבור החביבים שלנו לדבר (כמו העלאת שכר המורה, מנטרה המיועדת להביא את שומעיה המורים להעביר את תמיכתם הפוליטית לפוליטיקאי התורן המצהיר עליה). הכול יהיה בה ברור: מה לומדים, באיזו כיתה ולאיזו מטרה. ייקבעו בה יעדי מינימום, כלומר החלטה שיש חומר שחייב להילמד בכל מקרה כתשתית אינפורמטיבית, כאשר על הקומות הנבנות על בסיס אותה תשתית אפשר יהיה להתווכח. תהיה בה השלמת חוסרים ומילוי פערי הענק הקיימים כיום בתכנים הנלמדים. אני מקווה, למשל, שילמדו בה גם על ההיסטוריה של ארץ ישראל בתקופה הצלבנים (שנמכה מאתיים שנה), הממלוכים (מאתיים וחמישים שנה) ומה שעבר עליה לאחר הקמת המדינה. שילמדו בה כמו שצריך על שירת אלתרמן וטשרניחובסקי וגולדברג ועמיחי וגם ילמדו במסגרתה את ''המלט'' ואת ''הסוחר מוונציה'' של שייקספיר, את ''אויב העם'' ו''ברווז הבר'' של איבסן, את ''ג'יין אייר'' של ברונטה ואת ''ענבי זעם'' של סטיינבק. אלה, כמובן, העדפות פרטיות שלי ואינן מחייבות איש. הכוונה היא לא שייקחו את ההמלצות שלי כמות שהן אלא שיבנו תוכנית לימודים עתירת תכנים קלאסיים ורציניים. במקביל לכל אלה, יבדוק הצוות הזה את שיטות הלימוד המתאימות ביותר והיעילות ביותר למערכת החינוך שלנו ויגבש קריטריונים חדשים, גבוהים יותר, לעיסוק במקצוע ההוראה.
 
נתניהו, לבני, ברק. יש להם אתגר עצום, אבל שיתוף פעולה אד-הוק לצורך הצלת החינוך? מסוקפני (מקור תמונה 2).
 

תוכניות אפשר תמיד להכין, אבל כמאמר הפסקאות הראשונות, הן כפופות לשינויים בלתי פוסקים המוכתבים על ידי הפוליטיקאים. ובכן, לא עוד. אני מציע שתיקבע תשתית חוקית שלא תאפשר לפגוע בתכנים הנלמדים, לדלל אותם או להמירם באחרים במשך מספר שנים לפחות. מועצת החינוך הלאומית, שתורכב על ידי הזרם המרכזי במדינה, לא תהיה כפופה למשרד החינוך. שר החינוך יהיה, הלכה למעשה, המוציא לפועל של תוכנית שלא הוא האיש המרכזי בקביעתה. התוצר של כל זה יהיה שבטווח הארוך ייחשפו תלמידי ישראל לתכנים איכותיים יותר ויציבים יותר. הם לא ישונו אחת לשנה וחצי או אחת לשנתיים כאשר שר חינוך מהבית היהודי יחליף את ההוא ממפלגת העבודה. המועצה תוכל לעדכן את התכנים אבל במינון מוגבל ובתדירות מוגדת מראש.

אפשר להציע באותה הזדמנות כמה דברים נוספים. למשל, את ביטול הזרמים בחינוך והנהגת מערכת בה ילמדו כולם תכנים דומים (תוכנית הליבה) והתקצוב של כל תלמיד יהיה זהה בבסיסו. הדת אינה יכולה להוסיף ולהוות גורם מפצל במערכת החינוך כפי שהיא כיום. למשל, ביטול התקצוב של בתי ספר שלא יעברו תוך שנה ללימודי ליבה (בהיקף מלא ובאיכות סבירה. למשל, אכיפה קפדנית של האיסור להכניס לבתי ספר מטיפים פוליטיים ומחזירים בתשובה. רעיונות לא חסרים.









ייאמר מייד: אני ילד מספיק גדול ומפוכח כדי להגדיר את עצמי כבלתי נאיבי. הסיכוי ששלושת מנהיגי המפלגות הגדולות יאמצו את הרעיון הזה דומה להסתברות שהרב אלישיב ישחק בסרט פורנו או שגילה גמליאל תוציא מפיה משפט חכם. החינוך הוא עדיין כלי לניגוח פוליטי, כמו כל דבר אחר. שום שר חינוך לא ירצה במועצה עצמאית הקובעת תכנים שעליהם אין לו שליטה. שום ראש ממשלה לא ירצה להסיר את ידו מההשפעה האדירה שיש לתחום זה על ההוויה ועל התודעה כאחד. שום פוליטיקאי אינו מתייחס ליעדים ארוכי טווח אלא רק למה שנמצא מעבר לסיבוב הקרוב (הסקרים והבחירות). אבל שווה להעלות אותו ולו רק בגלל שביב התקווה המיקרוסקופי שמישהו יתעשת שם ויחליט לפעול טרם יעקפו אותנו בסיבוב מערכות חינוך מפוארות כמו אלה המצויות בסורינאם, באוגנדה או בבנגלה-דש.

איש השמאל המנוח יצחק בן אהרן קרא לזה פעם, בהקשר אחר לגמרי, ''עוז לתמורה בטרם פורענות''. הפורענות כבר כאן. עכשיו הגיעה השעה להראות עוז ולחולל תמורה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
למה רק שלושת הפוליטיקאים הבכירים?   מהגג   יום ו', 12/12/2008 שעה 11:49   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יגאל לביב   יום ו', 12/12/2008 שעה 12:02   [הצג]   [2 תגובות]
מזל טוב!   דינה עמיהוד   יום ו', 12/12/2008 שעה 12:14   [הצג]
ובכל זאת...   יואב   יום ו', 12/12/2008 שעה 14:30   [הצג]
התוכן לא חשוב   ד.ט   יום ו', 12/12/2008 שעה 16:31   [הצג]   [2 תגובות]
המתמטיקה והאנגלית לא משתנות   מאט טולרינג   שבת, 13/12/2008 שעה 8:59   [הצג]   [3 תגובות]
שורש הרע   אינגסוק   שבת, 13/12/2008 שעה 12:37   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   שושי   שבת, 13/12/2008 שעה 22:13   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אור קירש   יום א', 14/12/2008 שעה 17:42   [הצג]
שךושה שותפים לו לתלמיד   יניב כץ   יום ג', 16/12/2008 שעה 13:35   [הצג]
מעניין   בר שושני   יום ו', 19/12/2008 שעה 23:23   [הצג]
מסכימה עם המסקנות אך לא עם הנימוקים   שיר-דמע   יום ה', 08/01/2009 שעה 18:21   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©